תנ"ך על הפרק - דברים א - "טובה הארץ אשר ד' אלקינו נתן לנו" / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים א

154 / 929
היום

הפרק

מֹשֶׁה מתאר בפני ישראל את תחילת קורות המדבר

אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם׃אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי׃בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר׃יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה׃פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠הוָה לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת׃וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם׃וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ׃לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת׃וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן׃וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ׃וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהוָה֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃אָנָ֣ה ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם׃יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם׃וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם׃וַיִּשְׁמַ֥ע יְהוָ֖ה אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם׃יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן נוּן֙ הָעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי־ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיּוֹם֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִירָשֽׁוּהָּ׃וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃וַֽתַּעֲנ֣וּ ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֮ לַֽיהוָה֒ אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹא־תִלָּ֣חֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה׃וַיֵּצֵ֨א הָאֱמֹרִ֜י הַיֹּשֵׁ֨ב בָּהָ֤ר הַהוּא֙ לִקְרַאתְכֶ֔ם וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַֽיַּכְּת֥וּ אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד־חָרְמָֽה׃וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע יְהוָה֙ בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם׃וַתֵּשְׁב֥וּ בְקָדֵ֖שׁ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים כַּיָּמִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

"טובה הארץ אשר ד' אלקינו נתן לנו"

הקדמה

בפרקנו מספר משה רבנו לבני ישראל על מה שעשו המרגלים: "וַיקחו בידם מפרי הארץ וַירדו אלינו, וַישִבו אֹתנו דבר וַיאמרו: טובה הארץ אשר ד' אלקינו נֹתן לנו" (דברים א, כה).

נשאלת השאלה: הרי עשרת המרגלים דברו בגנותה של הארץ, וכיצד התעלם משה רבנו מכך?

המפרשים נחלקו בהסבר פסוק זה.

א. הסבר רש"י

כתב רש"י: "מי הם שאמרו טובתה? יהושע וכלב".

1. שאלת הרמב"ן על רש"י

הרמב"ן (שם) הביא את דברי רש"י וציין שמקורם בספרי (דברים כג), אבל הקשה עליהם: "ואני תמה: אם כן מה הטענה הזאת עליהם?! וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים!".

2. תשובת הרמב"ן

ענה הרמב"ן: "אולי טען עליהם: כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה, וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידים כן, היה לכם להאמין כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו".

בדברי הרמב"ן הללו כתוב חידוש עצום: משה רבנו בא בתביעה אל כל עם ישראל, כולל אנשי אותם עשרת השבטים, מדוע האמינו לעשרת נשיאיהם, ולא פירשו לעצמם שאותם עשרה נשיאים אומרים דבריהם מתוך פחד!

3. תשובת ה"טעמא דקרא"

מרן שר התורה, הגר"ח קנייבסקי שליט"א, בספרו "טעמא דקרא" גם כן הקשה כעין קושיית הרמב"ן:

וקשה: הא מכל מקום שאר המרגלים אמרו רעתה, ואם כן מה הטענה עליהם?
ואי משום שהיה להם לשמוע יותר ליהושע וכלב, או למה שהבטיח משה מפי הקב"ה, אם כן לא היה לו לומר: 'ויאמרו טובה הארץ' וגו' 'ולא אביתם לעלות', ועיקר הטענה חסר מן הספר!
ועיין ברמב"ן שהקשה כעין זה.

ותירץ:

ויש לומר דבאמת המרגלים היתה להם נגיעה, כדאיתא בזהר (ח"ג קנח ע"א המובא גם ב"מסילת ישרים" סוף פרק י"א), משום שידעו שבארץ ישראל ירדו מגדולתם. מה שאין כן יהושע וכלב, לא היתה להם שום נגיעה לומר שטובה הארץ. אם כן אם היו ישראל מתבוננים כראוי, היו צריכים להבין שיהושע וכלב אומרים האמת, ושאר המרגלים אומרים כן מחמת נגיעה. אם כן זה נקרא שהמרגלים הביאו להם תשובה שטובה הארץ, שהרי דברי שאר המרגלים לא מעלים ולא מורידים. שהרי מובן הטעם למה אומרים כן, אם כן לא נשאר אלא דברי יהושע וכלב. וזה נקרא שמתוך דברי כולם נאמר כן, כדאיתא בגמרא (סנהדרין ל, ע"א): 'מדבריהם נזדכה פלוני'. ולכך כתיב: 'ויאמרו טובה הארץ'.

דברי ה"טעמא דקרא" דומים בעיקרון לדברי הרמב"ן, אלא שלפי הרמב"ן היו בני ישראל צריכים להבין שהמרגלים אמרו את דבריהם מתוך פחד, ואילו לפי דבריו היו בני ישראל צריכים להבין שהמרגלים אמרו את דבריהם מתוך נגיעה של כבוד.

נראה שבדבריו החידוש גדול עוד יותר מאשר בדברי הרמב"ן: משה רבנו בא בתביעה אל כל עם ישראל, כולל אנשי אותם עשרת השבטים, מדוע האמינו לעשרת נשיאיהם, ולא פירשו לעצמם שאותם עשרה נשיאים אומרים דבריהם מתוך נגיעה של שאיפה לכבוד!

4. תשובת ה"גור אריה"

המהר"ל ב"גור אריה" (שם) כתב בתוך דבריו הסבר אחר:

...היה להם [לבני ישראל] להאמין להם [ליהושע ולכלב] יותר מן המרגלים, דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי [=דבר שעשוי להתגלות לא משקרים אנשים] (יבמות צג ע"ב). לאפוקי המרגלים שאומרים דבר שקר כדי שלא יעלו. ואם לא היו עולים לא היו נמצאים משקרים.

כלומר: טענת יהושע וכלב ניתנת לבדיקה, ואילו טענת המרגלים אינה ניתנת לבדיקה, שכן אם יעלו לארץ ישראל יתברר מי צדק, ואם לא יעלו לא יוודע מי צדק, ולכן היה להם להאמין ליהושע וכלב.

5. תשובת "אור החיים" הקדוש

גם "אור החיים" הקדוש שאל מעין שאלת הרמב"ן, אך לא על הפסוק "ויאמרו טובה הארץ" (כה), אלא על הפסוק "ולא אביתם לעלת" (כו):

והגם שעשרה אמרו עדות, כמו שאמר בסמוך: 'אחינו המסו את לבבנו' (כח), כבר אמר להם שאין הורשת העיר מצד גבורת ישראל, אלא במתנה מד', כמו שדייקנו בפרשת 'שלח לך' ממאמר 'אשר אני נתן לבני ישראל' (יג, ב), כי הוא יוריש מפניהם יושבי הארץ, כמו שאמר גם כן בסמוך: 'ד'... הוא ילחם לכם' (ל). ואין במאמר זה סתירה להכחיש הפלאת תוקף העיר ואנשיה, שאמרו המרגלים, ובזה לא קשה קושיית הרמב"ן.

ב. הסבר הרמב"ן

אף על פי שהרמב"ן יישב את שיטת רש"י, מכל מקום הוא כתב פירוש אחר:

והנכון מה שפירשתי שם, שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה ואמרו: 'באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה' (במדבר יג, כז). והנה כולם בהסכמה אחת בטובת הארץ, אבל בחוזק העמים ההם המסו את לבבם. ואחרי כן, בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה, באו ואמרו המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה, והוציאו דיבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה (שם, לב).

ג. מדוע פירש רש"י כפי שפירש?

דברי הרמב"ן לכאורה פשוטים מאד, ואם כן נשאלת השאלה: מדוע לא פירש רש"י כמוהו?

1. הסבר ה"גור אריה"

כתב ה"גור אריה":

מי הם שאמרו טובתה? יהושע וכלב - והא דכתיב בפרשת 'שלח לך' (יג, כז) שאף המרגלים אמרו טובתה לפי שכל לשון שקר שאין אומרים בתחילה דבר אמת אין מתקיים (רש"י שם)!
הכא ליכא למימר כן, שהרי לא נזכר כאן שום רעה, אלא טובה בלבד, אם כן לא אמרו זה רק יהושע וכלב בלבד.
ועוד, דזה הכל היה תוכחה לישראל שלא רצו לעלות, כדכתיב בקרא: 'ולא אביתם לעלת', ואם כן על כרחך לא היה זה מה שאמר הכתוב: 'ויאמרו טובה הארץ' דברי המרגלים, דמשמע שבא להאשימם, שהיו אומרים טובתה, ואפילו הכי לא רצו לעלות. דהא אדרבא, המרגלים הם המסו את לבבם שלא יעלו, ולא היה זה להזכיר לישראל. אלא על כרחך איהושע וכלב קאי, שהיו אומרים בטובתה.

כלומר: אם כוונת משה רבנו היתה לדברי המרגלים - היה לו להזכיר גם שהם אמרו את רעתה של הארץ.

ועוד: כיון שהמרגלים גרמו לבני ישראל לפחד ולא לרצות לעלות לארץ, לא מתאים שמשה רבנו כאן מוכיח אותם מדוע הם לא עלו למרות שהם שמעו על טובתה של הארץ, אם הוא מתיחס לדברי המרגלים. אבל אם הוא מתיחס לדברי יהושע וכלב התוכחה במקומה.

2. הסבר נוסף

נראה לומר סיבה נוספת שבגללה פירש רש"י שהכוונה היא לדברי יהושע וכלב, ולא לדברי שאר המרגלים: דברי המרגלים "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה" (יג, כז) אינם דומים מספיק לנאמר כאן בדברי משה: "טובה הארץ אשר ד' אלקינו נתן לנו", משתי בחינות:

  1. ההתיחסות של המרגלים אל הארץ היא: "הארץ אשר שלחתנו", בניגוד לדברי משה: "הארץ אשר ד' אלקינו נתן לנו".
  2. בדברי המרגלים לא נזכר הביטוי "טובה" ביחס לארץ. ואף על פי שהם אמרו: "זבת חלב ודבש היא", אבל הם לא אמרו שהיא טובה. לעומת זאת דברי יהושע וכלב דומים מאד לדברי משה, שכן יהושע וכלב אמרו בפירוש: "טובה הארץ מאד מאד" (יד, ז).

וכן אמרו אחר כך: "אם חפץ בנו ד' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו" (יד, ח), דהיינו הארץ ניתנת לנו על ידי ד'!

לכן פירש רש"י שדברי משה מתייחסים רק לדברי יהושע וכלב, ואז הם מדויקים מאד!

יהי רצון שנזכור תמיד את טובתה של הארץ, ושהיא נתונה לנו מד'.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך