פסוק א:אלה הדברים. (ספרי) וכי זה בלבד נתנבא משה והלא כתב כל התורה שנ' ויכתב משה וגו' מלמד שהיו דברי תוכחות שנ' וישמן וגו'. כיוצא בו דברי עמוס אשר היה בנקדים וגו'. וכי יותר מכל חביריו נתנבא וכו'. וכן אלה הדברים אצל ירמיהו כו' וכן ואלה דברי דוד האחרנים כו' וכן דברי קהלת כו' מלמד שהיו כלן דברי תוכחות שנ' סובב הולך זהו מזרח ומערב כו' כל הנחלים כו'. כינה הרשעים בחמה ולבנה וים שאין להם שכר:
פסוק א:אל כל ישראל. עיין רש״י דבר אחר שהיו כלם יכולין לעמוד בתוכחה. אר״ט העבודה אם יש בדור הזה כו' אמר ר' עקיבא אם יש כו':
פסוק א:בעבר הירדן. מלמד שהוכיחם על מה שעשו בירדן:
פסוק א:במדבר. עיין רש״י ומלמד שהיו נוטלין בניה' ובנותיהם קטנים וזורקים לתוך חיקו של משה ואומרים לו בן עמרם מה אנונא כו'. [זהו גי' הספרי] וגירסת הילקוט מה פרנסה כו'. דבר אחר במדבר זהו כלל. על מה שעשו במדבר. בערבה מול סוף עיין רש״י:
פסוק א:בין פארן ובין תפל. מלמד שהיו מוכיחם ג״כ בין מסע למסע:
פסוק א:תפל. ערש״י א״ל שוטים כל עצמם של מלכים אין בוררי' להם אלא לחם קל שלא יהא דולרי״א (פו' מין חולי) אוחזתו אבל בטובה הזאת שהיטבתי לכם אתם מתרעמים לפני הוי כטובה שהיטבתי לא דה״ר ובטובה הזא ת נתרעם לפני ואמר האשה אשר נתתה וגו':
פסוק א:וחצרת. אם למרים הצדיקת לא נשאתי לה פנים ק״ו כו'. ד״א וחצרת. ומה מרים שלא דברה אלא באחיה הקטן כו'. ד״א ומה מרים לא שמע אלא הקב״ה שנא' וישמע ה'. המדבר בגנותו של חבירו ברבים כו':
פסוק א:ודי זהב. הא יתירה וקשה מהכל. משל למה ה״ד לאחד שעשה לחבירו צרות רבות. באחרונה הוסיף לו צרה אחת אמר לו הא יתירה על כל מה שעשית לי וקשה עלי מהכל. רשב״י אומר מלה״ד לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידים והיו הכל מאשרים אותו ובאו גוים וקבלם גם הם. מה הבריות אומרים כך הוא ווסתו של פלוני לקבל את הכל כך אמר משה ודי זהב למשכן כו'. רבי בנאה אומר יבא זהב משכן ויכפר כו'. רבי יוסי בר חנינא אומר אלו עשר נסיונות שניסו אבותינו כו' שתים בים שתים במים שתים במן שתים בשלו אחד במעשה העגל ואחד במדבר פארן במרגלים:
פסוק א:דע כי מן אלה הדברים עד ה' אלהינו הם הקדמה של הספר. לכן יש בפסוקים האלו ג' פעמים דיבורו של משה דהיינו אלה הדברים אשר דבר משה וגו'. דבר משה אל בני ישראל וגו' הואיל משה וגו'. מפני שיש בספר הזה ג' חלקים דהיינו מתחלת הספר עד ויקרא שקודם עשרת הדברות מדבר בעניני מוסר. ומן ויקרא עד הברכות וקללות שבפ' כי תבא מדבר מהמצות. ומשם ואילך מדבר מברכות וקללות ושארי ענינים. לכן קודם ויקרא כתיב אלה העדת והחקים וגו'. ואח״כ התחיל ויקרא משה שהוא ענין אחד וכן לפני הברכות דכתיב באר היטב ואח״כ וידבר משה. ואלו הג' הם כולל של כל התורה והתורה ג״כ ג' ספרים שהם שמות ויקרא במדבר. ובראשית הוא שורש של כל התורה. ולכן נחלק המדרש ג״כ לג'. ספרא וספרי ומכילתא וזהו שאמרו (שבת פ״ח ע״א) דיהיב אוריין תליתאה שהם ג' ספרים. והג' ספרים של דברים הם כנגד ג' של תורה דהיינו כנגד אלה שמות הוא אלה הדברים. וכנגד ויקרא הוא ויקרא. וכנגד במדבר הוא וידבר. וזהו שאמר במדרש ויקרא הוא מלא הלכות וכנגדו דברים נמי מלא הלכות. ולכאורה מה ענין זה לזה אבל לפי מ״ש אתי שפיר דהיינו אותו חלק שבדברים שכנגד ויקרא דהיינו חלק שיש בו עשרת הדברות ששם הוא כל המצות וזהו שאמרו וכנגדו בדברים הוא מלא הלכות והג' ספרים האלו הם כנגד שלשה שערים. שהם ראש ותוך וסוף לפיכך אלה הדברים הוא בראש הפסוק. דבר משה הוא באמצע הפסוק. הואיל משה באר וגו' לאמר. הוא בסוף הפסוק:
פסוק א:אשר דבר משה וגו'. פי' כי בכל דבר יש פועל ופעולה ונפעל ושורש. למשל הזרע שזורעין אותה היא הפעול' ואדם הזורע הוא הפועל ואדמה שזורעין בה היא נפעל. ושורש הכל הש״י ב״ה כי הוא סיבת כל הסבות והכל תלוי בו. וזה שאמר אדניהו בן חגית (מ״א ב' ט״ו) כי לי היתה המלוכה ועלי שמו כל ישראל כו' כי מה' היתה לו. והודה אדוניהו אם ה' לא יבנה וגו' שוא עמלו בוניו בו. הלא נראה בעין גם שאני היה ראוי למלוכה כמ״ש כי לי היתה המלוכה [המלוכה היא הפעולה והוא היה הנפעל' ועלי שמו כל ישראל וגו' הם הפועלים ואעפ״כ ותסב המלוכה וגו' כי מה' היתה לו שהכל תלוי בו וכן אמר כאן משה. הוא הפועל. אל כל ישראל. הם הנפעלים. אשר צוה. היא הפעולה. ה'. הוא שורש הכל. גם צריך האדם לדעת אם רוצה ללמוד בספר מי עשה הספר ועם מי למד כי אף אם המחבר היה אדם גדול אם היה לומד עם תלמידים קטנים אז אינו מגלה להם סודות ותעלומות החכמה. ולכן נגד הפועל מי היה. אמר אשר דבר משה ועל הנפעל עם מי למד. אמר אל כל בני ישראל. והפעולה. הוא ככל אשר צוה ה'. והשורש. הוא מפי הקב״ה. וגם המקום הוא מוכן לכך והוא בעבר הירדן סמוך לא״י.
פסוק א:אלה הדברים הסופי תיבות של החמשה ספרי' הן אותיות תורה דהיינו ת' של בראשית ה' ש ואלה וא' של ויקרא. הוא וי״ו של תורה. ורי״ש של וידבר. וה' של אלה. וכ״כ בעה״ט והר״ת גימטריא ר״ת שמות האבות והם ג' שמות של ק״ש והוא שם של תורה שהוא יה״ו והוא טל של תורה. והם ג' שמות של אבהן שהוא ט״ל אותיות חושבן התורה. וס״ת של הה' ספרים גימטריא קכ״ו שהם ששה צרופין שבהם נחתם שמים וארץ. בשני פסוקים הראשונים ל״ב נתיבות של תורה כ״ב ועשרה כמ״ש בריש ס״י והשני פסוקים של אחריהם הם ל״ו שהם לולב כמ״ש בתקונים. דע כי הספר הזה כולל של כל התורה. והה' פסוקי' הראשונים הם כולל של הספ' והם כנגד חמשה חומשי תורה לכן בד' פסוקי' הראשונים יש רמ״ח אותיות נגד רמ״ח מצות עשה וכן לולב כולל רמ״ח מ״ע וגם כוללין כל התנ״ך שהם רישא וסיפא של תורה ושל נ״ך והן אחורי חסד תחתון ששם רמ״ח עלמין כי אחורי חסד עליון הוא ל״ב נתיבות ונכללין שם ג״כ רמ״ח עלמין בג' פנים שלו כמו שופר בג' פנים. שנכללין בחסד ולכן נתעורר רחמים וזהו רחם ארחמנו נאם ה' וכן סוכה בגלופי ס״ג הוא רמ״ח שהוא בחסד וכתב בז״ח שכל הכ״ד יוצאין מגו שופר וזהו תרי״ג שכולל בשם מלא ועם הפסוק החמישי הם אותיות כמנין ארץ והתיבות של הה' פסקים הם כמנין דעה. בסוד ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים דהיינו שיהא דעה בארץ כמים לים שהם ריעים דלא מתפרשין וכן הה' פסוקים הראשונים של התורה הם שורש התורה:
פסוק א:ולרמ״ח מ״ע עשרה שרשים והם עשרת הדברות. ואע״פ שהם במנין מכל מקום הם ג״כ שרשים. והוא שם המפורש. והוא שם ע״ב ומ״ב. וג' שמות וג' גילופין וג' אלהים. ובה' פסוקים של ראשי הספרים יש בהן רנ״ח אותיות. והתיבות הם ס״ז עם ב' של בראשית שהוא הכולל כמנין בינה וידוע שהמנורה הוא נ' שערי בינה ולכן היה במנורה כ״ב גביעים וי״א כפתורים וט' פרחים הרי מ״ב כנגד שם מ״ב וז' קנים הרי מ״ט שערי בינה והגוף של מנור' הוא שער נ' וזה שנתקשה בה משה. ועוד יש בו י״ז והוא שם של ביה. וזה סוד אעבו' כל טובי על פניך. וכנגדן היה ז' נרות וה' מלקחיה וה' מחתותיה שהיו צריכין להטבת חמש נרות. וגם ר״פ של ראשי הספרים יש ג״כ תיבות נגד המנורה וכליה רק שפסוק ראשון של ספר במדבר יש בו י״ז תיבות והוא נגד גובהה של מנורה שהוא י״ח טפחים ועם הכולל של ריש במדבר סליק מניינא:
פסוק א:אלה הדברים. חושבן אותיות התורה. בגילופי גילופין שהוא ברצוא ושוב. שהם רמ״ח מ״ע ומ״ט פני'. וכן באדם רמ״ח אברי' בגוף ומ״ט כחות בנפ':
פסוק א:בעבר הירדן. פשוטו של מקר' וכוונתו כי הוא מפרסם באיזה מקום כדאיתא במדרש צדקתך כהררי אל כשהקב״ה מפרסם דבר מפרש באיזה מקום ובאיזה זמן ועם מי. כי כל העולם נחלק על שלשה והוא.
פסוק א:עש״ן כמפורש בספר יצירה והרביעית הוא הש״י והעולם נחלק לב' כמ״ש מלכותך מלכות כו' והחמישית הוא נפש והנפש כלול מג'. פועל. פעולה. נפעל. והכל נכלל בז' כי הרביעי. הוא כלול ג״כ מארבעה שהוא כלל כולו וכמו הד' יסודות שהיסוד הרביעי כולל כל הד' ולכן נקראת בת שבע. ודע כי אלה ה' פסוקים כולל כל הע״ס והם ה' פרצופין. וכנגדן ה' ספרים. ג' ראשונות ג' אלפין. וחו״ב ידוע שמתפשטית בו״ק בסוד שחרית ומנחה. ודעת מקומו בארץ בסוד מערב וזהו תפלות אבות תקנום. ובחינה אחרונה כלולה משנים בסוד ב' דבראשי' כידוע ב' בחינותיה. וזהו סוד עשר ולא תשע. עשר ולא אחד עשר. וזהו סוד אלו ראשי הפסוקים:
פסוק א:בעבר הירדן. כולן מקומות הן לפי פשוטו כמ״ש בספרי העבודה כו'. שכולן מקומות הן. בעבר הירדן. הוא הכלל. ומכאן ואילך הוא פרט. במדבר הוא המקים שדיבר עמם שם. בערבה. הוא ערבות מואב והוא היה במערבו של מדבר. כמ״ש ים הערבה היא ים המלח שהיה במערב:
פסוק א:מול סוף. הוא ים סוף שהוא במזרח של מדבר כמ״ש מים סוף ועד ים פלשתים:
פסוק א:בין פארן. שהיה בדרומה של המדבר:
פסוק א:ובין תפל גו'. שהוא היה בצפון ומשום שהמדבר היה ארוך כנגד כולן. לכן כתב כולן והן נחלקים על ה' כללים. ד' מד' רוחותיה. וא' באמצע. ומדרשו כמ״ש רש״י וספרי אלא שקשה להונמו שכתבו שהם הנסיונות שניסו למקום והלא חצרת הוא מחלוקת קרח. וערבה הוא שטים. והם היו אחר הי' נסיונות. ובפרש״י הוא ערבוב דברים. שמה שכתב הנסיונות הוא בספרי ומ״ש על חצרות הוא בתנחומא ועוד בפסוק הזה אינו חושב כל הי' נסיונות. והי' נסיונות שכתב הספרי והובאו בגמרא הם. שתים בים כו' דהיינו א' קודם שנכנסו בים כתיב ויצעקו בני ישראל כו'. וא' בים כדכתיב וימרו על ים בים סוף כו' כדרך שאנו עולים מצד זה כו'. ושתים במים הם במרה וברפידים. ושתים בשלו דהיינו א' בשבתנו על סיר הבשר כו'. והב' בקברות התאוה. ושתים במן א' ויותירו אנשים וגו' והב' שחללו שבת. וא' בעגל וא' במרגלים. וא״כ אין שייך לזה הפסוק כדפרישית. ועוד למה לא חשב ג״כ מתאוננים ובאמת יש חולקין על זה בספרי וחשיב מתאוננים. ולא חשיב אלא א' בים כי מה שהיה בים אינו מפורש ולית ליה הך דרשה דוימרו על ים בים סוף ומ״ד שאינו חושב מתאוננים סבר שחטא מתאוננים היה בצנעא כדכתיב באזני ה' ולכך חיסך הכתוב. ומ״ד שחושב סבר בפרהסיא היה. ומה שהביא הגמר' את המ״ד שחושב שתים בים כו' ואינו חושב מתאוננים. משום שלעולם ישנה אדם לתלמידו בלשון קצרה. וכן הוא במסכת ביצה גבי אין אופין אלא על האפוי (עיין שם בתוספו' שם י״ז ע״ב בד״ה א״ר הלכתא) ונראה לי שהששה נסיונות שהיו קודם מתן תורה לא הוזכרו כאן כי על זה לא הוכיח אותן שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ונמחל להם. והם א' על ים. ושנים במן. וא' בשליו. ושתים במים. ולא הוזכרו כאן אלא הד' הנשארים. דהיינו קברות התאוה. ותבערה. ועגל. ומרגלים. ועוד יש ד' דברים שהיו אחר המרגלים. דהיינו בעדת קרח שאמרו אתם המתם את עם ה'. ומי מריבה. ועוד ותקצר נפש העם בדרך. ובשטים. ואלו ח' נמנו כאן דהיינו במדבר הוא מי מריבה דכתיב שם ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן כו'. בערבה הוא שטים שהוא בערבות מואב. מול סוף. הוא ותקצר נפש העם בדרך וגו' דכתיב שם דרך ים סוף:
פסוק א:בין פארן. הוא מרגלים כידוע. ובין תפל. הוא תבערה כי שם היו בוכים על דברי תפלות כדכתיב למשפחותיו. ולבן. הוא קברות התאוה כי שם דברו על המן. וחצרת. הוא עדת קרח. ודי זהב. הוא העגל. ועוד יש ב' דברים שעשו אבל אינן מפורשין בפסוק אלא רז״ל דרשו מן הפסוק ברמז דהיינו א' גבי מרגלים וזהו ויעפלו וגו'. וא' היה בתבערה דהיינו ויסעו מהר ה' ואמרו חז״ל מאחרי ה'. וזהו מרומז ג״כ כאן באמרו בין פארן דהיינו בין פארן עשו ג״כ וזהו ויעפלו וגו'. ובין תפל. דהיינו בין תופל עשו ג״כ וזהו ויסעו מהר ה':
פסוק א:ומ״ש בספרי את הי' נסיונות ורש״י הביא היאך מרומזים כאן. הוא בדרך אחר כמ״ש באבות דר״נ והם בערבה הוא שטים. מול סוף הוא מה שהיה בים. בין פארן. הוא מרגלים. ובין תפל. הוא שליו ששם דברו תפלות על המן:
פסוק א:ולבן. הוא ג״כ במן מה שהותירו מן המן. וחצרת. הוא מה שהוציאו מרשות לרשות בשבת מן המן:
פסוק א:ודי זהב. הוא העגל הרי כאן ז' דברי'. וחסר כאן ג' דברים דהיינו מסה וקברות התאוה ותבערה. ואמר אלו הג' דברים בפרשת עקב. ובתבערה. ובמסה. ובקברת התאוה:
פסוק א:אשר דבר משה אל כל ישראל. שאמר להם שיהיו כל ישראל באגודה אחת:
פסוק א:בעבר הירדן. העה״ז נקרא ירדן ומ״ש בעבר הירדן לפי שהאדם בעולם הזה אינו אלא עובר. וכמו שלמטה הירדן מפסיק בין א״י כך למעלה הנהר דינור מפסיק ואי אפשר לבא לג״ע עליון עד שיעבור נהר דינור. ואח״כ מעלין את הנשמה לקרבן. וז״ש אליהו לאלישע כי שלחני ה' בית אל וגו' וה' שלחני הירדנה:
פסוק א:ועבר הירדן הוא הכולל ואח״כ אומר הפרט:
פסוק א:במדבר. פי' שדרך ישר לאיש שאל יביט בתאוות עוה״ז דהיינו תאוות אכילה וישים עצמו כמדבר ללמוד תורה:
פסוק א:בערבה. שיתרחק מחבורת אנשים המבטלין מת״ת וישב במדבר ובערבה. ובמדבר קאי על הפרשה מתאות אכילה. ובערבה קאי על חבורת אנשים כמ״ש והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב. דהיינו שלא יראה כי יבא טוב על חבורת אנשיו. ושכן חררים במדבר ששם בלי מזון:
פסוק א:מול סוף. שיחשוב האדם תמיד על יום המיתה וישים הסוף למולו. ואמר בתחלה שני דברים לשבור התאוות שהם מבחוץ. ואח״כ אמר להכניע את היצ״ר שהוא מבפנים כמו שאמרו רז״ל. לעולם ירגיז אדם יצה״ט על כו'. ואם לאו יזכור לו יום המיתה:
פסוק א:בין פארן ובין תפל וגו'. דע כי יש ה' מיני ערב רב. א' בעלי מחלוקת ובעלי לה״ר. ב' הם הרודפים אחר התאווה כמו אחר זנות וכדומה. ג' הם הרמאים שמראים עצמם כצדיקים ואין לבם שלם. ד' הרודפים אחר הכבוד ובונים חרבות למו לעשות להם שם. ה' הרודפים אחר הממון:
פסוק א:וחושב כאן כל הה' כיתות. דהיינו פארן הם בעלי מחלוקת ובעלי לה״ר כי משם נשתלחו המרגלים שדברו לה״ר. ותפל. הם הרודפים אחר התאוה שהוא תפלות. ולבן. הם הרמאים מראים עצמן לבנים מבחוץ. וחצרת. הם הרודפים אחר הכבוד ובונים חצירות וחרבות. ודי זהב. הם הרודפין אחר הממון. ואחר שחשב כתות האלו אמר אחד עשר יום מחרב וגו' שהעיקר עסק התור'. ואמר פארן מתחל' כי המחלוקת נגד כולם. והם נקראי' עמלקים ואין בן דוד בא עד שיעברו מן העולם ועליהם נאמר תמחה את זכר עמלק כמבואר בזוהר. וסוד שחושב כאן עשרה דברים. דהיינו
פסוק א:מ' י' נ' ה' ת' ג' ח' ב' ד' כ' בעבר הירדן הוא נגד מלכות. במדבר הוא נגד יסוד. כי במדבר גי' רמ״ח כנגד רמ״ח מצות עשה שתלוי בצדיק. בערבה הוא נו״ה. בסוד ערבי נחל כמבואר בזוהר. מול סוף. הוא ת״ת והוא ים סוף וים הוא שלש ראשונות ונכלל בזה בחינה אחרונה. וסוף הוא בחינה אחרונה ונכלל בזה ג״ר. וים סוף הם ב' זווגין בשם אימא בגילופין. ים הוא אותיות השניות. וסוף הוא אותיות הראשונות. בין פארן. הוא נגד גבורה והוא נגד מילה ופריעה. ובין תפל הוא נגד חכמה. ולבן נגד בינה. וחצרת נגד דעת:
פסוק א:ודי זהב. סוד כח וכחו. וזה שאמרו רז״ל (שבת דף קי״ט ע״ב) כל העונה איש״ר בכל כחו מקרעין לו גזר דינו של ע' שנה שהוא שם אלהים בנקודותיו סוד יוסף וסוד ושם עירו פעו. כי שם יש כח כמ״ש בזוהר על פסיק ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' כו' כי שם ב' פעמים יד והם ב' ידים וזהו די זהב שני פעמים י״ד:
פסוק ב:אחד עשר יום כו' עיין רש״י. דבר אחר אלו זכו היו נכנסין לא״י לי״א יום. רי״א לג' ימים כו'. שנאמר דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה ואין מנוחה אלא ארץ ישראל כו' ר' בנאה אומר ליום א' כו' שנאמר היום אתם יצאים וגו'. והיה כי יביאך כו' אבא יוסי בן חנינא משום אבא ברדלא אומ' כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסין מיד שנאמר עלה רש וגו':
פסוק ב:ולפי פשוטו הוא כך שאחד עשר יום מחרב עד מקום שאמר להם כשהיו הולכין דרך הר שעיר. פי' אף אם לא היו הולכין בדרך הישר אלא היו סובבים דרך הר שעיר כמו שסבבו לא היה אלא י״א יום וזה ג״כ סימן על המקום שדיבר עמהם דהיינו שהיה אותו המקו' מחורב י״א יום כשהולכין על דרך הר שעיר וקדש ברנע ואף לפי' רש״י שפי' שאחד עשר יום מחרב עד קדש ברנע כו' ע״ש ר״ל שנשתהו בדרך דאל״כ היו יכולין תיכף לבוא לא״י כדכתיב עלה רש. ועל דרך הרמז הוא כך. שיש אחד עשר מסעות שצריך האדם לנסוע עד שיבא למקום מנוחתו דהיינו א' מביתו לקברו. והב' מקבר לגיהנם שאף אם הוא צדיק גמור צריך לעבור בגיהנם. והג' מגיהנם לג״ע. ומג״ע לזיי״ן רקיעים. ומשם לג״ע העליון ובכל מקום צריך ליתן חשבון ודין. זהו שכתב אחד עשר יום כלומר שי״א נסיעות הוא מחורב פי' מביתו שמניח אותה חריבה לכן נקרא חורב. דרך הר שעיר. זהו גיהנם הנקרא שעיר כידוע. עד קדש ברנע עד שיבא לג״ע העליון שנקרא קדש ברנע. וסודו הוא כך אחד עשר יום זהו שכתוב היושב על חוג הארץ וזה ראש שור שיושב בתהום. וזהו סוד בחוקו חוג על פני תהום. מחורב הוא באמ״ש וזהו רמ״ח מ״ע וב' כללים וזה שכת' ותחמרה בחמר ובזפת בחמ״ר מבפנים זה רמ״ח מ״ע. ובזפת מבחוץ זה שס״ה מצות ל״ת. וקדש ברנע ע״ש ע״ם שכוללין בו חושבן חמר וזפת כי קדש הוא ג' ראשונות שהן ד' בסוד א״ת ב״ש וברנע הם ז״ת בסוד ע״ב. בעבר הירדן. ג' גבולין בא״י. מדבר. ירדן. ונהר. מדבר בדרום כמ״ש מדבר צן נגבה. ירדן במזרח. ונהר בצפון. כמ״ש הנהר הגדול נהר פרת:
פסוק ב:וסודן הכל כלול בשם אלוה וסוד אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ורוח רביעית הוא הים. דשם אלהים כלול מכולם. והוא בשם י״ה. בעבר הירדן מדבר וערבה הוא ידוע והוא מתפשט בערבי נחל ששם הנביאים:
פסוק ב:מול סוף. מול ג' ראשונות בשם שילוב סוף ג' אותיות דאימא בגילופין:
פסוק ב:פארן ותפל. שמאלא וימינא. ומבחוץ חמור ושור אבות נזיקין. ואבות הטומאה קל וחומר אבל בקדושה פארן הוא אחוריים בשם השילוב והוא סוד שמחבר את ישראל לאביהם שבשמים. ולבן. הוא דרגא ידוע שמלבין עונותיהם של ישראל:
פסוק ב:וחצרת. הוא שם הרביעי שם מ״ב והוא שם מלכות בכפלו זה בזה:
פסוק ב:ולבן ודי זהב. הם כנגד בגדי לבן ובגדי זהב ולכן היה בגדי זהב כפול:
פסוק ג:ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר וגו'. מלמד שהשנה י״ב חודש. וכמ״ש באסתר ובמלכים. שנאמר ולשלמה שנים עשר נציבים וגו' ר' בנאה אומר מן התורה שנאמר היום היום מלאו ימי כו' צא מהם למפרע ל״ג ימים כו' ד״א מלמד שלא הוכיחם עיין רש״י וכדי שלא יהא בלבו עליו. והתוכחה מביאה לידי שלום כמ״ש אצל אברהם והוכח אברהם את אבימלך גו' ויכרתו ברית. וכה״א ביצחק ויאמר יצחק מדוע באתם אלי ואתם גו'. וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום גו'. ככל אשר צוה גו'. לימד על כל הדברות שבתורה הקלות והחמורות והפרטות והכללות הזדונות כו'. וידוע שהכל נכלל בעשרה וכללם שלשה. וכן הזמן עשרה זמנים מן יובל עד רבע שנה והוא בכלל. וזכר בזה הפסוק שלשה דברים ג' פעלים דבר משה אל בני ישראל. והש״י הוא הסיבה ראשונה. ובו נכלל כל הג' ככל אשר צוה ה' אתו אלהם הרי נכלל בו כל הג':
פסוק ד:אחרי הכתו גו' ערש״י. מלה״ד למלך שיצא הוא וכל חיילותיו א״ל חייליתיו תן לנו הגלוסקאות חמות א״ל אני נותן. שוב א״ל תן לנו אמר להם האיפרכוס בשביל שהמלך בשר ודם מטריחין אתם עליו מאין לו רחיים מאין לו תנורים במדבר:
פסוק ד:הואיל. עיין רש״י. ד״א אין הואיל אלא שבועה. באר. א״ל כבר אני סמוך למיתה מי ששמע פסוק א' ושכחו פרשה א' ושכחה כו' יבוא וישננה כו'. והם אחורי ו״ק לכן נאמר אחרי. וכל אחד כולל שלשה. הוא. ומקו' מלכותו. והאומה. והם נגד ו״ק תלת גו תלת כנ״ל. וידוע כי ו' כלול מו' בסוד הדעת והן י״ב בוסמין עלאין לכן נאמר כאן ב' פסוקים כל א' כלול מו' עם הכולל:
פסוק ד:באדרעי. כתב רש״י שם המלכות והוא ט״ס שעשתרות ואדרעי שתי מדינות הן אלא כצ״ל שאדרעי הוא מקום המלחמה:
פסוק ה:בעבר הירדן בארץ מואב. פרט כאן ב' מקומות לפי שבה ב' בחינות ה' אלהים. וכן בדבור נאמר שני דברים. משה והתורה. דהיינו הואיל משה באר את התורה. הואיל משה לשון התחלה וזה כנגד פ' ראשונה של בראשית ב' מאמרים א' כנגד יה״ו והשני כנגד אל וזהו יה״ו אל. וכתב בזוהר שעתיד משה לעמוד. כבד פה בתורה שבע״פ. וכבד לשון הוא תורה שבכתב ואליהו עתיד לבארם שלא יאמרו אחר הוא. וזהו הואי״ל משה באר את כו'. וסוד נעלם הוא. ואלה״י לצור מחסי הוא התחלה. ואליה״ו הוא הסוף. וזה באר שני זווגין. בחינה ראשונה. כבוד מלכים חקור דבר. ושני. כבוד אלהים הסתר דבר כנגד שני פסוקים הראשונים של יחוד בקול רם ובחשאי וזהו באר את התורה הזאת ד' פסוקים ראשונים נגד ג' אבהן שהן ד' שיעקב כלול משניהם. שהוא יעקב וישראל. לכן כתב אלה כמ״ש סוד באר הוא ו' אותיות ראשונות. והוא התחלת התורה. בראשית ברא והן ז' בארות דיעקב ברא שית. וברא אלהים הוא השביעית ולכן נקראת באר שבע כנגד ז' ספרים חצבה עמודיה שבעה. ז״ש באר את התורה הזאת שהוא השביעי' שהיא כוללת הכל אלה ראשי בית אבותם. כמ״ש בתקוני'. ורביעית נקראת זאת וכן כתי' בפ' ואתחנן וזאת התורה ואח״כ אלה העדת והחקים והמשפטים:
פסוק ה:לאמר. היא בחינה י״א והי״א כוללן כולן לכן אמרו עשר ולא י״א. והוא ספר הזה שכולל כל התור' ונקרא משנ' תור' לכן בא כאן הכל בי״א. י״א מקומות וי״א יום מחורב וי״א חדשים וראשי פסוקים עולה י״א עד ה' אלהינו ובפסוק הזה י״א תיבות ולאמר כולל כולן ואלה ה' פסוקים כולל כל השם אחרון:
פסוק ה:בב' פסוקים ראשונים יש עשרה מקומות שהם י״ב וג' דברים שהן אלה הדברים ומשה וישראל נגד ברכת כהנים שהם ג' שמות וי״ב תיבות כנגד שם של י״ב ג' אבהן וי״ב שבטים והן י״ה של שם. וב' פסוקים אחרונים נגד וי״ו של שם שהוא כפל כו' ופסוק אחרון ה' ענינים ב' מקומות וב' דברים משה והתורה. ולאמר היא הה' וכוללת הכל כנגד ה' אחרונה והם כנגד ה' ספרים של תורה וספר ויקרא כנגד הדעת והוא בקריאה נמצא ל״ב כלולין בה' כמ״ש בתיקונים ל״ב כלולין בה' וכן ל״ב אלהים דבראשית וז״ש הואיל הוא התחלה כי זה הספר כולל כולו נמצא שהתחלתו התחלת התורה וזה הואיל נגד נ״ב נתיבין שבפ' ראשונה דבראשית ול״ב כנגד ל״ב נתיבות דפ' בראשית. ובמדרש אין הואיל אלא לשון שבועה כמ״ש ויואל משה כו'. וזה שכתבתי שהב' דברים שכתב כאן נגד הב' ספרים שבספר דברים נמצא הואיל משה נגד הברכות והקללות ופ' נצבים. ושם הכל לשון שבועה כמ״ש ובאלתו אלה דברי הברית לעברך בברית כו' והאזינו הוא ביאור של כל התורה. וזהו באר משה שני ענינים הואיל משה ובאר משה. הזאת. זה וזאת הברכה כמ״ש בפירושי על וזאת הברכה. ואמר זה בפרשה אחרונה ויעל משה כי שם כולל הארץ וכל דור ודור ודורשיו ופירושו כמ״ש בס״ד שנ' ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' לאמר. לאמר לאבות כו'. וידוע שהכל נכלל בי'. ה' נגד ה' כמ״ש בס״י ולכן יש בפסוק זה י' תיבו' ה' נגד ה'. דהיינו ה' מהשם עד לאמר. וה' לאחר לאמר. ולאמר הוא ברית יחיד מכוון באמצע ומקשר אותם. ומה שפתח בשני שמות אלו שהם כלל כל התורה כולה וכל השמות. כי הקב״ה הוא נסתר מצד עצמותו. ונגלה מצד מעשיו לכן אנו אומרים בכל ברכה לשון נגלה ונסתר ושם הוי״ה ברוך הוא הוא מורה על צד עצמותו יתברך. ואלהים הוא מורה על השגחתו על בריותיו ולכן כתיב בכל פרשה בראשית שם אלהים לבדו. ובהשגחה יש ב' ענינים. השגחה כללית דהיינו על כל בריותיו ועל כל העולם בכללות. והשגחה פרטית שמשגיח על ישראל לבד. וכנגדו הוא שם אלהים. וכן בתורה יש נעלם ונגלה כידוע. ולכן פתח בב' שמות אלו. ולכן אומרים בכל ברכה ה' אלהינו מלך העולם דהיינו ה' מצד הנעלם. ואלהינו שהוא משגיח עלינו בפרטית ומלך העולם שאע״פ שמשגיח עלינו בפרטית משגיח ג״כ על כל העולם כולו בכללות ומושל עליהם. וכן אומרים בתפלה בשבת במנחה. אתה אחד ושמך אחד פי' אתה אחד מצד עצמו ית'. ושמך אחד מצד בריותיו בשם נגלה. אעפ״י שמנהיג כל בריה ובריה בפני עצמה וכל א' הנהגתה משונה מחברתה אעפ״י כן בכולו הוא אחד. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כו' כי שניהם הן ביחוד ישראל וא״י. ישראל מע' אומות. וא״י מכל הארצות. וכמו שנקרא אלהי ישראל. כן נקרא אלהי הארץ. וזהו מה שאמר באברהם אלהי השמים ואלהי הארץ ואח״כ לא אמר אלהי הארץ. מפני שבשעה שלקח אותו היה בח״ל ולכן נענשו אפי' נכרים מפני שלא שמרו את התורה בארץ כמ״ש (מלכים ב י״ז:כ״ו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ. שישראל מצווה על כל התורה בח״ל ובארץ מצווה אפי' נכרי. ולכן נענשו הכותים שלא ידעו משפט אלהי הארץ כמ״ש וזהו מ״ש (סוף כתובו') כל הדר בח״ל דומה כמי שאין לו אלוה. וגלוי של תורה הוא בארץ כמ״ש אוירא דא״י מחכים וגם הנבוא' אינו שורה אלא בא״י. ולכן ברח יונה כמ״ש (מ״ק כ״ה ע״א) ראוי רבינו שתשרה עליו שכינה אלא בבל גרמה לו וכמ״ש מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. אבל כשהיו ישראל בארץ היה גוי אחד וכן לע״ל ב״ב אי״ה. כמ״ש בזוהר אימתי גוי אחד בזמן שהן בארץ וכן התורה לא נתנה אלא לישראל בהר סיני וז״ש כאן אלינו בחורב. וד' תיבות אלו הן כלל של כל התורה כולה. דהיינו שה' אלהינו דיבר אלינו לעשותם ע״י המקום בחורב. וז״ש הנסתרת לה' אלהינו והנגלת גו'. ודבר קדשו הוא מחבר אותנו עם הש״י וזהו דבר אלינו בחרב לאמר וז״ש והנגלת לנו ולבנינו והכל ע״י סיני וז״ש משה קבל תורה מסיני.
פסוק ו:רב לכם שבת בהר. שהאדם אחר מותו דר בג' עולמות דהיינו נפשו בקבר ורוחו בג״ע התחתון ונשמתו בג״ע עליון כמ״ש למען ייטב לך ולמען יאריכן גו' ובכל אחד לבד מהאדמה יש שני מקומות וכן הנשמות אעפ״י שהן ג' הן ה' כידוע ובג״ע התחתון יש ב' דרגין א' שמתהלכים בין השורות שבג״ע וב' שיושבין מבפנים כמבואר בזוהר פ' בלק. וכן בג״ע של מעלה יש ג״כ ב' דרגין וז״ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך זה מדרגה עליונה שבפנים. פעלת לחוסים בך נגד בני אדם זהו מדרגה השנית שהיא נגד כולם וידוע שג״ע הוא במקום הרים כמ״ש צדקתך כהררי אל גו' וז״ש כאן הזה. הוא עה״ז. בהר. הוא ג״ע. שבת. הן אותן היושבים בג״ע. לכם. הוא נגד בני אדם. רב. הוא מה רב טובך גו'. וכולן כלולין בהר סיני כמ״ש ועלית אתה ואהרן ואמר משה מחיצה לבד אהרן מחיצה לבד:
פסוק ו:בחרב לאמר. פי' כי חורב אינו סיני אלא בסיני נתן את התורה ובהר חורב היה עומד המשכן ששם היו ישראל חונים ואמרו חז״ל כללותיה נאמרו בסיני ופרטותי' נאמרו באה״מ ונשנו בערבות מואב. נמצא בערבות מואב נשנו הפרטים שנאמרו בחורב. וז״ש דבר אלינו בחרב לאמר. וגם במשכן היה ה' דרגין דהיינו ק״ק. ואה״מ. ופתח אה״מ. ומחנה לויה. ומחנה ישראל. וכן ישראל נחלקין לחמשה. כהנים. לוים. ישראלים. גרים. עבדים. וכן בהמ״ק נחלק לחמשה. ק״ק. ובין האולם ולמזבח. ועזרת כהנים. ועז״י. והיכל. וכן חוץ למחנה שכינה נחלק לחמשה. חיל. והר הבית. וירושלים. וא״י. וערים המוקפות חומה. וע״נ אינו נחשב ביניהם כי זה נתחדש אח״כ ועיין מ״ש במס' כלים פ״א ע״ש. וכן בהר סיני נחלקו ישראל לה'. משה ואהרן והכהנים והעם שהיו כוללין ב'. ישראל וערב רב. ואלו החמשה תיבות הם נגד ה' תיבות שאמרנו לעיל הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו:
פסוק ו:לאמר. כל לאמר שבמקרא הוא התחלת מאמר שלאחריו כמ״ש ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו וגו'. וכן מה שכתוב וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר דהיינו שהקב״ה התחיל עם משה מן דבר אל בני ישראל ומשה התחיל עם ישראל מן אשה כי תזריע וכן בכל מקום. והוא חיבור הנושא עם הנשוא וכן מ״ש לעיל דבר אלינו דיבר הוא החיבור ה' עם אלהינו אלא שדיבור הוא הדעת שמחבר י״ה בו״ה ולכן לא כתיב דבר אלא במשה משא״כ בשאר נביאים כי משה היה בסוד הדעת ודורו היה דור דעה ולכן כתיב דבר אלינו כו'. כמו שאומרים לשם יחוד קב״ה כו'. שו״ה מתפשט באדם ובארץ בב' עלמין תתאין כמ״ש והנגלת לנו כו'. והנסתרת כתוב בו״ה שהיו״ד נעלם בתורה כמ״ש השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם שהיא נעלמת מעין כל חי ונאמר ישמחו השמים ותגל הארץ והדעת הוא מחברן. כמ״ש בדעתו תהומות נבקעו וז״ס בהמ״ק וז״ש (ברכות דף ל״ג ע״א) גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות וגדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות וכל שיש בו דיעה כאלו נבנה בהמ״ק בימיו כמשחז״ל (ברכו' נ״ה ע״א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות ולא אמרו יודע היה אותיות והוא נגד ספר ויקרא. וז״ס ל״ב נתיבות ל״ב אלהים שנכללו בשם הוי״ה אבל לאמר הוא חבור הוי״ה עם אלהים. לכן כאן י״א תיבות חמשה לקבל חמשה וברית יחיד מכוון באמצע כו' והיא בחינה ב' של מלכות שהוא כ״ע של כסא הכבוד:
פסוק ז:הכנעני. זה גבול כנען שנ' ויהי גבול הכנעני:
פסוק ז:והלבנון. א״ל כשאתם נכנסים לארץ צריכין אתם להעמיד מלך ולבנות לכם בית הבחירה שאין לבנון אלא מלך שנאמר החוח אשר בלבנון שלח כו' ואין לבנון אלא ב״ה שנ' והלבנון באדיר יפול. ד״א למה קורין אותו לבנון ע״ש שהוא מלבין עונותיהם של ישראל:
פסוק ז:עד הנהר הגדל כו'. שמפרה והולך עד שכלה כמגריפה. ד״א פרת שפרה ורבה עד שעוברים אותו בספינות. כל הנהרות אומרים לו מפני מה אין אתה משמע קולך כדרך שקולנו הולך. א״ל מעשי מוכיחים עלי זורעים בי זריעה נוטעים בי נטיעה עולה לשלשה ימים:
פסוק ז:פנו וסעו לכם ובאו גו'. פי' שהאדם הנוסע ממקום למקום יש בזה ג' מקומות. דהיינו מן המקום שנסע והמקום שנוסע לשם הוא תכליתו והדרך שמהלך ממקום הנסיעה עד מקום שנוסע וזה שכתב כאן פנו הוא מן המקום שנוסע משם. וסעו. הוא הדרך. ובאו הוא מקום התכלית. וזהו רמז על האדם שצריך ג' דברים דהיינו עה״ז שמשם נוסע. ומקום תכליתו הוא הג״ע ודרך הליכתו מחמת שא״א לבא אף אחר שיקנה שלימות לג״ע עד שיתפשט ממנו הגופניות וז״ש פנו דהיינו שיפנו מן הגופניות. וסעו. הוא דרך הליכתו. ובאו הוא מקום תכליתו. והוא הג״ע. וכן כאן בישראל. פנו. הוא מהר סיני אחר שנשלמו שם כמ״ש רב לכם כו' אמר להם שיפנו משם עוד לתכלית שלמותם שהוא ארץ נחלתם א״י מפני שהכוונה הראשונה היה להוריד שכינתו וכבודו שלמעלה ע״י משה מן השמים והענין ג' מקומות אלו דהיינו הר סיני ואה״מ וא״י. שעד משה לא ירדה שכינה לארץ. וידוע שהעולם נחלק לג' חלקים. שמים וארץ ואדם המחברם. וכן שלשה מקומות אלו דהיינו דלעיל והנה מתחלה לא ירדה שכינה לארץ. אלא ע״י הרקיע ירדה על הר סיני ואח״כ ירדה לאה״מ אבל לא בקביעות אלא ממקום למקום ואח״כ בא״י ירדה בקביעות וז״ש מתחלה עד שהמלך במסבו דהיינו במקום הסיבו שהיא השמים ואח״כ צרור המור דודי לי בן שדי ילין ואחר כך אשכל הכופר כו' שהוא התכלית שירדה שכינה לארץ:
פסוק ז:הר האמרי. חשיב כאן עשרה מקומות שכל העולמות וכל הדרגין אין פחותין מעשר אלא משתנין לפי בחינותיהם כמ״ש וישנה ואת נערותיה לטוב וכאן בארץ הוא מדריגה עליונה לכן נאמר למעלה בעבר הירדן וכאן נאמר בהר ובשפלה עטרת בעלה מקומה הראשון וחשב כאן ז' תיבות רצה לומר כי יש ז' תיבות היינו הר האמרי. וכל שכניו. בערבה. בהר. ובשפלה. ובנגב. ובחוף הים. ואחר כך ג' עליונות. ארץ הכנעני הוא ארץ עילאה וכו' ואמר הנהר הגדל נהר פרת. דעת הנמשך מכ״ע וזה שכתב אל דעות ה' לכן כתיב כאן ב' פעמים נהר שבו חו״ג לכן אמר מתחלה הנהר ואחר כך נהר שהג' נכללת בה' והגדול הוא גדולה. ופרת גבורה שנתנה לנוקבא בזיווגי לכן נוקבא נכללת בדכורא ונתבסמת בו. ובנגב ובחוף הים. ידועים הן נגד הנהר:
פסוק ז:הר האמרי ואל כל שכניו. מה שאמר הר האמרי ואח״כ אל כל שכניו שהוא כפל לשון שהאמרי היה יושב בתחלת מקום כניסתם כמ״ש והאמרי יושב בהר גו' לכן אומר בתחלה הר האמרי ואח״כ אל כל שכניו שהם שאר שבעה אומות ובתוספתא (שבת פרק ו') אמר שהאמרי הוא הקשה שבכולם שאדם הקשה נקרא אמרי ואדם רע נק' סדומי וכמ״ש ואשמיד את האמרי אשר כגבה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכן אמר ואל כל שכניו שהאמרי היה קשה נגד כולם. ובספרי דרש והביאו רש״י ז״ל שכל שכניו הם עמון ומואב ואדום מפני שהקב״ה נתן לא״א עשרה אומות והג' הם. קיני. וקנזי. וקדמוני. והם עמון. ומואב. ואדום. וקודם שחטאו במרגלים ניתנו לישראל אבל כשחטאו במרגלים נצטוו שלא ליגע בהם עד לע״ל כמ״ש ומחץ פאתי מואב והיה אדום ירשה וכמ״ש אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם לכן אמר כאן הר האמרי הוא ארץ ז' אומות ומפני שהיה יושב בתחלת הכניסה לכן נקרא על שמו ואח״כ מפרש בהר ובשפלה כו'. ואל כל שכניו הם. עמון. ומואב. ואדום. בערבה בהר ובשפלה. מפני שא״י נחלק לג' חלקים אלו כמ״ש במשנה וכל שבט ושבט נחלק ג״כ לחלקים אלו וכן לע״ל יהיה לכל א' ואחד אלו הג' חלקים וכתב רש״י בערבה. זה מישור של יער. בהר. זה הר המלך. ובשפלה. זו שפלת דרום והוא לשון ספרי וכו' ואינו מובן כלל ובתחלה אפרש משנה בשביעית פרק ט' שלש ארצות לשביעית לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת. גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלה כל שאינו מגדל שקמים הוא גליל עליון ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמים הוא גליל התחתון ותחום טבריא העמק. וביהודה ההר והשפל' והעמק ושפלת לוד כשפלת דרום וההר שלה כהר המלך מבית חורון ועד הים מדינה א' ופי' מכפר חנניה ולמטן וטבריא הם השלשה שבגליל וביהודה הוא ההר והשפלה והעמק ושפלת לוד וההר שלה ובית חורון פירשו המפרשי' שזהו הג' שמעבר לירדן וא״א לומר כן דהא ירושלים היה מהלך יום מן הירדן ולוד היה מהלך יום מירושלים לצד מערב כמ״ש (בר״ה ל״א ע״ב) ובית חורון היה ג״כ במערב של גבול בנימין והיאך אפשר לומר כן שהן מעבר הירדן ונראה שהמשנה לא חשיב רק יהודה וגליל אבל עבר הירדן לא חשיב במשנה משום שהם מפורשי' במקרא והביאו בתוספתא ובירושלמי וז״ל איזה הר שבעבר הירדן תני רשב״א אומר כגון הר מכוור וגדוד כו' ושפלתו חשבון וכל עריה אשר במישור כו' ועמק יש לו בית הרן ובית נמרה כו' שנאמר ובעמק בית הרם ובית נמרה כו' עכ״ל הרי מפורש שלא חשב באותן שבעבר הירדן אלא יהודה וגליל ויהודה היינו שבט יהודה. וגליל היינו מיוסף ואילך כמ״ש ויהושע י״ח ה') יהודה יעמוד על גבולו מנגב ויוסף מצפון הרי מיוסף ואילך נקר' צפון נמצא נשתייר שבט בנימין שהם בין יהודה ובני יוסף וחשיב כאן המשנה שלשה חלקים שבשבט בנימין והם ג״כ השלשה שבשבט יהודה ואמרינן בירושלמי איזה הר שביהודה זה הר המלך. ושפלתו זה שפלת דרום ועמק שלו כו' ע״ש וזהו פירושו שפלת לוד שהוא משבט בנימין כמ״ש (ד״ה א' ח' ב') הוא בנה את אונו ואת לוד כו' בשפלת דרום שהוא ביהודה וההר שלה דהיינו שבט בנימין בהר המלך שביהודה ובית חורון עד הים הוא מדינה א' והוא עמק ואמרינן שם ר״ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה ושאר ארצות כהר המלך נמצא לר״ש מה שחלק כאן הפסוק בערבה בהר ובשפלה אינו אלא ביהודה כי בשאר ארצות אין לנו נ״מ מזה וזהו שמפרש רש״י בערבה זה עמק של יער כצ״ל ומ״ש ברש״י מישור ט״ס הוא וכן הוא בירושלמי אלא שקשה לרש״י שאמר כאן בערבה. ובמשנה קורא לה עמק לזה אומר עמק של יער לכן קרא אותו כאן ערבה על שם היער ובמשנה קורא אותו עמק על שם העמק. בהר זה הר המלך כי סתם ספרי ר״ש ולר״ש כל הארצות הם כדין הר המלך לכן אמר הר המלך כי הוא העקרי ושפלה הוא שפלת דרום שביהודה. ובנגב ובחוף הים גו' פי' שחושב ד' גבולין שבד' רוחות א״י וזהו בנגב הוא בדרום. בחוף הים. הוא ים הגדול שבמערב א״י. ארץ הכנעני והלבנון. זה מזרחה של א״י כמ״ש ביהושע. עד הנהר גו'. זהו גבול צפון ששם הוא נהר פרת:
פסוק ז:אשר נשבע גו'. ערש״י משל למלך שנתן לעבדו שדה במתנה ולא נתנה לו אלא כמות שהיא עמד העבד והשביחה ואמר מה בידי לא נתנה לי אלא כמות שהיא. חזר ונטעה כרם אמר מה בידי כו' כך כשנתן הקב״ה את הארץ לאברהם עמד והשביח שנאמר ויטע אשל בבאר שבע עמד יצחק והשביח שנאמר ויזרע יצחק גו' עמד יעקב והשביח שנאמר ויקן את חלקת השדה גו':
פסוק ז:לתת להם. אלו באי הארץ. ולזרעם. אלו בניהם. אחריהם. אלו שכבשו דוד וירבעם. ד״א לתת להם. אלו עולי בבל. ולזרעם. אלו בניהם. אחריהם. לימות המשיח:
פסוק ח:ראה נתתי גו'. פי' כשהקב״ה פוקד על אומה להכניע אותה מכניע השר תחלה וזה שהראה אותו לכן אמר ראה נתתי גו' ואין חסר לכם כלום אלא באו ורשו. ומ״ש תחלה לשון מתנה נתתי. ואח״כ באו ורשו לשון ירושה. מפני שעיקר מה שנתן להם א״י היה מחמת האבות כמ״ש בפרשה עקב לא בצדקתך גו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבתיך וגו' אך מפני שבועת האבות לא היה להקב״ה ליתן להם דווקא אלא מפני שהם היו דור דעה לכן אמר נתתי לשון מתנה מה שנותן להם דווקא. באו ורשו. לשון ירושה שהעיקר הוא מפני שבועת האבות:
פסוק ח:לאבתיכם גו'. לפי פשוטו לאבותיכם הוא הכולל. לאברהם כו'. הוא הפרט:
פסוק ח:לתת להם. דהיינו להאבות:
פסוק ח:ולזרעם אחריהם. הם אותם שיירשו. והענין בפרטות לאבותיכם הם השבטים כמ״ש בספרי שבועות מטות אומר סלה כי להאבות נתן לכל ח' לבדו כל הארץ ולהי״ב שבטים נתן הארץ לכולם ביחד כמ״ש בפ' ויחי:
פסוק ח:לתת להם. אלו עולי מצרים שחלקו להם משה ויהושע לס' רבוא חלקים:
פסוק ח:ולזרעם. אלו עולי בבל שחלקם עזרא. אחריהם. זה לעתיד לבוא כמ״ש והיה באחרית הימים שיחלקם הקב״ה בעצמו. והם כל א' בחינה לעצמו. וכמו שהארץ בכללה ז' ארצות כמ״ש בריש ירמיה ומפורשות בזוהר במעשה בראשית. כן היא נחלקת לז' בחינות והם הז' ארצות שכתוב בפ' עקב. וכן ארץ עילאה כלול שבע ארצות ושבע היכלין אברהם נטל כו' כמ״ש בזוהר פ' בראשית ופ' פקודי. וכן בהמ״ק אע״פ שהם עשר קדושות הן כלולין בשבע כמו ההיכלין שהם עשר והן נכללין בשבע. ומסוימין במחיצות שבע. והן ק״ק. והיכל. ואולם. ועז״י. ועז״נ. והחיל. והר הבית:
פסוק ח:לאבתיכם לאברהם גו'. שהשבטים הן מסויימין נגד האבות כמ״ש בתיקונים וקרא זה אל זה הוא ג' שהן י״ב וכן האבות והשבטים וה' שנוסף הוא מול י״ג דכלול כל י״ב והוא מזל דבי' תלוי בני חיי ומזוני לכן הי״ג הם אינם אלא י״ב כמ״ש י״ב תחומין לעילא וי״ב תחומין לתתא לכן בחודש השביעי נפתח י״ג תרעין שהם מ״ט תרעין וכמ״ש כי ביום הזה יכפר כו' וקוצו של יו״ד הוא שער הנ' המשלים לנ' תרעין כמ״ש בתיקוני' סוף תיקון כ״ב:
פסוק ט:בעת ההוא. לפי פשוטו היה בשנה השנית לצאתם ממצרים בשעת הדגלי' וכמ״ש וישלח משה גו' וילך לו אל ארצו וז״ש פנו וסעו לכם והיתה זאת ג״כ בעת ההיא:
פסוק ט:לאמר. הוא התחלת המאמר כמ״ש וכן בכל מקום:
פסוק ט:שאת אתכם. הוא הכלל. מה שכתוב למטה טרחכם ומשאכם גו'. והוא כוס של ברכה דאיתהיבא בימינא כמ״ש בכל לבבך ובכל נפשך והיו הדברים כו' וכמ״ש (פסחים קי״ז ע״ב) יכול יהא חותמין בכולן ת״ל והיה ברכה בך חותמין כו':
פסוק ט:בעת ההוא. גנת אגוז. ההוא. הוא פרטית האגוז לבדו:
פסוק ט:בעת ההוא. ב' אורות יהי אור ויהי אור סוד הדעת. פה ולשון. דרום וצפון. עמוד אש וענן. אל״ף הוא שם הראשון שכולל כל השבע שתחתיו. שי״ן הוא תחתון. וענן באמצע. לכן הא' אינו מן החשבון שהוא שורש להם. והוא עשרה זווגים דאו״א לכן נא' עשרה פעמים בעת ההיא והעשירית הוא ואתחנן אל ה' בעת ההוא:
פסוק ט:שאת אתכם. שאת הוא אשל שלם. אתכם. הוא אילן שלם. כי אשל הוא אילן:
פסוק ט:שבע כתות של צדיקים בג״ע זו למעלה מזו. כת ראשונה אך צדיקים יודו גו'. כת שניה אשרי תבחר ותקרב גו' בחרתי הסתופף גו'. כת שלישית אשרי יושבי ביתך. כת רביעית מי יגור גו'. כת חמישית מי ישכן גו'. כת ששית מי יעלה גו'. כת שביעית מי יקום גו'. רשב״י אומר לשבע שמחות פניהם של צדיקים דומים לעתיד לבא. לחמה. ללבנה. שנ' יפה כלבנה ברה כחמה. לרקיע. לכוכבים שנ' והמשכילים יזהירו גו'. לברקים שנ' כברקים ירוצצו. לשושנים שנאמר למנצח על שושנים גו'. למנורת בית המקדש. שנ' ושנים זיתים עליה א' מימין הגלה וא' משמאלה:
פסוק י:ככוכבי השמים לרב גו'. פי' שלענין רוב אתם ככוכבי שמיה אבל לענין מנין שיהיו ככוכבים א״א שהכוכבים הם רבים מאוד אלא לענין רוב בלבד כמו שהכוכבים רבים כן אתם רבים אבל בספרי דרש הרבה אתכם והגדיל אתכם והרים אתכם כו' כמ״ש רש״י:
פסוק י:והנכם היום. הנכם קיימים כיום כחמה וכו' מכאן אמרו ז' כתות של צדיקים וכו' וזה ידוע שהכל נכללין בשבע וכן בג״ע כמ״ש שובע שמחות ואמרו א״ת שובע אלא שבע. וז' היכלין המתוקנין לצדיקים וכן הארץ נכללת בז'. וכן א״י נכלל בז' כמבואר. וכן הטובה נחלק לז' כמ״ש ארץ חטה גו'. ונחלקים שם לה' ולב' כמ״ש ארץ חטה גו' ארץ זית גו' והוא סוד הזהב כלל ופרט. וכן בהטבת הנרות היו ה' לבד וב' לבד. וההדלקה היה ביחד וכן ברקיע חמשה נכללין בשמי השמים. וב' בכלל השמים שהם בכלל הארץ. וכן כאן ה' שמחות בשמי' וב' בארץ והששית מחבר' בין שביעי' לחמשית כמו הרקיע בין שמי השמים לשמים. וזית שמן. אוכל ומשקה. וכן כאן מנורת בהמ״ק נגד זית שמן והוא ג״כ מחבר שמי' וארץ. כמ״ש (כתובות ה' ע״א) גדולי' מעשה צדיקי' יותר משמי' וארץ שנ' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ובמקדש נאמר מקדש ה' כוננו ידיך פי' שהכל מה שכוננו ידיך שנראה' שהיו הם עושים ולא היו עושין כלל כמ״ש בארון וכן בבהמ״ק אבן שלמה מסע נבנה שהם מרימים את האבן אבל לא היו המה מרימים אלא שנתן הש״י כח והרים את ידם. וזהו שאמר ידיך כוננו אותם. והז' נרות הם נגד ז' כוכבי הרקיע. ושושנים הם בארץ עצמה לפי שהם היפים שבארץ לכן המשיל כנסת ישראל לשושנה וכמ״ש כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות (ש״ה א') והגדיל כבודם בזה מן האומות מאוד שאין גרוע מן החוחים ואין יפה משושני' וז״ש כאן הרבה וגו' והנה אמרו במדרש יכול שיש בהן פסולת ת״ל מנורת זהב כולה וכה״א כלך יפה רעיתי וגו' וז״ש כאן אתכם ר״ל כלל ישראל ודומה אותם לברקי' בזריזותם שזה מעלת העליונים שהם זריזים במשלחתם מאוד. כמ״ש (איוב ל״ח ל״ה) התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו וזהו והנכם. ודומין לחמה כמ״ש היום. ודומין לככבים כמ״ש ככוכבי. ולרקיע כמ״ש השמים. וללבנה כי עיקר מעלת הלבנה כשהיא הולכת ורבה כמו שנמשלה מלכות בית דוד לה כידוע שהולכין ומרבין עד שלמה. וז״ש כאן לרב:
פסוק י:והנה יש בישראל ז' כתות. א' בעלי מצות. ב' היושבים בבתי מדרשות כל ימיהם. ג' היושבים בבתי כנסיות ועוסקים בתפלה כמ״ש מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל. ד' הקובעים דירתן בא״י. ה' היושבים בירושלים כמ״ש חז״ל (סוף כתובות) הכל מעלין כו'. ו' היושבים בהר הבית ובחיל שהוא מחנה לויה. הז' הם אותם שבמחנה שכינה דהיינו מעזרה ולפנים. והג' מחנות נגד כהנים ולוים וישראלים וז״ש בספרי כת הראשונה אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים כו' ואמר צדיקים וישרים לשמים ולבריות כמ״ש אמרו צדיק כי טוב כו' ב' אשרי יושבי ביתך הם היושבים בבתי מדרשות. ג' אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך הם היושבים בבתי כנסיות שנקראו חצרים. ובתי מדרשות נקראו בתים כמ״ש ברעיא מהימנא פ' בהר. ד' מי יגור באהלך הוא בא״י. ה' מי ישכון בהר קדשך זה ירושלים כמ״ש ההר הטוב הזה והלבנון. ו' מי יעלה בהר ה' זה הר הבית כמ״ש לכו ונעלה אל הר ה'. ז' זה מחנה שכינה שזה מקום מקדשו וז״ש מי יקום במקום קדשו וששה הם קבועים בבתים וא״י וכמשחז״ל (ברכות ח' ע״א) אמרו לר״י איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה הוא דכתיב כיון דאמרי ליה דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להון. ר״ל שקדושת בהכ״נ ובהמ״ד הוא כקדושת א״י וכאחז״ל (מגלה כ״ט ע״א) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שיקבעו בא״י שנאמר ואהי להם למקדש מעט. והשביעית הם אותם שבחוץ ומשוטטין בארץ ורודפין אחר המצות תמיד והן נגד הארץ לכן נקר' עם הארץ כמ״ש חז״ל שבשבילם הארץ עומד' ועתידין לירש הארץ. והכת הב' הם ת״ח המחברי' שמים וארץ כמ״ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וכתיב ונתתי שלום בארץ וז״ש ת״ח מרבים שלום בעולם שהשלום הוא בשמים כמ״ש עושה שלום במרומיו אבל לע״ל יהיה שלום בארץ וז״ש לא ירעו ולא ישחיתו גו' וגר זאב עם כבש וזהו הברכה ונתתי שלום בארץ וז״ש חז״ל ששלום הוא כלל הכל כמ״ש כי כל בשמים ובארץ כללא דכולא. ואח״כ חצריך בתי כנסיות והוא אש גבה כמ״ש (ברעיא מהימנא פ' כי תצא) והם ז' דרגין מלמטה כסדר ות״ת הוא כלל הכל כמ״ש ות״ת כנגד כולם כו' כמו שכתבתי למעלה:
פסוק י:ה' אלהיכם כו' ערש״י. משל למלך שהיה לו נכסים הרבה והיה לו בן קטן והיה צריך לצאת למדינת הים. אמר אם מניח אני את הנכסיה לבני הקטן ילך ויבזבז. העמיד אפטרופוס עד שיגדיל. משהגדיל. אמר הבן תן לי הנכסים עמד ונתן לו משלו כדי פרנסתו. אמר לו כל מה שנתתי לך לא נתתי אלא משלי. ומה שהניח לך אביך הרי הוא שמור. כך אמר משה וכו' עיין רש״י:
פסוק יא:יסף עליכם ככם אלף פעמים. הוא ברכה שאין עוד אחריה כמ״ש דבגינה קיימין שיתין רבוא על טורין סגיאין ואמר שאילו זכו היו בימיהן ימות המשיח. וזהו א' זעירא דויקרא שנטלה ולא נשתיירו אלא א' מני אלף:
פסוק יא:ככם. שיהיו צדיקים כולם כמותם דור דעה כמ״ש בספרי. וזהו השלמות האחרון. ואמרו בספרי זו משלי. והוא ענין נפלא כמ״ש אשה אל אחותה וגו' בגינה קיימין כו' דעליה אתמר דור הולך כו' ועליה אתמר כו' דאתפשטותא כו' ואילו זכו היה בימיהן ימות המשיח שלימות האחרון והיה בהמ״ק מן השמים וכל שלימות האחרון שאין אחריה עוד כמ״ש אתה החלות להראות את עבדך שבימיו היתה התחלה כמ״ש בזוהר. וביקש שיהיה בימיו גם ההשלמה וזהו אעברה נא ואראה כו' אבל ישראל לא היו ראויין לכך וז״ש ויתעבר ה' בי למענכם כו'. וזהו הברכה בכמות. ששם דרגא שזכה למדת בינה שמשם הוא המסכר כמ״ש מי מנה עפר יעקב ומספר גו' וזה שארז״ל זהו משלי. אבל ויברך אתכם הוא בדרגא דחכמה כמ״ש ברכה זו חכמה וכמ״ש מאן אתר עיקר ברכה ממלך דבעי כו' מאתר דכל ברכאין כנישין אמר ר' אבהו הכל נתן אבל שמו הגדול לא נתן ולא אוזיף לאחרן דכתיב אני ה' לבדי. מלמד דשם זה לא נתן לשום נברא וז״ש ויברך אתכם הוא לבדו שע״כ הוא משלי. והב' פסוקין הן ה' דרגין כסדר מלמטה למעלה שהם כלל העולמו' שהק״בה מנהיג כולם וכמ״ש אצל אליהו ה' הוא האלהים. ה' הוא האלהים. ה' הוא האלהים לתתא ה' הוא האלהים לעילא מפני שהיו יודעין שהשם הוא האלהים לעילא. אבל בזה לא היו יודעים שה' הוא האלהים לתתא שהיו סוברים שהם ככל האומות והם לא ידעו שלכך נקרא אלהי ישראל מפני שהוא על ישראל ביחוד וז״ש ואתכם לקח גו' ולכך נקרא אלהי ישראל אף שהוא שליט בכל העולם ונקרא אלהי אבות מלמעלה וכמ״ש האבות הן הן המרכבה כו' וז״ש זה אלי ואנוהו אלהי אבי כו'. וכנגדן אמר ד' דברים הרבה אתכם. בארץ. ככוכבי השמים. בשמים. יסף עליכם. דרגא דמשה. ויברך כו'. לכן הוא בפסוק א' ט' תיבות ובפסוק ב' י״ג שלמטה הוא ט' תקונים ולמעלה הוא י״ג סוד טעמים ונקודו' וכד אתנהרא עלאי בתתאי הם כ״ב נגד כ״ב אתוון והם כלל כל הברכות:
פסוק יא:כאשר דבר לכם. כחול ימים. וכצמח אדמה. וכדגי הים. וככוכבי השמים לרב:
פסוק יא:כאשר דבר לכם. והיכן דבר ע״י ג' אבות שלכל אחד בירך את זרעם. וז' פעמים נתברכו פ' בחקתי פ' כי תבוא ופ' נשא ופ' בלק ושם נאמרו הברכות כולן עד כל השבעה ברכות מפורשות בלשון ברכה שהיא השביעית הכוללת כולם. והם זיי״ן ברכות נגד שובע שמחות דלעיל. ועוד יש ברכה א' בפ' נצבים והיא לימות המשיח וכמ״ש והיה באחרית הימים. והוא תוספת ברכה על הגלות אשר סבלו. וזהו שאחז״ל כינור של בהמ״ק היה של שבע נימין ושל משיח של שמנה נימין שנאמר למנצח על השמינית. והוא נגד שמיני עצרת כמ״ש עצרת תהיה לכם מכל השבעים אומות והוא פר אחד כו' משל למלך כו' שאז יהיו ישראל גוי א' בארץ שנא' הן עם לבדד ישכן וגו':
פסוק יב:וריבכם. היה א' מוציא סלע בשביל ליטול שתים. שתים בשביל ליטול שלוש:
פסוק יב:איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הנה מקודם אבאר פרשה א' והוא בפרשת יתרו. מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב. הקשה לו ג' דברים. א' מדוע אתה יושב לבדך. ואין איש אתך לסייעך. ב' שכל העם נצבים. והג' שעומדים מן בקר עד ערב. שהם ג' דברים קשים והשיב לו ג' דברים ושדרכי ה' הם נחלקין לג'. א' התורה ומצות. ב' בין אדם לחבירו. ג' דרכי עבודת השם והמוסר כמ״ש בזוהר כל פולחנא דלית בה דחילו ורחימא כו' וכל אורייתא דלית בה דחילו ורחימא כו' אע״פ שהתורה והמצות עצמם אהובים וטובים לפני ה' מאוד כמ״ש לעולם יעסוק אדם כו' מ״מ שלמות העבודה בדרכי ה' הוא בדחילו ורחימו כמ״ש חז״ל (פסחים נו״ן ע״ב) רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים וגו'. ואמרו אורך ימים בימינה וגו' וכמ״ש כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים כו' והן נכללין בה' דברים שהם כלל כולם נגד ה' חומשי תורה. ופרטים הם רבים מאוד וע״ז נאמר קדשים תהיו עיין ברמב״ן שם וגם שצריך לכל א' וא' פרטים רבים וז״ש משה לחותנו ג' דברים. א' כי יבא אלי העם לדרש אלהים. שידעו כל א' הכללים ופרטים ופרטי פרטיהם של כל אחד וא'. ונגד הב' שבין אדם לחבירו. אמר כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי וגו'. וכנגד הג' אמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו. ודרכי העבודה והמוסר של כל א' וא' לא נגלה אלא למשה מפי הש״י. מפני שזה תלוי בלב וה' יראה לבב. וז״ש לדרש אלהים שהיא חושב את האלהים בדברו עם כל א' וא' לתקן דרכיו. וכן בכללם ע״פ ה' יחנו וע״פ ה' יסעו. את משמרת ה' שמרו ע״פ ה' ביד משה. ולכן נקראו דור דעה שהיו יודעין ה'. ושלמה היה משיג בחכמתו ג״כ כמשה כמ״ש כי חכמת אלהים בקרבו. (תנחומא) יודע היה שלמה למתק את התורמסין שהוא הדרך הרע ומר מכולן כמ״ש ויעבדו את אלהים אחרים כו' ואמרו (ביצה כ״ה ע״ב) הלואי שיעשוני בני כתורמוס הזה כו'. לפי שעה״ז נכלל בשבע הבלים שהם ז' מדות שהעולם מתנהג בהן והעולם להוטים אחריהם וז״ש כתורמוס הזה כו' וכן ז' כוכבים שא״ה עובדין אותם. ולפי שהתורה הוא יתד שהכל תלוי בה לפיכך אמר משה והודעתי באחרונה וכמ״ש אז תתענג והרכבתיך והאכלתיך וגו'. ויאמר חתן משה אליו וגו'. השיבו על כל הג' דברים. על המשפטים. אמר נבל תבל גם אתה וגו' שלא תוכל לשפוט לכל אחד. גם העם. שלא יוכלו להמתין אחד על משפט חבירו. ואמר גם כמו שאמרו במכילתא אעפ״י שתטול עמך אהרן וחור כו':
פסוק יב:ועל מה שאמר שצריך לדרוש אלהים אמר כי כבד ממך הדבר. פי' כי לדרוש אלהים אי אפשר זולתך. וזהו כי כבד ממך לדרוש מה' על כל א' וא'. ע״כ תראה שיהיו שופטים בלתך. כי כבר יש לך דבר כבד מאוד שא״א בלתך. ועל והודעתי את חקי אלהים אמר לא תוכל עשהו לבדך אלא תקח לך מסייעין כמ״ש חז״ל (עירובין נ״ד ע״ב) נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו כו'. ואמר עוד ג' דברים. על המשפטים שאפשר בלתך תחזה שופטים אחרים. ועל דרך עבודת השם שא״א בלתך הקל מעליך כי כבד ממך הדבר. ועל התורה והמצות אמר שלא תעשה לבדך אלא כמ״ש חז״ל (שם) נכנס אהרן כו'. והוא אומרו. היה אתה לעם מול האלהי'. פי' מה שהם צריכין לאלהים וזה א״א מבלעדיך היה אתה בעצמך. ועל התורה אמר והודעת להם התורה והמצות. ועל המשפטי' אמר ואתה תחזה ושפטו בכל עת. ומאמר יתרו היה אתה לעם וגו' את החקים וגו' והודעת שהם ג' דברים כולן נכללין בדברי משה. שהוא והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו. את פי' עם. שהם חב״ד. וכולן נכללין בדעת וז״ש והודעתי אבל יתרו אמר בפרטות ועוד נכלל ג״כ ב' דברים שהן חו״ג את ואת (כמ״ש בזוהר פ' בא) את ימינא ואת שמאלא והן א'. וכל ג״ד נחשבים כאחת ואתה תחזה וגו'. את החקים סוד חכמה לכן הם נעלמים מאוד. והתורת. הוא בינה. כמ״ש ואל תטוש תורת אמך אימא דאורייתא. והודעת להם. זה הדעת שכולל י״ב דברים. י״ב שבטי יה. י״ב תחומין. ב' חולקין ב' אחסנתין שכל א' כולל חמשה. וחו״ב כנגד ב' חולקין שאמר את החקים ואת התורת. וכנגד עשרה דלעיל אמר כאן עשרה דברים הכלולין בחמשה. והודעת להם את וגו' כמ״ש בגמרא והודעת להם. זה בית חייהם. את הדרך. זו גמילות חסדים. ילכו. זה ביקור חולים. בה. זו קבורה. ואת המעשה. זה הדין. אשר יעשון. לפנים משורת הדין ופרש״י (בב״ק ק' ע״א) בית חייהם זו ת״ת והקשו עליו שכבר נאמר את החקים ואת התורת (ובב״מ ל' ע״ב) פי' זו אומנות וגם זה קשה להולמו והאיך אפשר שיהיה זה קודם לכל אבל עיקר הוא על חיים האמתיים כמ״ש ודרך חיים תוכחת מוסר על הפרטי פרטים. ואמר כי יהיה להם דבר בא אלי כל אשר ידע נגע לבבו. אבל כללי דרכי חייהם הודיעם לכל ישראל. את החקים נגד נר מצוה. ואת התורת נגד תורה אור. כמ״ש ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. וכנגד דרך חיים אמר והודעת להם זה בית חייהם. את הדרך וגו' ואת המעשה וגו' הם חו״ב. כמ״ש למעלה לכן אמרו את הדרך כו' זה ג״ח. ואת המעשה זה משפטים. את הדרך כמ״ש והלכת בדרכיו מה הוא רחום וחנון כו' וזהו ג״ח. ילכו זה ביקור חולים מפני שבכל המצות ההליכה אינה תכלית המצוה. אבל כאן ההליכה בעצמה היא המצוה. בה. זו קבורה כמ״ש (כתובות מ״ב ע״א מ״ק כ״ח ע״ב) באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו דידל ידלוני' כו':
פסוק יב:את המעשה זה הדין. אשר יעשון זה לפנים משורת הדין. לפי שהמשפט תלוי בדיין לפי מה שעיניו רואות. אבל לפנים משורת הדין אינו תלוי בדיין אלא בבעלי דינים אם ירצו. לזה אמר אשר יעשון. ואע״פ שהם חמשה הם עשרה שכל א' כולל ב' דברים. חו״ג. כי הדרך חיים הם ב' דברים אעפ״י שהם דרכי ה'. כלול בהן ג״כ איך להתנהג עם הבריות. כמ״ש ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם והוא הדעת כמ״ש (ירמיה כ״ב י״ו) הלא היא הדעת אותי. את הדרך זו ג״ח לעניים ולעשירים כמו הדרך שהוא לעניים ואף לעשירים. ילכו זה בקור חולים. בה זו קבורה וזהו ג״ח לחיים ולמתים. את הדרך ילכו בה הוא בין בגופו בין בממונו כי את הדרך הוא בממונו. ילכו בה. בגופו וז״ש (סוכה מ״ט ע״ב) גדולה ג״ח מן הצדקה בג' דברים. שזה בממונו וזה בין בגופו ובין בממונו. וצדקה לעניים וג״ח בין לעניים ובין לעשירים. וצדקה לחיים וג״ח בין לחיים ובין למתים והן כללים של ג״ח. ואת המעשה זה הדין. שני דינין הן. א' דיני ממונות. ב' דיני קנסות. וזהו ואת המעשה. אשר יעשון לפנים משורת הדין הוא ג״כ שנים. א' מה שעושין רוב העולם. וא' מה שביחידי סגולה צדיקים שבדור. וז״ש בגמרא (ב״מ פ״ג ע״א) רבה בב״ח חברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקול גלימייהו אתו לרב א״ל הב להו גלימייהו א״ל דינא הכי א״ל אין למען תלך בדרך טובים יהיב להו גלימייהו א״ל עניי אנן וטרחינן כולא יומא וכפינן ולית לן מידי למיכל. א״ל זיל הב להו אגרייהו א״ל דינא הכי א״ל אין וארחות צדיקים תשמור. שדרך ראשון היה רק דרך טובים שמחל להם הזיקו אבל ליתן להם שכר על שהפסידו לו זהו לצדיקים יחידי סגולה. ולזה אמר תחלה דרך וגבי צדיקים אמר ארח שלשון ארח הוא ליחידי סגולה כמ״ש בזוהר ע״פ ואורח צדיקים כאור נגה (משלי ד' י״ח) ואלו הב' את הדרך ואת וגו' הם חו״ג. כי הדעת סובב לעשות צדקה ומשפט וכמ״ש לעשות צדקה ומשפט. וכ״כ באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. כי ידעתיו פי' שנתתי לו דעת כמ״ש והודעת להם. כדי לעשות צדקה ומשפט וזהו את ואת האמור כאן. וזהו דרך ה'. ואמר ואתה תחזה ושפטו בכל עת כו' זהו פעולה למשפטים. ולהודיעם את התורות. אמר והקל מעליך שהוא טורח מרובה ללמוד עם כל העם וז״ש והקל כדלעיל. ועל השלישית שהוא צריך להביא את הדברים לאלהים אמר ונשאו אתך וז״ש כאן איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם הם ג' דברי' דלעיל טרחכ' הוא מ״ש והקל מעליך לטרוח לבדו ללמוד עם כולם. ומשאכם. הוא ונשאו אתך והם הדברים אשר צריך להביא לפני האלהים. וריבכם. הם המשפטים כמ״ש לא תוכל עשהו לבדך:
פסוק יב:ואמר אשא. הוא כוס של ברכה דאתיהיבא בימינא כדלעיל:
פסוק יג:הבו לכם. אין הבו אלא לשון עצה שנא' הבה נתחכמה לו:
פסוק יג:אנשים כו'. עיין רש״י:
פסוק יג:הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים. אלה הג' הם כלל העולם שהם חב״ד ובשלשתן נברא העולם כמ״ש (משלי ג' י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו' ובהו נעשה המשכן כמ״ש ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה וגו' וכן המקדש כמ״ש (מ״א ז' י״ד) וימלא את החכמה וגו' ושלשתן נתן ליוסף כמ״ש אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם וגו' וכן לשלמה (מ״א ה' ט') ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד וגו' ורוחב לב הוא הדעת. לסבול את רוב הדעת כמ״ש (משלי כ״ה ג') שמים לרום וארץ לעמק ולב מלכים אין חקר וכן כתיב (בדניאל א' ד'). ילדים וגו' ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע. ואנשים הוא מעלה בפ״ע שהם צדיקים כמ״ש בספרי אנשים כסופים ר״ל צדיקים גדולים והם נקראים בעלי מעשה וז״ש בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ואמרו שאלה הד' הם כוללין כל מעשה מרכבה ומעשה בראשית. מעשה בראשי' כמ״ש ויכל אלהים וגו' מכל מלאכתו אשר עשה וזהו ובכל מלאכה בחכמה ובתבונה ובדעת. וזהו מעשה מרכבה כמ״ש ולא במעשה מרכבה ביחיד אא״כ היה חכם ומבין מדעתו. וכן כל איש הוא צדיק גדול כמ״ש בז״ח כ״מ שנאמר איש הוא צדיק גדול בדורו. וכן אמר דוד לאבנר (ש״א כ״ו ט״ו) הלא איש אתה ומי כמוך בישראל. וכה״א (משלי ח' ד') אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם. ואלה הד' דרגין אמר אגור בן יקא בענוותנותו שהוא נעדר מכולם כמ״ש (משלי ל' ב') כי בער אנכי מאיש. ולא בינת אדם לי. ולא למדתי חכמה. ודעת קדושים אדע. ואמרו במדרש כי בער אנכי מאיש זה נח. דכתיב נח איש צדיק תמים וגו'. וכנגד ד' אלה אמר ד' פעמים מי עלה כו' שעל אלה הד' קיימין ד' יסודות העולם כמ״ש בס״י שמים נברא מאש כו' ר״ל מי מושל בכולם וכו'. וכן אמרו בזוהר פ' יתרו שהם ד' קטורי עלמא ואף על פי כן אלה הד' נכללין בג' כמ״ש תחלת המחשבה סוף המעשה חכמות בחוץ תרנה ב' דאינון חד. וזהו שאמרו במדרש אלו זיי״ן מדות שאמרו במשה כו' ג' כאן וד' בפ' יתרו אנשי חיל וגו'. שהמעשה כולל ד' דברים תורה. ועבודה. ואהבה. ויראה (וכמ״ש בפ' נשא בר״מ) אנשי חיל הם בעלי אהבה וכמ״ש בתקונים כמ״ש ימין ה' עושה חיל. ואהבת עולם אהבתיך ע״כ משכתיך חסד. אהבו את ה' כל חסידיו. וכן איש ואשת חיל. יראי אלהים הם בעלי יראה. אנשי אמת אלו בעלי תורה כמ״ש (משלי כ״ג כ״ג) אמת קנה ואל תמכר. תורת אמת היתה בפיהו (מלאכי ב' ו'). שנאי בצע אילין הנאן דעלמא והם בעלי העבודה. וכמ״ש שהעבודה לא יתכן אלא אחר שהמית תאוות והנאות דעלמא. ובצע הוא הנאה כמ״ש מה בצע וכמ״ש חסדו כציץ השדה דכל דעבדין לגרמייהו עבדין וכנגד אהבה ויראה הן מצות עשה ומצות ל״ת. וכללא דכולא הוא מעשה. וכלל כאן הד' דרגין. הכל במלת אנשים שאנשי' הם צדיקי' וכסופים והם כלל כולם. כי הג' שמנאן כאן הם במחשבה. והד' הוא במעשה כמ״ש ובכל מלאכה וגו'. ומ״ש רש״י כאן על חכמים כסופים ט״ס הוא וצ״ל על אנשי' צדיקי' כסופים וכן הוא בספרי. אנשי' וכי תעלה על דעתך נשים אלא מה ת״ל אנשי' ותיקים כסופים:
פסוק יג:חכמי'. זה ששאל אריוס את ר״י כו' איזהו חכם זה המקיים תלמודו ומה בין חכמי' לנבוני' כו'. ואלו ז' דברים שאמרו בספרי בפרטן הם ח' ד' כאן וד' בפ' יתרו כדלעיל וכנגדן אמר ואשימם בראשיכם ד' ראשים והם שרי אלפים כו'. כנגד שם של י״ב ג' פעמים ד':
פסוק יג:וידעים. הם ב' כמ״ש אל דעות ה'. והם י״ג ונכללין בעשרה כי הדעת מתפשט בנו״ה כידוע וד' ראשים הם בכ״ע כתר מלכות ד' בתים שבתפילין שכולל ד' מוחין עילאין חב״ד עילאי והם חרות על הלוחות. לכן הן ב' שיני״ן בתפילין וכל השיני״ן שבפסוק צדקתך כהררי אל הם תורה ומצות. והוא אל דעות ה'. וזהו וצדקתך אלהו' עד מרום כ״ע. והם עשר דרגין שבריש תקונים מלכי' צדיקים כו' ראשי אלפי ישראל:
פסוק יג:לשבטיכם. לא קאי אידועים בלבד אלא על כל הד' דברים שיהא מכל שבט ושבט וכנגד ג' אלו אמר הבו לכם שהם נגד ג' הבו כמ״ש מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים. ומנין שאומרים גבורות שנאמר הבו לה' כבוד ועוז ומנין שאומרים קדושת השם שנאמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו כו'. וידוע שהג' ברכות ראשונות הם כנגד ג״ר. והם כנגד י״ג פעמים י״ג תקונים דאדרא י״ג חיוורי וי״ג קוצי בשערא כו' ואעפ״י שהן למעלה באתכסיא הן למטה באתגליא כי הנסתרת הוא לה' אלהינו כי ביה ה' צור עולמים כמ״ש בתיקונים כ״ב:
פסוק יג:הבו לכם. אין הבו אלא לשון עצה שנא' הבה נתחכמה:
פסוק יג:אנשים וגו'. ערש״י:
פסוק יד:טוב הדבר. הוא במחשבה. אשר דברת. הוא בדיבור. לעשות. הוא במעשה. והוא כנגד ג' שמות שאמרו (בתיקונים בתיקון ע') והוא דיבור ומחשבה ומעשה. והוא כלל התורה כמ״ש בפיך ובלבבך לעשתו:
פסוק טו:ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם. ולא אמר נבונים מפני שהם נכללים בכלל חכמים כמ״ש בזוהר שהם ריעים דלא מתפרשין. וכן אמר בפ' יתרו ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל וגו' כללם בימינא שימין כללא דכולהו. וכללא דמלתא כי כל דבר שחוזר ושונה אותו. בפעם שניה אומר אותו בכלל ולא בפרט וכמ״ש וירדו בדגת הים וגו'. ורדו בדגת הים ובכל חיה וגו' וכן הוא בהרבה מקומות ובספרי ובגמ' אמרו (עירובין ק' ע״ב נדרים כ' ע״ב) שנבונים לא מצא כדאמרינן דאילו בדורו של משה כתיב הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וגו' וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וגו' ואלו גבי לאה כתיב ותצא לאה כי שכר שכרתיך וגו' וכתיב ומבני יששכר כו' והוא תמוה וכי מבני יששכר לא היו בדורו של משה. אבל הפירוש הוא כך שכל המעלות היו בכולם שהם ע״ח אלף ושש מאות ראשים והיה בכל א' וא' כל המעלות חוץ מנבונים שבמעט ממקצתם לא היה נבונים ובבני יששכר כתיב ראשיכם כו' שכולם היו יודעי בינה וזהו שאמרו אפילו בדורו של משה שהיו דור דעה ואין כמותן בכל הדורות חסר מעט מן המעט בנבונים:
פסוק טו:ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות ושטרים לשבטיכ'. ושטרים לשבטיכם. לא קאי על השרים אלא על הראשים. ראשים ושטרים לשבטיכם. שג' ראשונים היו ראשים. ושרי עשרות היו שוטרים ודיינים. אבל העיקר שהם היו לשוטרים וכמ״ש בפ' נצבים ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם אעפ״י שהגמרא חושב אותן כולם לדייני ישראל כמ״ש ושפטו בכל עת מ״מ כל אחד היה לו עיקר התמנות לבדו. ויש לתמוה כאן בפסוק למה היו צריכין שרי חמשים ב' למאה. והענין שד' מנהיגים היו לישראל. שופטים. ושוטרים. שופטים הן שדנין והשוטרים הם הרודים בעם לקיים הפסק ועוד היו עליהם ראשים שהם היו מנהיגים את ישראל בכל דבר לצאת ולבוא. ועוד היה זקנים הלומדים תורה. וזה הסדר שרי האלפים. היו מנהיגים את העם והיו ראשים ממש. ושרי המאות. הם היו השופטי' ממש. ושרי עשרת. הם היו השוטרו' הרודים לקיים את הפסק. ושרי חמשי'. הם הלומדי' תורה לישראל והם הזקני'. כמ״ש (ישעיה ג' י״ד) ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו. זקני הם שרי חמשים. ושריו. הם היו שרי המאות שהם השופטים. כמ״ש לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו [סנהדרין ה' ע״א] שבט אלו ראשי גליות הרודין כו' ומחקק אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. ולפי שהמשפט אינו נוהג אלא ביום ואין דנין בלילה אבל תורה כתיב והגית בו יומם ולילה לכן צריכין הזקנים להיות כפל כנגד השופטים שהשופטים אין צריכין אלא ביום והם צריכין ביום ובלילה. ושרי החמשים היו נגד אנשי אמת שאמרנו. והוא מעולה שבכולם ולכן בקללות שקלל ישעיה את ישראל קלל בהם שנ' (ישעיה ג' א') הנה ה' מסיר מירושלים ומיהודה שר חמשים ואחז״ל (חגיגה י״ד ע״א) שיודע לישא וליתן בה' חומשי תורה שיש בה חמשים פרשיות כמ״ש בפי' ישעיה ואלו הג' הם היו ראשים. ושרי העשרו' היו שוטרים. וכן הג' היו מנהיגין את העם וכן במלחמה היו אלו מנהיגים כמ״ש ויקצף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות וגו' וכן ויקרבו אל משה הפקדים אשר לאלפי הצבא שרי האלפי' ושרי המאות וז״ש בפ' נצבים ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל וגו'. ראשיכם. שהיו ראשים על כולם והם שרי האלפים. שבטיכם. הם שרי המאות שהם שופטים כמ״ש לא יסור שבט מיהודה. זקניכם. הם שרי החמשים. ושטריכם. שרי העשרות שהם השוטרים ואח״כ כל איש ישראל. וזה שהוכיח ישעיה את ישראל מכף רגל ועד ראש אין בו מתם וגו'. שהם ראשים ועיינין ופומא ולבא וגופא ורגלא כמ״ש בתיקונים לפי ששרי החמשים כפולים לשנים כדלעיל והם כנגד פומא ולבא תורה שבכתב ובע״פ נסתרות ונגלות כמ״ש שם. וזה שאמרו לבא לפומא לא גליא:
פסוק טו:לשבטיכם. קאי על כל הד' שרים שהיו מכל שבט ושבט כדלעיל ואלו הג' ראשים היו כנגד ג״ר והם בראש. והשוטרים כנגד בחינה אחרונה שהיא איומה כנדגלות. והוא מרומז בשם המלכות שממנה המלוכה והממשלה והמתנשא לכל לראש. עי״ן ודלי״ת וד' נתחלף בקו״ף לפי שצריך להחליף האותיות כמ״ש בזוהר בסוד וע״ד וכמ״ש בזוהר שיר השירים בסוד ד״ע וכן בסוד המתנות מעשר אחד מעשרה. תרומת מעשר א' ממאה. ותרומה א' מחמשים. ובכורים א' מאלף. וכמש״א חז״ל ראה תאנה שבכרה קושר עליה גמי ואין השדה מתבכרת פחות מאלף. ולא נגלה בתורה זה השיעור. והוא עלמא דאתכסיא תעלומת חכמה והוא כ״ע. וכן הוא בשם. כ״ע כל א' כלול מעשר. וב' ההין שבו הוא נגד תרומה שהוא תרי ממאה. וכמ״ש בזוהר מאי תרומה תרי ממאה והוא נגד שרי החמשים ולכן הוא כפול והוי״ו כנגד הבכורי' שהוא נעלם בשם כתרין דכתרין טמיר וגניז לא אתידע ולא אתגליא כו' והוא סוד ואת האלף כידוע. ואמרו בספרי המקובלי' שכנגד אלה הד' שרים הם ד' קרבנות קדשי קדשים. שהן עולה חטאת ואשם ומנחה. וכנגדן ד' שהושלכו לכבשן האש כמ״ש כל הנהרגו' על קדוש השם הם קדשים קלים. והנשרפים הם קדשי קדשים שהם כליל לאישים. והם ד' אברהם וחנניה ומישאל ועזריה שנתקדש השם על ידם. והם בב' תיבות הראשונה ואחרונה ב' אותיות של שמע וב' אותיות של אחד. מפני שצריך למסור א״ע על קדוש השם וש״ד הם כנגד שאר הנהרגין שהם דניאל ודורו של שמד. והן כנגד קדשים קלים שהם שלמים וד' לחמי תודה והן מגינים מד' משריין דיצה״ר כמ״ש בזוהר פ' בא ונכללין בפסוק והוא רחום וגו'. והם כנגד ד' כתות. מלאכים שרפים ואופנים וחיות. ושרפים כלול בשנים כמ״ש תרין הוי וחד אתחזי והן עבדים ומלאכים כמ״ש (איוב ד׳:י״ח) הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו וגו':
פסוק טז:שמע בין אחיכם. כך היה מדתו של רבי ישמעאל כשהיו באים ישראל וגוי לדון לפניו ראה באיזה דין יכול לזכות הישראל אם בדיני ישראל היה הישראל זכאי היה דן כדיני ישראל ואם לאו כו':
פסוק טז:ושפטתם צדק. צדיק תובע ומביא ראיתו (פי' המוציא מחבירו עליו הראיה ולא המוחזק) זה עוטף בטליתו זה אומר שלי הוא וזה אומר כו'. לכך נאמר ושפטתם צדק:
פסוק טז:בין איש ובין אחיו. להוציא את הקטן מכאן אמרו אין דנין יתומים ד״א בין גרו זה שכנו או שושבינו או תושבו:
פסוק טז:ואצוה את שפטיכם וגו.' לשון אזהרה שמזהי' אותם להנהיג את ישראל בנחת וברחמים כאשר ישא האמן את הינק:
פסוק טז:בעת ההוא לאמר. פי' לאמר להם שבעת ההיא אינו כמו שהיה כבר שעד הזמן ההוא היו בני חורין ובעת ההיא הם משועבדים לישראל להיות שופטים:
פסוק טז:שמע. שיתנו לב לשמוע דברי בעלי דינין והוו מתונים בדין:
פסוק טז:בין אחיכם. שיהיו שניהם יחדו ולא ישמע את דברי הא' קודם שיבא חבירו:
פסוק טז:ושפטתם צדק. פי' צדק הוא שיראה לתקן הדבר שלא יבא לידי מכשול. ומשפט הוא מתקן את המכשול שכבר היה. וז״ש מלאתי משפט צדק ילין בה. פי' מלאתי משפט כל היום היתה מלאה משפט לתקן את המעוות שהיה כבר. צדק ילין בה. פי' ובלילה היו בה שומרים שלא יבא לידי מכשול:
פסוק טז:בין איש ובין אחיו. פי' כי ושפטתם צדק דווקא בין איש ובין אחיו דהיינו בין ב' ישראלים אבל בין ישראל ונכרי אין צריך לשפוט בקו הצדק. אלא אם היה זכות לישראל בדיניהם אז מותר לדון בדיניהם:
פסוק טז:בין איש ובין אחיו. בין בעל הבית ובעל העלייה:
פסוק טז:ובין גרו. בין שכנו שגר עמו. וז״ש בין אחיו וגו'. לפי שהדבר קרוב שביניהן מצוי הריב:
פסוק יח:ואצוה אתכ' וגו'. פי' שהזהרתי ג״כ אתכם שתנהגו כבוד בדייניכם:
פסוק יח:בעת ההוא. פי' שאותו זמן הוא לא כמו שהיה עד הזמן ההוא כי עד הזמן ההוא היה עוש' איש כל הישר בעיניו אבל בעת ההיא אתם מחוייבים לשמוע אל השופט:
פסוק יח:את כל הדברי' וגו'. היינו י' דברי' שבין דיני נפשות לדיני ממונות המפורשי' במשנה והיינו משום דכתיב כאן את כל הדברי' וכתיב בי' הדברות את כל הדברי' מה להלן י' אף כאן י':
פסוק יט:ונסע מחרב וגו'. והלא דברי' ק״ו דברי' שהן חמורים כבשתים לפניהם דהיינו הנחשי' והעקרבים. דברים כו':
פסוק כ:ואמר אלכם. אמר משה לא מפי עצמי אלא מפי הקב״ה אני אומר לכם:
פסוק כ:באתם עד הר האמרי. משל למלך שמסר את בנו לפדגוג א' והיה מחזירו ומראה אותו ואומר לו כל הגפנים שלך הם וכל הכרמי' וכל הזתים שלך הם כשהגיע לראותם אמר כל מה שאתה רואה שלך הוא כך ישראל כשהיו במדבר ארבעים שנה הי' משה אומר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. כיון שבאו לארץ אמר באתם וגו'. וא״ת עדיין לא הגיע זמן ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ. לא מאומד ולא משמועה אלא מה שאתם רואים בעיניכם:
פסוק כ:עלה רש. מיד. כאשר דבר וגו':
פסוק כב:ותקרבון אלי וגו'. עיין רש״י. נשלחה אנשים. אר״ש עלובים ב״א שכך בקשו להם א״ל אם הייתם בארץ ערבה ושוחה לא בקשתם כו' עכשיו אתם נכנסים לארץ טובה עאכ״ו שאזון ואפרנס אתכם:
פסוק כב:את הדרך. עיין רש״י אין לך דרך שאין בה וכו' ואין לך דרך שאין בה פרשות:
פסוק כב:ואת הערים וגו'. לידע באיזה דרך אנו באים עליהם:
פסוק כד:ויפנו ויעלו ההרה. מגיד הכתוב שהליכת המרגלים בהר וכן רחב אמר' לשלוחי יהושע. ההרה לכו וגו' מלמד ששרת' עליה רוח הקודש:
פסוק כה:יקחו בידם מפרי וגו'. אר״ש עלובים ב״א שכך נטלו בידם כאדם שנוטל באיסר תאנים וענבים כך נטלו בידם:
פסוק כז:ותרגנו באהליכ' וגו'. מלמד שהיו יושבים במשכנותיהם ואומרים דברים כמתלהמים שנאמר דברי נרגן כמתלהמים אבל סכין ירדה מן השמים ובקעה את כריסן שנא' (משלי כ״ו) והם ירדו חדרי בטן ד״א שהם יושבים בתוך משכניהם ובוכין ונוטלין את בניה' ואומרי' להם אי לכם סגופים. למחר יהיו הורגי' מכם כו':
פסוק כח:אנה אנחנו עלים וגו'. א״ל למשה אלו מבני אדם אחרים היינו שומעין דברו' הללו לא היינו מאמינין אלא מב״א שבנינו בניהם ובנותינו בנותיהם האיך לא נהי' מאמינין אותם:
פסוק כח:עם גדול. מלמד שהם גבוהים בקומה:
פסוק כח:ורב. מלמד שהם מרובים באוכלוסין וכו' אבל מ״ש הקב״ה לאברה' והרביתי את זרעך וגו' אינו דבר הבאי:
פסוק כח:וגם בני ענקים ראינו שם. מלמד שראו ענקים ע״ג ענקים כענין שנ' לכן ענקתמו גאוה:
פסוק כט:ואמר אלכם. לא מעצמי אלא מפי הקב״ה:
פסוק כט:לא תערצון. מפני מה כי ה' אלהיכם ההלך גו'. מי שעשה לכם ניסים במצרים וכל הניסים הללו. עתיד לעשות לכם ניסים כשאתם נכנסים לארץ:
פסוק ל:ככל אשר עשה אתכם וגו'. אם אין אתם מאמינים להבא האמינו לשעבר: