אלה הדברים. (ספרי) וכי זה בלבד נתנבא משה והלא כתב כל התורה שנ' ויכתב משה וגו' מלמד שהיו דברי תוכחות שנ' וישמן וגו'. כיוצא בו דברי עמוס אשר היה בנקדים וגו'. וכי יותר מכל חביריו נתנבא וכו'. וכן אלה הדברים אצל ירמיהו כו' וכן ואלה דברי דוד האחרנים כו' וכן דברי קהלת כו' מלמד שהיו כלן דברי תוכחות שנ' סובב הולך זהו מזרח ומערב כו' כל הנחלים כו'. כינה הרשעים בחמה ולבנה וים שאין להם שכר:אל כל ישראל. עיין רש״י דבר אחר שהיו כלם יכולין לעמוד בתוכחה. אר״ט העבודה אם יש בדור הזה כו' אמר ר' עקיבא אם יש כו':בעבר הירדן. מלמד שהוכיחם על מה שעשו בירדן:במדבר. עיין רש״י ומלמד שהיו נוטלין בניה' ובנותיהם קטנים וזורקים לתוך חיקו של משה ואומרים לו בן עמרם מה אנונא כו'. [זהו גי' הספרי] וגירסת הילקוט מה פרנסה כו'. דבר אחר במדבר זהו כלל. על מה שעשו במדבר. בערבה מול סוף עיין רש״י:בין פארן ובין תפל. מלמד שהיו מוכיחם ג״כ בין מסע למסע:תפל. ערש״י א״ל שוטים כל עצמם של מלכים אין בוררי' להם אלא לחם קל שלא יהא דולרי״א (פו' מין חולי) אוחזתו אבל בטובה הזאת שהיטבתי לכם אתם מתרעמים לפני הוי כטובה שהיטבתי לא דה״ר ובטובה הזא ת נתרעם לפני ואמר האשה אשר נתתה וגו':וחצרת. אם למרים הצדיקת לא נשאתי לה פנים ק״ו כו'. ד״א וחצרת. ומה מרים שלא דברה אלא באחיה הקטן כו'. ד״א ומה מרים לא שמע אלא הקב״ה שנא' וישמע ה'. המדבר בגנותו של חבירו ברבים כו':ודי זהב. הא יתירה וקשה מהכל. משל למה ה״ד לאחד שעשה לחבירו צרות רבות. באחרונה הוסיף לו צרה אחת אמר לו הא יתירה על כל מה שעשית לי וקשה עלי מהכל. רשב״י אומר מלה״ד לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידים והיו הכל מאשרים אותו ובאו גוים וקבלם גם הם. מה הבריות אומרים כך הוא ווסתו של פלוני לקבל את הכל כך אמר משה ודי זהב למשכן כו'. רבי בנאה אומר יבא זהב משכן ויכפר כו'. רבי יוסי בר חנינא אומר אלו עשר נסיונות שניסו אבותינו כו' שתים בים שתים במים שתים במן שתים בשלו אחד במעשה העגל ואחד במדבר פארן במרגלים:דע כי מן אלה הדברים עד ה' אלהינו הם הקדמה של הספר. לכן יש בפסוקים האלו ג' פעמים דיבורו של משה דהיינו אלה הדברים אשר דבר משה וגו'. דבר משה אל בני ישראל וגו' הואיל משה וגו'. מפני שיש בספר הזה ג' חלקים דהיינו מתחלת הספר עד ויקרא שקודם עשרת הדברות מדבר בעניני מוסר. ומן ויקרא עד הברכות וקללות שבפ' כי תבא מדבר מהמצות. ומשם ואילך מדבר מברכות וקללות ושארי ענינים. לכן קודם ויקרא כתיב אלה העדת והחקים וגו'. ואח״כ התחיל ויקרא משה שהוא ענין אחד וכן לפני הברכות דכתיב באר היטב ואח״כ וידבר משה. ואלו הג' הם כולל של כל התורה והתורה ג״כ ג' ספרים שהם שמות ויקרא במדבר. ובראשית הוא שורש של כל התורה. ולכן נחלק המדרש ג״כ לג'. ספרא וספרי ומכילתא וזהו שאמרו (שבת פ״ח ע״א) דיהיב אוריין תליתאה שהם ג' ספרים. והג' ספרים של דברים הם כנגד ג' של תורה דהיינו כנגד אלה שמות הוא אלה הדברים. וכנגד ויקרא הוא ויקרא. וכנגד במדבר הוא וידבר. וזהו שאמר במדרש ויקרא הוא מלא הלכות וכנגדו דברים נמי מלא הלכות. ולכאורה מה ענין זה לזה אבל לפי מ״ש אתי שפיר דהיינו אותו חלק שבדברים שכנגד ויקרא דהיינו חלק שיש בו עשרת הדברות ששם הוא כל המצות וזהו שאמרו וכנגדו בדברים הוא מלא הלכות והג' ספרים האלו הם כנגד שלשה שערים. שהם ראש ותוך וסוף לפיכך אלה הדברים הוא בראש הפסוק. דבר משה הוא באמצע הפסוק. הואיל משה באר וגו' לאמר. הוא בסוף הפסוק:אשר דבר משה וגו'. פי' כי בכל דבר יש פועל ופעולה ונפעל ושורש. למשל הזרע שזורעין אותה היא הפעול' ואדם הזורע הוא הפועל ואדמה שזורעין בה היא נפעל. ושורש הכל הש״י ב״ה כי הוא סיבת כל הסבות והכל תלוי בו. וזה שאמר אדניהו בן חגית (מ״א ב' ט״ו) כי לי היתה המלוכה ועלי שמו כל ישראל כו' כי מה' היתה לו. והודה אדוניהו אם ה' לא יבנה וגו' שוא עמלו בוניו בו. הלא נראה בעין גם שאני היה ראוי למלוכה כמ״ש כי לי היתה המלוכה [המלוכה היא הפעולה והוא היה הנפעל' ועלי שמו כל ישראל וגו' הם הפועלים ואעפ״כ ותסב המלוכה וגו' כי מה' היתה לו שהכל תלוי בו וכן אמר כאן משה. הוא הפועל. אל כל ישראל. הם הנפעלים. אשר צוה. היא הפעולה. ה'. הוא שורש הכל. גם צריך האדם לדעת אם רוצה ללמוד בספר מי עשה הספר ועם מי למד כי אף אם המחבר היה אדם גדול אם היה לומד עם תלמידים קטנים אז אינו מגלה להם סודות ותעלומות החכמה. ולכן נגד הפועל מי היה. אמר אשר דבר משה ועל הנפעל עם מי למד. אמר אל כל בני ישראל. והפעולה. הוא ככל אשר צוה ה'. והשורש. הוא מפי הקב״ה. וגם המקום הוא מוכן לכך והוא בעבר הירדן סמוך לא״י.אלה הדברים הסופי תיבות של החמשה ספרי' הן אותיות תורה דהיינו ת' של בראשית ה' ש ואלה וא' של ויקרא. הוא וי״ו של תורה. ורי״ש של וידבר. וה' של אלה. וכ״כ בעה״ט והר״ת גימטריא ר״ת שמות האבות והם ג' שמות של ק״ש והוא שם של תורה שהוא יה״ו והוא טל של תורה. והם ג' שמות של אבהן שהוא ט״ל אותיות חושבן התורה. וס״ת של הה' ספרים גימטריא קכ״ו שהם ששה צרופין שבהם נחתם שמים וארץ. בשני פסוקים הראשונים ל״ב נתיבות של תורה כ״ב ועשרה כמ״ש בריש ס״י והשני פסוקים של אחריהם הם ל״ו שהם לולב כמ״ש בתקונים. דע כי הספר הזה כולל של כל התורה. והה' פסוקי' הראשונים הם כולל של הספ' והם כנגד חמשה חומשי תורה לכן בד' פסוקי' הראשונים יש רמ״ח אותיות נגד רמ״ח מצות עשה וכן לולב כולל רמ״ח מ״ע וגם כוללין כל התנ״ך שהם רישא וסיפא של תורה ושל נ״ך והן אחורי חסד תחתון ששם רמ״ח עלמין כי אחורי חסד עליון הוא ל״ב נתיבות ונכללין שם ג״כ רמ״ח עלמין בג' פנים שלו כמו שופר בג' פנים. שנכללין בחסד ולכן נתעורר רחמים וזהו רחם ארחמנו נאם ה' וכן סוכה בגלופי ס״ג הוא רמ״ח שהוא בחסד וכתב בז״ח שכל הכ״ד יוצאין מגו שופר וזהו תרי״ג שכולל בשם מלא ועם הפסוק החמישי הם אותיות כמנין ארץ והתיבות של הה' פסקים הם כמנין דעה. בסוד ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים דהיינו שיהא דעה בארץ כמים לים שהם ריעים דלא מתפרשין וכן הה' פסוקים הראשונים של התורה הם שורש התורה:ולרמ״ח מ״ע עשרה שרשים והם עשרת הדברות. ואע״פ שהם במנין מכל מקום הם ג״כ שרשים. והוא שם המפורש. והוא שם ע״ב ומ״ב. וג' שמות וג' גילופין וג' אלהים. ובה' פסוקים של ראשי הספרים יש בהן רנ״ח אותיות. והתיבות הם ס״ז עם ב' של בראשית שהוא הכולל כמנין בינה וידוע שהמנורה הוא נ' שערי בינה ולכן היה במנורה כ״ב גביעים וי״א כפתורים וט' פרחים הרי מ״ב כנגד שם מ״ב וז' קנים הרי מ״ט שערי בינה והגוף של מנור' הוא שער נ' וזה שנתקשה בה משה. ועוד יש בו י״ז והוא שם של ביה. וזה סוד אעבו' כל טובי על פניך. וכנגדן היה ז' נרות וה' מלקחיה וה' מחתותיה שהיו צריכין להטבת חמש נרות. וגם ר״פ של ראשי הספרים יש ג״כ תיבות נגד המנורה וכליה רק שפסוק ראשון של ספר במדבר יש בו י״ז תיבות והוא נגד גובהה של מנורה שהוא י״ח טפחים ועם הכולל של ריש במדבר סליק מניינא:אלה הדברים. חושבן אותיות התורה. בגילופי גילופין שהוא ברצוא ושוב. שהם רמ״ח מ״ע ומ״ט פני'. וכן באדם רמ״ח אברי' בגוף ומ״ט כחות בנפ':בעבר הירדן. פשוטו של מקר' וכוונתו כי הוא מפרסם באיזה מקום כדאיתא במדרש צדקתך כהררי אל כשהקב״ה מפרסם דבר מפרש באיזה מקום ובאיזה זמן ועם מי. כי כל העולם נחלק על שלשה והוא.עש״ן כמפורש בספר יצירה והרביעית הוא הש״י והעולם נחלק לב' כמ״ש מלכותך מלכות כו' והחמישית הוא נפש והנפש כלול מג'. פועל. פעולה. נפעל. והכל נכלל בז' כי הרביעי. הוא כלול ג״כ מארבעה שהוא כלל כולו וכמו הד' יסודות שהיסוד הרביעי כולל כל הד' ולכן נקראת בת שבע. ודע כי אלה ה' פסוקים כולל כל הע״ס והם ה' פרצופין. וכנגדן ה' ספרים. ג' ראשונות ג' אלפין. וחו״ב ידוע שמתפשטית בו״ק בסוד שחרית ומנחה. ודעת מקומו בארץ בסוד מערב וזהו תפלות אבות תקנום. ובחינה אחרונה כלולה משנים בסוד ב' דבראשי' כידוע ב' בחינותיה. וזהו סוד עשר ולא תשע. עשר ולא אחד עשר. וזהו סוד אלו ראשי הפסוקים:בעבר הירדן. כולן מקומות הן לפי פשוטו כמ״ש בספרי העבודה כו'. שכולן מקומות הן. בעבר הירדן. הוא הכלל. ומכאן ואילך הוא פרט. במדבר הוא המקים שדיבר עמם שם. בערבה. הוא ערבות מואב והוא היה במערבו של מדבר. כמ״ש ים הערבה היא ים המלח שהיה במערב:מול סוף. הוא ים סוף שהוא במזרח של מדבר כמ״ש מים סוף ועד ים פלשתים:בין פארן. שהיה בדרומה של המדבר:ובין תפל גו'. שהוא היה בצפון ומשום שהמדבר היה ארוך כנגד כולן. לכן כתב כולן והן נחלקים על ה' כללים. ד' מד' רוחותיה. וא' באמצע. ומדרשו כמ״ש רש״י וספרי אלא שקשה להונמו שכתבו שהם הנסיונות שניסו למקום והלא חצרת הוא מחלוקת קרח. וערבה הוא שטים. והם היו אחר הי' נסיונות. ובפרש״י הוא ערבוב דברים. שמה שכתב הנסיונות הוא בספרי ומ״ש על חצרות הוא בתנחומא ועוד בפסוק הזה אינו חושב כל הי' נסיונות. והי' נסיונות שכתב הספרי והובאו בגמרא הם. שתים בים כו' דהיינו א' קודם שנכנסו בים כתיב ויצעקו בני ישראל כו'. וא' בים כדכתיב וימרו על ים בים סוף כו' כדרך שאנו עולים מצד זה כו'. ושתים במים הם במרה וברפידים. ושתים בשלו דהיינו א' בשבתנו על סיר הבשר כו'. והב' בקברות התאוה. ושתים במן א' ויותירו אנשים וגו' והב' שחללו שבת. וא' בעגל וא' במרגלים. וא״כ אין שייך לזה הפסוק כדפרישית. ועוד למה לא חשב ג״כ מתאוננים ובאמת יש חולקין על זה בספרי וחשיב מתאוננים. ולא חשיב אלא א' בים כי מה שהיה בים אינו מפורש ולית ליה הך דרשה דוימרו על ים בים סוף ומ״ד שאינו חושב מתאוננים סבר שחטא מתאוננים היה בצנעא כדכתיב באזני ה' ולכך חיסך הכתוב. ומ״ד שחושב סבר בפרהסיא היה. ומה שהביא הגמר' את המ״ד שחושב שתים בים כו' ואינו חושב מתאוננים. משום שלעולם ישנה אדם לתלמידו בלשון קצרה. וכן הוא במסכת ביצה גבי אין אופין אלא על האפוי (עיין שם בתוספו' שם י״ז ע״ב בד״ה א״ר הלכתא) ונראה לי שהששה נסיונות שהיו קודם מתן תורה לא הוזכרו כאן כי על זה לא הוכיח אותן שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ונמחל להם. והם א' על ים. ושנים במן. וא' בשליו. ושתים במים. ולא הוזכרו כאן אלא הד' הנשארים. דהיינו קברות התאוה. ותבערה. ועגל. ומרגלים. ועוד יש ד' דברים שהיו אחר המרגלים. דהיינו בעדת קרח שאמרו אתם המתם את עם ה'. ומי מריבה. ועוד ותקצר נפש העם בדרך. ובשטים. ואלו ח' נמנו כאן דהיינו במדבר הוא מי מריבה דכתיב שם ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן כו'. בערבה הוא שטים שהוא בערבות מואב. מול סוף. הוא ותקצר נפש העם בדרך וגו' דכתיב שם דרך ים סוף:בין פארן. הוא מרגלים כידוע. ובין תפל. הוא תבערה כי שם היו בוכים על דברי תפלות כדכתיב למשפחותיו. ולבן. הוא קברות התאוה כי שם דברו על המן. וחצרת. הוא עדת קרח. ודי זהב. הוא העגל. ועוד יש ב' דברים שעשו אבל אינן מפורשין בפסוק אלא רז״ל דרשו מן הפסוק ברמז דהיינו א' גבי מרגלים וזהו ויעפלו וגו'. וא' היה בתבערה דהיינו ויסעו מהר ה' ואמרו חז״ל מאחרי ה'. וזהו מרומז ג״כ כאן באמרו בין פארן דהיינו בין פארן עשו ג״כ וזהו ויעפלו וגו'. ובין תפל. דהיינו בין תופל עשו ג״כ וזהו ויסעו מהר ה':ומ״ש בספרי את הי' נסיונות ורש״י הביא היאך מרומזים כאן. הוא בדרך אחר כמ״ש באבות דר״נ והם בערבה הוא שטים. מול סוף הוא מה שהיה בים. בין פארן. הוא מרגלים. ובין תפל. הוא שליו ששם דברו תפלות על המן:ולבן. הוא ג״כ במן מה שהותירו מן המן. וחצרת. הוא מה שהוציאו מרשות לרשות בשבת מן המן:ודי זהב. הוא העגל הרי כאן ז' דברי'. וחסר כאן ג' דברים דהיינו מסה וקברות התאוה ותבערה. ואמר אלו הג' דברים בפרשת עקב. ובתבערה. ובמסה. ובקברת התאוה:אשר דבר משה אל כל ישראל. שאמר להם שיהיו כל ישראל באגודה אחת:בעבר הירדן. העה״ז נקרא ירדן ומ״ש בעבר הירדן לפי שהאדם בעולם הזה אינו אלא עובר. וכמו שלמטה הירדן מפסיק בין א״י כך למעלה הנהר דינור מפסיק ואי אפשר לבא לג״ע עליון עד שיעבור נהר דינור. ואח״כ מעלין את הנשמה לקרבן. וז״ש אליהו לאלישע כי שלחני ה' בית אל וגו' וה' שלחני הירדנה:ועבר הירדן הוא הכולל ואח״כ אומר הפרט:במדבר. פי' שדרך ישר לאיש שאל יביט בתאוות עוה״ז דהיינו תאוות אכילה וישים עצמו כמדבר ללמוד תורה:בערבה. שיתרחק מחבורת אנשים המבטלין מת״ת וישב במדבר ובערבה. ובמדבר קאי על הפרשה מתאות אכילה. ובערבה קאי על חבורת אנשים כמ״ש והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב. דהיינו שלא יראה כי יבא טוב על חבורת אנשיו. ושכן חררים במדבר ששם בלי מזון:מול סוף. שיחשוב האדם תמיד על יום המיתה וישים הסוף למולו. ואמר בתחלה שני דברים לשבור התאוות שהם מבחוץ. ואח״כ אמר להכניע את היצ״ר שהוא מבפנים כמו שאמרו רז״ל. לעולם ירגיז אדם יצה״ט על כו'. ואם לאו יזכור לו יום המיתה:בין פארן ובין תפל וגו'. דע כי יש ה' מיני ערב רב. א' בעלי מחלוקת ובעלי לה״ר. ב' הם הרודפים אחר התאווה כמו אחר זנות וכדומה. ג' הם הרמאים שמראים עצמם כצדיקים ואין לבם שלם. ד' הרודפים אחר הכבוד ובונים חרבות למו לעשות להם שם. ה' הרודפים אחר הממון:וחושב כאן כל הה' כיתות. דהיינו פארן הם בעלי מחלוקת ובעלי לה״ר כי משם נשתלחו המרגלים שדברו לה״ר. ותפל. הם הרודפים אחר התאוה שהוא תפלות. ולבן. הם הרמאים מראים עצמן לבנים מבחוץ. וחצרת. הם הרודפים אחר הכבוד ובונים חצירות וחרבות. ודי זהב. הם הרודפין אחר הממון. ואחר שחשב כתות האלו אמר אחד עשר יום מחרב וגו' שהעיקר עסק התור'. ואמר פארן מתחל' כי המחלוקת נגד כולם. והם נקראי' עמלקים ואין בן דוד בא עד שיעברו מן העולם ועליהם נאמר תמחה את זכר עמלק כמבואר בזוהר. וסוד שחושב כאן עשרה דברים. דהיינומ' י' נ' ה' ת' ג' ח' ב' ד' כ' בעבר הירדן הוא נגד מלכות. במדבר הוא נגד יסוד. כי במדבר גי' רמ״ח כנגד רמ״ח מצות עשה שתלוי בצדיק. בערבה הוא נו״ה. בסוד ערבי נחל כמבואר בזוהר. מול סוף. הוא ת״ת והוא ים סוף וים הוא שלש ראשונות ונכלל בזה בחינה אחרונה. וסוף הוא בחינה אחרונה ונכלל בזה ג״ר. וים סוף הם ב' זווגין בשם אימא בגילופין. ים הוא אותיות השניות. וסוף הוא אותיות הראשונות. בין פארן. הוא נגד גבורה והוא נגד מילה ופריעה. ובין תפל הוא נגד חכמה. ולבן נגד בינה. וחצרת נגד דעת:ודי זהב. סוד כח וכחו. וזה שאמרו רז״ל (שבת דף קי״ט ע״ב) כל העונה איש״ר בכל כחו מקרעין לו גזר דינו של ע' שנה שהוא שם אלהים בנקודותיו סוד יוסף וסוד ושם עירו פעו. כי שם יש כח כמ״ש בזוהר על פסיק ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' כו' כי שם ב' פעמים יד והם ב' ידים וזהו די זהב שני פעמים י״ד:אחד עשר יום כו' עיין רש״י. דבר אחר אלו זכו היו נכנסין לא״י לי״א יום. רי״א לג' ימים כו'. שנאמר דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה ואין מנוחה אלא ארץ ישראל כו' ר' בנאה אומר ליום א' כו' שנאמר היום אתם יצאים וגו'. והיה כי יביאך כו' אבא יוסי בן חנינא משום אבא ברדלא אומ' כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסין מיד שנאמר עלה רש וגו':ולפי פשוטו הוא כך שאחד עשר יום מחרב עד מקום שאמר להם כשהיו הולכין דרך הר שעיר. פי' אף אם לא היו הולכין בדרך הישר אלא היו סובבים דרך הר שעיר כמו שסבבו לא היה אלא י״א יום וזה ג״כ סימן על המקום שדיבר עמהם דהיינו שהיה אותו המקו' מחורב י״א יום כשהולכין על דרך הר שעיר וקדש ברנע ואף לפי' רש״י שפי' שאחד עשר יום מחרב עד קדש ברנע כו' ע״ש ר״ל שנשתהו בדרך דאל״כ היו יכולין תיכף לבוא לא״י כדכתיב עלה רש. ועל דרך הרמז הוא כך. שיש אחד עשר מסעות שצריך האדם לנסוע עד שיבא למקום מנוחתו דהיינו א' מביתו לקברו. והב' מקבר לגיהנם שאף אם הוא צדיק גמור צריך לעבור בגיהנם. והג' מגיהנם לג״ע. ומג״ע לזיי״ן רקיעים. ומשם לג״ע העליון ובכל מקום צריך ליתן חשבון ודין. זהו שכתב אחד עשר יום כלומר שי״א נסיעות הוא מחורב פי' מביתו שמניח אותה חריבה לכן נקרא חורב. דרך הר שעיר. זהו גיהנם הנקרא שעיר כידוע. עד קדש ברנע עד שיבא לג״ע העליון שנקרא קדש ברנע. וסודו הוא כך אחד עשר יום זהו שכתוב היושב על חוג הארץ וזה ראש שור שיושב בתהום. וזהו סוד בחוקו חוג על פני תהום. מחורב הוא באמ״ש וזהו רמ״ח מ״ע וב' כללים וזה שכת' ותחמרה בחמר ובזפת בחמ״ר מבפנים זה רמ״ח מ״ע. ובזפת מבחוץ זה שס״ה מצות ל״ת. וקדש ברנע ע״ש ע״ם שכוללין בו חושבן חמר וזפת כי קדש הוא ג' ראשונות שהן ד' בסוד א״ת ב״ש וברנע הם ז״ת בסוד ע״ב. בעבר הירדן. ג' גבולין בא״י. מדבר. ירדן. ונהר. מדבר בדרום כמ״ש מדבר צן נגבה. ירדן במזרח. ונהר בצפון. כמ״ש הנהר הגדול נהר פרת:וסודן הכל כלול בשם אלוה וסוד אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ורוח רביעית הוא הים. דשם אלהים כלול מכולם. והוא בשם י״ה. בעבר הירדן מדבר וערבה הוא ידוע והוא מתפשט בערבי נחל ששם הנביאים:מול סוף. מול ג' ראשונות בשם שילוב סוף ג' אותיות דאימא בגילופין:פארן ותפל. שמאלא וימינא. ומבחוץ חמור ושור אבות נזיקין. ואבות הטומאה קל וחומר אבל בקדושה פארן הוא אחוריים בשם השילוב והוא סוד שמחבר את ישראל לאביהם שבשמים. ולבן. הוא דרגא ידוע שמלבין עונותיהם של ישראל:וחצרת. הוא שם הרביעי שם מ״ב והוא שם מלכות בכפלו זה בזה:ולבן ודי זהב. הם כנגד בגדי לבן ובגדי זהב ולכן היה בגדי זהב כפול:ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר וגו'. מלמד שהשנה י״ב חודש. וכמ״ש באסתר ובמלכים. שנאמר ולשלמה שנים עשר נציבים וגו' ר' בנאה אומר מן התורה שנאמר היום היום מלאו ימי כו' צא מהם למפרע ל״ג ימים כו' ד״א מלמד שלא הוכיחם עיין רש״י וכדי שלא יהא בלבו עליו. והתוכחה מביאה לידי שלום כמ״ש אצל אברהם והוכח אברהם את אבימלך גו' ויכרתו ברית. וכה״א ביצחק ויאמר יצחק מדוע באתם אלי ואתם גו'. וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום גו'. ככל אשר צוה גו'. לימד על כל הדברות שבתורה הקלות והחמורות והפרטות והכללות הזדונות כו'. וידוע שהכל נכלל בעשרה וכללם שלשה. וכן הזמן עשרה זמנים מן יובל עד רבע שנה והוא בכלל. וזכר בזה הפסוק שלשה דברים ג' פעלים דבר משה אל בני ישראל. והש״י הוא הסיבה ראשונה. ובו נכלל כל הג' ככל אשר צוה ה' אתו אלהם הרי נכלל בו כל הג':אחרי הכתו גו' ערש״י. מלה״ד למלך שיצא הוא וכל חיילותיו א״ל חייליתיו תן לנו הגלוסקאות חמות א״ל אני נותן. שוב א״ל תן לנו אמר להם האיפרכוס בשביל שהמלך בשר ודם מטריחין אתם עליו מאין לו רחיים מאין לו תנורים במדבר:הואיל. עיין רש״י. ד״א אין הואיל אלא שבועה. באר. א״ל כבר אני סמוך למיתה מי ששמע פסוק א' ושכחו פרשה א' ושכחה כו' יבוא וישננה כו'. והם אחורי ו״ק לכן נאמר אחרי. וכל אחד כולל שלשה. הוא. ומקו' מלכותו. והאומה. והם נגד ו״ק תלת גו תלת כנ״ל. וידוע כי ו' כלול מו' בסוד הדעת והן י״ב בוסמין עלאין לכן נאמר כאן ב' פסוקים כל א' כלול מו' עם הכולל:באדרעי. כתב רש״י שם המלכות והוא ט״ס שעשתרות ואדרעי שתי מדינות הן אלא כצ״ל שאדרעי הוא מקום המלחמה:בעבר הירדן בארץ מואב. פרט כאן ב' מקומות לפי שבה ב' בחינות ה' אלהים. וכן בדבור נאמר שני דברים. משה והתורה. דהיינו הואיל משה באר את התורה. הואיל משה לשון התחלה וזה כנגד פ' ראשונה של בראשית ב' מאמרים א' כנגד יה״ו והשני כנגד אל וזהו יה״ו אל. וכתב בזוהר שעתיד משה לעמוד. כבד פה בתורה שבע״פ. וכבד לשון הוא תורה שבכתב ואליהו עתיד לבארם שלא יאמרו אחר הוא. וזהו הואי״ל משה באר את כו'. וסוד נעלם הוא. ואלה״י לצור מחסי הוא התחלה. ואליה״ו הוא הסוף. וזה באר שני זווגין. בחינה ראשונה. כבוד מלכים חקור דבר. ושני. כבוד אלהים הסתר דבר כנגד שני פסוקים הראשונים של יחוד בקול רם ובחשאי וזהו באר את התורה הזאת ד' פסוקים ראשונים נגד ג' אבהן שהן ד' שיעקב כלול משניהם. שהוא יעקב וישראל. לכן כתב אלה כמ״ש סוד באר הוא ו' אותיות ראשונות. והוא התחלת התורה. בראשית ברא והן ז' בארות דיעקב ברא שית. וברא אלהים הוא השביעית ולכן נקראת באר שבע כנגד ז' ספרים חצבה עמודיה שבעה. ז״ש באר את התורה הזאת שהוא השביעי' שהיא כוללת הכל אלה ראשי בית אבותם. כמ״ש בתקוני'. ורביעית נקראת זאת וכן כתי' בפ' ואתחנן וזאת התורה ואח״כ אלה העדת והחקים והמשפטים:לאמר. היא בחינה י״א והי״א כוללן כולן לכן אמרו עשר ולא י״א. והוא ספר הזה שכולל כל התור' ונקרא משנ' תור' לכן בא כאן הכל בי״א. י״א מקומות וי״א יום מחורב וי״א חדשים וראשי פסוקים עולה י״א עד ה' אלהינו ובפסוק הזה י״א תיבות ולאמר כולל כולן ואלה ה' פסוקים כולל כל השם אחרון:בב' פסוקים ראשונים יש עשרה מקומות שהם י״ב וג' דברים שהן אלה הדברים ומשה וישראל נגד ברכת כהנים שהם ג' שמות וי״ב תיבות כנגד שם של י״ב ג' אבהן וי״ב שבטים והן י״ה של שם. וב' פסוקים אחרונים נגד וי״ו של שם שהוא כפל כו' ופסוק אחרון ה' ענינים ב' מקומות וב' דברים משה והתורה. ולאמר היא הה' וכוללת הכל כנגד ה' אחרונה והם כנגד ה' ספרים של תורה וספר ויקרא כנגד הדעת והוא בקריאה נמצא ל״ב כלולין בה' כמ״ש בתיקונים ל״ב כלולין בה' וכן ל״ב אלהים דבראשית וז״ש הואיל הוא התחלה כי זה הספר כולל כולו נמצא שהתחלתו התחלת התורה וזה הואיל נגד נ״ב נתיבין שבפ' ראשונה דבראשית ול״ב כנגד ל״ב נתיבות דפ' בראשית. ובמדרש אין הואיל אלא לשון שבועה כמ״ש ויואל משה כו'. וזה שכתבתי שהב' דברים שכתב כאן נגד הב' ספרים שבספר דברים נמצא הואיל משה נגד הברכות והקללות ופ' נצבים. ושם הכל לשון שבועה כמ״ש ובאלתו אלה דברי הברית לעברך בברית כו' והאזינו הוא ביאור של כל התורה. וזהו באר משה שני ענינים הואיל משה ובאר משה. הזאת. זה וזאת הברכה כמ״ש בפירושי על וזאת הברכה. ואמר זה בפרשה אחרונה ויעל משה כי שם כולל הארץ וכל דור ודור ודורשיו ופירושו כמ״ש בס״ד שנ' ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' לאמר. לאמר לאבות כו'. וידוע שהכל נכלל בי'. ה' נגד ה' כמ״ש בס״י ולכן יש בפסוק זה י' תיבו' ה' נגד ה'. דהיינו ה' מהשם עד לאמר. וה' לאחר לאמר. ולאמר הוא ברית יחיד מכוון באמצע ומקשר אותם. ומה שפתח בשני שמות אלו שהם כלל כל התורה כולה וכל השמות. כי הקב״ה הוא נסתר מצד עצמותו. ונגלה מצד מעשיו לכן אנו אומרים בכל ברכה לשון נגלה ונסתר ושם הוי״ה ברוך הוא הוא מורה על צד עצמותו יתברך. ואלהים הוא מורה על השגחתו על בריותיו ולכן כתיב בכל פרשה בראשית שם אלהים לבדו. ובהשגחה יש ב' ענינים. השגחה כללית דהיינו על כל בריותיו ועל כל העולם בכללות. והשגחה פרטית שמשגיח על ישראל לבד. וכנגדו הוא שם אלהים. וכן בתורה יש נעלם ונגלה כידוע. ולכן פתח בב' שמות אלו. ולכן אומרים בכל ברכה ה' אלהינו מלך העולם דהיינו ה' מצד הנעלם. ואלהינו שהוא משגיח עלינו בפרטית ומלך העולם שאע״פ שמשגיח עלינו בפרטית משגיח ג״כ על כל העולם כולו בכללות ומושל עליהם. וכן אומרים בתפלה בשבת במנחה. אתה אחד ושמך אחד פי' אתה אחד מצד עצמו ית'. ושמך אחד מצד בריותיו בשם נגלה. אעפ״י שמנהיג כל בריה ובריה בפני עצמה וכל א' הנהגתה משונה מחברתה אעפ״י כן בכולו הוא אחד. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כו' כי שניהם הן ביחוד ישראל וא״י. ישראל מע' אומות. וא״י מכל הארצות. וכמו שנקרא אלהי ישראל. כן נקרא אלהי הארץ. וזהו מה שאמר באברהם אלהי השמים ואלהי הארץ ואח״כ לא אמר אלהי הארץ. מפני שבשעה שלקח אותו היה בח״ל ולכן נענשו אפי' נכרים מפני שלא שמרו את התורה בארץ כמ״ש (מ״ב י״ז) לא ידעו את משפט אלהי הארץ. שישראל מצווה על כל התורה בח״ל ובארץ מצווה אפי' נכרי. ולכן נענשו הכותים שלא ידעו משפט אלהי הארץ כמ״ש וזהו מ״ש (סוף כתובו') כל הדר בח״ל דומה כמי שאין לו אלוה. וגלוי של תורה הוא בארץ כמ״ש אוירא דא״י מחכים וגם הנבוא' אינו שורה אלא בא״י. ולכן ברח יונה כמ״ש (מ״ק כ״ה ע״א) ראוי רבינו שתשרה עליו שכינה אלא בבל גרמה לו וכמ״ש מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. אבל כשהיו ישראל בארץ היה גוי אחד וכן לע״ל ב״ב אי״ה. כמ״ש בזוהר אימתי גוי אחד בזמן שהן בארץ וכן התורה לא נתנה אלא לישראל בהר סיני וז״ש כאן אלינו בחורב. וד' תיבות אלו הן כלל של כל התורה כולה. דהיינו שה' אלהינו דיבר אלינו לעשותם ע״י המקום בחורב. וז״ש הנסתרת לה' אלהינו והנגלת גו'. ודבר קדשו הוא מחבר אותנו עם הש״י וזהו דבר אלינו בחרב לאמר וז״ש והנגלת לנו ולבנינו והכל ע״י סיני וז״ש משה קבל תורה מסיני.רב לכם שבת בהר. שהאדם אחר מותו דר בג' עולמות דהיינו נפשו בקבר ורוחו בג״ע התחתון ונשמתו בג״ע עליון כמ״ש למען ייטב לך ולמען יאריכן גו' ובכל אחד לבד מהאדמה יש שני מקומות וכן הנשמות אעפ״י שהן ג' הן ה' כידוע ובג״ע התחתון יש ב' דרגין א' שמתהלכים בין השורות שבג״ע וב' שיושבין מבפנים כמבואר בזוהר פ' בלק. וכן בג״ע של מעלה יש ג״כ ב' דרגין וז״ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך זה מדרגה עליונה שבפנים. פעלת לחוסים בך נגד בני אדם זהו מדרגה השנית שהיא נגד כולם וידוע שג״ע הוא במקום הרים כמ״ש צדקתך כהררי אל גו' וז״ש כאן הזה. הוא עה״ז. בהר. הוא ג״ע. שבת. הן אותן היושבים בג״ע. לכם. הוא נגד בני אדם. רב. הוא מה רב טובך גו'. וכולן כלולין בהר סיני כמ״ש ועלית אתה ואהרן ואמר משה מחיצה לבד אהרן מחיצה לבד:בחרב לאמר. פי' כי חורב אינו סיני אלא בסיני נתן את התורה ובהר חורב היה עומד המשכן ששם היו ישראל חונים ואמרו חז״ל כללותיה נאמרו בסיני ופרטותי' נאמרו באה״מ ונשנו בערבות מואב. נמצא בערבות מואב נשנו הפרטים שנאמרו בחורב. וז״ש דבר אלינו בחרב לאמר. וגם במשכן היה ה' דרגין דהיינו ק״ק. ואה״מ. ופתח אה״מ. ומחנה לויה. ומחנה ישראל. וכן ישראל נחלקין לחמשה. כהנים. לוים. ישראלים. גרים. עבדים. וכן בהמ״ק נחלק לחמשה. ק״ק. ובין האולם ולמזבח. ועזרת כהנים. ועז״י. והיכל. וכן חוץ למחנה שכינה נחלק לחמשה. חיל. והר הבית. וירושלים. וא״י. וערים המוקפות חומה. וע״נ אינו נחשב ביניהם כי זה נתחדש אח״כ ועיין מ״ש במס' כלים פ״א ע״ש. וכן בהר סיני נחלקו ישראל לה'. משה ואהרן והכהנים והעם שהיו כוללין ב'. ישראל וערב רב. ואלו החמשה תיבות הם נגד ה' תיבות שאמרנו לעיל הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו:לאמר. כל לאמר שבמקרא הוא התחלת מאמר שלאחריו כמ״ש ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו וגו'. וכן מה שכתוב וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר דהיינו שהקב״ה התחיל עם משה מן דבר אל בני ישראל ימשה התחיל עם ישראל מן אשה כי תזריע וכן בכל מקום. והוא חיבור הנושא עם הנשוא וכן מ״ש לעיל דבר אלינו דיבר הוא החיבור ה' עם אלהינו אלא שדיבור הוא הדעת שמחבר י״ה בו״ה ולכן לא כתיב דבר אלא במשה משא״כ בשאר נביאים כי משה היה בסוד הדעת ודורו היה דור דעה ולכן כתיב דבר אלינו כו'. כמו שאומרים לשם יחוד קב״ה כו'. שו״ה מתפשט באדם ובארץ בב' עלמין תתאין כמ״ש והנגלת לנו כו'. והנסתרת כתוב בו״ה שהיו״ד נעלם בתורה כמ״ש השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם שהיא נעלמת מעין כל חי ונאמר ישמחו השמים ותגל הארץ והדעת הוא מחברן. כמ״ש בדעתו תהומות נבקעו וז״ס בהמ״ק וז״ש (ברכות דף ל״ג ע״א) גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות וגדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות וכל שיש בו דיעה כאלו נבנה בהמ״ק בימיו כמשחז״ל (ברכו' נ״ה ע״א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות ולא אמרו יודע היה אותיות והוא נגד ספר ויקרא. וז״ס ל״ב נתיבות ל״ב אלהים שנכללו בשם הוי״ה אבל לאמר הוא חבור הוי״ה עם אלהים. לכן כאן י״א תיבות חמשה לקבל חמשה וברית יחיד מכוון באמצע כו' והיא בחינה ב' של מלכות שהוא כ״ע של כסא הכבוד:הכנעני. זה גבול כנען שנ' ויהי גבול הכנעני:והלבנון. א״ל כשאתם נכנסים לארץ צריכין אתם להעמיד מלך ולבנות לכם בית הבחירה שאין לבנון אלא מלך שנאמר החיח אשר בלבנון שלח כו' ואין לבנון אלא ב״ה שנ' והלבנון באדיר יפול. ד״א למה קורין אותו לבנון ע״ש שהוא מלבין עונותיהם של ישראל:עד הנהר הגדל כו'. שמפרה והולך עד שכלה כמגריפה. ד״א פרת שפרה ורבה עד שעוברים אותו בספינות. כל הנהרות אומרים לו מפני מה אין אתה משמע קולך כדרך שקולנו הולך. א״ל מעשי מוכיחים עלי זורעים בי זריעה נוטעים בי נטיעה עולה לשלשה ימים:פנו וסעו לכם ובאו גו'. פי' שהאדם הנוסע ממקום למקום יש בזה ג' מקומות. דהיינו מן המקום שנסע והמקום שנוסע לשם הוא תכליתו והדרך שמהלך ממקום הנסיעה עד מקום שנוסע וזה שכתב כאן פנו הוא מן המקום שנוסע משם. וסעו. הוא הדרך. ובאו הוא מקום התכלית. וזהו רמז על האדם שצריך ג' דברים דהיינו עה״ז שמשם נוסע. ומקום תכליתו הוא הג״ע ודרך הליכתו מחמת שא״א לבא אף אחר שיקנה שלימות לג״ע עד שיתפשט ממנו הגופניות וז״ש פנו דהיינו שיפנו מן הגופניות. וסעו. הוא דרך הליכתו. ובאו הוא מקום תכליתו. והוא הג״ע. וכן כאן בישראל. פנו. הוא מהר סיני אחר שנשלמו שם כמ״ש רב לכם כו' אמר להם שיפנו משם עוד לתכלית שלמותם שהוא ארץ נחלתם א״י מפני שהכוונה הראשונה היה להוריד שכינתו וכבודו שלמעלה ע״י משה מן השמים והענין ג' מקומות אלו דהיינו הר סיני ואה״מ וא״י. שעד משה לא ירדה שכינה לארץ. וידוע שהעולם נחלק לג' חלקים. שמים וארץ ואדם המחברם. וכן שלשה מקומות אלו דהיינו דלעיל והנה מתחלה לא ירדה שכינה לארץ. אלא ע״י הרקיע ירדה על הר סיני ואח״כ ירדה לאה״מ אבל לא בקביעות אלא ממקום למקום ואח״כ בא״י ירדה בקביעות וז״ש מתחלה עד שהמלך במסבו דהיינו במקום הסיבו שהיא השמים ואח״כ צרור המור דודי לי בן שדי ילין ואחר כך אשכל הכופר כו' שהוא התכלית שירדה שכינה לארץ:הר האמרי. חשיב כאן עשרה מקומות שכל העולמות וכל הדרגין אין פחותין מעשר אלא משתנין לפי בחינותיהם כמ״ש וישנה ואת נערותיה לטוב וכאן בארץ הוא מדריגה עליונה לכן נאמר למעלה בעבר הירדן וכאן נאמר בהר ובשפלה עטרת בעלה מקומה הראשון וחשב כאן ז' תיבות רצה לומר כי יש ז' תיבות היינו הר האמרי. וכל שכניו. בערבה. בהר. ובשפלה. ובנגב. ובחוף הים. ואחר כך ג' עליונות. ארץ הכנעני הוא ארץ עילאה וכו' ואמר הנהר הגדל נהר פרת. דעת הנמשך מכ״ע וזה שכתב אל דעות ה' לכן כתיב כאן ב' פעמים נהר שבו חו״ג לכן אמר מתחלה הנהר ואחר כך נהר שהג' נכללת בה' והגדול הוא גדולה. ופרת גבורה שנתנה לנוקבא בזיווגי לכן נוקבא נכללת בדכורא ונתבסמת בו. ובנגב ובחוף הים. ידועים הן נגד הנהר:הר האמרי ואל כל שכניו. מה שאמר הר האמרי ואח״כ אל כל שכניו שהוא כפל לשון שהאמרי היה יושב בתחלת מקום כניסתם כמ״ש והאמרי יושב בהר גו' לכן אומר בתחלה הר האמרי ואח״כ אל כל שכניו שהם שאר שבעה אומות ובתוספתא (שבת פרק ו') אמר שהאמרי הוא הקשה שבכולם שאדם הקשה נקרא אמרי ואדם רע נק' סדומי וכמ״ש ואשמיד את האמרי אשר כגבה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכן אמר ואל כל שכניו שהאמרי היה קשה נגד כולם. ובספרי דרש והביאו רש״י ז״ל שכל שכניו הם עמון ומואב ואדום מפני שהקב״ה נתן לא״א עשרה אומות והג' הם. קיני. וקנזי. וקדמוני. והם עמון. ומואב. ואדום. וקודם שחטאו במרגלים ניתנו לישראל אבל כשחטאו במרגלים נצטוו שלא ליגע בהם עד לע״ל כמ״ש ומחץ פאתי מואב והיה אדום ירשה וכמ״ש אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם לכן אמר כאן הר האמרי הוא ארץ ז' אומות ומפני שהיה יושב בתחלת הכניסה לכן נקרא על שמו ואח״כ מפרש בהר ובשפלה כו'. ואל כל שכניו הם. עמון. ומואב. ואדום. בערבה בהר ובשפלה. מפני שא״י נחלק לג' חלקים אלו כמ״ש במשנה וכל שבט ושבט נחלק ג״כ לחלקים אלו וכן לע״ל יהיה לכל א' ואחד אלו הג' חלקים וכתב רש״י בערבה. זה מישור של יער. בהר. זה הר המלך. ובשפלה. זו שפלת דרום והוא לשון ספרי וכו' ואינו מובן כלל ובתחלה אפרש משנה בשביעית פרק ט' שלש ארצות לשביעית לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת. גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלה כל שאינו מגדל שקמים הוא גליל עליון ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמים הוא גליל התחתון ותחום טבריא העמק. וביהודה ההר והשפל' והעמק ושפלת לוד כשפלת דרום וההר שלה כהר המלך מבית חורון ועד הים מדינה א' ופי' מכפר חנניה ולמטן וטבריא הם השלשה שבגליל וביהודה הוא ההר והשפלה והעמק ושפלת לוד וההר שלה ובית חורון פירשו המפרשי' שזהו הג' שמעבר לירדן וא״א לומר כן דהא ירושלים היה מהלך יום מן הירדן ולוד היה מהלך יום מירושלים לצד מערב כמ״ש (בר״ה ל״א ע״ב) ובית חורון היה ג״כ במערב של גבול בנימין והיאך אפשר לומר כן שהן מעבר הירדן ונראה שהמשנה לא חשיב רק יהודה וגליל אבל עבר הירדן לא חשיב במשנה משום שהם מפורשי' במקרא והביאו בתוספתא ובירושלמי וז״ל איזה הר שבעבר הירדן תני רשב״א אומר כגון הר מכוור וגדוד כו' ושפלתו חשבון וכל עריה אשר במישור כו' ועמק יש לו בית הרן ובית נמרה כו' שנאמר ובעמק בית הרם ובית נמרה כו' עכ״ל הרי מפורש שלא חשב באותן שבעבר הירדן אלא יהודה וגליל ויהודה היינו שבט יהודה. וגליל היינו מיוסף ואילך כמ״ש ויהושע י״ח ה') יהודה יעמוד על גבולו מנגב ויוסף מצפון הרי מיוסף ואילך נקר' צפון נמצא נשתייר שבט בנימין שהם בין יהודה ובני יוסף וחשיב כאן המשנה שלשה חלקים שבשבט בנימין והם ג״כ השלשה שבשבט יהודה ואמרינן בירושלמי איזה הר שביהודה זה הר המלך. ושפלתו זה שפלת דרום ועמק שלו כו' ע״ש וזהו פירושו שפלת לוד שהוא משבט בנימין כמ״ש (ד״ה א' ח' ב') הוא בנה את אונו ואת לוד כו' בשפלת דרום שהוא ביהודה וההר שלה דהיינו שבט בנימין בהר המלך שביהודה ובית חורון עד הים הוא מדינה א' והוא עמק ואמרינן שם ר״ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה ושאר ארצות כהר המלך נמצא לר״ש מה שחלק כאן הפסוק בערבה בהר ובשפלה אינו אלא ביהודה כי בשאר ארצות אין לנו נ״מ מזה וזהו שמפרש רש״י בערבה זה עמק של יער כצ״ל ומ״ש ברש״י מישור ט״ס הוא וכן הוא בירושלמי אלא שקשה לרש״י שאמר כאן בערבה. ובמשנה קורא לה עמק לזה אומר עמק של יער לכן קרא אותו כאן ערבה על שם היער ובמשנה קורא אותו עמק על שם העמק. בהר זה הר המלך כי סתם ספרי ר״ש ולר״ש כל הארצות הם כדין הר המלך לכן אמר הר המלך כי הוא העקרי ושפלה הוא שפלת דרום שביהודה. ובנגב ובחוף הים גו' פי' שחושב ד' גבולין שבד' רוחות א״י וזהו בנגב הוא בדרום. בחוף הים. הוא ים הגדול שבמערב א״י. ארץ הכנעני והלבנון. זה מזרחה של א״י כמ״ש ביהושע. עד הנהר גו'. זהו גבול צפון ששם הוא נהר פרת:אשר נשבע גו'. ערש״י משל למלך שנתן לעבדו שדה במתנה ולא נתנה לו אלא כמות שהיא עמד העבד והשביחה ואמר מה בידי לא נתנה לי אלא כמות שהיא. חזר ונטעה כרם אמר מה בידי כו' כך כשנתן הקב״ה את הארץ לאברהם עמד והשביח שנאמר ויטע אשל בבאר שבע עמד יצחק והשביח שנאמר ויזרע יצחק גו' עמד יעקב והשביח שנאמר ויקן את חלקת השדה גו':לתת להם. אלו באי הארץ. ולזרעם. אלו בניהם. אחריהם. אלו שכבשו דוד וירבעם. ד״א לתת להם. אלו עולי בבל. ולזרעם. אלו בניהם. אחריהם. לימות המשיח:
