א אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃ ב אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ ג וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם׃ ד אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי׃ ה בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר׃ ו יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה׃ ז פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃ ח רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠הוָה לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃ ט וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃ י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃ יא יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃ יב אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃ יג הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃ יד וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת׃ טו וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם׃ טז וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ׃ יז לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃ יח וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃ יט וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ כ וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ כא רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת׃ כב וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן׃ כג וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃ כד וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ׃ כה וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ כו וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ כז וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהוָה֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃ כח אָנָ֣ה ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃ כט וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם׃ ל יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם׃ לא וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ לב וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ לג הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם׃ לד וַיִּשְׁמַ֥ע יְהוָ֖ה אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃ לה אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃ לו זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃ לז גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם׃ לח יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן נוּן֙ הָעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי־ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ לט וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיּוֹם֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִירָשֽׁוּהָּ׃ מ וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃ מא וַֽתַּעֲנ֣וּ ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֮ לַֽיהוָה֒ אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה׃ מב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹא־תִלָּ֣חֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃ מג וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה׃ מד וַיֵּצֵ֨א הָאֱמֹרִ֜י הַיֹּשֵׁ֨ב בָּהָ֤ר הַהוּא֙ לִקְרַאתְכֶ֔ם וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַֽיַּכְּת֥וּ אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד־חָרְמָֽה׃ מה וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע יְהוָה֙ בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם׃ מו וַתֵּשְׁב֥וּ בְקָדֵ֖שׁ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים כַּיָּמִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
ומהו במדבר אלא בשביל, מה שהכעיסוהו במדבר קשה למה לא הזכיר החטאים כסדר שהיו נעשים ומול סוף היה לו להביא בראשונה וכן שאר החטאים ותו קשה לשון סוף, די היה בסוף לחוד, וע"ק במ"ש כל שיש לו תשובה ישיב, מה תשובה שייך להשיב דהא אין כאן שום פלפול רק הזכרת חטאים שלהם. ונראה לפרש דהיה כאן משא ומתן בענין זה דהיינו דתחילה אמר במדבר בערבה שיש קצת זכות לאלו השנים ויבא השלישי דהיינו מול סוף ויכריע עליהם לבטל הזכיות כמו שיתבאר, ואח"כ אמר, בין פארן ובין תופל ולבן יש ג"כ זכות לכל אחד מהם ויבא השלישי דהיינו וחצרות ויכריע עליהם, ואח"כ אמר יש זכות קצת על וחצירות ויבא ודי זהב לבטלו:
פסוק א:
והענין בזה דנקדים גמרא פרק אמר להם הממונה (דף ל"ה) תנא הלל מחייב העניים ויוסף מחייב הרשעים, דהיינו שהעניים יש להם זכות שהוכרחו לחטוא מחמת דוחק שלהם והלל מחייבם שהיה עני גדול ואפ"ה היה צדיק, והרשעים יש להם זכות לומר אני נאה וטרוד ביצרי ויוסף מחייבם שהיה יפה תואר, ואפ"ה לא חטא בזנות אשת פוטיפר, בזה אמר כאן שמה שחטאו במדבר מחמת דוחק שלהם שהיה להם עניות בלחם ואמרו מי יתן מותנו במצרים בשבתנו על סיר הבשר כו' ובערבה היה להם זכות, מחמת שהיו טרודים ביצרם שבנות מואב הלכו ערומות לפניהם על אלו זכיות הביא מול סוף דהיינו שני חטאים דאמרינן בערכין (ט"ו) שחטאו בירידה לים שאמרו המבלי אין קברים כו' ובעלייה, אמרו כשם שאנחנו עולים מצד זה המה עולים מצד אחר, ע"ז מכריע מול סוף, דמול היינו בשעת ירידתן מול הים, וסוף היינו בסוף כשעלו, דמה שהיה זכות על במדבר מחמת עניות הרי בשעת ירידתן לים היו מלאים כל טוב כסף וזהב ומזון ואפ"ה חטאו, ונגד זכות של בערבה מכח טרדת יצרם הרי עבירה דעלייה מן הים דלא היה טרדת היצר הרע דראו השכינה, בים וראו קריעת ים סוף ושאר נסים ואפ"ה חטאו בעלייה שהיו מקטני אמנה כדאיתא שם בערכין, ואח"כ אמר בין פארן שהיה להם זכות שלא חטאו שם כלל ישראל רק המרגלים, ובין תופל ולבן שאמרו לחם הקלוקל בזה יש זכות שלא חטאו נגד הקב"ה רק ביזוי המן בא השלישי דהיינו החצירות דהיינו מחלוקת קרח שהיה שם כלל ישראל כמ"ש ויקהל את כל העדה מלמד שנתפתו כולם וגם חטאו נגד השי"ת דכל החולק על רבו כאילו חולק על השכינה, נמצא נתבטלו שתי זכיות של מרגלים ואמירת לחם הקלוקל כמו שזכרנו מכח עבירה דקרח כמו שזכרנו, ועל חטא קרח יש קצת זכות שריבוי העושר גרם להם כמו שפירש"י בפרשת כי תשא שאמר משה להקב"ה אתה גרמת להם שהשפעת להם כסף וזהב מה יעשה הבן שלא יחטא, על זה סמך ודי זהב שמביא רש"י הפסוק וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, שפירושו דאילו עשו הבעל מן הכסף היה להם תירוץ שהרבוי של כסף גרם זה אבל וזהב עשו לבעל וזהב לא היה רבוי ע"כ אמר גם כאן ודי זהב כלומר שזהב היה להם די צרכם ולא רבוי נמצא שאין להם שום תירוץ על זה:
פסוק א:
ובזה מתורץ עוד מה שמקשים למה לא חשב משה כאן מסה ומריבה ותבערה, דלא חשב כאן רק מה שצריך לבטל הזכיות שזכרנו ולזה שייך מה שנזכר כאן. וניחא הכל בס"ד לפירש"י:
פסוק ב:
אחד עשר יום מחורב כו', ובעשרים ותשעה בסיון קשה שהרי שני ימים יתרים דהא ג' ימים הלכו מן סיני כ' אייר והיינו כ"א כ"ב כ"ג ואח"כ ל' של קברות התאוה וז' של מרים, וצ"ל דיום הכ' של אייר ג"כ מן החשבון ובו התחילו לנסוע ממילא הלכו ן' וכ"א וכ"ב וז' של מרים א"כ לא היו רק ו' שלמים ומקצת יום שביעי ככולו כצ"ל לפירש"י וביפ"מ הקשה דכאן משמע שכל הדרך שמחורבעד קדש ברנע הלכו בג' ימים ובפרשת בהעלותך פירש"י שבמסע הראשון שנסעו מסיני הלכו ג' ימים דהיו מתכוונים להקניטו ואמרו כמה לבטנו בדרך הזה ג' ימים, וזה היה בקברות התאוה, וכתיב מקברות התאוה נסעו העם חצרות ואחר נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן דהיינו קדש ברנע שנשלחו משם המרגלים משמע לפחות ה' ימים. ואפשר לומר שבמסע הראשון לא הלכו רק יום אחד ובעשרים שנסעו מהר ה' בו ביום חנו בקברות התאוה כדכתיב דרך שלשת ימים ולא כתיב שלשה ימים, ומ"ש רש"י כמה לבטנו בדרך הזה ג' ימים לאו דוקא אלא שהיו מתרעמים על שדפקם ביום אחד לילך דרך ג' ימים לפי מנהג הולכי דרכים, ולזה כיון הג"א שכתב וכך היה שביום כ' אייר נסעו ובאו לקברות התאוה בו ביום והתרעמו על הבשר ואכלו אותו כ"ט יום נמצא שכלו בכ' בסיון ובכ"א נסעו ובאו חצרות ושהו שם להסגר מרים ויום בואם מן המנין ונמצא כלים ביום כ"ז וביום כ"ח נסעו לקדש ברנע ושלחו מרגלים ביום כ"ט עכ"ל:
פסוק ב:
ולי מה יקרו וכבדו אזני משמוע דברים אלו, דרש"י אמר הלכו בדרך ג' ימים ואנן ניקום ונדרוש דהוא יום אחד, אבל הנלע"ד דבודאי ג' ימים הלכו מן סיני לקברות התאוה ולא היה חנייה בינתיים וזה היה להם לצער ביותר, אבל מה שהלכו אח"כ מקברות התאוה לחצרות היתה שם חנייה בחצרות ומחצרות היתה חנייה בפארן זה אין צער כלל, וזהו שאמרו לבטנו בדקו ג' ימים כלומר בלי חנייה בינתיים, וכאן בודאי היו יותר מן ג' ימים מן סיני לקדש ברנע אלא דחשיב כאן ג' ימים שהיו בלא חנייה בינתיים, וסמך על מה שכתב אח"כ וכ"כ היתה שכינה מתלבטת כו' דהיינו מה שהלכו בלא חנייה, ומ"ש רש"י כל אותו הדרך היינו מה שהיה דרך הלבטה ובצער לפי דעתם, כנ"ל נכון:
פסוק ג:
ויהי בארבעים כו' ממי למד יעקב כו' רבים מקשים מאי קושיא דילמא ממי שלמד מיעקב הן ממאמר השם הן מצד הסברא כמ"ש רש"י אח"כ מפני ד' דברים כו' ה"נ במשה. ונ"ל לתרץ ע"פ הקדמתנו בפרשה זו שאמר תחלה אלה הדברים כו' שזהו דברי תוכחת משה מעצמו, וראייה שאמר אח"כ ויהי בארבעים שנה כו' משמע בהדיא דהתוכחה היתה לא בצווי הקב"ה, א"כ ממי למד זה לברך סמוך למיתה אדרבה הסברא נותנת להיות זריז במצוה כדרך שוב יום אחד לפני מיתתך, ואע"ג דזה אינו קשה כ"כ דשאני משה דידע יום מיתתו מ"מ טוב היה לו להקדים בשלמא ביעקב אמרינן ודאי ע"פ הקב"ה נעשה אע"פ שלא הוזכר בפירוש, משא"כ במשה דהכתוב מיעט בפירוש שלא נעשה ע"פ צווי השי"ת, ע"ז תירץ שלמד מיעקב שעשה בודאי ע"פ צווי הקב"ה. ואח"כ כתב הטעם למה באמת צוה הקב"ה גם ביעקב ומתרץ ומשום ד' דברים כו':
פסוק ג:
וחוזר ומוכיחו אין להקשות ממה שדרשו הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים, דהתם מיירי לאפרושי מאיסורא שרואה בחבירו שאינו פורש מהאיסור שהוכיחו עליו ועושהו פעם שנית חייב להוכיחו שנית, משא"כ דבשעת התוכחה לא עשו ישראל שום איסור אלא משום זהירות שלא יחטאו לעתיד עשה כן, דבר זה יהיה סמוך למיתה, אלא שעדיין קשה מה זה הטעם שלא יחזור ויוכיחו מה היזק יש בזה, ויש אומרים דרך דרש שלא יחטא המוכיח ויבא אותו שהוכיח לו ויחזור להוכיח את המוכיח לומר אתה מוכיחני ואתה בעצמך עושה כן גם זה הבל דמה הפסד יש בזה. אלא נראה ע"פ מה שאמרתי, דכאן לא היתה התוכחה רק על העתיד שלא יחטא, ודבר זה אין לו זמן קבוע וא"כ בכל יום יצטרך לעשות כן, אלא ודאי יש זמן קבוע דהיינו סמוך למיתה והטעם כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ז) דהיו שם בריוני ור' זירא היה רגיל להוכיחם וכשנפטר ר' זירא אמרו הבריוני עד האידנא היה ר' זירא מוכיח אותנו השתא דנח נפשיה מי יוכיחנו הרהרו תשובה בלבייהו, זה הטעם עצמו גם כאן שלא יסמכו על תוכחה שנייה ומה שאמר שלא יהא חוזר ומוכיחו היינו שהעם יאמרו כן כל שהוא סמוך למיתת המוכיח מי יחזור ויוכיחנו משא"כ בחייו יסמכו על תוכחה, שנייה ולא ישימו לב על תוכחה ראשונה:
פסוק ה:
הואיל, התחיל כמו הנה נא הואלתי. ובפ' וירא פירש"י הואלתי רציתי כמו ויואל משה. ול"ק מידי דהתם כתיב ב' פעמים הואלתי, ופשוטו של הואלתי הוא לשון התחלה, ע"כ לא פירש"י שם על הואלתי הראשון שהיה התחלה באמת, משא"כ דהואלתי השני שם א"א לפרשו התחלה דהא לאו התחלה היא, ע"כ פירש שם רציתי, אבל כאן מתפרש דוקא התחלה כפירוש הואלתי הראשון דשם, דא"א לפרש רציתי דלשון רציתי משמע שהיה מסופק בדבר אם יתקבלו דבריו, ע"כ אמר אני רציתי בכך אבל איני יודע אם אתה תסכים לזה, וזה אין שייך כאן דהא לא היה משה מסופק כאן בשום ענין, אלא הפירוש הוא כאן לשון התחלה. וצריך ביאור מה ענין התחלה לכאן והלא גם סיום היה שם, ולפי מה שזכרנו דמשה מעצמו אמר ההוכחה ברמז אלא שסמכו למה שצוהו הקב"ה לאמר אח"כ ה' אלהינו כו' הוה שפיר כאן דהפסוק עצמו אומר ענין זה שזכרנו דהך בעבר הירדן שנזכר בתחילה זהו התחלה של משה בענין זה קודם שיאמר ה' אלהינו שהוא ע"פ צווי השי"ת:
פסוק יב:
טרחכם וכו' הריני מוסיף עליכם דיינים כתב הרמב"ן לא ידעתי זה שיהא בע"ד יכול להוסיף יותר על ג' בדיני ממונות וכ"ש לאחר שטען בפניהם וראה שחבירו נוצח בדין. ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינים אני בורר לי ותבחר אתה ב' אחרים והם עוד אחד ויהא נגמר הדין בה' או ביותר, ואע"ג שג' יכולים לכוף לדין לפניהם ה"מ כשאינו רוצה לקבל ולבא לדון אבל אם רוצה לברר יותר בורר דהו"ל כאומר נלך לבית הועד דרבוי חכמים הוא ב"ד יפה עכ"ל. ולא הבנתי זה דלאחר גמר דין מאלו ג' איך יוסיף דיינים. ולע"ד נראה דהך והריני מוסיף דיינים מיירי קודם גמר דין רק שראה מתנועת הדיינים שהם מסכימים לצד שכנגדו יכול לומר אני מוסיף דיינים כיון שהוא גמר דין:
פסוק יג:
חכמים כסופים. נראה דקשה לו חכמים ל"ל כיון דאמר נבונים והלא בכלל מאתים מנה, אלא דפירושו כסופים והוא מלשון כי נכסף נכספת, וכן ר"ל כאן אנשים נחמדים ובעיני הבריות, וכסופים שייך ללשון חכמים כמו בפסוק יודע טוב ורע תרגומו חכים בין טב לביש, וידיעה בזה הוא לשון אהבה, כמו וידע האדם את אשתו:
פסוק טז:
ובין גרו, זה בעל דינו. צריך ביאור מי הוא הנתבע שחבירו נקרא אוגר עליו דברים ולמה לא נקראו אוגרים זע"ז, ותו דל"ל כלל בין גרו, ונראה דתרי מילי נקט, האחד בין איש ובין אחיו דהיינו שאחד מהם אינו מוחזק יותר מחבירו אלא החפץ מונח ברשות שלישי או הפקר כההיא ארבא דפרק חזקת הבתים (ל"ד) או שנים אוחזין בטלית דשניהם מוחזקים, וזהו שאמר בין איש ובין אחיו, אח"כ אמר שאחד מהם, מוחזק וחבירו לא בא רק בדברים להוציא ממנו בראייה או עדים:
פסוק טז:
אפילו בין תנור לכיריים. איני יודע רבותא בזה דודאי דין על פרוטה כדין של מאה אפי' לאקדומי כדאיתא בסנהדרין ובפרק א' דסנהדרין (דף ז') פירש"י שנפלה להם בית בירושה אל יאמר טול אתה תנור וזה כיריים שהרי תנור עודף., על הכירה וצריך להוסיף דמים וגם בזה לא היה צריך קרא שיוסיף לו דמים, דפשיטא הוא ותו למה יתחייב זה ליטול הכירה והוא יכול לומר אנא נמי בתנור ניחא לי ולא בהוספת מעות. ונראה פירוש זה דהם מעצמם בחרו להם כך דזה משתמש בתנור וזה בכירה וחלקו כן בסתם, והו"א דיכול בעל התנור לומר הואיל וחד תשמיש לתרווייהו ודאי מחל בעל הכירה לבעל התנור המותר של התנור קמ"ל דאפ"ה לא, מחל וצריך להוסיף מעות:
פסוק יז:
כקטן כגדול תשמעון, שיהא חביב עליך כו'. בפ"ק דסנהדרין (דף ח') כקטן כגדול תשמעון אמר ר"ל שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה למאי הלכתא אילימא לעיוני ביה ומפסקיה לאמתו פשיטא אלא לאקדומי דין של פרוטה שבא לפניך וחזר ויבא לפניך דין של מנה הקודם לפניך הקדם לחתכו. ולפי הנראה דלשון ר"ל שאמר חביב עליך הוא מיותר, אלא דר"ל קמ"ל דל"ת דהך כקטן כו' קאי אדסמיך ליה דהיינו לא תכירו פנים דקאי על אנשים גדולים וחשובים ועליהם מזהיר הכתוב כקטן כו', שע"ז קשה ל"ל תשמעון לא היה לומר אלא כקטן כגדול, דהיינו לא תכיר פני הגדול, אלא דעל הדין קאי דין קטן כדין גדול, ומלת תשמעו מזהיר על שיכנסו דבריו באזניך כחושק לשמוע, וע"ז מפרש אח"כ מהו החיבה אי לענין עיוני ביה היטב קודם הפסק פשיטא דהא כבר כתיב ושפטתם צדק סתם, אלא לענין הקדמה, וא"ל למה מפרש לענין הדין הא גם על האנשים יכול לפרש כן לענין הקדמה, דזה אינו דהא באמת אין דין הקדמה בין אנשים דהא קי"ל ת"ח קודם לע"ה ודין יתום ואלמנה ג"כ קודמין לשאר דינים אלא כאן מיירי באנשים שוים רק החילוק בין דין קטן לגדול, ובזה מבוארים דברי רש"י וחסר כאן מלת כתרגומו, ר"ל דגם התרגום אמר מילי זעירא כרבא ולא תרגם גברא זעירא ובספרים שלנו כתוב אח"כ, ד"א כקטן כגדול תשמעון כתרגומו שלא תאמר זה עני כו', ושם אין ענין להך כתרגומו, וראיתי מפרשים ע"ז דברים כמעיילי פילא בקופא דמחטא, אלא ט"ס יש כאן ושינוי מקום להך כתרגומו, ויש מוחקים אותו לגמרי ולי נראה לשנות מקומו וטעות כזה רגיל בדפוס שראה מלת כתרגומו אחר תשמעו הראשון וטעה והדפיסו אחר השני:
פסוק יז:
לא תגורו מפני איש. לא תיראו, לא שמזהיר שלא יעות משפט בשביל המורא דהא כתיב ושפטתם צדק, אלא מזהיר שבשעת משא ומתן בדין לא יהיה לך מורא ותכבוש יצרך לפסוק כהוגן דא"כ לא יטה לבבך לחפש אחר חובתו ותטעה לזכותו:
פסוק יז:
תקריבון אלי, על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד. הא דנקט בנות צלפחד ולא משפט פסח שני ומשפט המקושש, נראה דעיקר התרעומת על משה מצד הלשון שאמר תקריבון אלי, לשון קריבה משמע שאני מוכן ומזומן לפסוק אותו ואין חסר רק ההקרבה אליו, שזה לשון מעלה כמד"א פלוני קרב אצל השררה משא"כ באינך שזכרנו לא נאמר בהם לשון קירוב אלא עמדו ואשמעה או כי לא פורש מה יעשה לו, וע"כ היה כאן עונשו בלשון הקרבה גבי בנות צלפחד דכתיב ויקרב משה את משפטן לפני ה'. וע"ז אמר וכן בשמואל כו' דגם שם חטא בלשון הרואה ונענש ג"כ בלשון רואהשנאמר אל מראהו כנ"ל נכון:
פסוק יט:
המדבר הגדול והנורא, שהיו בו נחשים כקורות. אע"ג דהענן היה הורג לפניהם נחשים ועקרבים מ"מ שם המדבר הוא נורא מחמת שיש בו נחשים שמזיקים אחרים:
פסוק כב:
וישיבו אותנו דבר, באיזה לשון הם מדברים. נראה דנ"מ לשמא יבואו לאיזה עיר ולא יגידו שהם מא"י שהם בכלל לא תחיה כו' ויכירום מחמת הלשון:
פסוק כג:
שנים עשר אנשים גו', מגיד שלא היה שבט לוי עמהם. הרבה מקשים הא מפורש זה בפרשת שלח לך שלא מנה שבט לוי בכלל, ונכנסו לדחוקים. ואיני יודע מאי קושיא דהא כל משנה תורה היא נאמרה תחלה ולכך נקרא משנה תורה שחזרה ונשנית בערבות מואב. ואם מ"מ שייך כאן קושיא, נראה די"ל דהך איש, אחד לשבט, קאי על הך דקאמר ותקרבון אלי כולכם ותאמרו אלי, דמשמעותו שגם שבט, לוי היו בכלל האומרים נשלחה מרגלים אלא שמשה לא שלח משבט לוי, קמ"ל איש אחד לשבט דלא היה שבט לוי בכלל האומרים נשלחה, וה"ק איש אחד מרגל לשבט אשר בקש דבר זה לשלוח:
פסוק כה:
ויורידו אליו, מגיד שא"י גבוהה מכל הארצות. קשה הא כבר ידענו זה ממאמר יוסף מהרו ועלו אל אבי כדפירש"י פרשת ויגש א"י גבוהה מכל הארצות, ותו מנלן מכל הארצות שמא דוקא מהמקום שהיו שם לחוד היא גבוהה, ותו דשמא לא כל א"י גבוהה שמא אותו המקום לחוד הוא גבוה ולא שאר א"י, ותו למה לא יליף כאן מן ויעלו, וע"ז י"ל דשמא בשביל ההר שהיה שם אמר כן אלא מדאמר אח"כ אל נחל אשכול ולשון נחל הוא עמק ואפ"ה אמר ויורידו ש"מ שא"י גבוהה כו', אבל נראה לתרץ הכל דיליף מדאמר ההרה ולא אמר איזה הר וכי הר אחד היה שם בשלמא בספר יהושע שאמרה רחב ההרה לכו, שם לק"מ דהיא הראתה להם ההר, או דלא היתה צריכה להראותו אלא שפשוט שילכו בדרך שבאו שם, משא"כ כאן, אלא ע"כ דכל א"י נקרא הר נגד שאר ארצות ע"כ אמר סתם ההרה דהיינו א"י כולו. וא"ל א"כ ל"ל דבר זה בפרשת ויגש, לק"מ דשם אין כאן יתור בפסוק אלא דרש"י מפרש שם לשון ועלו שהוא לשון עלייה מחמת שא"י גבוהה כו', ואי משם לחוד הו"א דוקא אותו המקום לחוד ע"כ קמ"ל יתור, וזה מכוון בלשון רש"י דלעיל לא זכר לשון מגיד כמו שזכר כאן, אלא ע"כ כדפרישית דכאן יש יתור מגיד דבר זה אבל לעיל אינו אלא פירוש הפסוק לחוד וא"ל א"כ לילף כאן מן ההרה דהו"א אה"נ דא"י כולה הוה הר אלא מנלן דבשאר ארצות לא היה ג"כ הר, ע"כ יליף מן ויורידו, דכל הולך מן ההר הוה ירידה, וא"ל דילמא לכאן לחוד דא"כ ההרה ל"ל:
פסוק כז:
בשנאת ה' גו' משל למלך כו', קשה דרש"י נקט התרעומת משום דא"י היא בית הבעל והכתוב אומר, לתת אותנו ביד האמורי ואי הא לאו הוא. ויש לומר דה"ק ודאי אם היה הקב"ה בעזרנו לא היינו יראים מן אנשי א"י, דאנו רואין שהש"י שונא, אותנו מאחר שחלק לנו בית הבעל, ממילא תהיה המלחמה שלנו דרך הטבע בלי ישועת ה' ממילא נותן אותנו ביד האמורי כי אנה אנחנו עולים כו' פירוש כיון שאנו רואים השנאה מחמת שהוציא ממצרים שהיא בית שקיא:
פסוק מו:
ותשבו בקדש ימים רבים י"ט שנה, ז"ל הרא"ם הרב ר' מיוחס טען על דברי רז"ל שאמרו י"ט שנה ישבו בקדש ואמר אם כדבריהם נמצאו ל"ח שנה אלו מתחילין מט"ב של שנה שנייה כשנגזרה, הגזירה וכלין עד ט"ב של שנת הארבעים, וא"א לומר כן לפי שבאותו הזמן היו ישראל בהר ההר שהרי באחד באב מת אהרן ובכו אותו שלשים יום ונלחמו עם מלך ערד ואח"כ נסעו מהר ההר ומשם ועד נחל זרד ה' מסעות, לפיכך א"א לומר כן והמקום ימחול לנו. פירוש מאחר שישבו בקדש ברנע י"ט שנה א"כ ע"כ שפירוש והימים אשר עברנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד ל"ח שנה אינו מיום נסיעתם משם אלא או מיום בואם לשם שהוא בכ"ט בסיון כדאיתא בתענית או מט"ב שנגזרה בו הגזירה, ויתחייב מזה שיהא התשלום ל"ח שנה שעברו בו את נחל זרד בט"ב או בכ"ט סיון, וזה א"א שהרי באחד באב הבא אחריו מת אהרן בהר ההר ואחר כמה מסעות עברו את נחל זרד. אבל זו אינה טענה דאיכא למימר דהאי ל"ח שנה בשנים שלימות קאמר, השתא לק"מ משום דבכ"ט בסיון או מט"ב שבאו שם עד ר"ח תשרי שבאו בנחל זרד היו שלשים ושמנה שנה שלימות וחדשים, והכתוב לא חש למנות רק השנים השלימות, עכ"ל הרא"ם: