א אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃ ב וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָאֵיהֶֽם׃ ג וַיִּסְע֤וּ מֵֽרַעְמְסֵס֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן בַּחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֑וֹן מִֽמָּחֳרַ֣ת הַפֶּ֗סַח יָצְא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּיָ֣ד רָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־מִצְרָֽיִם׃ ד וּמִצְרַ֣יִם מְקַבְּרִ֗ים אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧ה יְהוָ֛ה בָּהֶ֖ם כָּל־בְּכ֑וֹר וּבֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם עָשָׂ֥ה יְהוָ֖ה שְׁפָטִֽים׃ ה וַיִּסְע֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵרַעְמְסֵ֑ס וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּסֻכֹּֽת׃ ו וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַמִּדְבָּֽר׃ ז וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵתָ֔ם וַיָּ֙שָׁב֙ עַל־פִּ֣י הַחִירֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵ֖י בַּ֣עַל צְפ֑וֹן וַֽיַּחֲנ֖וּ לִפְנֵ֥י מִגְדֹּֽל׃ ח וַיִּסְעוּ֙ מִפְּנֵ֣י הַֽחִירֹ֔ת וַיַּֽעַבְר֥וּ בְתוֹךְ־הַיָּ֖ם הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֨לְכ֜וּ דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בְּמִדְבַּ֣ר אֵתָ֔ם וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמָרָֽה׃ ט וַיִּסְעוּ֙ מִמָּרָ֔ה וַיָּבֹ֖אוּ אֵילִ֑מָה וּ֠בְאֵילִם שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֞ה עֵינֹ֥ת מַ֛יִם וְשִׁבְעִ֥ים תְּמָרִ֖ים וַיַּחֲנוּ־שָֽׁם׃ י וַיִּסְע֖וּ מֵאֵילִ֑ם וַֽיַּחֲנ֖וּ עַל־יַם־סֽוּף׃ יא וַיִּסְע֖וּ מִיַּם־ס֑וּף וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּר־סִֽין׃ יב וַיִּסְע֖וּ מִמִּדְבַּר־סִ֑ין וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּדָפְקָֽה׃ יג וַיִּסְע֖וּ מִדָּפְקָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאָלֽוּשׁ׃ יד וַיִּסְע֖וּ מֵאָל֑וּשׁ וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ם וְלֹא־הָ֨יָה שָׁ֥ם מַ֛יִם לָעָ֖ם לִשְׁתּֽוֹת׃ טו וַיִּסְע֖וּ מֵרְפִידִ֑ם וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ טז וַיִּסְע֖וּ מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּקִבְרֹ֥ת הַֽתַּאֲוָֽה׃ יז וַיִּסְע֖וּ מִקִּבְרֹ֣ת הַֽתַּאֲוָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּחֲצֵרֹֽת׃ יח וַיִּסְע֖וּ מֵחֲצֵרֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִתְמָֽה׃ יט וַיִּסְע֖וּ מֵרִתְמָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִמֹּ֥ן פָּֽרֶץ׃ כ וַיִּסְע֖וּ מֵרִמֹּ֣ן פָּ֑רֶץ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּלִבְנָֽה׃ כא וַיִּסְע֖וּ מִלִּבְנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִסָּֽה׃ כב וַיִּסְע֖וּ מֵרִסָּ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בִּקְהֵלָֽתָה׃ כג וַיִּסְע֖וּ מִקְּהֵלָ֑תָה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּהַר־שָֽׁפֶר׃ כד וַיִּסְע֖וּ מֵֽהַר־שָׁ֑פֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּחֲרָדָֽה׃ כה וַיִּסְע֖וּ מֵחֲרָדָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמַקְהֵלֹֽת׃ כו וַיִּסְע֖וּ מִמַּקְהֵלֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּתָֽחַת׃ כז וַיִּסְע֖וּ מִתָּ֑חַת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּתָֽרַח׃ כח וַיִּסְע֖וּ מִתָּ֑רַח וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִתְקָֽה׃ כט וַיִּסְע֖וּ מִמִּתְקָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּחַשְׁמֹנָֽה׃ ל וַיִּסְע֖וּ מֵֽחַשְׁמֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמֹסֵרֽוֹת׃ לא וַיִּסְע֖וּ מִמֹּסֵר֑וֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בִּבְנֵ֥י יַעֲקָֽן׃ לב וַיִּסְע֖וּ מִבְּנֵ֣י יַעֲקָ֑ן וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּחֹ֥ר הַגִּדְגָּֽד׃ לג וַיִּסְע֖וּ מֵחֹ֣ר הַגִּדְגָּ֑ד וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָטְבָֽתָה׃ לד וַיִּסְע֖וּ מִיָּטְבָ֑תָה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעַבְרֹנָֽה׃ לה וַיִּסְע֖וּ מֵֽעַבְרֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעֶצְי֥וֹן גָּֽבֶר׃ לו וַיִּסְע֖וּ מֵעֶצְי֣וֹן גָּ֑בֶר וַיַּחֲנ֥וּ בְמִדְבַּר־צִ֖ן הִ֥וא קָדֵֽשׁ׃ לז וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר בִּקְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם׃ לח וַיַּעַל֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֜ן אֶל־הֹ֥ר הָהָ֛ר עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה וַיָּ֣מָת שָׁ֑ם בִּשְׁנַ֣ת הָֽאַרְבָּעִ֗ים לְצֵ֤את בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הַחֲמִישִׁ֖י בְּאֶחָ֥ד לַחֹֽדֶשׁ׃ לט וְאַהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֧שׁ וְעֶשְׂרִ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה בְּמֹת֖וֹ בְּהֹ֥ר הָהָֽר׃ מ וַיִּשְׁמַ֗ע הַֽכְּנַעֲנִי֙ מֶ֣לֶךְ עֲרָ֔ד וְהֽוּא־יֹשֵׁ֥ב בַּנֶּ֖גֶב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן בְּבֹ֖א בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מא וַיִּסְע֖וּ מֵהֹ֣ר הָהָ֑ר וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּצַלְמֹנָֽה׃ מב וַיִּסְע֖וּ מִצַּלְמֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּפוּנֹֽן׃ מג וַיִּסְע֖וּ מִפּוּנֹ֑ן וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת׃ מד וַיִּסְע֖וּ מֵאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּעִיֵּ֥י הָעֲבָרִ֖ים בִּגְב֥וּל מוֹאָֽב׃ מה וַיִּסְע֖וּ מֵעִיִּ֑ים וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּדִיבֹ֥ן גָּֽד׃ מו וַיִּסְע֖וּ מִדִּיבֹ֣ן גָּ֑ד וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעַלְמֹ֥ן דִּבְלָתָֽיְמָה׃ מז וַיִּסְע֖וּ מֵעַלְמֹ֣ן דִּבְלָתָ֑יְמָה וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּהָרֵ֥י הָעֲבָרִ֖ים לִפְנֵ֥י נְבֽוֹ׃ מח וַיִּסְע֖וּ מֵהָרֵ֣י הָעֲבָרִ֑ים וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ מט וַיַּחֲנ֤וּ עַל־הַיַּרְדֵּן֙ מִבֵּ֣ית הַיְשִׁמֹ֔ת עַ֖ד אָבֵ֣ל הַשִּׁטִּ֑ים בְּעַֽרְבֹ֖ת מוֹאָֽב׃ נ וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃ נא דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אֶל־אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ נב וְה֨וֹרַשְׁתֶּ֜ם אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם וְאִ֨בַּדְתֶּ֔ם אֵ֖ת כָּל־מַשְׂכִּיֹּתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־צַלְמֵ֤י מַסֵּֽכֹתָם֙ תְּאַבֵּ֔דוּ וְאֵ֥ת כָּל־בָּמֹתָ֖ם תַּשְׁמִֽידוּ׃ נג וְהוֹרַשְׁתֶּ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּ֑הּ כִּ֥י לָכֶ֛ם נָתַ֥תִּי אֶת־הָאָ֖רֶץ לָרֶ֥שֶׁת אֹתָֽהּ׃ נד וְהִתְנַחַלְתֶּם֩ אֶת־הָאָ֨רֶץ בְּגוֹרָ֜ל לְמִשְׁפְּחֹֽתֵיכֶ֗ם לָרַ֞ב תַּרְבּ֤וּ אֶת־נַחֲלָתוֹ֙ וְלַמְעַט֙ תַּמְעִ֣יט אֶת־נַחֲלָת֔וֹ אֶל֩ אֲשֶׁר־יֵ֨צֵא ל֥וֹ שָׁ֛מָּה הַגּוֹרָ֖ל ל֣וֹ יִהְיֶ֑ה לְמַטּ֥וֹת אֲבֹתֵיכֶ֖ם תִּתְנֶחָֽלוּ׃ נה וְאִם־לֹ֨א תוֹרִ֜ישׁוּ אֶת־יֹשְׁבֵ֣י הָאָרֶץ֮ מִפְּנֵיכֶם֒ וְהָיָה֙ אֲשֶׁ֣ר תּוֹתִ֣ירוּ מֵהֶ֔ם לְשִׂכִּים֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם וְלִצְנִינִ֖ם בְּצִדֵּיכֶ֑ם וְצָרֲר֣וּ אֶתְכֶ֔ם עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹשְׁבִ֥ים בָּֽהּ׃ נו וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּמִּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת לָהֶ֖ם אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה אלה מסעי, למה נכתבו המסעות הללו וכו'. פירושו מאוד יפה, אולם מתיאור המסעות שלמעלה (פרק ט), ובמיוחד מן האמור שם (בפסוק כ) "ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן", ועוד יותר "ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו" (פסוק כא) כלל לא משמע כדברי רש"י כאן, והוא הדין באשר לאמור (לב, יג) "וינִעֵם" ומפרש רש"י "ויטלטלם", ואונקלוס מתרגם "וטרדינון". וצריך עיון. (פ' מטות מסעי תשמ"ח) הערת ר' שמואל עמנואל שי': לעניות דעתי יש להבחין בין התכיפות של המסעות ובין הכמות של המסעות. לפעמים אכן נאלצו לנסוע מספר מסעות תוך ימים אחדים, אבל סך כל מספר המסעות לא היה גדול.
פסוק א:
וראה להלן (דברים א, מו רש"י ד"ה ותשבו בקדש וגו') ומה שכתבתי שם. (פ' דברים תשמ"ח)
פסוק א:
ועל כל פנים לימוד גדול מלמדנו רש"י כאן בפתיחת הדיבור - "למה נכתבו המסעות הללו?", מותר לשאול שאלות מסוג זה ולנסות להשיב עליהן. (פ' מסעי תשס"ה)
פסוק א:
שם. ...משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו מרגלים וכו'. השווה רש"י להלן (פסוק יח) - "ויחנו ברתמה - על שם לשון הרע של מרגלים" וכו'. כלומר המקום שנסעו אליו בני ישראל מחצרות הוא "קדש ברנע" שבמדבר פארן (כדלעיל יג, ג; לב, ח), ולמה הזכיר כאן "רתמה", לרמז על שם המאורע שאירע שם. (פ' מטות מסעי תשמ"ז)
פסוק א:
ולעניין חומרת עוון לשון הרע ראה אריכות גדולה במסכת ערכין (טו ע"ב), כפי שציינתי למעלה (יג, ב). (פ' דברים תשמ"ח)
פסוק ב:
"...על פי ה'". רמב"ן על אתר מביא בשם רמב"ם (מורה נבוכים ג, נ) טעם נוסף לרשימת המסעות, וזו לשון הרמב"ם שם: ולפי שידוע לפני ה' יתעלה, שאפשר שיפקפקו במופתים האלה (שאירעו לבני ישראל בעת שהייתם במדבר)... ויחשבו כי שהייתם היתה במדבר קרוב לישוב שאפשר לאדם להיות בו... לפיכך סולקו כל הפקפוקים הללו, והודגש סיפור כל הפלאים הללו על ידי ביאור אותם המסעות, כדי שיראום הבאים וידעו את גודל הפלא שיש בישיבת מין האדם באותם המקומות ארבעים שנה. הרמב"ן מוסיף ואומר: והנה מכתב המסעות מצות ה' היא מן הטעמים הנזכרים או מזולתן, ענין לא נתגלה לנו סודו, כי "על פי ה'" דבק עם "ויכתב משה" (-"ויכתב משה על פי ה'"). ע"כ. מחלוקת היא בין רמב"ן מזה וראב"ע וחזקוני מזה, אם "על פי ה'" מוסב על "ויכתב משה" או על "למסעיהם", ודומה שאי אפשר להכריע. (פ' מסעי תשנ"ה)
פסוק ב:
ומשום מה אין זה נמנה עם המקראות ש"אין להם הכרע" (ראה יומא נב ע"א), אך באמת הבעיה כאן קצת שונה. ומעניין שבעלי הטעמים לא תרמו כאן מאומה. (פ' מסעי תשס"ה) הערת ר' חזקי פוקס שי': בין ה"מקראות שאין להם הכרע" מונים חז"ל מקראות בהם לא ניתן לדעת אם שייכים למילים שקודמות להם או למילים שאחריהם. בפסוקים שלנו הבעיה היא אחרת - איננו יודעים על מה הם מוסבים. מובן אם כן מדוע לא נמנה פסוקנו עם המקראות שאין להם הכרע. ובאשר לבעלי הטעמים, לעניות דעתי, הטעמים מורים כדברי הרמב"ן, שהרי המילה "למסעיהם" מוטעמת בטפחא, ויש לקרוא את הפסוק כך: "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם" - "על פי ה'", ומשמע שהכתיבה היא על פי ה', מה שאין כן לדעת החולקים על הרמב"ן, לפי דרכם אמור להיות טעם מפסיק גדול על המילה 'מוצאיהם', והטעמים אמורים להיות "ויכתב משה את מוצאיהם" מוטעם במהפך פשטא קטון, ו"למסעיהם על פי ה'" מוטעם כפי שהוא לפנינו.
פסוק ב:
"...מוצאיהם למסעיהם... מסעיהם למוצאיהם". ראה אצל ר"ע ספורנו. לדבריו, הוצרך הכתוב לציין את המילה "ויחנו", ללמדנו שלמרות הקושי במקום החדש, בכל זאת "ויחנו". היות וקושי זה הוא ביחס למקום שבו חנו עד כה, לכן כשם שצריכים לציין לשבח "ויחנו", לא תהיה התמונה שלמה בלי "ויסעו", שהרי הוא גרוע ביחס למה שהיה להם עד כה. (פ' מסעי תשנ"ב)
פסוק ב:
ולפי "דעת מקרא" יש כאן לשון נופל על לשון: המילה "מוצאיהם" שבמקום הראשון לא תתפרש כמילה נרדפת ל"מסעיהם", אלא פירושה: אירועיהם, קורותיהם, כמו בפסוק: "את כל התלאה אשר מצאתנו" (למעלה כ, יד), וכן: "ויספרו לו את כל המֹצאות אותם" (יהושע ב, כג); ורק במקום השני תהיה נרדפת ל"מסעיהם", ושיעור הכתוב: ויכתב משה על פי ה' (לפי צו ה') את כל מה שקרה להם (מוצאיהם) במסעיהם (הכוונה למה שכתוב בספר שמות ובספרנו עד לפרשתנו...); וכאן (בפרק לג) הרי רשימת המסעות בדרך יציאתם (ללא פירוט האירועים). ע"כ. וראה "אור החיים" הק' ו"כלי יקר" על אתר. (פ' מטות מסעי תשנ"ד)
פסוק יד:
"ויחנו ברפידִם ולא היה שם מים" וגו'. ראה שמות (יז, א). וכבר הזכרנו בדברי הפתיחה לפרשתנו מה שכתב רמב"ן על אתר. (פ' מטות מסעי תשנ"א)
פסוק יח:
רש"י ד"ה ויחנו ברתמה. ראה מה שכתבתי למעלה (בפסוק א). (פ' מטות מסעי תשמ"ז)
פסוק לח:
רש"י ד"ה על פי ה', מלמד שמת בנשיקה (בבא בתרא יז ע"א). ע"כ. ומעניין שדבר זה אינו מוזכר למעלה (כ, כג ואילך), בתיאור מות אהרן. דברי תורה עניים במקום אחד וכו'. (פ' מטות מסעי תשנ"ט)
פסוק מ:
רש"י ד"ה וישמע הכנעני, כאן למדך שמיתת אהרן היא השמועה, שנסתלקו ענני הכבוד וכו'. מכיוון שאין הכתוב משלים מה שמועה שמע, מסיק רש"י מסמיכות הפרשיות "ללמדך" וכו'. והרי זה מסמיכות הפרשיות שר' יצחק גוטליב שי' במאמרו: "'למה נסמכה' בפירושי רש"י" (בספר הזכרון לנחמה ליבוביץ ז"ל, אותו התחלתי לערוך בימים אלה) אינו מזכיר. מן הסתם משום שהשתמש בתוכנות מחשב למיניהן, והמחשב, עם כל מעלותיו, איננו חושב! (פ' מטות מסעי תשנ"ט)
פסוק מט:
רש"י ד"ה מבית הישמת עד אבל השטים, כאן למדך (הכתוב) שיעור מחנה ישראל שנים עשר מיל, דאמר רבה בר בר חנה, לדידי חזי לי ההוא אתרא (והוה תלתא פרסי על תלתא פרסי) וכו' (עירובין נה ע"ב). קשה לי: למה אין רש"י אומר י"ב מילין על י"ב מילין או מעין זה, שהרי ידע חישוב שטח (אורך כפול רוחב)? ולגופו של דבר, מסתבר שבמרחב של שנים עשר מילין, שהם כשנים עשר ק"מ, יש מקום בשביל ציבור גדול כזה, אך דברי הברייתא בעירובין שם, המתארת את הנהגת בני ישראל במדבר כשהיו צריכים לנקביהם, קשים לי. לדבריה לא היו נפנים לא לפני המחנה ולא בצדי המחנה, אלא לאחורי המחנה. ומי שהיה בתחילת המחנה היה צריך ללכת שלוש פרסאות (שנים עשר ק"מ) עד סוף המחנה. הנחה זו קשה להולמה, אלא אם כן נזכור ש"מכניס ואינו מוציא" (ראה רש"י למעלה כא, ה). (פ' מסעי תשנ"ב)
פסוק מט:
וראה "דעת מקרא" (לג, ח), לפיו פרסה היא או 3.84 או 4.60 ק"מ! (פ' מסעי תשנ"ב)
פסוק מט:
רש"י ד"ה אבל השטים, מישור של שטים "אבל" שמו. ע"כ. השווה דברי רש"י בספר בראשית (יד, ו). (פ' מסעי תשס"ח)
פסוק נב:
רש"י ד"ה מסכתם, כתרגומו - מתכתהון. ע"כ. אם לשונו של אונקלוס הוא - מתכת, מאי נפקא מינה בין פסילי מתכת ועץ? וצריך לשאול את ר' רפאל בנימין פוזן שי'. (פ' מסעי תשנ"ב)
פסוק נג:
רש"י ד"ה והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, ואז וישבתם בה וכו'. קשה לי: למה אין רש"י מפרש בפשטות - "את הארץ", כלומר יושבי הארץ, ומקרא קצר הוא. (פ' מטות מסעי תשל"ב)
פסוק נג:
שם. ...ואז, וישבתם בה וכו'. כלומר יש כאן משום תנאי והבטחה. זאת לומד רש"י כנראה מן החזרה על הציווי "והורשתם", שכבר נאמר בפסוק נב. ועתה קשה לי: הרי תנאי מפורש נאמר בזה בפסוק נה, "ואם לא תורישו את יֹשבי הארץ" וגו'? ואולי ביקש רש"י לבנות כאן תנאי כפול כמו אצל בני ראובן וגד, אך מה העניין בזה? לשכנע לקיים את הציווי? (פ' מטות מסעי תשנ"ח) וראה עוד בספרו של הרב יעקב זיסברג "נחלת יעקב" (ח"א עמ' 11) במאמר "מצוות ישיבת ארץ ישראל בתורה על פי פירושי רש"י ורמב"ן".
פסוק נד:
"תרבו... תמעיט". לשון רבים מול לשון יחיד, אך לא כן במקבילה דלהלן (לה, ח), שם באים שני הפעלים בלשון רבים, ולא כן למעלה (כו, נד) שם באים שני הפעלים בלשון יחיד, וזה מכביד על הביאור המתבקש לפסוקנו - מרובה מידה טובה על מידת הפורענות, או לפחות עיקר הרעיון הזה. (פ' מטות מסעי תשנ"ד) וראה "אזנים לתורה" שכתב: התחיל בלשון רבים "תרבו" וסיים בלשון יחיד "תמעיט". כך הוא מנהגו של עולם: שלושה שישבו בדין, כל אחד מהדיינים משתדל לבשר את הזכאי שזכה בדין, ויחזיק לו טובה, אבל אין מי ש"יבשר" את החייב שנתחייב בדין, והגורל להיות "מבשר רעה" נופל על אב בית הדין, שעליו לקרוא את הפסק דין "איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב". וכן היה גם בשעת חלוקת הארץ, שאם הרבו למי שראוי להרבות נמצאו "הרבה" מבשרים - "תרבו" לשון רבים; אבל אם יצא הפסק דין למי שהוא למעט את נחלתו, אז "תמעיט", רק ה"אב בית דין", יהושע בן נון, הוא ש"יבשר" לו מזה, על ידי קריאת ההחלטה. ע"כ.
פסוק נד:
רש"י ד"ה למטות אבתיכם, ...דבר אחר, בי"ב גבולין, כמנין השבטים. ע"כ. בחומש "המאור" מפנים לעיין במסכת בבא בתרא (קיז ע"א). והנה נשאלת כאן השאלה דלעיל (כו, נד ד"ה לרב תרבה נחלתו): למה רש"י מדבר בי"ב גבולין, הרי ראובן וגד כבר קיבלו את נחלתם? וכמו שם, גם כאן הגמרא אינה מדברת על י"ב גבולין, וצריך אפוא לומר גם כאן שזה מעין שיגרא דלישנא. וראה מה שכתבתי שם. (פ' מטות מסעי תשמ"ז, תשנ"ט)