פסוק א:אלה מסעי וגו׳. אריכות וכפל לשון שני המקראות הללו. הוא משום שהיו המסעות נחלקים. ממצרים עד קדש ברנע היו נוסעים לתכלית ביאה לא״י. והי׳ התכלית. המסע כדי להתקרב לא״י מקדש ברנע שהיה מעשה מרגלים ונגזר שיהיו מתעכבים ארבעים שנה וגם יהיו נודדים ממקום למקום מטעם שביארנו בפ׳ שלח ובפ׳ דברים. וא״כ היו מסעות אלו התכלית היציאה ממקום למקום. ואחר שבאו לקדש שבמדבר צין לארץ אדום החלו להתקרב לא״י לכנוס ולירש. חזר תכלית הנסיעה להיות קרוב לא״י. ע״כ כתב כאן ג׳ פעמים אלה מסעי וגו׳ לצבאותם היינו לתכליתם כמו שביארנו בס׳ שמות י״ב נ״א. זהו חלק הראשון. וזה היה ראוי להכתב בספר:
פסוק ב:ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם. זהו חלק השני. שהעיקר היה היציאה ממקום שישבו וילכו נודדים. וא״כ לא היה ראוי להכתב אלא משום שהיה על פי ה׳. או שנכתב על פי ה׳. לאיזה תכלית נעלם ממנו. ויתגלה לעת קץ ב״ב:
פסוק ב:ואלה מסעיהם למוצאיהם. זהו חלק השלישי שהיה התכלית המסע כדי שיתקרבו לא״י. וזהו תכלית יציאה מארץ מצרים. והיינו למוצאיהם:
פסוק ג:בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון. כפל לשון. ללמדנו שגם החודש גרם לדבר. וגם היום הזה עשה ה׳ להיות גורם לזה. ומזה אנו למדים שהחודש עצמו הוא עת טוב לישראל:
פסוק ג:ביד רמה לעיני כל מצרים. גלוי לכל שהמה בני חורין ושלא ישובו להשתעבד עוד. וע׳ ס׳ שמות י״ד ח׳:
פסוק ד:ומצרים מקברים וגו׳. לפי שבאמת לא נודע למצרים שבדעתם שלא לשוב להשתעבד להם. שהרי ע״מ כן השאילום. ומש״ה רדפו אחריהם כשנודע להם. וכמו שביארנו בס׳ שמות דרק פרעה המלך גרשם כלה ויצאו מדעתו לחירות. אבל לא מדעת המון עם מצרים. וא״כ האיך יצאו ביד רמה לעיני כל מצרים. ע״כ ביאר הכתוב ומצרים מקברים וגו׳. היו עסוקים בדבר צער:
פסוק ד:וגם באלהיהם עשה ה׳ שפטים. ע״כ היו נדהמים ומבוהלים מאד. ולא פנו לראות מה שנגד עינם:
פסוק ו:אשר בקצה המדבר. בפ׳ בשלח כתיב באתם בקצה המדבר. להודיע שמשם החל ה׳ להסב אותם דרך המדבר. וכאן בא הכתוב להודיע באיזה אתם. דאפשר שהיה עוד עיר ששמה אתם. מש״ה מודיע דחנו באתם אשר בקצה המדבר:
פסוק ז:וישב על פי החירות. ולא כתיב וישובו. שכל ישראל לא ראו את פי החירות וחנייתם היה לפני פי החירות ולא על פי החירות כמש״כ בס׳ שמות י״ד ב׳ וט׳. וכאן קאי וישב על משה או על הענן שמוליכם כמש״כ הראב״ע. הוליכם דרך על פי החירות. אבל ישראל לא ראו אותו והלכו הלאה עד שבאו לפני מגדול והוא רחוק מעט מפי החירות:
פסוק לח:בחדש החמישי באחד לחדש. לא הודיע הכתוב לא במיתת משה ולא במיתת מרים החודש והיום כי אם במיתת אהרן. ללמדנו שאותו החודש גרם להיות לשטן לגדולת עבודת המשכן שהיה ע״י אהרן הכהן הראש. ומזה סימן לדורות דבחודש אב יהא נחרב בהמ״ק:
פסוק לט:במתו בהר ההר. האי בהר ההר מיותר. ונראה כלפי דכתיב בס׳ דברים י׳ ו׳ ובנ״י נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וגו׳ וביארנו דחכמת הוראה שבו מתה עמו יע״ש באורך. ומודיע הכתוב כאן דמיתה זו נמשכת איזה ימים אחר מיתת גופו. וא״כ בן שלש וגו׳ היה במותו בהר ההר. ולא במותו במוסרה. דאז היה בן קכ״ד:
פסוק מ:וישמע הכנעני וגו׳. גם זה השמועה עוררה את הכנעני להתחזק וללחום עם ישראל. בשמעם כי אחד מראשי מנהיגי ישראל מת. ובמחנה ההולכת למלחמה הוא חסרון הניכר לבלבל ולהרוס הסדר. והרי הוא כספינה בלי קברניטא. מש״ה מצאו לבבם ללחום עם ישראל. לבד הסיבה שמבואר בפ׳ חקת ששמע כי בא ישראל דרך האתרים כמו שביארנו במקומו:
פסוק נא:כי אתם עוברים את הירדן וגו׳. אבל כ״ז שלא עברו את הירדן לא״י לא הוזהרו להאביד ע״ז בעה״י. דאזהרה זו היא משום קדושת הארץ. ואין עה״י מתקדש אלא אחר שנתקדש א״י כמו לענין ערי מקלט שאינן קולטות עד שיהיו נגמר גם בא״י משום דערי מקלט תלוי בקדושת הארץ בזמן שהיובל נוהג. ויובל תלוי בזמן שכל ישראל על אדמתם וע׳ להלן ל״ה י׳ ומש״ה לא הוזהרו לבער ע״ז מעה״י עד שיטהרו מא״י:
פסוק נב:והורשתם. שורש רש משמע דבר וחילופו כמו הרבה שרשים שמשמעם כך. וכאן הפי׳ שתגרשו ותסירום מירושתם. וכך הוא ת״א:
פסוק נב:ואבדתם את כל משכיתם. היינו רצפת אבנים. והנה יש מהם מחובר מעיקרו שאינם נאסרים. אבל מכ״מ הזהיר הכתוב לאבדם שלא יהיו ניכרין מקום שעבדו ע״ז. ואחר שתלשן מותרין בהנאה כדאיתא בע״ז דמ״ו דאבני הר שנדלדלו ואין יד אדם תופסת בו אינו נאסר:
פסוק נב:ואת כל צלמי מסכתם תאבדו. חזר וכתב מצות אבוד. משום שאין זה האבוד דומה להראשון. שאין האיבוד שם אלא עקירה ממקומם ומכ״מ מותרין בהנאה. משא״כ צלמי מסכתם אסור לגמרי. וגם לא מהני ביטול כדין אשרה דמשה. ואין לזה תקנה אלא באבוד מן העולם:
פסוק נב:ואת כל במותם. שאין בהם משום ע״ז. שלא נעבדו אלא שהיה קיבוץ לעובדים ע״ז. מכ״מ. תשמידו. שלא יהא זכר לע״ז בא״י:
פסוק נג:והורשתם. כאן הפי׳ מלשון ירושה וכ״כ הרמב״ן:
פסוק נג:וישבתם בה. דרשו בקידושין דכ״ו במה תורישו בישיבה. וע׳ נוס׳ הגמ׳ בשאלתות פ׳ ויחי:
פסוק נג:כי לכם וגו׳. טעם הוא האיך נקנית כולה בישיבה. והרי הזוכה מהפקר בעי חזקה בכל שדה בפ״ע. מש״ה פירש הכתוב שאינו כהפקר. אלא. כי לכם נתתי וגו׳. ומתנה כמכירה ונתן מעות היא לדעת הר״ח בתוס׳ קידושין דכ״ז ב׳. והכי דעת הרמב״ם וש״ע. אפי׳ לדעת הפוסקים דמתנה אינו כמתן מעות. מכ״מ מתנת הקב״ה לישראל ודאי דומה למכר במ״מ. ופי׳ לכם היינו לאותו הדור שהם יכוונו לרשת אותה:
פסוק נג:ועדיין ראוי הי׳ להיות סדר הפסוק וישבתם בארץ וירשתם אותה כי לכם וגו׳. אלא למדנו עוד דבעינן שידעו בשעת ישיבה שקונין בזה ולא ישיבה בעלמא. והוי כדאי׳ ביבמות דנ״ב בעודר בנכסי הגר וכסבור שלו היא לא קני. וה״נ אי ישבו שלא לשם ירושה לא קנו. אלא והורשתם את הארץ וישבתם בה:
פסוק נד:והתנחלתם את הארץ בגורל. דאע״ג שקנו אותה בכלל ירושה מכ״מ לא זכו כל א׳ בנחלתו אלא עד שהפילו גורל כדין חלוקת אחים כדאי׳ בב״ב דק״ו ב׳:
פסוק נד:למשפחותיכם. כל שבט נתחלק לכמה משפחות בפ״ע:
פסוק נד:לרב תרבו וגו׳. למשפחה שיש בה הרבה אנשים תתנו מחוז שיש בו הרבה חלקים:
פסוק נד:אל אשר יצא לו שמה הגורל. חזר ושנה הכתוב דלא כחלוקת אחים שאפשר לחלוק בלי גורל. משא״כ הארץ דוקא בגורל ומ״ה כל משפט איש באחוזה שלו:
פסוק נד:למטות אבותיכם תתנחלו. הגורל לא מהני אלא במקום שבטו ולא בשבט אחר. משא״כ משפחה אינו לעיכובא. והרי יש אנשים שאין להם משפחה מיוחדת:
פסוק נה:לשכים בעיניכם. היינו עין הדעת. דטבע א״י מפתה לע״ז כמבואר במדרש שה״ש עה״פ רחצתי את רגלי איככה אטנפם. שאותו מקום משיאני לע״ז :
פסוק נה:ולצנינם בצדיכם. היינו עונש באשר חטא ישראל בע״ז מטמא את הארץ יותר מגוים. מש״ה המה ישלטו בכם:
פסוק נה:וצררו וגו׳. מתחלה יצרו לכם. ואח״כ.
פסוק נו:והיה כאשר דמיתי לעשות להם. לגרשם לגמרי מא״י:
פסוק נו:כן אעשה לכם. שתהיו גולים ממנה לגמרי:
