חובת הדיוק בתפילה ומקורה בפרשת חקת
א. דברי ה"משנה ברורה"
כתב ה"משנה ברורה" בהלכות תפילה (סימן קיט ס"ק ב): "עיין ב'פרי חדש' דמייתי מזוהר פרשת וישלח 'הצילני נא' וכו' (בראשית לב, יא), דבתפילה בעי לפרושי מילי כדקא יאות. עיין שם".
כלומר: האדם חייב לדייק בתפילתו. ואף על פי שהקב"ה יודע כל מחשבות בני אדם, מכל מקום על האדם מוטלת החובה להתפלל בצורה מדויקת.
כיון שה"משנה ברורה" וה"פרי חדש" כתבו: "עיין שם", נקיים "מצוה לשמוע לדברי חכמים" ונעיין בספר הזוהר (בראשית דף קסט ע"א).
כך נאמר שם:
'הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים' - מכאן מאן דצלי צלותיה, דבעי לפרשא מלוי כדקא יאות [תרגום: מי שמתפלל צריך לפרש דבריו כראוי]: 'הצילני נא', ואי תימא דהא שזבת לי מלבן [ואם תאמר והרי הצלת אותי מלבן] - 'מיד אחי'. ואי תימא: קריבין אוחרנין סתם אחין אקרון [ואם תאמר: קרובים אחרים גם כן נקראים אחים] - 'מיד עשו'. מאי טעמא? בגין לפרשא מלה כדקא יאות [כדי לפרש דבריו כראוי].
כאמור, ה"משנה ברורה" וה"פרי חדש" הביאו מקור לדבריהם מהזהר הקדוש, אך נראה שדבר זה רמוז גם בכמה מקומות בדברי חז"ל והמפרשים בנגלה, בפרשת חקת ובפרשיות נוספות:
ב. "הכנעני מלך ערד ישב הנגב"
על מלחמת ישראל ב'כנעני מלך ערד' כתב רש"י (במדבר כא, ב):
'יושב הנגב' - זה עמלק, שנאמר: 'עמלק יושב בארץ הנגב' (במדבר יג), ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינן כנענים. ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים, ולשונם לשון כנען, אמרו: נתפלל סתם. שנאמר: 'אם נתון תתן את העם הזה בידי'.
עולה מכאן שאי הצלחת ישראל לנצח בקרב הראשון נבעה מכך שתפילתם לא היתה מדויקת. ואף על פי שהם התכוונו בתפילתם לעמלקי שהיה מולם, מכל מקום כיון שהם התפללו לנצח את הכנעני, ומי שהיה מולם לא היה כנעני, הם לא ניצחו אותו!
אמנם בקרב השני, כאשר התפללו סתם: "אם נתון תתן את העם הזה בידי", ניצחוהו.
גם דבר זה רמוז ב"משנה ברורה" שם, שכתב: "המבקש רחמים על חברו אין צריך להזכיר שמו, שנאמר: 'א-ל נא רפא נא לה', ולא הזכיר שם מרים. והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו צריך להזכיר שמו". אמנם ה"משנה ברורה" דבר על המתפלל על חברו שירפא, אבל נראה פשוט שהעיקרון חל גם על המתפלל לנצח את העם שמולו.
אכן מספר אחרונים קישרו בין דברי הזהר הקדוש הנ"ל וה"משנה ברורה", לפרשתנו.
ג. חיטים או שעורים?
הגמרא בבבא מציעא (קו ע"א) אומרת שאדם שהחכיר שדה לחברו ואמר לו לזורעה חיטים, והוא זרעה שעורים, והשדה נשדפה, אף על פי שכל השדות שסביבו היו זרועות גם כן שעורים, ונשדפו גם כן, אין החוכר יכול להגיד למחכיר שזו מכת מדינה. מפני שהמחכיר יכול לומר לו שהוא חשב שהחוכר זרע חיטים, כעצתו, ולכן התפלל שחיטיו יצליחו, ואילו החוכר היה זורע חיטים אכן היתה תפילת המחכיר מועילה לו, אבל מפני שהוא זרע שעורים לא התקבלה תפילתו של המחכיר. ה"משך חכמה" בפרשת חקת (במדבר כא, ב) כתב שמכאן המקור לדברי הגמרא.
ד. "יעקב" או "ישראל"?
בספר "קול אליהו" בפרשת בלק (אות צז) הסביר שדין זה שצריך להתפלל בצורה מדויקת שייך גם, להבדיל, לענין קללה, וזוהי כוונת ברש"י בפרשת בלק (במדבר כג, ז): "לכה ארה לי יעקב ולכה זֹעמה ישראל - בשני שמותיהם אמר לו לקללם, שמא אחד מהם אינו מובהק". כלומר: אפילו אם הקללה מתיחסת לשם נכון, אך השם אינו מובהק - היא איננה פועלת!
ה. ארבעת התנאים הנצרכים לתפילה
גם "אור החיים" הקדוש בתחילת פרשת ואתחנן (דברים ג, כג) הזכיר דין זה של החובה לדייק בתפילה, ומצא לו מקור בפסוקים שם: ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמר - עוד נתכוון לדייק ארבעה תנאים הצריכין לקבלת תפלה:
אחד: שיתפלל כעני הדופק על הפתח, כדרך אומרו: 'תחנונים ידבר רש' (משלי יח, כג).
שני: שיבקש ממקור הרחמים.
שלישי: זמן התפילה, כדרך אומרו: 'ואני תפלתי לך ד' עת רצון' (תהלים סט, יד).
רביעי: שתהיה תפילתו מפורשת, ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון, וכמעשה שהובא במדרש (אסתר רבה פ"ז כ"ד) בההוא גוי וישראל וכו' וילדה בהמתו של גוי, ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו'. והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן:
'ואתחנן' - לשון תחנונים, זה כנגד תנאי ראשון.
'אל ד'' - שבקש ממקור הרחמים, זה כנגד תנאי שני.
'בעת ההיא' - פירוש בעת הידועה לקבלת תפילה, שהיא עת רצון, כי מי יודע עת הרצון כמשה, ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ד': 'החל רש' ארץ סיחון ועוג, וזה מכוון לדברי רבותינו ז"ל שאמרו לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג וכו', זה כנגד תנאי שלישי.
'לאמר' - פירוש: פירש אמריו כמצטרך, שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון, זה כנגד תנאי רביעי.
ו. אומות העולם נבואתן סתומה
במדרש רבה באסתר (ז, כד) שאליו הפנה "אור החיים" הקדוש נאמר כך:
'להנתן דת בכל מדינה ומדינה להיות עתידים ליום הזה' (אסתר ג, יד) - אמר ר' לוי: אומות העולם נבואתן סתומה, ואינן יודעין אם ליהרג ואם להרוג. משל לאדם שהיה מהלך בדרך, מן דוחקא דאורחא אסתבע קרסוליה [מדוחק הדרך התעקמה קרסולו]. אמר: הלואי הוה לי חד חמר [היה לי חמור אחד]. עבר עלוי חד רומי דילדית חמרתיה חד עולאי [עבר עליו רומאי אחד שילדה אתונו עיר אחד], אמר ליה: סב ארכב הדין עולאי [אמר לו: הרכב לי עליך את העיר הזה]. אמר: הא צלותי אישתמע, ברם אנא לא שאלית כהוגן, אם למרכב אם למרכיבה [אמר: תפלתי נשמעה, אבל אני לא התפללתי כהוגן, אם לרכב על החמור, אם להרכיב אותו עלי]. כך נבואתן של אומות העולם: 'להיות עתדים ליום הזה' (אסתר ג, יד), ואינן יודעים אם להרוג אם ליהרג, אבל ישראל נבואתן מפורשת: 'להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאיביהם' (אסתר ח, יג).
יהי רצון שנזכה תמיד להתפלל בצורה מדויקת ומעומק הלב, ותקובל תפלתנו ברצון.