וישמע הכנעני שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כו'. כדכתי' ויראו כל העדה כי גוע אהרן ואמר ר' אבהו בפ"ק דר"ה אל תקרי ויראו אלא וייראו וכדריש לקיש דאמר דהאי כי נתינת טעם לדבר שלפניו הוא נתגלו העד' לפי שגוע אהרן שלשון כי בארבע לשונות משמש במקרא פעמים בלשון אם פעמים בלשון שמא פעמים בלשון אלא שסותר את טעם הדבור שלפניו פעמים במקו' שהרי שנותן טעם לדבר שלפניו:
דרך האתרים דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנ' ויעלו בנגב שפי' האתרים כמו התרים שפירושו המרגלים ד"א דרך התייר הגדול הנוסע לפניהם. במדבר רבה דרך האתרי' התייר הגדול שתר להם את הדרך שנ' וארון ברית יי' נוסע לפניה' ולא הבינותי טעמו כי מה טעם לומ' וישמע הכנעני יושב הנגב כי בא ישראל אחרי הארון וילח' וכי בעבו' שבא ישראל אחרי הארון בא להלחם עמה' והלא כל ארבעי' שנה שהיו במדבר ישר' אחרי הארון היו הולכי' אבל לפי הפי' הראשון שפירושו דרך האתרי' דרך המרגלי' אתי שפיר שבעבו' שהיה עמלק יושב בארץ הנגב ושמע שישראל עוברי' דרך שם בא להלחם עמהם ושמא י"ל דהכי קאמ' כששמ' הכנעני שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ואינו נוסע ישראל עכשו אלא אחרי הארון בלבד שלא נשאר להם מכל אותם שהיו נוסעים עמהם אלא הארון בא להלחם עמהם אבל קודם לכן שהיו נוסעים עמהם כל אותן ענני הכבוד שהיו מסבבין אותם מלמעל' ומלמטה ומד' רוחות העולם ואחד שהיה הולך לפניהם לישר אורחותם להשפיל הגבעות ולהגביה העמקי' חוץ מן הארון שהיה הולך לפניהם לישר אורחותם לתור להם מנוחה שיחנו שם לא היה יכול לבא להלחם עמהם:
וישב ממנו שבי אינה אלא שפחה אחת. הוצרכו רז"ל לפרש כן משום דס"ל אין ישראל מנוצחים מהאויב אלא בעת קלקולם לפני המקום כגון במלחמת עמלק בפעם הראשונה מפני שאמרו היש יי' בקרבנו אם אין ובשניה מפני חטאם במרגלים שכך אמרו במדבר רבה לעולם רצועה של מרדות היה עמלק לישראל את מוצא כיון שאמרו היש יי' בקרבנו מיד ויבא עמלק ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה וירד העמלקי והכנעני אבל בכל מלחמת משה לא נפקד מהם איש לפיכך פירשו כאן שלא מצאו בו קלקול שהשבי ששבו פה אינו אלא השבי ששבו ישראל מהם ואמרו שהיה שפחה מלשון עד בכור השבי שפירושו בכור השפחה דאל"כ וישב ממנו אנשים או נשים וטף מיבעי ליה:
והחרמתי את עריהם אקדיש שללם לגבוה. מלשון אך כל חרם אשר יחרי' איש ליי' ולא מלשון ואת כל הנשמה החרי' שהוא מענין הריגה וכריתה והשחתה ואיבוד ויתכן שנקרא גם ההקדש לגבוה חרם אע"פ שאין שם השחת' ואיבוד מפני היותו באיסור הנאה אצל המחרים אותו והוא אצלו נחשב כאילו נשחת ונאבד ומה שהביאם לפרש אותו מענין הקדש ולא מענין השחתה ואיבוד ממש הוא מפני שאמר וידר ישראל נדר ליי' והנדר ליי' אינו נאמר כי אם על המקדי' דבר לגבוה לא על המגזם לקחת נקמתו או להחריב עיירות:
הגיא אשר בשדה מואב כי שם מת משה ושם בטל הבאר. מפני שכבר בארו רז"ל כל המקרא הזה על הבאר שבמדבר נתנה להם ומשנתנה להם ירדה עמהם לנחלים שנעשו מדם האמורי' ומהנחלים באה עמהם עד במות ומבמות באה עמהם עד הגיא ואלה המסעות עדיין לא היו אלא שאגב שנזכרה הבאר פה ואמר שמשנתנה להם לישראל במדבר ירדה לנחלים שנעשו מדם האמורי' כאן ספר הכתו' כל עניינה עד היכן באה עמהם ונראה מזה שלא באה עמהם יותר לפיכך הוכרח לתת טעם בזה ואמר ששם מת משה ושם בטלה הבאר:
ונשקפה אותה הפסגה. לא הגיא שהוא המסופר מפני שהגאי ל' זכר הוא והוסיף מלת אותה והיה די לומר ונשקפה הפסגה מפנה שהפסגה פה אינה מהמסופ' רק ע"ד הסי' בלבד להודיע מקום הגאי היכן הוא ומפני שמלת נשקפה אינה דבקה עם הגאי שהיא המסופר רק עם הפסגה שהיא על דרך הסימן בלבד הוכרח לומר אותה הפסגה כאילו אמר ואותה הפסגה נשקפה על פני הישימון:
ד"א ונשקפה הבאר. שהבאר ל' נקבה היא ואף היא מן המסופר ומלת הנשקפה נופלת עליה ואין צריך להוסיף כאן אותה הבאר:
ויחרם אתהם בהריגה ואת עריהם חרמי גבוה. שכב' קדם שמלת ויחרם נופלת על ההריגה ועל חרמי גבוה ולכן היא מתפרשת בארך אל מלת אתהן מענין הריגה כי לא היה הנדר על אנשיהם וטפם ונשיהם ובערך אל עריה' שבם היה הנדר מענין חרמי גבוה ואל יקשה עליך שתהיה מלת אחת מתפרשת לשני ענינים יחד כי מצאנו רבים כמוהו:
וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאילו הוא בפניה'. פירו' התאבלו עליו במוסרה שהוא המסע האחרון מהשמנה מסעות שחזרו לאחוריה' מהר ההר ששם מת אהרן מפני שמיתתו של אהרן גרמה להם החזרה הזאת שאילו לא מת אהרן לא נסתלקו ענני הכבוד ואילו לא נסתלקו ענני הכבוד לא היה הכנעני מלך ערד נלחם עמה' ואילו לא היה הוא נלחם עמהם לא היו חוזרים לאחוריהם ומפני שמיתתו של אהרן גרמה להם החזרה הזאת הנה כשבאו במוסרה ונלחמו עמהם בני לוי להחזירם למקומם ונהרגו מאלה ומאלה עד שהסכימו לחזור ישבו ונתאבלו שם על מיתתו של אהרן שגרמה להם החזרה וההריגה כאלו שם מת אהרן וכן פרש"י בפי' והיה עקב:
בלחם הקלוקל לפי שהמן נבלע באברי' קראוהו קלוקל כענין קלוית שהוא קל ואינו יורד למטה דרך הרעי'. כך נראה מדברי הרד"ק בשרש קלל אבל ממה שאמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו נראה שהוא מענין קלקול:
את הנחשים השרפים ששורפין את האדם בארס שיניה'. במדבר רבה שהשרפים הוא תואר לנחשים ולא שהם שם מין נחש כמו שרף מעופף נחש שרף ועקרב דא"כ והשרפים מבעי ליה ובסיפיה דקרא נמי דכתי' ויסר מעלינו את הנחש ואת השרף מיבעי ליה אבל מעשה לך שרף אין טענה כי כמוהו ומאכלו בריאה שהבריאה אף כאן שרף נחש שרף:
כל הנשוך אפי' כלב או חמור נשכו. במדבר רבה אמרו לא נשוך נחש בלבד אלא אפילו נחש ועקרב וחיה רעה וכלב דאל"כ והיה כל הנשוך למה לי לכתוב קרא והי' כל רואה אותו וחי ובידוע שבנשוך קא מיירי:
ועי לשון חורב'. הוא דבר הטאוט במטאט שהוא מלשון וטאטתיה במטאטא השמד מפני שסובר שהו' מלשון יעים שתרגומו מגרופייתא שגורף בהן הדשן כמו שגורף המטאט את העפר אשר בבית ושרשו יעה או יע כדעת חכמי צרפת וחסר פ"א הפועל ואין בו מן היסוד רק העי"ן לבדו ולא מלשון עיים ששרשו עיה או עי כדעת חכמי צרפת אף על פי ששניהן לשון חורב' ולא ידעתי מי הכריחו לומר כן כי נקוד יו"ד עיי ועיים מורה שהוא מן היסוד:
העברים דרך מעבר העוברי' שם אל הר נבו אל ארץ כנען שהיה מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמוריים. שהרי בפ' האזינו כתוב עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו וראה את ארץ כנען ובפ' מסעי כתיב ויחנו בהרי העברים לפני נבו ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבות מואב על ירדן יריחו הרי שפירש שמן העברים עוברים את הר נבו אל ארץ כנען ואף על פי שהרי העברים לחוד ועיי העברים לחוד הנה כתוב ויחנו בעיי העברים בגבול מואב למדנו שהרי העברים ועיי העברים שניהם בגבול מואב היו ובשניהם יחד עוברים את הר נבו אל ארץ כנען ועל כן נקראו שניהם עברים:
על פני מואב ממזרח השמש במזרחה של ארץ מואב. שמ"ם ממזרח השמש מפאת מזרח כמ"ם וישכון מקדם לגן עדן פירוש במזרחה של ארץ מואב לא שהמ"ם במקום בי"ת כי אין לו חבר במקרא:
וגבול האמורי תחו' סוף מצר שלהם וכן גבול מואב קצה וסוף. הוצרך לפרש הגבול הזה האמורי מענין מצר דאל"כ אם היא מגבול האמורי אינו גבול מואב ואם הוא גבול מואב אינו מגבול האמורי אבל המצר הוא גבול לזה ולזה:
מעבר ארנון הקיפו ארץ מואב כל דרומה מזרחה עד שבאו ומעבר השני כו'. כל זה מבואר בפרשת מסעי:
על כן על חנייה זו ונסים שנעשו בה כו'. פירוש על כן על הנסים שנעשו בחנייה זו גם פירש בספר ספור דברים כמו בספר כריתות סיפור דברים גם פירש והב כמו יהב שפירושו נתן גם פירש בסופה בים סוף גם פי' ואת הנחלים ניסי הנחלים גם פירש ארנון כמו של ארנון גם פירש ואשד כמו ושפך גם פירש ואשד הנחלים שהוא ביאור של ואת הנחלים ארנון כאילו אמר שהם אשד הנחלים שנשפך דם האמורים כנחלים גם פי' אשר נטה לשב' ער ונשען לגבול מואב שההר של ער נעתק ממקומו ונדבק עם הר מואב שכנגדה ונשפך דם הנחבאים שם ונהיה כנחלים וירדו בתוך הבא' ופי' המקראות הוא כאלו אמר על הנסים שנעשו בחנייה זו יאמרו בספר מלחמות יי' והנסים שנעשו לאבותינו שנתן להם השם בים סוף גם ניסי הנחלים שנעשו בארנון שהם שפך הנחלים שנשפך מדם האמורים וכך אמרו במדבר רבה שכשם שיספרו הנסים שנעשו בים סוף כך יספרו גם הנסים שנעשו על חנייה זו שהם שפך הנחלים שנשפך דם האמורים ונעשה נחלים נחלים מדם ההרוגים והזרועות והאברים שלהם שהיו מוליכים אותם סביב המחנה מפני שנטה ההר האחד להר שכנגדו ששם שבת ער ונשען ההר ההוא ונדבק עם הר גבול מואב ונהרגו כל אותם הנחבאים שם ומשם בא שפך דמם וזרועותיהם ואבריהם אל הבאר אשר אמר יי' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים:
עלי באר מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה. אמר מתוך הנחל מפני שהעלייה היא לעולם ממקום נמוך למקום גבוה והכתו' לא הזכיר פה עלייתה מהיכן היתה גם אמר והעלי מה שאת מפנה שאין המכוון פה להעלות אלא אותם הזרועות והאברים והדמים כדי שיראו ישראל הנסי' שנעשו להם שם אך מפני שעל ידי שהוא עולה היא מעלה אותן אמר עלי במקום העלי:
וכי משם היתה והלא מתחלת ארבעים היתה עמהם. במדבר רבה אמרו שהבאר הזאת היא הבאר של מרים שנתנה להם בזכותם משנה ראשונה שעליה נאמר וממדבר מתנה שנתנה להם לישראל מעת בואם במדבר ועוד אמרו ונשקפה על פני הישימון זו באר שבאה עמהם עד שנכנס' לתוך ימה של טבריא והעומד על פני הישימון רוא' בתוך הים כמלוא תנור והוא הבאר הנשקף על פני הישימון והבא' הזאת היא בארה של מרים כמו שאמרו בפ' במה מדליקין אמ' רב חייא הרוצ' לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים וזו היא בארה של מרים ופרש"י שהי' מתגלגל עם ישר' במדב' בזכות' של מרים דכתיב ותמת שם מרים וסמיך לי' ולא הי' מים לעדה מכל הני משמע שהבאר הזאת היא הבאר של שנה הראשונה וכן ת"א וממדבר מתנה וממתנה נחליאל וממדבר איתיהיבת להון ומדאתיהיבת להון נחתה עמהון לנחליא:
אעברה בארצך אע"פ שלא נצטוו לפתוח להם בשלום בקשו מהם שלום. דס"ל דקרא דכי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום במלחמת הרשו' הכתוב מדבר וכן פירש שם בהדי' שבמלחמת הרשות הכ' מדבר וכן שנינו בספרי כי תקרב אל עיר במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכן נראה ממעשה דיושבי גבעון דכתיב בהן ויעשה גם המה בערמה וילכו ויצטיירו ויקחו שקים בלים לחמוריהם ונאדו' יין בלים ומובקעים ומצוררים ונעלות בלות ומטלאות ברגליהם ושמלות בלות עליהם וכל לחם צידם יבש היה נקודים וילכו אל יהושע אל המחנה הגלגל ויאמר אליו ואל איש ישראל מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית ויאמר איש ישראל אל החוי אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית ויאמרו אל יהושע וגו' ויעש להם יהושע שלום ויכרות להם ברית לחיותם וישבעו להם נשיאי העדה וכתיב ויהי מקצה שלשת ימים אחרי אשר כרתו להם ברית וישמעו כי קרובים הם אליו ובקרבו הם יושבים וגו' ויסעו בני ישראל ויבאו אל עריהם ביום השלישי וגו' ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ביי' אלהי ישראל וכתיב וילונו כל העדה על הנשיאי' ויאמרו כל הנשיאי' אל כל העדה אנחנו נשבענו להם ביי' אלהי ישר' ועתה לא נוכל לנגוע בהם וכתי' ויקר' להם יהושע וידבר אליהם לאמר למה רמיתם אותנו לאמר רחוקי' אנחנו מכם מאוד ואתם בקרבינו יושבי' ועתה ארורים אתם ולא יכרת מכם עבד וחוטבי עצי' ושואבי מים לבית אלהי וכתיב ויעש להם כן ויצל אותם מיד בני ישראל ולא הרגום ואם היה פירוש כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום בין במלחמת הרשות בין במלחמת חובה למה הוצרכו הגבעונים לעשות גם המה בערמה ולמה אמר ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ולמה אמרו ישר' להם אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברי' ולמה הקשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולא השבועה ולמ' אמר להם יהושע למה רמיתם אותנו לאמר רחוקים אנחנו מכם מאוד ואתם בקרבנו יושבי' ועתה ארורים אתם וגו' ולולי זה היו הורגי' אותם כדכתיב ויצל אותם מיד בני ישראל ולא הרגום כי רחוק הוא לומר שהגבעונים לא ידעו משפט ישראל ודמו שאין פותחין להם לשלום אחר שכבר שלח להם יהושע טרם שיכנס לארץ כל הרוצה להשלי' ישלים ולא קבלו כמו שהשיב הרמב"ם או שלא ידעו משפט ישראל בקריאת השלום והקדימו קודם שתבא להם פרוזדוג של יהושע כמו שהשיב הרמב"ן ז"ל כי כתוב ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי ויעשו גם המה בערמה ואם קראו ליריחו ולעי תחלה בקרבם אליהם שלום ואחר שלא קבלו השלום עשו עמהם מה שעשו איך לא שמעו אותו אבל באו בערמ' לבקש השלום כי רחוק הוא להשיב שהמלחמה שמעו ובקשת השלום לא שמעו גם אין להשיב על מה שאמר ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ועל מה שאמרו ישראל אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית ועל מה שהוקשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכות לפי חרב לולי השבועה ועל מה שאמר להם יהושע למה רמיתם אותנו לאמר רחוקים אנחנו מכם מאד ואתם בקרבנו יושבי' ועתה ארורים אתם ולולא זה היו הורגים אותם כדכתיב ויצל אותם מיד ב"י ולא הרגום שזה היה מפני שכרתו להם ברי' ועברו על לא תכרו' להם ולאלהיה' ברית והואי' שבטעות נשבעו להם בדין היה שיהרגום על שהטעו' לולא חלול השם כמו שהשיב הרמב"ן ז"ל כי הרמב"ן ז"ל טען עליו על זה טענו' נכונות ואמ' שהגבעוני' כבר קבלו עליה' שלא לעבוד עבודת כוכבים כמו שאמרו באו עבדיך לשם יי אלהיך ולכך לא הוצרך יהושע אחרי כן לומר להם שיקבלו עליה' לעבוד את השם וכיון שכן מותרים הם לכרות להם ברית כמו שהיו מותרים להושיבם בארץ ששתיהן לא נאסרו אלא כל עוד שלא עשו תשובה כמו שאמר פן יחטיאו אותך לי גם מה שהשיב הרמב"ן ז"ל על זה מפני שהיה להם לקבל מס ושיעבוד והם כרתו להם ברית להיותם שוים להם ובעלי בריתם ועוזרים זה את זה במלחמותיהם מבלתי שיקבלו עליהם המס והשיעבוד לפי שהיו סבורים שהם ערים רחוקות מאוד שאין דעתם לבא עליהם כלל ולפיכך קלל אותם יהושע ועתה ארורים אתם שהם מן העמים הארורים אשר אררם יי' ועשה להם המשפט הראוי לעשות בהם שהיא המס והשיעבוד כדכתיב והיו לך למס ועבדוך שהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח יי' אינה תשובה נכונה בעיני כי פירוש כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאוד כולל הרחוקות מאוד שאין דעתם לבא עליהם כלל והרחוקות אשר דעתם לבא אליהם ואיך יתכן שישלימו עמה' בלתי היות להם למס והשיעבוד אחר שהם מתנאי השלום ועוד אם השבועה היתה להם שיהיו שוין להם ובעלי בריתם ועוזרים זה את זה איך הותר ליהושע לשעבדם שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח יי' שהוא עצמו המס והשיעבוד ועוד אם גזרת חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח יי' היא קיום מאמר השם והיו לך למס ועבדוך מדוע הוקשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולא השבועה אחר שבידם הוא אחר השבועה לעשות המס והשיעבוד ומההיא דירושלמי דשביעית דאמר שמואל בר נחמני שלש פרוזדוגמאות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא נכנסו לארץ מי שרוצה לפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה מלחמה גרגשי פנה והלך לאפריקיא גבעונים השלימו שנא' וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל ל"א מלכים עשו מלחמה ונפלו אין להוכיח דקרא דוקראת אליה לשלום בין במלחמת הרשו' בין במלחת חובה קמיירי דאיכא למימר שקודם שעברו את הירדן קא מיירי כדקאמר עד שלא נכנסו לארץ אבל משנכנסו לא היו יכולים להשלים ולכך הוצרכו להערים ולומר מארץ רחוקה באנו כדכתבו התוס' בפרק השולח. גם ממה שאמר הכתוב לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת יי' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם דמשמע שאם רצו הם להשלים יהיו ישראל משלימים אין להוכיח דקרא דוקראת אליה לשלום בין במלחמת רשות בין במלחמת חובה קמיירי מפני שזה השלום דומיא דשלום יושבי גבעון קמיירי כדכתיב לא היתה עיר אשר השלימה בלתי החוי יושבי גבעון וביושבי גבעון כתיב וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל ויהיו בקרב' ואותו שלום בשלום דגרות קא מיירי כדכתב הרמב"ן ז"ל בפ' י"ב מהלכו' אסורי ביאה והדבר ידוע שלא נתגיירו מכל ז' עממים אלא הגבעוני' וכן משמע נמי מההיא דפ' הערל פריך תלמוד ונתיני' דוד גזר עליה' משה גזר עליהם דכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך ומשני משה גזר לההוא דרא והדר פריך אכתי יהושע גזר עלייהו דכתיב ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח יי' ומשני יהושע גזר בזמן שבה"מ קיים דוד גזר בזמן שאין בית המקדש קיים משמע דחוטבי עצים ושואבי מים דיהושע דומיא דחוטבי עצים ושואבי מים דמשה הוו וכיון דחוטבי עצים ושואבי מים דמשה גרים הוו כדכתיב וגרך אשר בקרב מחנך מחוטב עציך עד שואב מימיך חוטבי עצים ושואבי מים דיהושע נמי גרים הוו וכיון דשלום דיושבי גבעון בגרות קא מיירי קרא דלא היתה עיר אשר השלימה נמי בשלום וגרות קמיירי שבזה המין מהשלו' אם היו רוצים להשלים היו ישר' מקבלים אותם שלא נגזרה אזהרת לא תחיה אלא כשלא נתגיירו אבל בנתגיירו אינם יכולים ליגע בהם כדתני' בפ' השולח לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי יכול בכנעני שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים הכתוב מדבר ת"ל לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו מאי תקנתיה עמך ישב בקרבך ופרש"י לא ישבו בארצך בז' אומות כתיב אל אדוניו שלא תוציאוהו מביניכם להשיבו לעבודת כוכבים שלו הרי לך בהדיא דאפ' בגרות לחוד' שקבלו עליהם שלא לעבוד עבודת כוכבים אין אנו יכולים להורגן וא"כ יושבי גבעון אפי' לא קבלו עליה' אלא שלא לעבוד עבודת כוכבים כמו שאמרו בפי' באו עבדך לשם יי' אלהיך לא היו יכולים להורגן וז"ש הכתוב לא היתה עיר אשר השלימה עם ישראל לקבל עליה' שלא לעבוד עבודת כוכבים בלתי החוי יושבי גבעון מכלל שאם משלימים לקבל שלא לעבוד עבודת כוכבים כמו שקבלו יושבי גבעון היו ישראל מקבלים אותם ולא היו רשאים להורגן אבל מפני שלא היתה שום עיר מכל השבעה עממי' רוצה לקבל שלא לעבוד עבודת כוכבים אע"פ שהיתה רוצה להשלים עם ישראל ולהיות להם למס ולשיעבוד לא היו נפטרין ישראל ממצות לא תחיה ולפיכך עמדו עליה' והרגום ויושבי גבעון כששמעו שיריחו ועי קבלו עליה' להשלים עם ישראל ולהיות להם למס ולשיעבוד ועבודת כוכבים עמדו עליה' והרגום לא ידעו שמפני שלא קבלו עליה' שלא לעבוד עבודת כוכבים עשו זה אבל חשבו שמפני שהם מ"ז עממי' אין משלימי' עמהם לפיכך באו בערמה אבל אלו היו יודעים זה לא היו באים בערמה כי אלה כבר קבלו עליה' שלא לעבוד עבודת כוכבים כמו שאמרו באו עבדך לשם יי' אלהיך ותלונת ישראל על הנשיאים על השבועה שנשבעו להם שלולא זה היו רוצים להורגם היתה על שרמז אות' וז"ש להם יהושע למה רמיתם אותנו לאמור רחוקים אנחנו מכם מאוד ואתם בקרבנו יושבי' וכשראו ישראל שגזר עליה' יהושע שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח יי' ונקמו בזה את נקמת' מהם נחו ושקטו מכעסם וזהו שכתוב ויעש להם כן ויצל אותם מיד בני ישראל ולא הרגום אבל מאמר הכתוב בכי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום בשלום שהוא היפך המלחמה קא מיירי שזה אינו נוהג אלא בערים הרחוקות שאינם מז' עממים שהם מלחמת הרשות שבהם די שיקבלו עליהם להיות למס ולשיעבוד ואין לחוש אם יהיו עובדים עבודת כוכבים מאחר שהכתוב לא הקפיד אלא פן יחטיאו אותנו ואלה רחוקים ממנו מאוד ולא יחטיאנו אבל בז' עממים שהם קרובי' אלינו שהם מלחמת חובה אין לפתוח להם במין השלום הזה שהוא המס והשעבוד בלבד שהוא היפך המלחמה מפני שאפ' אם יקבלו עליה' שיהיו למס ולשעבוד ויהיו נכנעי' וכפופי' לנו ולשעבוד אין אנו נפטרין ממצות לא תחיה כל נשמה כל עוד שלא יקבלו עליהם שלא לעבוד עבודת כוכבי' מפני שהם יושבים בקרבינו וילמדונו ממעשיהם כמ"ש פן יחטיאו אותך לי וישראל שבקשו מסיחון שלום נעבור בארצו ולא יטו בשדה ובכרם ולא ישתו מי באר דמשמע שאם היה מתרצה בזה היו עוברים בארצם ולא היו הורגים אותם לא היו עוברים בזה לא על מצות לא תחיה כל נשמה ולא על מצות החרם תחרימם מפני שלא נצטוו בני ישראל אלא בעת מלחמה כדכתיב כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום וגו' כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד וגו' רק מערי העמי' האלה אשר יי' אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה כי החרם תחרימם אבל כשעדיין לא קרבו אליהם למלחמה כמו בסיחון ועוג שלא היתה עדיין דעתם להלחם בם עד שיכבשו את הארץ אשר נשבע לאבותיהם תחלה ולא בקשו מהם עתה אלא לתת להם דרך לעבור בלבד אין בזה קפידה כלל ורש"י ז"ל שכתב אעפ"י שלא נצטוו לפתוח להם לשלום בקשו מהם שלום אינו רוצה לומר שאע"פ שלא נצטוו בהם במצות וקראת אליה לשלום ואעפ"כ עשו זה ובקשו מהם שלו' דא"כ היאך הותר להם זה אלא הכי פירושא אע"פ שלא נצטוו על זה שאמרו לסיחון אעברה בארצך מפני שנראה כפתיחת שלום אעפ"כ בקשו מהם זה מפני שאינו אלא דרך עראי בעלמא ואינו דומה לאותו שאסר הכתוב בערים הקרובות והתימה מהרמב"ן ז"ל על מה שכתוב בפרשה כי תצא על דברי רש"י על זה כתב הרב זה מספרי ששנו שם בלשון הזה במלחמת הרשות הכתוב מדבר והכוונה לרש"י אינה בכתוב הזה אלא לומר שהפרשה הזאת בסופה תחלק בין שתי המלחמת אבל קריא' השלום אפי' במלחמה מצוה היא שחייבין לקרוא לשלום אפילו לז' עמים ממאמרו זה לא ימלט אם שיכוין לומר והכוונה לרז"ל שאמר בספרי במלחמת הרשות הכתוב מדבר אינו אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמת וכאילו אמר שסוף הפרשה הזאת שהיא ואם לא תשלים עמך וגו' והכית את כל זכורה לפי חרב רק הנשים והטף וגו' במלחמת הרשות הכתוב מדבר אע"פ שראש הפרשה מדברת בין במלחמת הרשות בין במלחמת חוב' וזה הפירוש אין בו מל' כי התורה כתבה זה בפירוש כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו' רק מערי העמים האלה וגו' לא תחיה כל נשמה ומה צורך לרז"ל לומר שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר אם שיכוין לומר והכוונה לרז"ל בכל מקום אינה בכתוב הזה כמו שאמרו בספרי שקריאת השלום היא במלחמת הרשות ולא במלחמת חובה אלא לומר שהפרשה הזאת בסופה דהיינו באם לא תשלים עמך היא מחלוקת בין מלחמת רשות למלחמת חובה שבמלחמת הרשות יחיו הנשים והטף ובמלחמת חובה לא יחיו כל נשמה אבל ראש הפרשה שהיא קריאת השלום אכולהו קאי אפילו על מלחמת חובה כאילו אמר שרז"ל בכל מקום חולקים על התנא דספרי דתנא דספרי סובר שקריאת השלום אינה אלא במלחמת הרשות ורז"ל בכל מקום סוברים שקריאת השלום היא אפילו על מלחמת חובה והביא ראיה לחזק דברי רז"ל בכל מקום ממשה שקרא לשלום לסיחון ולא היה עובר על עשה ולא תעשה שבפרשת החרם תחרימם ולא תחיה כל נשמה וזה דבר תמוה מאד שאם כן יחוייב מזה שהתנה דספרי לא ראה השליחות ששלח משה לסיחון גם לא ראה הכתוב שאמר בכולם לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל וגו' כי מאת יי' היתה לחזק את לבם וגומר והביא ראיה משניהם לחזק דברי רז"ל בכל מקום ולבטל דברי התנא של ספרי:
ויצא לקראת ישראל אל היתה חשבון מלאה יתושין וכו'. פירוש למה יצא מעירו לקראת ישראל והלא אין המלך יוצא מעירו לקראת הבאים להלחם בו אלא כשהוא ירא שמא יבאו על העיר להלחם בה וכאן אין לו שום יראה מהם שהרי עיר חשבון אפילו אם היו אנשים כמו יתושין שאין בהם כח לעמוד במלחמה אפילו הכי מרוב חוזק בעיר ההוא אין כל בריה יכולה לכובשה וכן אם היה סיחון בכפר חלש אין אדם בעולם יכול לכובשו מרוב גבורתו כ"ש שיהיה סיחון בחשבון שהמלך גבור והעיר חזקה אם כן למה יצא לקראתם להלחם בה אבל מהתשובה שהשיבו שאמר הקב"ה מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות וכו' נראה שהקושי' היתה מויאסוף סיחון כל עמו למה הוצרך לאסוף אותם והלא הוא לבדו מרוב גבורתו אין אדם בעולם יכול לכובשו וכן העם היושב בחשבון לבדו מרוב ריבויו אפי' היו יתושין אין כל בריה יכולה לכובשה וכ"ש סיחון עם אנשי עירו אלא אמר הק"בה וכו' אך ממה שאמרו אין כל בריה יכולה לכובשה דקאי מעיר חשבון משמע שהקושיא לא היתה אלא בעבור היציאה מעירו לקראתם ושמא י"ל דהכא קאמר למה יצא מעירו והלא הוא לבדו אין אדם יכול לכובשו וכן חשבון לבדה אפי' אם היו כל אנשיה כמו יתושים אין כל בריה יכולה לכובשה ולמה יצא מעירו לקראתם אלא אמר הקב"ה מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר נתן בלב כל אנשי העיירות לצאת מן העיירות להתקבץ במקום אחד להלחם עם ישראל ולפיכך הוצרך לצאת כדי להתחבר עם כל עמו:
תבנה ותכונן חשבון בשם סיחון להיות עירו. אמר שתבנ' ותכונן שב אל חשבון הנזכר למעלה ולא אל עיר סיחון הבא אחריו מפני שאחר שהיתה עיר סיחון שכבשה וזכה בה מה צורך שיאמרו המושלים עליה תבנה ותכונן עיר סיחון הילכך עכ"ל שתבנה ותכונן דבקים עם חשבון של מעלה הימנו ופירושו אמרו המושלים לסיחון ועמו בואו חשבון וכובשה כי יכול תוכלו לה שמתחלה כשנבנית וכוננ' עיר סיחון בשם סיחון נבנית וכוננה כלומר שמאז נגזר עליה להיותה עיר סיחון ויהיה תבנה ותכונן עתיד במקום עבר וכמוהו רבים:
כי אש יצאה מחשבון. משכבשה סיחון לא קודם זה דאם כן כי אש באה בחשבון מיבעי ליה:
אכל' ער מואב שם המדינ' קרוי' ער בלשון עברי ולחית בלשון ארמי. אמר זה שלא תחשוב שפירוש ער כמו עיר והוא על משקל דם שהרבים ממנו דמים וכן ער הרבים ממנו ערים כי לא יתכן לומ' אכלה עיר מואב שם המין בעבור כל העיירות שלו שהרי עדיין נשארו לו למואב עיירות רבות שהיה מולך עליהם כנראה מן הפרשה שאחרי' גם לא בעבור עיר אחת מהעיירות שלו דאם כן היה לו לפרש אי זו עיר כמנהג הכתוב בכל מקום והביא ראיה מלשון ארמי שתרגום לחית ואלו היה פירושו עיר היה מתורגם קרתא:
ער מואב ער של מואב. נראה לי שכיון בזה שאף על פי ששם העיר הפרטי לא יסמך לא תדחק לפרש ער מלשון עיר כי יותר נכון הוא לפרש שהעיר הפרטי הוא סמוך שלא כמנהג מלפרשו לשון עיר מפני הטענות הנופלת עליו:
אוי לך מואב שקללו את מואב שימסרהו בידו. פירוש שהמקרא הזה דבק עם תבנה ותכונן עיר סיחון ופירושו מכיון שחשבון שהיא עיר מואב מתחלה כשנבנית לא נבנית אלא שתהיה עיר סיחון אם כן בהכרח הוא שסופך להמסר ביד סיחון ולהיות עמך שהוא עם כמוש אלהי מואב אבד ובניך נסים ופלטים מהחרב הרודף אחריהם ובנותיך בשבית למלך אמורי סיחון:
ונירם מלכות שלהם. שמ"ם ונירם מ"ם הכנוי ופירוש ניר מלכו' ועולה ממשלה כמו למען היות ניר לדוד עבדי ולכן יהיה פירושו ונירם והמלכו' שלהם:
אבד חשבון עד דיבון מלכו' ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם וכן עד דיבון תרגום של סר עד כלומר סר ניר מדיבון. דאי אפשר לומר שפירוש אבד חשבון עד דיבון הוא כמשמעו שאבד כל אותו יישוב שמחשבון עד דיבון דאם כן נשאר ונירם שפירושו המלכות שלהם בלתי נקשר לא לפניו ולא לאחריו אבל לפי מה שפירשו רש"י ז"ל הוא כאילו כתוב ונירם שבחשבון אבד נירם שבדיבון סר:
כך יאמרו המושלים ונשים אותם עד נופח השימונים עד נופח. פירוש שזה המאמר שב בעל כן יאמרו המושלים גם פירש ונשים מלשון שממה לאבד מפני שכבר עבר כל זה המעש' בעת הספור הזה:
המרגלים לכדוה. כי פירוש וילכדו שב אל וישלח משה לרגל שאותם עצמם ששלח לרגל לכדו את בנותי' וגו' דאם לא כן וילכוד מיבעי לי' בלשון יחיד כמו ויורש את האמורי אשר שם:
אל תירא אותו שהיה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם וכו'. דאם לא כן מה נשתנה עוג מסיחון דאלו בסיחון שיצא לקראת ישראל ולא אמר לו השם אל תירא אותו ואלו גבי עוג דכתיב ביה ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוצרך לומר אל תירא אותו:
ויכו אותו משה הרגו. כדאיתא בברכות פרק הרואה דתנו רבנן הרואה מעברות הים ומעברות הירדן ומעברו' נחלי ארנון ואבני אלגביש במורד בית חורון ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל וכו' ומפרש בגמ' אבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל גמר' גמירו לה אמר מחנה ישר' כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו אזל ועקר טורא בר תלת' פרסי ואייתי על רישיה ואייתי קודשא בריך הוא קומצי ונקבוה ונחית בצואריה הוה בעי למישלפה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למישלפה והיינו דכתיב שיני רשעים שברת וכדרבי שמעון בן לקיש דאמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב שיני רשעי' שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת משה כמה הוה עשר אמין שקיל נרגא בת עשר אמין שוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה:
