פסוק ד:ותקצר נפש העם בדרך. כיון שראו שהיו חוזרים לאחוריהם אל המדבר היה קשה בעיניהם עד המות שהיו סבורים ליכנס מיד לארץ ולאכול מתבואה ועכשיו חוזרים למקומם שאין להם מים ומזון מצוי שם. וא"ת הרי היה לכם מן לכך אמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל:
פסוק ט:והביט אל נחש הנחשת. מפני מה עשה נחש ולא דבר אחר כדי להגדיל הנס שהקב"ה מכה באזמל ומרפא באזמל תרגום חרבות צורים איזמלוון חריפין:
פסוק י:ויחנו באובות. בצלמון ופונון שבין הר ההר ואובות ושם היתה מכת נחשים ומשם באו אחר המכה באובות. ועל שם שנעשו שם אויבים למקום נקרא אובות:
פסוק י:בעיי העברים. שהיו מלאים עברה. משם נסעו מעיי העברים ויחנו בנחל זרד. ובפרש' מסעי אומר שמעיי העברים באו לדיבון גד. ולשם אומר שם המקומות. וכאן אומר שם הנהרות לפי שרוצה לבא אל הבאר. עיי כמו איי. נחל זרד שלא היה אלא מלא זרת ולא יוכלו לעברו אלא לשלשים ושמונה שנה כדכתיב והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה. בעבר ארנון. שם נהר. והם חנו מעבר הנהר לצד הארץ. כי היו מקיפים ארץ מואב. לפי שלא נתנם לעבור בעריו כי אם בגבולו כדכתיב וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. ובאו ממזרח שמש אל ארץ מואב שעברו מזרחה של ארץ מואב והניחו ארץ מואב לצד מערב ועברו בארץ מעבר ארנון לצד ארץ סיחון:
פסוק יג:היוצא מגבול מואב בין מואב ובין האמורי. כלומר שהנהר מפסיק בין שני הגבולין. כי מתחלה היתה הארץ למלך מואב משני צדי הנהר וסיחון לקח כל מה שהיה למואב לצד ארצו ומאותה מלחמה ואילך היה הנהר מפסיק בין ארץ סיחון לארץ מואב. ואותה ארץ שבעבר הנהר שכבש סיחון מיד מואב לקחו ישראל מידו. כמו שאז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון. ואותה נחלה היה שואל מלך עמון מיפתח. וא"ל יפתח לא לקחו ישראל ממואב כלום כי לא עברו בארצו את ארנון:
פסוק יד:על כן. על שנצח סיחון את מואב יאמר בספר מלחמות ה':
פסוק יד:ספר. כמו דברי הימים שכותבין בו המלחמות ומי נוצח וכתוב לענין מואב:
פסוק יד:את והב בסופה. אתוהב. תיבה אחת כמו אתודע. הכא נמי אתוהב. כלומר מלך ניתן בסופה ובשערה שהרי הוא נצוח:
פסוק יד:ואת הנחלים ארנון. עם הנחלים היה נצוח שלוקחה כל ארצו על הנחל:
פסוק יד:ואשד. כמו ושפך הנחלים שהיה נוטה לשבת ער והיא מן מואב כדכתי' והמלכים היושבים בער והיו כבר יושבים מכאן ומכאן לנחל ועתה נשען הנחל לגבול מואב שהיה גבולם עובר הנחל:
פסוק טז:ומשם בארה. מאותם נחלים ומן נביעתם היתה הבאר נובעת שיצאה מן הסלע:
פסוק יז:אז ישיר. אז כשניתן להם הבאר ישיר ישראל מתוך שמחה שהיו סוברים למות הם ומקניהם בצמא. אבל משה לא שר כדאיתא בתנחומא. שאין אדם משבח לאיספקלטור שלו פי' שונא שלו. ולמה שם הקב"ה בכל השירות חוץ מזו מפרש נמי בתנחומא. משל לאדם שהזמין המלך לאכול עמו שאל לו המלך פלוני אוהבי כלום ילך לסעודה א"ל לאו אמר המלך אם כן אני לא אלך. כך אמר הקב"ה מאחר שאין שם משה עבדי נזכר בכל השירה. גם שמי לא יזכר בה:
פסוק יז:ענו לה. צעקו לה כמו וענו הלויים:
פסוק יז:באר חפרוה שרים וכו'. אין באר זה כשאר בארות שחופרים אותם עבדים. כדכתיב ויחפרו שם עבדי יצחק כי באר זה מכובד ומכובדים חפרוהו שרים ונדיבים משה ואהרן וזקני ישראל:
פסוק יז:במחוקק. כלומר לא חפרו הבאר כשאר בארות אלא חקקו בסלע במשענת שבידם במטה האלהים. ומזה מוכיח שלא הקפיד הקב"ה על שהכה. דאי הקפיד לא היו משוררים על מה שהקפיד. הבאר היתה תוך המחנה כמו נהר והיו אילנות גדלין ממנו והיתה מריח' ריח טוב וגם התכלת נראה מתוכו והיו המראות יפות מאד. וכל אחד מהשבטים חופר תוך אהלו להכניס המים תוך אהלם. וזהו חפרוה שרים. וי"מ במחוקק על שם משה שנקרא מחוקק. כדכתיב כי שם חלקת מחוקק ספון. ומתרגמינן משה ספרא רבה:
פסוק יז:וממדבר מתנה. כלומר חשיבות גדול היתה באותה באר. כי במדבר שהוא מקום צמאון היה להם מוצא מים:
פסוק יז:וממתנה נחליאל. לא היתה כשאר בארות שנובעים במקומם אלא משנתנה נתגברה והיתה לנחל גדול וחזק כמו נחל אל ואל לשון חוזק כמו ואת אלי הארץ וכן כתיב ויצאו מים רבים:
פסוק יז:ומנחליאל במות. לאחר שנעשה נחל גדול מרוב מים היו המים עולים על הבמות ומבמות היו יורדים מן ההר לעבר הגאי ונמשכין אצל ראש הפסגה הנראית על פני הישימון. המדבר והיא הנאה גדולה ותענוג להולכים בתוכו שהיו רואים מקום להשקות הם ומקניהם ולהתקרר ולהתעדן:
פסוק כב:אעברה בארצך. וא"ת היאך עלה בדעתו של משה לעבור דרך האמורי ולהתפשר עמו הרי הוא מז' עממים שכתוב בהם לא תחיה כל נשמה. וי"ל שהיו שתי ארצות אחד בעבר הירדן ואחד בארץ ישראל וקרא לא מיירי כי אם בא"י:
פסוק כב:עד אשר נעבור גבולך. לא שאלו לעבור דרך עליו אלא לסבב גבולו בחוץ כמו שסבבו ארץ אדום וארץ מואב וכן כתיב בספר אלה הדברים. כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער שהניחו לי לסבוב ארצם וגבולם:
פסוק כד:עד יבוק עד בני עמון. יבוק שם הנחל. וכמו שלקח סיחון מלך מואב עד ארנון. כך לקח ארץ בני עמון עד יבוק הנהר שהיה מפסיק בניהם אבל מכאן ואילך לא כבש כי עז וחזק הוא גבול בני עמון מהנהר ואילך לפי שהנהר מפסיק הגבול:
פסוק כו:כי חשבון עיר סיחון. לפי שאמר וישב ישראל בארץ האמורי בחשבון אל תאמר שאני אומר שחשבון מארץ האמורי ושהיא היתה של מואב. כי חשבון עיר סיחון היתה שנלחם במלך מואב הראשון לא עם בלק אלא עם אותו מלך שהיה מולך לפני בלק:
פסוק כז:על כן יאמרו המושלים. בני אדם המושלים משלים ע"י שלקחה סיחון. באו לדור תוך חשבון כי עתה תבנה ותכונן מאחר שהיא של סיחון כי כל זמן שהיתה ביד מלך מואב היו יראים לגור בתוכה מפני תגר סיחון שהיה מלך חזק אבל עתה שכבש אותה אין לירא כלום ולאחר הכיבוש קורא אותה עיר סיחון. ומשכבשה ונלחם בשאר עיירות שהיו עד ארנון וכבשם אמרו אש יצאה מחשבון חיל וגבורה. ולהבה מאותה עיר שנקראת קרית סיחון:
פסוק כח:אכלה ער מואב. כלומר ממקומו יצא אש ושרפם כמו תצא אש ותאכל בעלי שכם ומבעל שכם ותאכל אבימלך מהם ובהם השטן ביניהם ושכינת אל עלינו. זהו שמשלו על גבורות סיחון וגם משלו על מואב ובני עמון שנצחם סיחון ואמרו אוי לך מואב אבדת עם כמוש עם שעובדים לכמוש דהיינו כמו שאמר יפתח למלך מואב הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך וכו':
פסוק כח:נתן בניו פלטים. כלומר הבנים קטנים שפלטו מן החרב והבנות שאין דרכן להלחם נתן בשבי כלומר עזב בשבי שלא היה יכול להצילו מידו:
פסוק ל:ונירם אבד חשבון. ניר שלהם אבד חשבון עד דיבון. וכל הארץ עד דיבון שלא יירשנה עוד ארצו של מואב. ניר לשון יורש כמו שכתב למען היות ניר לדוד עבדי:
פסוק לד:ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. פ"ה לכך הוצרך לומר אל תירא מה שלא הוצרך לומר גבי סיחון לפי שהיה ירא פן יעמוד לו זכות מה שהגיד לאברהם אבינו שנשבה אחיו. והקשה ה"ר יוסף והלא לא נתכוון כי אם לרעה שיהרג הוא ויקח שרה לאשה. ותירץ כיון שזכות ההצלה בא על ידו היה משה ירא פן תעמוד לו אותו זכות אע"פ שלרעה נתכוון כדאמ' בזכות ב' קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאת ממנו רות אע"פ שנתכוון לרעה לקלל ישראל כיון שהקריב קרבן לכבוד הקב"ה:
פסוק לד:לסיחון מלך האמורי. מקשים העולם סיחון היה אח עוג ועוג הוא נפלט מן המבול כדאיתא במדרש והיכי היה סיחון נפלט. וצריך לומר דאם סיחון אשת חם בן נח היתה ונולדה אחר המבול והא דלא חשיב אותם עם בני חם לפי דלא חשיב אלא אותם שהיו ראשי אומות פי' משבעים אומות. וסיחון ועוג היו בנים לאותם שנא' בהם ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה. וסיחון ועוג היו אחים כדאית' בנדה מיכדי סיחון ועוג אחים הוו מאי שנא דמשה היה מתירא מעוג טפי מסיחון. ומשני מתירא שיעמוד לו זכות אותו צדיק אברהם: