פסוק א:ישב הנגב הוא עמלק כדכתיב עמלק יושב בארץ הנגב ואם עמלק למה נקרא שמו כנעני אלא כשראה הקב״ה שחזר ונלחם עם ישראל פעם שניה אמר הקב״ה אינו אסור לכם כבני עמון שאמרתי לכם אל תתגרו בם אלא הרי הוא לכם ככנענים שנאמר בהם כי החרם תחרימם ולכך נקרא כנעני. כאן פירש״י ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים, לא נקט ליה אליבא דר׳ אליעזר הקליר דאמר בפרשת זכור כסות ולשון שנה היות מלך ערד. י״מ שפסוק זה מן הפסוקים חסרי תיבה וכן הפירוש וישמע הכנעני מלך ערד ועמלק ישב בארץ הנגב וגו׳ ומצינו במקום אחר ששניהם בשכונה אחת ובהסכמה אחת כדכתיב והעמלקי והכנעני יושב בעמק כי העמלק והכנעני שם [בעמק] [לפניכם] וירד העמלקי והכנעני.
פסוק א:דרך האתרים מתיבות הפוכות כמו כבשים כשבים שמלה שלמה אף כאן האתרים כמו התארים לשון סבוב כמו ותאר הגבול כששמע שבא ישראל דרך הסבובים של ארץ אדום מצפון לדרום כדכתיב ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום כסבור עליו הם באים שהרי בדרום של אדום הוא כדכתיב יושב הנגב לפיכך וילחם בישראל.
פסוק ג:ויקרא שם המקום חרמה על שם החרם ואינו אותו שנאמר עליו ויכום ויכתום עד החרמה.
פסוק ד:ויסעו מהר ההר חוזר לענינו הראשון איך נטו ישראל מעל מלך אדום אלא שהפסיק בנתיים במיתת אהרן ובמלחמת עמלק שבאת להם ע״י מיתת אהרן.
פסוק ד:מהר ההר דרך ים סוף מצפון לדרום לסבוב את אדום סבוב זה אינו של הר שעיר האמור בפרשת דברים ונסב את הר שעיר ימים רבים שהרי הוא היה בשנת עשרים ואחד לצאתם ממצרים לאחר הי״ט שנה שישבו בקדש ברנע משנשתלחו המרגלים וסבבו הר שעיר מקדש ברנע עד קדש מדבר צין וסבוב זה היה בשנת הארבעים לצאתם ממצרים כשבאו לקדש מדבר צין שבקצה גבול ארץ אדום על ידי שלא נתנם לילך מלך אדום לעבור וחזרו מהר ההר מצפון לדרום ויצאו להם מארץ אדום מה שנכנסו בה וזהו שנאמר לסבוב את ארץ אדום וסבבו משם את כל דרומה של ארץ מואב שהרי גם הם לא נתנום לעבור כדכתיב וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וכשהגיעו לאובות שבמקצוע דרומי מזרחי של ארץ מואב הסבו פניהם לצפון וצדדו לשמאלם כל מזרחה עד נחל ארנון כדכתיב וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויבאו מזרחה שמש לארץ מואב ויחנו בעבר ארנון. כאן לא פירש״י את מה שהזהיר הקב״ה לישראל על מואב ועמון ופי׳ בפרשת דברים גם כאן לא פירש כמה חניות סבבו מכאן ואילך ובפרשת מסעי נכתבו הר ההר וצלמון פונון אובות.
פסוק ד:ותקצר נפש העם בדרך. דוגמא מקוצר רוח כלומר נתקצרה רוחם ונשמתם בשביל טורח סבוב דרך ארץ אדום כמו שפרש״י שהיו קרובים ליכנס מדרום לצפון דרך ארץ אדום והוצרכו לחזור מצפון לדרום את מה שנכנסו בה. ד״א ותקצר נפש העם בדרך שהיתה השמש קודרת עליהם שהרי נסתלקו ענני כבוד משמת אהרן.
פסוק ה:כי אין לחם עד עתה היינו סבורים ליכנס לארץ ומתאוים לאכול מתבואתה.ונפשנו קצה לשון קצתי בחיי.
פסוק ה:הקלקל. לוייזינט בלע״ז כמו קלקל בחצים נחשת קלל כמו שנאמר ועינו כעין הבדולח, ד״א לשון קלקול כמו והגבעות התקלקלו אינו נותן כח באדם.
פסוק ו:את הנחשים נחשים לא נאמר אלא הנחשים ר׳ יודן אומר הם הנחשים שהיה הענן שורף שהיו בזכותו של אהרן עכשיו שנסתלקו במיתתו היו מזיקים.
פסוק ז:את הנחש פעמים קורא לרבים בלשון יחיד כמו ותעל הצפרדע.
פסוק ט:נחש נחשת לפי שהנחושת מבהיק ומבריק כענין שנאמר ונוצצים כעין נחשת קלל ואע״פ שמחנה ישראל היה שלש פרסאות על שלש פרסאות מי שהיה נשוך רואהו ממקומו.
פסוק ט:והביט אל נחש הנחשת על ידי שהיה נתון כתורן על הנס הנשוך תולה עיניו למעלה ומכוין לבו לאביו שבשמים כדפירש רש״י ודוקא נחש ולא בריה אחרת להודיע נפלאותיו של הקב״ה שכך מדותיו שהוא מכה באיזמל ומרפא באיזמל.
פסוק י:ויסעו בני ישראל ויחנו באבת באו להם מפונון לאובות כמו שמפורש במסעות.
פסוק יא:ויסעו מאבת כאן הפכו פניהם לצפון והמקרא מוכיח שהרי בחנייה זו כתיב אשר על פני מואב ממזרח השמש.
פסוק יא:ויחנו בעיי העברים פרש״י דרך מעבר העוברים שם דרך הר נבו אל ארץ כנען. חז״ק לפי הנראה אין הר נבו מכוון שם עד אחר ג׳ חניות כמו שמפורש בפרשת מסעי, ומה שפרש״י עוד שהר נבו מפסיק בין מואב ובין אמוריים שמא כך היה קודם שנלחם סיחון במלך מואב הראשון אבל כשנלחם עמו לקח את כל ארצו מידו מהר נבו עד ארנון. בעיי העברים כמו באיי אל״ף מתחלפת בעי״ן.
פסוק יב:משם נסעו מעיי העברים.
פסוק יב:ויחנו בנחל זרד ובפרשת מסעי כתיב שמעיים באו להם לדיבון גד אלא ששם מונה המקומות וכאן מונה שם הנהרות על שם שרוצה לירד ולספר במעשה הבאר.
פסוק יג:ויחנו מעבר ארנון אי היה כתוב בעבר ארנון משמע שחנו באיזה מקום שחפצו בכל העבר השתא דכתיב מעבר ארנון מגיד לך שלא היתה חנייתן אלא במקצת העבר שבחלק היוצא מגבול האמורי כמו שפירש״י.
פסוק יג:מעבר ארנון ובאי זה עבר באותו עבר אשר במדבר היצא מגבל האמרי היינו בדרומו של נחל ארנון והוא הנקרא בפ׳ מסעי עלמון דבלתימה שהוא יוצא מכלל גבול סיחון האמרי ונכנס בגבול מואב שנחל ארנון מפסיק בין שניהם.
פסוק יג:כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי. מתחלה היתה ארץ מואב מתפשטת לצד מערב עד הירדן ולצד צפון עד הר נבו ששם היה מתחיל גבול סיחון וע״י מלחמה לקח סיחון מצד ארצו כל ארץ מואב עד נחל ארנון ועליו נאמר והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון היינו כי ארנון גבול מואב, ובין האמרי.
פסוק יד:על כן בשביל הגבולים שהוזהרו עליהם ישראל. יאמר בספר מלחמת ה'. כמה ספרים אבודים ממנו ואינם מצויים אצלנו כגון דברי הימים למלכי ישראל ושירות שלמה ומשליו וכמו כן היה להם ס׳ מלחמות ה׳ שהיו כותבים בו שמות הגבולים שהלכו שנאסרו להתגרות בהם וקרי להו מלחמות ה׳ דוגמא שאמרה אביגיל לדוד כי מלחמות ה׳ אד׳ נלחם וגו׳ יאמר המ״ם בפתח.
פסוק יד:את והב בסופה והב שם מקום בסוף גבולה של ארץ מואב שהלכו בו ישראל כמו בסופה מלאפום מתחלף בשורק דוגמא מול סוף מול הגלגל ותקח צפורה צור הביטו אל צור חוצבתם כיום אתמול כי ערוך מאתמול.
פסוק טו:ואשד הנחלים וגם אשד הנחלים אסור להלחם בו על ידי אשר נטה לשבת ער לישיבת מקום ששמו ער.
פסוק טו:ונשען לגבול מואב ששם הגיעו ישראל ושם כתיב בפרשת בלק והוא ישב ממולי.
פסוק טז:ומשם מגבול מואב פושטת אזהרת האיסור שהלכה עד בארה שהוא קדש של אדום ששם נתן להם הבאר.
פסוק יז:אז כשנתן להם לישראל את הבאר שרו ושירה זו לא הוזכרה בשעת מעשה לפי שעליה נענשו משה ואהרן וכשבא להזכיר את הבאר הזכיר גם את השירה, ד״א בספר מלחמת ה' כמו ספר דברי הימים שהיו כותבים בו המלחמות והנצחונין שבין אומה לאומה.
פסוק יז:את והב תיבה אחת והוא כמו אתיהב שהוי״ו מתחלפת ביו״ד כמו בהתודע יוסף שהוא מן ידע הוה גביר כמו היה והוא לשון נתינה וכמו כי לא נתן להם נחלה דמתרגמים הרי לא אתיהב להון אחסנא וכן היה כתוב בספר את והב בסופה כלומר נתן מלך מואב בסופה ובסערה שהיה נצוח.
פסוק יז:ואת הנחלים ארנון ועם הנחלים היה נצוח שלקח סיחון את כל ארצו עד נחל ארנון.ומשם בארה מאותו אשד הנחלים ומנסיעתן היתה הבאר נובעת ויצאה מן הסלע.
פסוק יח:חפרוה שרים משה ואהרן כדכתיב ודברתם אל הסלע.
פסוק יח:במחקק במשענתם כשהכה במטה עשה רושם בסלע ובקעו. לשון מחוקה על הקיר.
פסוק יח:וממדבר מתנה מוסב למעלה ויחנו בעבר ארנון אשר במדבר וגו׳ ומאותו עבר שבמדבר שהוא עלמון דבלתימה באו להם למתנה שנקרא הר העברים בפרשת מסעי הוא שנאמר להלן ויסעו מעלמון דבלתימה ויחנו בהרי העברים לפני נבו שם מקום בצפונו של נחל ארנון בתחלת ארץ סיחון ונקרא מתנה על שם שבו התחילה לישראל מתנת הארץ ומה שלא כתב כאן ויסעו ויחנו לפי שעדיין היו עומדים בעבר ארנון שבמדבר כדכתיב בפרשת דברים ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון פירוש ממדבר שבמזרח ולא ממדבר שבדרום ובאותו פרק היה כבוש ארץ סיחון ועוד והואיל והתחיל לכתוב המסעות שמקדש ע״כ הולך וגומר ומזכיר כולם עד האחרונה.
פסוק יט:וממתנה באו להם לנחליאל לשון נחל ובקעה, הוא שנאמר בפרשת מסעי ויסעו [מעיי] מהרי העברים ויחנו בערבות מואב היא חנייה אחרונה.
פסוק יט:ומנחליאל נתפשטו לבמות הוא הנקרא בית הישימות בפרשת מסעי לשון שממה כמו ששנו רבותינו היו קורין אותו בית גליא קורין אותו בית כריא עין כל עין קוץ.
פסוק כ:ומבמות נתפשטו אל הגיא הנקרא בפרשת מסעי אבל השטים גיא ואבל לשון בקעה וערבה.
פסוק כ:אשר בשדה מואב ראש הפסגה לתיבת ומבמות קאי כלומר אותה במה שבשדה מואב היא ראש הפסגה הנשקפה על פני הישימן הוא המדבר הגדול.אשר בשדה מואב לפי שמתחלה היה שלו קורא אותו על שמו וכן ערבות מואב. ד״א וממדבר מתנה חשיבות גדולה יש באותה באר כי ממדבר מקום צמאון מים נתנה להם במתנה.
פסוק כ:וממתנה נחליאל לא היתה כשאר בארות שנובעים במקומן אלא משנתן להם נתגבר והיה לנחל גדול והיו״ד יתרה בו כמו היושבי בשמים המגביהי המשפילי. ואיל לשון חוזק כמו ואת אילי הארץ לקח וכן כתיב ויצאו מים רבים.
פסוק כ:ומנחליאל במות ומשנעשה נחל מרוב מים היה הנחל נמשך ומתפשט אחר הבמות ומהבמות שבשדה מואב שהוא ראש הפסגה הנשקפה על פני הישימון היה נחל הבאר יורד אל הגיא.
פסוק כא:וישלח ישראל מלאכים וכתוב אחר אומר בפ׳ דברים ואשלח מלאכים רבותינו אמרו שתי אגרות כתבו אחת של משה לשלום ואחת של ישראל למלחמה.
פסוק כג:לקראת ישראל המדברה שהיו שם חונים כדכתיב לעיל ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר.
פסוק כד:מארנן עד יבק ארץ מואב. וארץ בני עמון במזרחה של ארץ כנען וארץ סיחון בין שתיהן. וכמו שלקח סיחון את ארץ מואב מצד דרום מן הירדן עד נחל ארנון, כך לקח הוא מצד צפון את ארץ בני עמון עד יבוק וע״י כך הותרה לישראל והוא שאמרו רז״ל עמון ומואב טהרו בסיחון.
פסוק כד:כי עז גבול בני עמון אבל מיבוק ואילך לא כבש כי עז וחזק היה נהר יבוק שהוא גבול בני עמון והיה מפסיק בין סיחון ובין בני עמון.
פסוק כז:על כן יאמרו המשלים בלעם ובעור אביו ששכרם סיחון לקלל את מואב תנחומא.
פסוק כז:באו חשבון בואו לדור בתוך חשבון כי עתה תכונן מאחר שהיא עכשיו משל סיחון שבזמן שהיתה ביד מלך מואב היו יראים לדור בתוכה לפי שהיה מלך חלש.
פסוק כז:תבנה ותכונן יותר משהיתה כבר.
פסוק כז:עיר סיחון עיר שהיא עתה משל סיחון.
פסוק כח:כי אש יצאה מחשבון פי׳ אנשי חשבון מרדו במלך מואב מלכם.
פסוק כח:להבה מקרית סיחון מן הקריה שהיא עתה לסיחון.
פסוק כח:בעלי במות ארנן לשון מישור כמו מבעלי יהודה כלומר כל סביבי אותן במות היו מישור.
פסוק כט:אוי לך מואב כל זה מהמשל.
פסוק כט:אבדת עם כמוש שהרי אבדת ונטרדת מן העולם אתה מואב עמו של כמוש בגלות סיחון. ואל תתמה על תיבת אבדת כי פרושו נפעלת כמו אבד חסיד מן הארץ שפירוש נפעל.
פסוק כט:נתן בניו פליטם הניח כמו ולא נתן סיחון פירוש שאר בניו הקטנים של מואב שהיו פליטי חרבו של סיחון ובנותיו שאין דרכם להלחם הניחם בשבית למלך אמרי סיחון שלא יכול להצילם מידו.
פסוק ל:ונירם אבד חשבון עד דיבן עיר חשבון אבדה יורש שלה מעל כל הארץ עד דיבון שלא יירשנה עוד יורש משל מואב.
פסוק ל:ניר לשון יורש כמו למען היות ניר לדוד עבדי. ד״א ונירם לשון השלכה כמו ירה בים ופי׳ ונשליכם מארצם ואם באת לפרשו כתרגומו היה לו לינקד ונירם וי״ו בחטף. ד״א ונירם לשון ניר וחרישה כמו נירו לכם ניר ורעו יגיד עליו.
פסוק ל:ונשים לשון שממה כלומר חרשנו והשימונו את עריהם.
פסוק ל:ונירם על נקודת יבדילנו להוציאנו זכרנו וכן הרבה.
פסוק ל:ונשים עד נפח אשר עד מידבא נקוד עליו ללמד שאף מלהלן היה כן.
פסוק לב:ויירש את האמורי כתיב ויורש קרי.
פסוק לג:ויפנו ויעלו לצד צפון על שם שכל ההולך מדרום לצפון הוא עולה דרך הבשן שבין ארץ בני עמון והירדן. ויפנו ויעלו עוג שכל ארצו מארץ כנען לא קראו לשלום משום שנאמר בם לא תחיה כל נשמה אבל סיחון שקצת ארצו משל מואב ועמון היתה קראו לו לשלום.
פסוק לג:ויצא וגו׳ כבר פי׳ בפרשת לך לך מפני מה זכה שהאריך ימים כל כך מנח ועד משה.
פסוק לד:אל תירא אתו פירש״י שהיה משה ירא להלחם שמא תעמוד לו זכותו וכו׳ וא״ת אמאי היה משה רבינו ירא הרי בפרשת לך לך פירש״י עצמו, היה מתכוין עוג שיהרג אברהם וישא את שרה אשתו אלא י״ל ואפי׳ הכי זכות הוא לו דהכי אמרינן במסכת הוריות פרק כהן משיח אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שהרי בזכות מ״ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצתה ממנו רות בתו של עגלון דאמר רבי יוסי רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה ולכך נמי היה ירא משה רבינו שמא תעמוד לו הזכות שהגיד לאברהם העברי כי נשבה אחיו עד שאמר לו הקב״ה אל תירא אתו.
