פסוק א:ישב הנגב זה עמלק וכו׳ ראו ישראל לבושיהם וכו׳ רשעים הללו תפח רוחם כי אינם יודעים לעשות רע דכי היכי ששינו לשונם אמאי לא שינו את לבושיהן נמי דקיל טפי לשנות המלבוש מלשנות הלשון. ובזה היו מרמים בודאי את ישראל שהיו סבורים בפשיטות שהם כנענים והיו מתפללין על כנענים והם אינם אלא עמלקים. ואפשר שלא יכלו לשנות את לבושיהם דהול״ל איזה כישוף בלבושי׳ ודחוק. אך קשיא לי מנ״ל לרש״י ז״ל הך מלתא דבמדרש לא אמרו כן וז״ל בילקוט אמר ר׳ יהודה בר שלום לבוש כנעני לבש ולמד שיחת כנעני׳ אמרו רבש״ע אין אנו יודעין מי הן. מכל מקום עשה בהן מדת הדין שנאמר אם תתן את העם הזה וכולי עד כאן. הרי בהדיא להפך מדברי רבינו ז״ל. ולא ידענא אמאי לא העירו בזה המפרשים ז״ל וצריך ישוב:
פסוק א:דרך האתרים דרך הנגב וכולי דבר אחר דרך התייר וכו׳ לפי׳ ראשון ק׳ דהול״ל דרך התרים בלא אל״ף. דלפי׳ שני איכא למימר דהאל״ף הנוספת רומזת על הארון הוא התייר הא׳ המיוחד. אבל לפי׳ שני ק׳ טפי דלא הול״ל אתרים בלשון רבים. לכך מייתי תרווייהו. וכוונת המד׳ לאו למימרא דלפי ששמע דהארון נוסע לפניהם לפיכך בא לערוך מלחמה דאין טעם לזה כמו שהק׳ הרא״ם ז״ל ונדחק בביאורו ע״ש. אלא ה״פ לע״ד דקודם שיבא ישראל הוא ידע והרגיש שהיו באים על ידי התייר הגדול שהיה נוסע לפניהם ג׳ ימים וכיון שראו הארון ידעו כי הם באים ואז יצאו לקראתם להלחם וז״ש כיצד שמע כי בא ישראל. ומשני דרך האתרים והילכך וילחם בישראל וכו׳:
פסוק א:וישב ממנו שבי אינה אלא וכו׳ דמכדי כתיב וישב ממנו הא תו ל״ל אינו יודע שהוא שבי א״ו ה״ק וישב ממנו מה שכבר היה שבי ביד ישראל דהיינו מהעבדים או השפחות שקנו להם בשביה ומדכתיב שבי משמע שבי א׳ לבד. ועדיין איני יודע אם עבד או שפחה נשמעיניה מן הדא דכתיב וַיִשְׁבְּ ולפי הדקדוק תיבה זו אין לה משקל שהרי הוא מנחי למ״ד ה״א ששרשו שבה והול״ל וַיִשְׁבְּה הן אמת שנמצא בחסרון הה״א אמנם אין זה משפט נקודתה אלא בסגול פ״ה הפועל ע״מ יגל א״נ בב׳ שוואי״ן אבל אותיות אית״ן בציר״י כמו וַיֵבְךְּ וַיֵשְּׁתְּ אבל זו יוצאה מהכלל ובאה ע״מ וישבה ונחסרה הה״א ונהפך הסגו״ל לשב״א לסימן הנקב׳ ל׳ ששפחה היתה:
פסוק ג:ויחרם אתהם בהריגה וכו׳ כתב בש״ח דהיאך שייך לומר על בני אדם חרם. לכך מפ׳ בבני אדם לשון הריגה ובעריהם חרם גבוה ע״ש. ולא דק במ״ש דחרם שייך על הכל וגם על בני אדם דמחרים אדם עבדו ושפחתו הכנענים. וכתב הדר הוא בפ׳ בחקתי. אלא הכרחו של רש״י שהרי הם לא נדרו להחרים רק את עריהם ולא אותם. ועוד דכיון שהיה מסופק להם אם היו מבני כנען מז׳ אומות דהרי הם בכלל לא תחיה כל נשמה הו״ל ספיקא דאורייתא לחומרא ואיך הותר להם לקיימם לעבדים ולהחרימם א״ו הוא ל׳ הריגה:
פסוק ח:כל הנשוך וכו׳ ואמרו רבותינו וכי וכו׳ עיין מ״ש בס״ד בספרי ש״ל בפס״ק דר״ה:
פסוק ט:נחש נחשת וכולי הקב״ה קוראהו נחש וכולי הקושיא מבוארת ומפורסמת וכמו שהק׳ בש״ח בשם הרמב״ן ז״ל שהרי לא הזכיר נחש אלא עשה לך שרף ע״ש. ונלע״ד לומר ויתיישבו בזה ג״כ כמה דקדוקים בל׳ הכתוב עפ״י מה שראיתי לרבינו בחיי ז״ל על פ׳ ויסר מעלינו את הנחש דהזכירו בל׳ יחיד כי ירמוז לנחש שלמעלה הוא הכח הממית ע״ש ויש סמך לדבריו בס׳ הזהר בפ׳ תזריע וז״ל דבגין לישנא בישא חויא אזדמן בין לתתא דכתיב וישלח ה׳ בעם את הנחשים השרפים ע״ש ואין להק׳ דא״כ והשרפים מיבעי ליה דתרין אינון וחד אתחזרו חד לעילא וחד לתתא (וכ״כ שם בזהר) ואיכא למימר דלפי שדברו לה״ר למעלה ולמטה כדכתיב באלהים ובמשה הילכך גירה בהם הקב״ה הנחשים השרפים נחש לעילא שרף לתתא. וכשהלכו ישראל אצל משה אמר ליה לדידך לא צריכי׳ לפייס שכב׳ ידענו בך שאתה מוחל על כבודך ומאחר שתמחול השרפים ילכו ממילא לתתא אבל מה שאנו מבקשים מאתך שתתפלל אל ה׳ ויסר מעלינו את הנחש העליון שבא כנגד מה שדברנו באלהים וכן עשה ויתפלל משה וא״ל הקב״ה עשה לך שרף כלומר אדרבא כבודי אני מוחל להם אבל על כבודך אני מקפיד. ומשה רבינו מיעט כבודו והרבה כבוד שמים לכך עשה להיפך ויעש משה נחש כלומר כבודי כאין אבל מה שאני מזהיר אתכם לשוב בתשובה לגבי קוב״ה וכדי שידעו שמה שעשה הוא נגד הנחש העליון ולא נגד השרף לכך עשהו של נחשת שכך אמר הקדוש ברוך הוא קוראו לעליון נחש ואני עושהו של נחשת לשון נופל על לשון:
פסוק טו:ואשד הנחלים וכו׳ נזדעזע ההר וכו׳ הכי איתא בילמדנו. אבל בגמרא פ׳ הרואה אמרו את והב שני מצורעים היו והיו מהלכים בסוף מחנה ישראל כי הוו חלפי ישראל אתו אמוראי עבדי להו נקירת׳ וכו׳ ולא הוו ידעי דארון קא מסגי קמייהו דישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון ונחת דמייהו לנחלי ארנון כי אתו את והב חזו דמא דקא נפיק מביני טורי אתו וא״ל לישראל ואמרו שירה ע״כ. ורש״י ז״ל נסיב לה כפי המדרש דמשמע ליה טפי בפשט הכתובים בפי׳ את והב וכו׳ וגם דבדרך זה ניחא דמה ענין שירת הבאר לנס זה אלא לפי שהבאר הודיעה להם הנס. אבל במ״ש במד׳ דנזדעזע ההר של א״י וכו׳ לא פליג בזה על הש״ס דלעולם ענין דבקות ההרים בהדי הדדי לאו מלתא חדתא היא דלעולם כל ההרים הוה הארון ממיך להו ואמנם לא היה אלא לשעה ולאחר שעוברים ישראל היו חוזרים ההרים למקומן. ומ״ש דג׳ נשארו בהן היינו שלא נתלשו ממקומן אפילו בשעה שעברו ישראל דרך שם והשתא הכא מה שהוצרך המד׳ לטעם השפחה היוצאת להקביל וכו׳ היינו להודיע מ״ש שנתלש ההר של האמורי והלך לגבי הר של מואב ולא היה הענין להיפך ולזה צריך לטעם כשפחה וכו׳ והכי אי׳ בהדיא בבמדבר רבה ובילמדנו הר שבארץ מואב לא נזדעזע והר שבא״י נזדעזע ומפני מה נזדעזע ההר שבא״י מלה״ד לשפחה וכו׳ ע״ש:
פסוק טז:ומשם בארה וכו׳ נתת פת לתנוק הודע לאמו וכו׳ נראה דהתינוק הוא ישראל כי נער ישראל ואוהבהו. ואמו ידוע דהבאר רמז עליה היא כנסת ישראל שכינת עוזנו:
פסוק יח:באר חפרוה וכו׳ משה ואהרן. נראה משום דתרתי זימני נותן להם הבאר בראשונה מיד בצאתם ממצרים כדכתיב בפרשת בשלח וכשמתה מרים נסתלק והחזירוהו משה ואהרן כדכתיב לעיל בפרשה מש״ה כתיב תרי זימני חפרוה שרים כרוה נדיבי העם. ואע״ג דבמדרש פירשו בענין אחר על האבות ע״ש. רש״י ז״ל פי׳ כפשוטו:
פסוק כ:ומבמות הגיא וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ ראשון מ״ש דברישא קרי להו למשה ולאהרן שרי׳ והדר קרי להו נדיבי העם הול״ל חפרוה וכרוה שרים. ועוד דלא א״ש לשון במשענותם כיון דלא הו״ל אלא מטה א׳. ולפי׳ ב׳ דלא שייך בזה כרוה דמשמע שהם הוציאוה מעיקרא וטפי הול״ל משכוה נדיבי העם:
פסוק כ:ונשקפה אותו הפסגה וכו׳ דבר אחר ונשקפה הבאר וכו׳ דאילו לפי׳ קמא ק׳ דהול״ל הפסגה הנשקפה וכו׳ ואמאי כתיב ונשקפה. ולפי׳ שני הול״ל ונשקפה מן פני הישימון ולא על:
פסוק כא:וישלח ישראל וכו׳ ההרגש הוא דהיכי עבדי ישראל מלתא מדידהו בלא משה דהא לעיל אצל אדום כתיב וישלח משה והכא משמע דלאו הכי ומשום הכי קאמר דאינו כן דבמקום אחר כתיב ואשלח וכו׳:
פסוק כג:ולא נתן סיחון לפי וכולי לעיל גבי אדום ומואב לא הוצרך למיהדר אטעמא אמאי לא שבקינהו דהטעם ברור לפי שחשבו דמדי עברם יעשו להם איזה רע אי בהם ואי בממונם. אבל הכא גבי סיחון דלא עבד כדעבדי אינהו שישבו במקומם אלא שמיחו בידם וישראל נטו מעליהם ולא היתה שם מלחמה. אבל זה לא די שלא רצה אלא שיצא מארצו להלחם עמהם ומ״ט עבד כדין הו״ל להמתין ולראות אם יבאו ליכנס בארצו אז יצא וילחם בהם לכך אצטריך לומר דהטעם שהוא כל עצמו היה שם לשומרן מפני ישראל והילכך כיון שבאו קרוב לתחומו יצא להלחם סבור היה לאבדם ובזה יתרצה שכרו מן אותם המלכים:
פסוק כד:כי עז ומהו חזקו וכו׳ דליכא למימר דחזק טפי מסיחון דא״כ למה היו האומות מעלים שכר לסיחון ולא למלך בני עמון:
פסוק כו:והוא נלחם למה הוצרך וכו׳ ההרגש הוא דמאי והוא הול״ל אשר נלחם במלך מואב וכו׳. ומשני דה״ק והוא היה מן השמים שנלחם וכו׳ כדי לטהרה לישראל:
פסוק כז:יאמרו המושלים בלעם שכתוב וכו׳ והדר קאמר בלעם ובעור לומר שבלעם היה העיקר ולכך רמז הכתוב בו במלת מושלים דבדידיה הוא דכתיב וישא משלו לפי שהוא היה גדול מאביו בנחש וכמ״ש ז״ל על פ׳ נאם בלעם בנו בעור:
פסוק כז:תבנה ותכונן חשבון וכו׳ פי׳ דלאו למימרא תבנה ממש שהרי בנויה ועומדת היתה. אלא תבנה כלומר מאחר שתחליף שם בעלים שעד עתה היתה עיר מואב ועכשיו תהיה עיר סיחון הוה ליה כאילו תחזר ותבנה מחדש לשמו ואין צריך למה שנדחק הרא״ם ז״ל דהוה ליה עתיד במקום עבר עיין שם:
פסוק לב:וישלח משה לרגל וכו׳ המרגלים לכדוה וכו׳ והטעם שהוצרך לשלוח מרגלים לפי שבדבר שקלקלו בה צריך לתקן ולכך אלו המרגלים כיונו לתקן עון המרגלים ונתנו נפשם להלחם:
פסוק לה:ויכו אתו וכו׳ עקר טורא וכו׳ ז״ל המאמר אמר מחנה ישראל כמה הוי ג׳ פרסי איזיל ואיעקר טורא בר ג׳ פרסי וארמי עילווייהו ואקטלינון אזל עקר טורא בר ג׳ פרסי ואייתי קב״ה עליה קומצי ונקבוה ונחית בצואריה הוה בעי למשלפה משכו שיניה מהאי גיסא ומהאי גיסא ולא מצי למשלפה והיינו דכתיב שיני רשעים שברת אל תיקרי וכו׳ משה כמה הוי עשר אמין שקל נרגא בת עשר אמין. ומחייה בקרסוליה וקטליה ע״כ. ומה הלשון אומרת דרשוני וחיו. ונלע״ד בהקדים מ״ש מרן עיר וקדיש האריא״ל ז״ל והובא בס׳ גולל אור דאליעזר עבד אברהם שארז״ל שהוא עוג הכוונה שהקדושה שנפלה בלועה בתוך הקליפה בנחש הנאחז ברגלי הנוק׳ היא בחי׳ אליעזר והרע שבו היינו הטומא׳ עצמה היתה עוג. עוד שם דנשמת אליעזר נתגלגלה בכלב ולתקן ולברר הקדושה הוצרך להתענות כל ימיו. ולכך נקרא אשחור שהושחרו שיניו מפני תעניותיו והטעם שבשינים ה״ס הבירור כידוע מכוונת האכילה שנטחן הדין. ובזה נברר: וידוע שהמרגלים נקראו קומצי כמאמרם ונהי בעינינו כחגבים דהוו קאמרי קומצי ביני אילני. ובזה נלכה נא להבנת המ׳ אמר מחנה יש׳ כמה הוי וכו׳ כלומר כל חזקם ומגינם היא ג׳ פרסי היינו זכות ג׳ אבות. וגם אני יש לי זכות ג׳ אבות לפי שנשמתי היא עצמה נשמת אליעזר ויש לי זכות ששימשתי לאברהם והיינו דקאמר איזיל ואעקר טורא שהוא אברהם שנקרא הר שהוא שורש התלת פרסי ובזכות שמושי יהיה לי בו אחיזה ובזה אשלוט על ישראל וכן עשה עקר טורא וכו׳ ואייתי על רישי׳ כלומ׳ שהוא שמשו והיה כפוף תחתיו. ובזכות הזה רצה לחזור ולהתאחז בקדושה הרע שבו ובזה יגבר הרע ויוכל להכניע את ישראל. מה עשה הקב״ה אייתי עליה קומצי היינו שנים המרגלים טובים שהם כלב ויהושע שע״י מעשיהם הטובים שנפרדו מעצת מרגלים ביררו הטו׳ מהרע ע״י שנתגלגלה נשמת אליעזר בכלב כדאמרן דהיינו עקב היתה רוח אחרת עמו כי אחר״ת עמ״ו גי׳ אליעז״ר ארו״ר כדאי׳ בס׳ הנז׳ והיינו ונקבוה כנודע שז״ס הבירור לשבר ולהפריד הטוב מהרע והיינו ונחית אצואריה כלומר נשאר הטוב בכלב נשיא יהודה שה״ס הצואר דהיינו מל׳. הוה בעי עוג למשלפיה ע״י פגם שאר המרגלים. משכו שינים וכו׳ כלומר לפניו ולאחריו כל ימי חייו הושחרו שיניו מפני תעניותיו ובזה לא מצו למשלפה. א״נ נאמר אייתי קב״ה קומצי דהיינו המרגלים לתקן ואדרבא קלקלו והיינו ונקבוה אבל נחית אצואריה דהיינו כלב כדאמרן. ומאי דמסיים משה כמה הוי וכו׳. יובן גם כן במאי דאמרן שהקדושה היתה בנחש הנאחז ברגלי הנוק׳ ונודע שע״י זווג זו״ן כשהם בתקונם מתים החצוני׳ ונופלים בנק׳ דתהומ׳ רבה וכבר ידעת כוונת הדלוגים להציל המל׳ מהחצו׳ עיין בכוונת ברכת הלבנה. וז״ס משה כמה הוי עשר אמין ה״ס עשר ספי׳ ז״א דמשה בעלה דמטרוניתא. שקל נרגא וכו׳ ה״מ חרב לה׳ מל׳ כלומר שנעשה זווג שלם פב״פ ושוור עשר אמין סוד הדילוג כדאמרן. ומחייה בקרסוליה ששם נאחז ברגלי הנוק׳ כדאמרן ובזה קטליה ואם ח״ו שגיתי ה׳ הטוב יכפר בעדי כי מרוב חשקי דחקתי ונכנסתי לפני׳ ממחיצתי:
