פסוק א:וישמע הכנעני. הוא עמלק שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב וגו', ולמה נקרא שמו כנעני אמרו במדרש תנחומא לפי שנאסרו ישראל להלחם עם בני עשו שנאמר אל תתגרו בה, כשבא עמלק פעם ושתים ונתגרו בהם אמר להם הקב"ה אין זה אסור כבני עשו אלא הרי הוא לכם ככנעני שנאמר בו כי החרם תחרימם, ע"כ. מלך ערד, עדר, שרצה למלוך על עדר הקב"ה שנאמר ואתנה צאני וגו'. ישב הנגב הוא סבור שיש לו לחלוחית וזכות מאברהם שנאמר בו הלוך ונסוע הנגבה, והוא אין בו שום לחות אלא יבש, יבשה הארץ, ת"א נגיבת ארעא. זהו יושב הנגב:
פסוק א:דרך האתרים. ת"א אורח מאלליא, הוא דרך שהלכו בה המרגלים לתור את הארץ שנאמר ויעלו בנגב, ושמר להם לישראל, שידע שמשם הם באים. עוד דרך האתרים, תרגום מקום אתר, דרך חד, האתרים תרי, שבא עליהם בשלשה מקומות, ברפידים בא עליהם, במעפילים בא עליהם, וכן כשמת אהרן:
פסוק א:אמרו במדרש. אמר עשו לעמלק כמה יגיעות יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי תן דעתך עליו לגבות נקמתי ממני, אמר לו איך אני יכול להזדווג לו, אמר מסורת זה יהא בידך, כשתראה שנתקלו בדבר, הוי קופץ עליהם, לפיכך אתה מוצא אותו בא עליהם כיון שרואה עונותיהם קשים, וכן בירושלים וביהודה מיד קפץ ובא עליהם שנאמר ביום עמדך מנגד, מיל היה רחוק מהם אמר אם ינצחו ישראל אני אומר לסייע אתכם באתי, ואם תנצח מלכות בבל אני הופך על ישראל והורגן, ע"כ. א"כ יהיה פירוש דרך האתרים דרך המרגלים שהם מתנכרים, וכן א"ר תנחום כיון ששמעו שמת אהרן זיינו עצמן מבפנים והם באו כאבלים, אמרו יודעים אנו שיש להם מאבותיהם פטריק"א (פירוש צוואה) שאמר להם הקול קול יעקב שהן מתפללין ונשמעים, ואנו באים עליהם כסבורים שכנענים הם והם מתפללים על הכנענים ואנו הורגים אותם כיון שבאו וראו צורת פניהם משל עמלק ולבושיהן ושיחתן כבני כנען, לזה התפללו ישראל ואמרו אין אנו יודעים מי הם אם נתן תתן את העם הזה מיד וישמע ה' בקול ישראל, ע"כ:
פסוק א:ובזוהר זה לשונו, משה ואהרן ומרים בזכותהון יהב לון לישראל מתנן עילאין כל יומוי דאהרן לא אעדו ענני יקר מישראל בגין דאהרן דרועא חדא דישראל הוה והיינו דכתיב כי בא ישראל דרך האתרים כבר אתבר ליה דרועא חדא וסמיך גרמיה לכל אתר, וכדין וילחם בישראל בגין דהוו בלא דרועא ימינא ועל דא אצטריכו ישראל למדר נדר. א"כ מלת אתרים מקום בלשון ארמי:
פסוק א:ויש מי שאמר שבא עליהם, שכן צוה לו עשו ואמר לו אבא ברכני והיה כאשר תריד וגו' כשיבטלו מלעסוק בתורה בוא עליהם, וכן בא ברפידים כמ"ש רז"ל שרפו ידיהם מן התורה, וכן כאן נתעסקו בבכי שלשים יום ובטלו מדברי תורה, עמד וקיים צווי אביו ובא עליהם. האתרים עה"כ בגימ' ביטול תורה:
פסוק א:וישב ממנו שבי. ארז"ל אינה אלא שפחה אחת, וזהו ממנו ממנו ממש, שהכנעני הוא עבד עבדים ומצא מין את מינו ונעור, וכוונתו לראות אם אחר שמתו אהרן ומרים אם יספיק להם זכותו של משה:
פסוק ב:וידר ישראל. למה לא נתפלל משה עליהם לפי שחשדוהו למשה כשירד הוא ואלעזר ולא ירד עמו אהרן חשדוהו שמא הרגו, שכן אמרו במדרש כיון שראו ישראל למשה שירד הוא ואלעזר ולא ירד עמו אהרן, שעלו ב' וירדו ב', נחלקו לג' כתות, אחת אומרת הרגו משה שהיה מתקנא בו, ואחת אומרת אלעזר הרגו שהיה מבקש לירש כהונה גדולה, ואחת אומרת דרך שמים מת, מה עשה הקב"ה רמז למלאכים ופתחו את המערה והוציאו ארונו והיה פורח בשמים והמלאכים מקלסים לפניו וכל ישראל רואין אותו, שנאמר ויראו כל העדה כי גוע אהרן, ומה היו מקלסין יבא שלום ינוח על משכבו, ע"כ, א"כ הרי ב' כתות אחת אומרת משה הרגו ואחת אומרת אלעזר הרגו ודאי במעמד משה, לזה לא נתפלל עליהם עד שישראל נתפללו וה' שמע קולם:
פסוק ב:עוד לא נתפלל עליהם משה לפי שכשראו מלחמה זו חזרו לאחוריהם ז' מסעות כמו שארז"ל ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, אז"ל וכי שם מת אהרן והלא בהר ההר מת, אלא שחזרו ונתאבלו והספידוהו וכאילו מת ומוטל לפניהם, ולפי שלא בטחו בה' וחזרו, לא נתפלל עליהם:
פסוק ב:וידר ישראל נדר ויאמר אם נתון תתן וגו' והחרמתי את עריהם. הם מונעים אותנו שלא לעלות לירש ארצנו, אני אחריב עריהם. ואמר וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני, לא אמר ויתן את הכנעני בידו, אלא ויתן את הכנעני, שלא נמסר כולו, והניחו הקב"ה ליסר בו את ישראל, ועכ"ז אע"פ שהיה הנדר על תנאי קיימו נדרם:
פסוק ד:ויסעו מהר ההר דרך ים סוף. שחזרו לאחוריהם ולא בטחו בה'. לזה ותקצר נפש העם בעינוי הדרך, לפי שכשהיו הולכים היה הענן מוליכם שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, וכשחזרו לאחוריהם לא היה מוליכם הענן והיו הולכים ברגליהם, לזה קצרה נפשם בעינוי הדרך, וגם הבאר שחזרה להודיעם כי אין הנחש ממית אלא החטא ממית, ע"כ:
פסוק י:ויסעו בני ישראל ויחנו באובות. לא אמר מהיכן נסעו, החניה פירש ולא פירש הנסיעה. ובמדרש אמר ויחנו באובות שנעשו אויבים למקום, שמיום שנסעו מקדש שישבו שם ל"ח שנה שנסעו מהר ההר לסבוב את ארץ אדום, ואמר במשנה תורה ונסב את הר שעיר ימים רבים ויאמר ה' רב לכם סב את ההר הזה, ואמר והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה, א"כ לעיל אמר ויסעו מהר ההר לסבוב וגו' ולא נזכר החניה, וכאן אמר הנסיעה ולא פירש מהיכן היתה הנסיעה, לזה ארז"ל שמיום שנסעו מקדש עד אשר באו לאובות נעשו אויבים שהוציאו דבה על ארץ ישראל ותפלו על המן, ותבערה ומסה וקברות התאוה ורבו עם משה במי מריבה ודברו באלהים ובמשה, אם כן מאותו יום עד כאן נעשו כמו אויבים למקום, וכן ארז"ל ויחנו בעיי העברים שהיו מלאים עבירות, ויחנו בנחל זרד שלא היה הנחל אלא מלא זרד ולא יכלו לעבור שלשים ושמונה שנה עד תום כל הדור, ואמר להם עתה קומו ועברו את נחל זרד ונעבור את נחל זרד א"כ לזה לא אמר מהיכן נסעו. הרבה מסעות נסעו שאין ראוי להזכירם. אובות, אבת כתיב, שאבו לשמוע למשה, ויחנו מעבר ארנון, שנתרצה להם המקום, שהיל"ל ויחנו בעבר ארנון, ואמר מעבר ארנון, לומר שנסתלקה מהם אותה עבירה. ואמר להם עתה קומו ועברו את נחל זרד, אמר עתה ולא קודם:
פסוק יג:עוד משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היוצא מגבול האמורי כי ארנון גבול מואב וגו'. כל זה האריכות למה, ומה לנו אם הוא גבול מואב או גבול אמורי, יובן זה ממה שארז"ל במדרש וז"ל, על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה, אותות ונסים נעשו להם לישראל בנחל ארנון כמו שנעשו להם בים סוף, והב בסופה, שני הרים היו ואדם עומד בהר מזה ומדבר עם חבירו בהר הזה רחוק ממנו ז' מילין, והדרך יורד לתוך נחל ארנון, ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחל, נתכנסו אוכלוסין שאין להם סוף וישבו מקצתם בנחל, ומלמעלה עשוי מערות מערות, וכנגד המערות הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים כמין שדים, נכנסו האוכלסין לתוך המערות ואמרו כשירדו ישראל לתוך הנחל, אלו שבתוך הנחל עומדים עליהם, ואלו שבמערות יורדין עליהם ונהרוג את כולם, כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום, לא הצריכן הקב"ה לירד לנחל אלא רמז להרים ונדבקו זה עם זה ונכנסו שדיים של הר זה לתוך מערות של הר זה, והקיפו ההרים את ראשיהם זה עם זה ונעשו דרך כבושה, ולא נודע איזה נסמך לחבירו, ואותו נחל היה מפסיק בין תחום ארץ ישראל לתחום מואב שנאמר כי ארנון גבול מואב, הר שבארץ מואב לא נזדעזע שבו המערות, והר שבארץ ישראל נזדעזע מפני שבו הסלעים כמין שדים ונסמך להר שכנגדו, וקפצה וקדמה אותו וקבלתו, נכנסו הסלעים לתוך המערות ורצצו כל אותן אוכלסים וישראל עברו על אותם הרים ולא ידעו בכל הנסים האלו, אמר הקב"ה הרי אני מודיע לבני כמה אוכלסין אבדתי מפניהם, ירדה הבאר לתוך המערות והוציאה גולגלות וזרועות וידים ורגלים שאין להם חקר, וישראל חזרו לבקש את הבאר וראוה כלבנה מאירה בתוך הנחל והיתה מוציאה איברים איברים, ומנין שהבאר הודיעה להן שנאמר ואשד הנחלים וגו' משם בארה וכי משם היתה והלא מתחלת מ' שנה היתה אלא שירדה לפרסם את הנסים, והיו ישראל עומדים על הנחל ואומרים לה עלי באר ענו לה ואמרו עליה שירה, ע"כ. עם זה יובן אומרו ויחנו מעבר ארנון, שכשחזרו ההרים ונפרדו מצאו עצמן מאותו צד של עבר הנחל כמו שזרקו מהר אל ההר, וכן ארנון גימט' זרק. ומה שאמר את והב בסופה, אמר שהנחל מפסיק בין תחום ארץ ישראל לגבול מואב. והב, גימט' אחד, שבא"י הוא יחודו של מקום, כי בחוצה לארץ היה ממשלת השרים, וישראל הדר בח"ל כאילו עובד ע"ז. ופירוש בסופה שהוא סוף גבול מואב. עוד פירוש והב בסופה דיהב לון אוכלסין שאין להם סוף. עוד והב בסופה, שנדבקו ההרים זה עם זה כשני אוהבים שהיו רחוקים זה מזה, זה בסוף הגבול וזה בסוף הגבול, וכשפגעו זה עם זה נתחבקו ונדבקו ונעשו כאילו הם אחד, והב גימט' אחד. עוד בסופה, כמו ים סוף, כמו שבים סוף נאבדו שם כמה אוכלוסין, כן בנחל ארנון. כל זה יובן מהמאמר:
פסוק יג:ומה שאמר ואשד הנחלים, תרגום שפך נחליא, ר"ל שנשפך דמן, תרגום על שפך הדשן, מישד קטמא. ומה שלא נזכר בשירה זאת משה ולא הקב"ה שלא אמר את השירה הזאת לה', אמרו במדרש תהלים, מפני שלקה משה ע"י באר זו ובשבילה נגזר עליו מיתה שלא יכנס לארץ, לזה לא נזכר שמו בשירה זאת, שאין אדם משבח לספקלטור שלו, ומתוך שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה, משל למלך שזימנוהו לסעודה אמר אם אוהבי שם אני הולך שם ואם אין אוהבי שם איני הולך שם, ע"כ:
פסוק יד:על כן יאמר בספר מלחמות. במדרש אמר הקב"ה אם אתם עסוקים בספר התורה אני נלחם על ידכם. עוד במדרש וממדבר מתנה למה נתנה תורה במדבר לומר כמו שהמדבר לא נזרע ולא נעבד כך המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, זהו וממדבר מתנה, מתת מנה. וממתנה נחליאל, שנאמר להנחיל אוהבי יש, אמרה תורה כתיב בשמאלה עושר וכבוד, ובני עניים למה הן עניים בעוה"ז, משיבה הקב"ה להנחיל אוהבי יש, כדי שלא יתעסקו בדברים בטלים וישכחו את התורה, ע"כ:
פסוק יט:וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא. במדרש אמר ר' יהודה מן המדבר זכו ישראל שנתן להר התורה על ידי משה שנאמר ויתן אל משה, וממתנה נחליאל, נחלו ע"ז ואמרו אלה אלהיך ישראל, ומשנחלו ע"ז בא להם מות, זהו במות, שאחר שפסקה זוהמתן במעמד הר סיני והיה להם חירות ממלאך המות, חזרה זוהמתן ובא להם המות ואמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו, ומבמות הגיא, שנרמז לאותו צדיק שיקבר בגיא ולא יכנס לארץ:
פסוק יט:ובתנחומא אמר. וממדבר מתנה, אם אדם משים עצמו הפקר ביגיעת התורה כמדבר שהכל דשים בו, התורה נתונה לו במתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו, שנאמר ומבמות הגיא, ואם חזר בו הקב"ה מגביהו שנא' כל גיא ינשא, ע"כ:
פסוק כא:וישלח ישראל מלאכים. לא משה, כמו ששלח לאדום. לפי שאמר כמ"ש בשליחות לאדום שעשו תחבולה עד שיצא מחשבון שהיא ארץ חומה גבוהה דלתים ובריח, כדי שלא יחריבוה אם ילחמו עמו והוא בתוכה, והעיר ישראל יירשוה, שנאמר ויקח ישראל את כל הערים האלה, ואומר וישב ישראל בכל ערי האמורי. לזה הם שלוקחים העיר להם נאה לשלוח, לא למשה:
פסוק כב:ואמר אעברה בארצך, חשבון היתה למואב, כמו שאמר כי חשבון עיר סיחון וגו' והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו, לזה אמרו הואיל והיא ארצך אעברה, אילו לא היתה בידך לא היה לנו רשות ליכנס לה שהיא של מואב ונאמר לנו אל תצר את מואב וגו':
פסוק כג:ויצא לקראת ישראל המדברה ויכהו ישראל. אמר שם במדרש, כדי שלא לטמא הארץ בחללים ותשאר נקיה וטהורה, בפרט שאינה מארץ ישראל שמטהרת עצמה כדי שיקחוה בני ראובן ובני גד. ואמר לפי חרב, לפי שזו מלחמה ראשונה שעשו ישראל, וכדי לחזק לבן על שלשים ואחד מלכים שישבו בארץ ישראל, שלא יחריבו הארץ ויברחו, לזה נלחמו עמו כדרך העולם לפי חרב, ולזה שלשים ואחד מלכים נקבצו כולם ביחד על ישראל, לומר הואיל והם באים כדרך העולם נעשה עמהם מלחמה. ולזה אמר מלך יריחו אחד מלך חברון אחד, אינו אומר שני שלישי, לומר שכולם נתקבצו כאחד. עוד נאמר שאמר אחד אחד, לומר שכל אחד ואחד חשב שהוא לבדו יכול להלחם בישראל. ואמר ויירש את ארצו מארנון עד יבק עד בני עמון, עד ולא עד בכלל, למה כי עז גבול בני עמון, ומי העיזו הקב"ה שאמר אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה:
פסוק כה:וישב ישראל בכל ערי האמורי. מה בא לרבות שאמר בכל ערי האמורי ארז"ל אמר הקב"ה מה אני מטריח את בני לצור על כל עיר ועיר, נתן הקב"ה בלבם לצאת מן העיירות ונתקבצו כולם למקום אחד, ושם נפלו, זהו וישב ישראל בכל ערי האמורי, מצאו עצמן מיושבין ונחים בכל ערי האמורי, שאין להם שום מערער ואין שטן ואין פגע רע, ובפרט שהיא מלחמה ראשונה, כדי שלא יקוצו ישראל במלחמות:
פסוק כו:כי חשבון עיר סיחון. בא לתת טעם והתנצלות כיצד הותר להם לישראל ליקח חשבון שהיתה למואב, ואמר אל תצר את מואב וגו' כי לא אתן לך מארצו ירושה. לזה אמר כי חשבון עיר סיחון, אינה עיר מואב, לפי שנלחם עמו וקנאה במלחמה, ועוד שנשתנה שמה וקנאה בשנוי השם, שהרי המושלים היו אומרים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון, ולא עיר מואב, וגם כן עשה מואב יאוש, סימן יאוש הכי הוי וי ליה לחסרון כיס, וכאן אומר אוי לך מואב, וכן הם עשו יאוש מחשבון, זהו ונירם אבד חשבון כתרגומו ומלכו פסק וגו', לזה חזר ואמר וישב ישראל בכל ערי האמורי, לא בארץ מואב, שמעתי זה ממורינו זלה"ה. ובפרק המוכר את הספינה אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים, אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון, בואו ונעשה חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, תבנה ותכונן, אה עשית כן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב, עיר, אם אדם משים עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, פירשב"ם ז"ל שמתפתה מיצרו, מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון, תצא אש מהמחשבין ותאכל את שאינן מחשבין, להבה מקרית סיחון הם הצדיקים (סיחון פי' אילנות שנקראו שיחין, ובצדיק נאמר צדיק כתמר יפרח), אכלה ער מואב, זה המהלך אחר יצרו כעיר זה המהלך אחר סיחה נאה, בעלי במות ארנון, אלו גסי הרוח. ונירם אבד חשבון, אמר רשע אין רם (פירוש לית דין ולית דיין, אבד חשבון, אבד חשבונו של עולם, עד דיבון, המתן עד שיבא דין. ונשים עד נפח, עד שתבא אש שאינה צריכה נפוח (פירוש אש של גיהנם), עד מידבה, עד שתדוב נשמתן, ואמרי לה עד דיעביד מאי דבעי (פירוש עד שיפרע הקב"ה מהרשעים בעוה"ז), ע"כ. דרשו כן לפי שהוקשה להם שאם הוא כפשוטו כמו שפירש"י ז"ל והוא ממדרש רבי תנחומא, על כן יאמרו המושלים, זה בלעם ואביו ששכרן בלק לקלל את מואב והם אמרו תבנה ותכונן, אם כן היל"ל על כן יאמרו ממשלים, מלשון משל, לא מושלים מלשון ממשלה, ועוד אומרו בואו חשבון, בואו לחשבון מבעיא ליה, ועוד אומרו ונירם הוא לשון זר, ועוד אומרו אבד חשבון היה לו לומר אבד המלכות מחשבון, כמ"ש המתרגם, לזה ארז"ל שהמקראות לדרשא אתו:
פסוק לב:וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה ויורש את האמורי. מה צורך ברגול זה מאחר שהרגו לסיחון מלך האמורי, אלא כדי לאמת שעושין מלחמותיהם בדרך הטבע כדרך המלכים, כדי לחזק לבן של שלשים ואחד מלכים כמ"ש, לזה אמר וילכדו בנותיה קודם ואח"כ ויורש את האמורי, ולא היה צריך, כי מאחר שנהרג מלכם נמסרו כולם בידם, וכן אמר וישב ישראל בכל ערי האמורי, ויעזר היא מערי האמורי, אלא לכתחלה עשה משה לכונה שאמרנו, וראיה לזה שבבנותיה אמר וילכדו בלשון רבים שהם הכפרים, ובמדינה שהיא יעזר אמר ויירש בלשון יחיד, אלא הכל הוא כמו שאמרנו שאחד מספיק להורישה והניחוה בתחלה. ופירש"י ז"ל והוא מהמדרש, המרגלים לכדוה, אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בתפלתו של משה להלחם, ע"כ:
פסוק לג:ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג וגו'. אמרו במדרש, מלחמת סיחון עשו באלול, ועשו את הרגל בתשרי, ואחר הרגל עשו מלחמת עוג ופנית בבקר וגו'. כוון המדרש לומר שהמצות של חדש תשרי הגינו עליהם, שהיה מלך גדול, כמ"ש במדרש קשין היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה וחיילותיו כך היו ראויים לומר שירה על מפלתו של עוג, אלא שבא דוד ואמר עליהם שירה, שנאמר למכה מצרים ואחר כך אמר למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו. ועם כל זה נתיירא משה, לפי שראה עוג מה שעשו לסיחון, ואפילו סיחון לא יצא להלחם בישראל אלא לפי ששלחו לו אעברה בארצך וכדי למנעם שלא יעברו בארצו יצא לקראתם, וזה ראה כל זה, ויש לו כל כך אבירות לב לצאת לקראתם הוא וכל עמו למלחמה, ודאי מרוב גבורה הוא בא. אמר לו הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, אותו אותו ב' פעמים, לו ולשרו, מיום ראש השנה הוא מסור בידך, לזה אמר נתתי, ולא אמר אתן:
פסוק לג:ובמדרש אמרו שהיה מתיירא שלא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר ויבא הפליט הוא עוג שנפלט מהמבול, אמר לו הקב"ה כבר תמה זכותו של אברהם:
פסוק לד:עוד במדרש. כי בידך נתתי, אתננו אין כתיב כאן, אלא נתתי, כבר פסקתי דינו בימי אברהם דכתיב ויעש אברהם משתה גדול, ובאו כל גדולי הדור, א"ל לעוג לא אמרת שאברהם פרדה עקרה שאינו מוליד, אמר להם עכשיו מתנתיה מה היא לא שפיפה (פירוש גוזל) אי יהיב אנא אצבעי פחיש יתיה, א"ל הקב"ה אתה מבזה מתנתי, חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות מבני בניו, ואין סופך ליפול אלא בידם. ד"א כבר פסקתי דינו מימי יעקב, שנאמר ויברך יעקב את פרעה, והיה שם עוג באותה שעה, א"ל פרעה לא כך היית אומר אברהם פרדה עקרה, הרי זה בן בנו וע' נפש יוצאי ירכו, אותה שעה התחיל עוג מכניס בו עין הרע, א"ל הקב"ה עין הרע אתה מכניס, חייך כו' כדלעיל, ע"כ:
פסוק לד:עוד במדרש הביאו הילקוט, עוג זה אליעזר ופרסות רגליו מ' מיל ואברהם היה טומנו בכף ידו, פעם אחת גער בו ומיראתו נפל שנו ונטלו אברהם ועשאו מטת שן והיה ישן בה, ויש אומרים עשאו כסא וישב עליו כל ימיו. ומי נתנו לאברהם, נמרוד. והלך עוג ובנה ששים עיירות, הקטנה שבהם היה ששים מיל, שנאמר ששים עיר כל חבל ארגוב, ומה היתה אכילתו אלף שוורים, וכן מכל חיה. ושתייתו אלף ליטרא כו', עד כאן. הכונה בזה היא באומרו פרסות רגליו מ' מיל, לומר שהיה לו זכות שהלך לעיר נחור להביא את רבקה וקפצה לו הדרך והיתה מהלך כמה ימים והלך ביום אחד, ומהלך אדם בינוני ביום הוא עשר פרסאות, אם כן מ' מיל הוא עשר פרסאות, לומר שהיה לו זכות אלו הפרסאות שהלך. ואברהם היה טומנו בכף ידו, לומר שאילו לא היה בזכות אברהם, לא קפצה לו הארץ, זהו ואברהם טמנו לזכותו שלא יזכר, למה בשביל הזכות שבידו של אברהם היה גובר עליו וטומנו. פעם אחת גער בו אברהם, הוא הפעם שלקחו להציל את לוט, שנאמר וירק את חניכיו חניכו כתיב, שמנה עשר ושלש מאות, הוא גימ' של אליעזר. ומיראתו נפל שינו, לומר שלא הלך מאהבה אלא מיראה, אם כן אין זכות בזה לאכול ממנו. והיתה אכילתו אלף שוורים, תרגום קפץ שוור, ר"ל שקפץ ודלג כששמע ששבו את לוט, אמר, אברהם הוא קנאי וילך להציל בן אחיו ויהרגוהו ואשא אשתו, ונתן לו הקב"ה שכרו שהאריך ימים ת"ק שנה שכר פסיעותיו, ואע"פ שהיא לא היתה כונתו לטובה, הואיל והיתה הצלה על ידו, ועשה הקב"ה הנס הגדול עם אברהם עד שאמרו העליונים בא"י מגן אברהם. וכן אמרו רז"ל על פסוק והוא נשאר מיתר הרפאים, כפריצי זיתים שיוצאין הפליטים שהן קשים ומדלגים מן הגת שאינם נדרכים, הרי שפירשו ז"ל פליט מלשון דלוג:
פסוק לד:וכתב רבינו בחיי ז"ל, ראיתי במדרש, סיחון ועוג מבני שמחזאל היו שהיה מבני האלהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שמש חם בתיבה כדי לחפות על אשתו, ולדעה זו נצטרך לומר בסיחון שגם הוא האריך ימים כעוג, והאריכות ימים של כל אחד היתה סיבה מבעל הסיבות ית' לסיבה ידועה. ומה שאמרו בפרק הרואה מחייה בקרסוליה וקטליה, ירמוז כי משה ביטל זכותו ושכר פסיעותיו. נמצאת למד שלא היתה יראתו של משה ע"ה על כחו ועל גבורתו ועל גובה קומתו רק משום זכותו, שהרי רצונו של הקב"ה אינו דבוק באדם לפי הגבורה והכח כי אם לפי הזכות, שכן כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, כן כתב בשם רבו רבינו שמעון זצ"ל. ובזוהר אמר אל תירא אותו מלא ו', אות ו' אות המילה, שביום שנמול אברהם נמולו כל אנשי ביתו ונמול עוג עמהם, ומשה היה ירא מאות בריתו של אברהם עד שאמר לו הקב"ה כבר טימא בריתו והלך לו אותו האות. כי בידך נתתי אותו, עד עתה היה בימינא דאברהם ועתה בשמאלא דילך:
פסוק לד:גימטריאות
וידבר ה' אל משה ואל אהרן. לפי שהפרה כפרה על העגל, והעגל עשאו אהרן, לזה נאמר גם לאהרן:
פסוק לד:ויקחו אליך. לא אמר ויתנו, לומר כשעושים המצוה הם לוקחים שכרם של אותה מצוה:
פסוק לד:אלי ך פרה. כפרה לפי שהיו ישראל כפרה סוררה, לזה באה הפרה כפרה עליהם:
פסוק לד:אדומה. אדמה כתיב, כשיקיצו ישני אדמה יטהרם משה באפר פרה לטהרם מהטומאה שקבלו מסמאל בשעת המיתה שמתו על ידו:
פסוק לד:תמימה. אותיות המתים:
פסוק לד:הפרה. קרי ביה הפרה רפויה, שנרפה עון העגל:
פסוק לד:וכבס בגדיו. בוגדיו ועונותיו, ובמה בצום, וכן ורחץ בשרו במים ס"ת צום:
פסוק לד:ואחר יבא אל המחנה. המחנה הידועה, למחנה הצדיקים, מאחר שעשה תשובה:
פסוק לד:והניח מחוץ למחנה. ס"ת חצה, שהיה חוצה אותה לג' חלקים כמו שאמרה המשנה היו חולקין אותה לג' חלקים, אחד נתן בחיל ואחד נתן בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות:
פסוק לד:ענין הפרה שמטהרת את הטמאים ומטמאה את העוסקין בה, הטעם כי כל הטומאות שבתורה סימן לעבירות שהן מאוסין לפני המקום ב"ה, משל למה הדבר דומה, לבית שיש בו אשפה וצואה וזבל, ובא אחד והוציאם לחוץ, אע"פ שאינו נוגע בהם בגדיו מתלכלכים מהריח ומהאבק, כך העונות כל כך הה מאוסים, שאפילו שעוסק בם לפנות החטאים אפ"ה טמא:
פסוק לד:אשר יגע. ס"ת רע, גימ' הגולל ודופק:
פסוק לד:או בעצם. בגימ' האבר:
פסוק לד:מעפר שריפת החטאת. ראשי תיבות משה, רמז שעתיד שיתנו בכל פרה ופרה מעפר שריפת פרת משה:
פסוק לד:להם מים. אלו ד"ת:
פסוק לד:מן הסלע. אלו תלמידי חכמים, שהן כפטיש יפוצץ סלע:
פסוק לד:והשקית את העדה. אלו הבינונים:
פסוק לד:ואת בעירם. אלו קטנים, שנאמר עיר פרא אדם יולד, ר"ל שילמד לכל אחד ואחד כפי ערכו:
פסוק לד:שמעו נא המורים. המרים כתיב, שנעשו להם כמו מי המרים, שנענשו על ידיהם:
פסוק לד:ויקדש בם. שמחה לצדיק עשות משפט, שמחה לצדיקו של עולם כשעושה משפט עם הצדיקים, ששמו מתקדש בעולם שאפילו לבני ביתו אינו נושא להם פנים:
פסוק לד:הוי"ה ויקדש בם. ס"ת משה:
פסוק לד:וירדו אבותינו. וי רד"ו, וי שישבו מנין רד"ו. ד"א וירדו, שירדו ושלטו עליהם בעשר מכות במצרים:
פסוק לד:ימים רבים. ר"ת י"ר, מנין רד"ו:
פסוק לד:דרך המלך נלך. דרך שיורנו מלכו של עולם שם נלך:
פסוק לד:לא נטה ימין ושמאל. מדרכו של מלך עולם:
פסוק לד:עד אשר נעבור גבולך. רמז על העתיד, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון:
פסוק לד:לא תעבור בי. שאם אתם עוברים בגבולי, כאילו אתם עוברים בגוכי. ד"א בי י"ב שבטים, שלא רצה להניחם לעבור. לא תעבור בי, ס"ת ארי, לפי שאתם דומים בעיני לארי:
פסוק לד:ברגלי אעבורה. עתיד אני לרמסם ברגלי, שנאמר תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים:
פסוק לד:על גבול אדום יאסף אהרן, רמז כשיהיה לבני אדום עלוי ומעלה, תבטל כהונה גדולה מישראל:
פסוק לד:הקלקל. גימט' באברים, שהיה נבלע באיברים. ד"א הקלקל, הקל קל יעקב:
פסוק לד:נחשת וישימהו על. ר"ת עון, שעתידין לטעות בו ולעשותו ע"ז:
פסוק לד:ואשד הנחלים ס"ת דם:
פסוק לד:אשר נטה. ס"ת הר, ההרים נדבקו זה בזה ונהרגו כולם ונשפך דמן, תרגום ושפך, ואשד:
פסוק לד:ומשם בארה. היא התורה, שנאמר באר את התורה:
פסוק לד:ואתנה להם מים. בגימט' היא תורה:
פסוק לד:נדיבי העם. בגימ' עם ב' המלות והכולל, הן הדיינין:
פסוק לד:כרוה נדיבי. ר"ת כן, גימט' ע' סנהדרין:
פסוק לד:כרוה נדיבי העם. ר"ת כנה, וכנ"ה אשר נטעה ימינך, הנ"ך יפה רעיתי:
פסוק לד:במחקק. בם חקק, מחקק בגימט' רמ"ח, רמ"ח מצות חקוקות באיבריהם:
פסוק לד:ומבמות הגיא. כל המגביה עצמו הקב"ה משפילו ומפילו בגיא:
פסוק לד:ונשקפה. נשק פה, שמת בנשיקה: