פסוק א:רש"י ד"ה ישב הנגב, זה עמלק וכו'. במדרש תנחומא (יח) מוזכר שאכן כנעני זה עמלק היה, והמשך דברי רש"י, לרבות ההוכחה מן הכתוב, אינו שם, אלא דרשה אחרת. (פ' חקת תשנ"א)
פסוק א:רש"י ד"ה דרך האתרים, דרך הנגב שהלכו בה המרגלים וכו'. כלומר האל"ף יתרה ותיבת "האתרים" משמעותה "התרים", דהיינו "דרך המרגלים". וזה תמוה, שהרי עדיין לא נכנסו אל ארץ ישראל המזרחית. וצריך עיון. (פ' חקת תשנ"א) וראה "דעת מקרא" על אתר, שם מבואר: אמנם מלך ערד הוא יושב הנגב (צפונו של הנגב), אבל הימצאותם של בני ישראל בדרך האתרים (הדרך, שממנה ניתן להגיע לארצו) מעוררת בו חששות, שמא הם באים להלחם בו בעקבות המידע שהביאו להם המרגלים בשעתם. לכן, לאחר ששמע על תנועות המחנה בדרך האתרים, חשב גם הוא - כמו מלך אדום - להקדים רפואה למכה ולהלחם בישראל, עד שלא הספיקו להגיע אליו. ע"כ.
פסוק ג:"וישמע ה' בקול ישראל" וגו'. לכאורה פסוק מאוד קשה: (א) "ויתן את הכנעני" - בידי מי? (ב) "ויחרם אתהם" - מי החרים, ולמה בלשון רבים לעומת "כנעני" בלשון יחיד? (ג) "ויקרא" - מי קרא? נראה שנושא הרישא הוא ה' ומן הסתם זה של הסיפא - ישראל. והנה לפי רש"י גם ברישא הנושא - ישראל. כלומר ישראל החרימו את הכנעניים על ידי שהרגו אותם, ואת שללם על ידי שהקדישוהו לשמים. (פ' חקת תשס"ו)
פסוק ד:רש"י ד"ה דרך ים סוף, ...הוא הדרך שחזרו להם כשנגזרה עליהם גזירת מרגלים וכו'. כלומר בעקבות המלחמה עם מלך ערד, על אף שכבר תמו כמעט ארבעים שנות הנדודים ובני ישראל היו כבר סמוכים לארץ ישראל, נתייראו להמשיך בדרכם לארץ ישראל וחזרו שבעה מסעות עד מוסרה, ושם התאבלו על אהרן והספידוהו, ומשם שבו להר ההר. וקשה לי: לפי זה יהיו יותר ממ"ב מסעות. וצריך עיון. (פ' חקת תש"ס) הערת ר' חזקי פוקס שי': נראה לעניות דעתי שבמ"ב מסעות נמנו רק המקומות שמהם הלכו והתקדמו ולא המקומות שכדי להגיע אליהם נאלצו לחזור לאחוריהם ולחנות בהם פעמיים.
פסוק ד:רש"י ד"ה ותקצר נפש העם בדרך, ...ובדבר המטריח נופל לשון גודל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון "וגם נפשם בחלה בי" (זכריה יא, ח) וכו'. כלומר "קצור נפש" הוא ביטוי למועקה של אדם כאשר קורה לו דבר מצער, וכאילו נפשו קצרה וצרה מלהכיל את אותו ארוע מצער. את אותו המצב ניתן להביע בדרך אחרת - בלשון גודל - לאמור: הדבר המצער גדול מדי עבור האדם הסובל ונפשו המתייסרת. תיאור מצב זה משני צידיו - מצד הנפש המצטערת ומצד הדבר המצער - נמצא בספר זכריה (יא, ח), שם נאמר: "ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי" - המילה "בחלה" היא מילה יחידאית במקרא ופירושה לדעת חז"ל (נידה מז ע"א) - לשון גודל. כך מבואר ב"לפשוטו של רש"י". (פ' חקת תשנ"ט)
פסוק ה:רש"י ד"ה באלהים ובמשה, השוו עבד לקונו. ע"כ. כלומר מלבד התלוננותם הוסיפו לחטוא בכך שהשוו את משה לאדוניו. אך צריך גם להשוות עם "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא), שאף שם יש השוואה כזאת, אף כי בצירוף התיבה "עבדו". (פ' חקת תשנ"א)
פסוק ה:רש"י ד"ה בלחם הקלקל, ...אמרו, עתיד המן הזה שיתפח במעינו וכו'. אלו דברי חז"ל (עבודה זרה ה ע"א-ע"ב, וראה רש"י שם). וקשה לי: כיצד אפשר לומר דבר כזה אחרי התנסות ממושכת כל כך באכילת המן? אילו יוחס להם הדבר סמוך לירידת המן הראשונה, ניחא, אבל אחר שנים רבות כל כך - והרי זה אחר מות אהרן? אכן קשה! (פ' חקת תשמ"ב)
פסוק ה:וקשה להניח שהדרשן רוצה לייחס לישראל כאן איזה קטרוג רחוק שאינו אמיתי אלא בא לשם קטרוג בלבד, כי לכאורה אין הסיטואציה מצדיקה דבר כזה. ושאלתי אתמול את ר' בנציון קריגר שי' (בשעת ביקור חולים) ור' מרדכי אליהו בראלי שי', וגם את ר' מאיר ברכפלד שי' (כשביקרנו אצלם לברכם על קנייתם בית בארץ ישראל), אך תשובה לא קיבלתי. (פ' חקת תשנ"א) לשאלה זו נדרש הרב אהרן ישעיה רוטר בספרו "שערי אהרן". לדבריו, חששם היה שכשם שפסקו מהם ענני הכבוד ובאר המים במיתת מרים ואהרן, כך יפסק נס המן במיתת משה ואז יתפח במעיהם כל מה שאכלו ברבות השנים.
פסוק ו:רש"י ד"ה וינשכו את העם, יבא נחש שלקה על הוצאת דבה, ויפרע ממוציאי דבה וכו'. דיבתם על המן דומה לדיבת הארץ (יד, לז), דיבה שיש בה משום זלזול וראיית הרע דווקא, ואילו העונשים אינם שווים כלל. וצריך עיון. (פ' בלק תשמ"ט)
פסוק ח:רש"י ד"ה כל הנשוך, ...היה נזוק ומתנוונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית וכו'. לא ידעתי מה שייכת כאן נשיכת כלב או חמור, כשהמגיפה היא בנשיכת נחשים! ולשון מתנוונה לכאורה כמו מִתְנַוֵן. (פ' חקת תשנ"א) וראה ירושלמי למסכת ראש השנה (פ"ג, ה"ט) שמדייק בלשון הכתוב - "והיה הנשוך" אין כתיב כאן, אלא "כל הנשוך" - אפילו נשיכת כלב, אפילו נשיכת נחש. הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה "באר בשדה" שכתב: ויש לומר דמוציאי דיבה וכפויי טובה היו העם והם הערב רב ובהם שלטו הנחשים, אבל ישראל ששמעו ולא מיחו בהם נענשו בעונש קל בנשיכת כלב וחמור... ולא כעונש החוטא עצמו.
פסוק ח:שם. ...לכך נאמר כאן "וראה אתו" - ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר "והביט" וכו'. ההבחנה בין ראיה להבטה אינה מובנת לי. אם הקב"ה אומר "יראה", סימן הוא שדי בכך, אם כן כיצד דורשים חז"ל מהפסוק המתאר את ההתרחשות בשטח שלננשכים על ידי נחש נדרשה הבטה, שהיא ממוקדת יותר? וצריך עיון. (פ' חקת תשנ"ו) הערת ר' חזקי פוקס שי': ראה "העמק דבר" שעמד על זה וכתב "דבדבר ה' כתיב 'והיה כל הנשוך', דמשמעו, אפילו קטנים שאינם בר עונשים, אלא משום בעידן ריתחא 'בהדי הוצא לקי כרבא', בהו סגי ראִיה בעלמא, אבל 'אם נשך הנחש את איש', היינו גדול בעל עונשים, דווקא 'והביט' בהסתכלות".
פסוק ח:וראוי לציין כי נוסח דברי רש"י שונה במקצת מנוסח המשנה (סוף פ"ג דראש השנה). (פ' חקת תשנ"ח)
פסוק ח:ועוד: כיון שנשיכת נחש ממהרת להמית, היה צריך להיות להיפך, כלומר לשון ראיה בקשר לנשוך הנחש? (פ' חקת תשנ"ט) הערת ר' חזקי פוקס שי': ואולי, אדרבה, מכיוון שארסו של הנחש חזק יותר ונשיכתו ממיתה במהירות רבה יותר, יש צורך בהבטה מכוונת ולא די בראיה בעלמא.
פסוק יג:רש"י ד"ה מגבל האמרי - ד"ה מעבר ארנון. לא ידעתי למה סדר זה של ד"ה, ושלא כסדר הכתוב. (פ' חקת תשמ"ח)
פסוק טו:רש"י ד"ה ואשד הנחלים, ...ולא ידעו הנסים האלו וכו'. שהרי הלכו מעל ההרים המחוברים. בדברי רש"י אלו מבואר גם הקשר בין ניסים אלו לענין הבאר המוזכר בפסוק הבא. (פ' חקת תשנ"ט)
פסוק טו:וצריך לומר שכוונת רש"י במילים "נזדעזע ההר של ארץ ישראל" וכו' להר של צד האמורי, שאותו עתידים ישראל לכבוש. (פ' חקת תשס"א)
פסוק טז:רש"י ד"ה ומשם בארה, ...והבאר ירדה לתוך הנחל... ומוליכתן סביב המחנה, וישראל ראו ואמרו שירה. ע"כ. לפי זה לא היתה בארה של מרים ממוקדת במקום אחד במחנה ישראל כי אם סבבה אותו. וזה משיב על כמה שאלות שנתעוררו אצלי בהקשר למים במדבר, אם כי נראה שהתפשטות הבאר שכאן היתה זמנית - לשם פרסום הנס. אך לפי מדרש תנחומא (כא), שרש"י מביא להלן (בפסוק כ, ד"ה ומבמות הגיא אשר בשדה מואב) לא קשה מידי. לדבריו, כשהיו ישראל חונים, כל נשיא ונשיא היה נוטל מקלו ומושך בו חריץ בקרקע מבארה של מרים אל דגלו ומחנהו. וחבל ששכחתי רש"י־מדרש זה לאורך הלימוד, שהרי הוא בא בלי ספק להשיב על השאלות שנתעוררו. (פ' חקת תש"ס)
פסוק יז:רש"י ד"ה עלי באר, ...וכי משם היתה (הבאר)? והלא מתחילת ארבעים שנה היתה עמהם וכו'. אמנם אחר מות מרים אנו מצויים, והבאר פסקה, וזו היתה סיבת מי מריבה, אבל ראה "שפתי חכמים" לפסוק כ (אות ב, בשם רא"ם. מקורו במסכת תענית ט ע"א), כי הבאר נתחדשה בזכות משה ובטלה רק עם מותו. וראה מה שכתבתי להלן (בפסוק כ). (פ' חקת תשנ"ז)
פסוק יז:שם. ...אלא הענין הזה נדרש למעלה הימנו. ע"כ. כלומר שירת הבאר נכתבה כאן ולא בתחילת ארבעים שנות המדבר, בשעה שניתנה להם, כי שירה זו מוסבת על נס נחלי ארנון שנודע לישראל על ידי הבאר, ומתוך השירה על הנס, המשיכו לשיר על עיקר הבאר. (פ' חקת תשס"א)
פסוק כ:רש"י ד"ה ומבמות הגיא אשר בשדה מואב, כי שם מת משה ושם בטלה הבאר וכו'. ראה "שפתי חכמים" (אות ג) שאף כי הבאר פסקה עם מות מרים - ראה למעלה (ב, ד"ה ולא היה מים לעדה) - חזרה להם בזכות משה. וקצת קשה לי: למה אין רש"י אומר זאת בעצמו, אם למעלה ואם כאן? (פ' חקת תשמ"ט)
פסוק כ:ודברי רש"י בכאן הם מתנחומא (כא), ואלה שלמעלה על פי מסכת תענית (ט ע"א). וראה מה שכתבתי למעלה (בפסוק יז). (פ' חקת תשנ"ב)
פסוק כ:רש"י ד"ה במחקק. לא ידעתי מה מקום דיבור זה כאן, והרי הוא שייך לפסוק יח. (לוגאנו, פ' חקת תשנ"ה) כיון שפירש רש"י "נדיבי עם" על נשיאי השבטים, עליו לפרש מהו "במחקק". אבל לפי הפירוש הראשון ברורה משמעות המילה "במחקק" - מכיון שאמרו ישראל שהבאר באה להם על ידי משה ואהרן, הוסיפו שהדבר ארע על ידי משה שהכה בצור. אבל לפי הפירוש השני, כיון שפירש "נדיבי עם" על נשיאי השבטים, אם כן מהו "במחוקק". כך בחומש "רש"י המבואר".
פסוק כז:רש"י ד"ה יאמרו המשלים, בלעם שנאמר בו (כג, ז) "וישא משלו". ד"ה המשלים, בלעם ובעור, והם אמרו. ע"כ. הדיבור הראשון קשה משום שרש"י מסב לשון רבים על יחיד, והשני - משום שכאילו סותר את הראשון. וברור שהכוונה בדיבור השני, להסביר מדוע באה כאן לשון רבים. וציון בלעם לבדו בדיבור הראשון הוא כדי להבדיל בין האב לבנו - בלעם היה גדול מאביו (ראה להלן כד, ג ברש"י). (פ' חקת תשנ"ט)
פסוק ל:רש"י ד"ה ונירם אבד, מלכות שלהם. ע"כ. והוא כדברי אונקלוס, אלא שאין רש"י מזכירו. וקשה לי הו"ו הפתוחה של "ונירם". (פ' חקת תשס"ב) וראה "ספר הזכרון". לדבריו, פירושו של רש"י לא עולה יפה עם ניקוד התיבה, אך בדברי חידות ומשלים אין להקפיד כל כך בזה. הערת הרב איתן שנדורפי שי': ורשב"ם מבאר שהמילה "ונירם" איננה צורה של שם העצם 'ניר', אלא צורת 'ונפעל' (פועל) של שורש יר"ה, והצורה היא גוף ראשון רבים קל עתיד מהופך לעבר על ידי ו"ו־ההיפוך, בתוספת כינוי פעול ('וַנִּיר אותם' נהפך ל'ונירָם'). אילו היתה המילה "ונירם" מבוססת על שם העצם 'ניר', אזי הו"ו היתה מנוקדת בשוא. וראה גם חזקוני בפירושו השני ו"העמק דבר".
פסוק ל:רש"י ד"ה אבד חשבון עד דיבן, ...תרגום של "סר" - עד, כלומר סר ניר מדיבון וכו'. הביאור קשה, גם בשל העובדה ששתי מילות "עד" הנוספות שבפסוק מתפרשות לכאורה כרגיל, וגם משום "עד־דיבן" - המקף. אגב שיחה עם ר' בנציון קריגר שי' על רש"י זה שאלתי למקור המקף, כי משום מה החשבתיו כניקוד וטעמי המקרא. וצריך לברר באיזו תקופה התחדש המקף. (פ' חקת תשנ"ד) הערת הרב יחזקאל פייגלין שי': המקף הוא קדום ביותר ומופיע כבר בכתב היד של "כתר ארם צובא". כלומר לפני למעלה מאלף שנה.
פסוק לד:"...אשר יושב בחשבון". בשבת נתקשיתי בלשון ההווה, שהרי כבר אינו יושב, כי נהרג במלחמה. (פ' חקת תשנ"ד) וראה יונתן בן עוזיאל שתרגם בלשון עבר: דהוה יתיב בחשבון. וראה "דעת מקרא" לספר שופטים (ד, יז) שכתב: דרך מלכים ושרים להקרא על שם ערים ומדינות ששלטו בהן, הם או אבותיהם, בזמן מן הזמנים (הראני הרב איתן שנדורפי שי').