ויקרא שם המקום חרמה
דור ראשון של יוצאי מצרים היה מלא חששות ופחדים. הקב"ה הסב אותו דרך המדבר, ולא העביר אותו בדרך הקצרה ולא דרך ארץ פלשתים, מחשש "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג, יז). הפחד שלט בהם גם שנה אחר כך, כשהם דחו את דברי כלב בן יפונה וטענו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), וסופם שנשארו במדבר ולא נכנסו לארץ. נסתם הגולל על דור המדבר. וכדי להמחיש את חולשתם מסיים הכתוב את פרשת המרגלים במפלתם של ישראל, "וירד העמלקי והכנעני הישב בהר ההוא, ויכום ויכתום עד החרמה" (במדבר יד, מה).
השינוי הגדול ניכר בצאצאיהם של דור המדבר במלחמתם בעמלקי-הכנעני דווקא במקום זה, בחרמה. "וישמע הכנעני... ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי" (במדבר כא, א), אך הפעם השיבו מלחמה שערה. ישראל התקדמו באותה דרך שהלכו אבותיהם, "'דרך האתרים'- דרך הנגב שהלכו בה המרגלים (התיירים), שנאמר 'ויעלו בנגב' " (רש"י שם שם), והפעם ברוח נחושה ובגבורה. ואף שהכנעני שבו ממנו שבי, לא נפלה רוחם, אלא נדרו נדר, וה' הצליח דרכם. בעקבות הניצחון נאמר קראו את "שם המקום חרמה" (שם שם, ג), השם שסימל בעבר, לפני ארבעים שנה את הכישלון הגדול, מציין עתה שישראל קיימו את נדרם והחרימו את הכנעני.
ברם נפלאים דרכי ה'. דווקא בזמן שהקפיץ דרוך, ועז הרצון לכבוש את הארץ - בלם הקב"ה את ההתלהבות הגדולה.
דווקא עתה היינו סבורים שמשה יכה בכוח את מלך אדום, ותחת זאת בחר משה לא להתעמת עמו אלא לסבֹב את ארץ אדום (שם שם, ד). ודאי קשה היה לעם לבלום את עצמתו החפצה להסתער על האויב. ארבעים שנה חיכו ליום שיפוג פחדם ויעלמו החששות, והם יצאו למסע הכיבוש, אך דווקא עתה משה הוא המעכב. אפשר שיש כאן כוונה ללמד את העם פעם נוספת, ש"על פי ה' יסעו... ועל פי ה' יחנו" (במדבר ט', יח'). כשהיה עליהם לעלות לארץ, ולא עלו - הם נענשו; וכשנאסר עליהם לעלות ועלו, היכום עד חרמה. עתה למדו את הלקח ולא יצאו למלחמה, אלא מתוך צייתנות לדבר משה.
ואפשר שמטעם זה נסמכה פרשה זו לפרשת פרה אדומה: "גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה".
והלקח לדורנו שקוף. ההבלגה שממשלת ישראל מבליגה על התגרויות הערבים אינה סוף פסוק. יש שישראל מתחננים לשלום ולא נענים, לא ע"י אדום ולא ע"י מואב; אך ההבטחה האלוקית לירושת הארץ תתגשם בסופו של דבר. עמון ומואב טהרו בסיחון, ולאחר שכבש סיחון מלך האמורי את עמון ומואב, הוא נפל ביד ישראל. "ויתן ה' אלקי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום, ויירש ישראל את כל ארץ האמרי ... מארנון ועד היבק, ומן המדבר ועד הירדן" (שופטים יא, כא-כב).
וכן יקרה לארץ אדום, כפי שנקרא בשבוע הבא. "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב... והיה אדום ירשה, והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל" (במדבר כד, יז-יח). והסביר הנצי"ב:
ארץ שעיר שהיה שם אדום מלפנים, תהי ירשה לאויביו. וידוע מי הן אויבי אמונת אדום (הנצרות) ומנגדיהם מעולם - היא אמונת ישמעאל וכו', כבוד ישראל וחילו יהיה על שניהם, באשר יכירו יותר את ה', והמה יודעים ביותר את ישראל שהיו כבושים תחת ידם, ויודעים כמה מסרו נפשם על כבוד ה', עתה יאשרו חילו של ישראל (העמק דבר, שם שם, ד"ה "והיה ירשה").
ובספר מאיר עיני חכמים של האדמו"ר מאוסטרובצא כתב, עפ"י דברי המדרש בויקרא רבה, שהנוצרים יכבשו את ארץ ישראל מיד הישמעאלים והם יחזירוה לישראל. וכתב טעם לזה, שהישמעאלים מאמינים בא-ל אחד, ויש להם זכות מילה, כדברי הזוהר, ואם ישראל יקחו מהם, יהיה קטרוג על ישראל, שאינם ראויים לקחת מהם את ארץ-ישראל. וע"כ סיבב הקב"ה שהנוצרים יקחוה מיד הישמעאלים, וישראל מיד הנוצרים, ולנוצרים אין זכות על ארץ-ישראל וע"כ לא יהיה קטרוג על ישראל. והוא על דרך שאמרו "עמון ומואב טהרו בסיחון".
ובספר מוסד היסוד מספר שבחצר המלוכה האנגלי היתה מסורת שעל מלכות בריטניה להשיב את ישראל לארצם, לארץ ישראל. ושאל השר מונטיפיורי את ר' משה מגיד בפגישתם בקושטא בשנת ת"ר, אם יש למסורת זו מקור בכתבי הקודש, וענה לו, שבפסוק "בשובה ונחת תושעון", יש רמז לזה, כי "בשובה ונחת" בגימטריה "מלכות בריטאניא". מונטיפיורי שמח מאוד על רמז זה, ואמר שימסור זאת בחצר המלוכה.