פסוק א:ויקח קרח בן יצהר וגו' לקח קרחה לעצמו והביא קרחה לעולם, שמתו בסיבתו חמשים ומאתים איש, ונעשה קרח מן העולם הזה ומן עולם הבא. וי על קיחה זו. ויקח, וי קח, שהיא גיהנם בגימ' ק"ח צועקת לשר שנה קח אותם מן העולם, שרצה לבטל חק העולם, וחרק שניו על רקח שהוא אהרן, וחקר על שלשלת היוצאה ממני, והוא קרח מהחקירה, וניבא ולא ידע מה ניבא, ובטח בעשרו, ושלמה צווח ואמר בוטח בעשרו הוא יפול, שנפל לגיהנם שנאמר וירדו חיים שאלה. וכן ויקח ו"ו יו"ד קו"ף ח"ת עם המלה בגימט' בוטח בעשרו היה, כמו שארז"ל בסנהדרין פרק חלק, ג' מטמוניות גנז יוסף, אחד נגלה לקרח ואחד לאנטונינוס ואחד לעתיד לבא. ואיך נגלה לו לקרח המטמון, שמעתי שכשאמר הקב"ה למשה דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו', ולא נאמר זה אלא לישראל שהוא להם חלף עבודתם, אבל שבט לוי שלא היו בעבודה לא הותר להם והוא גזל בידם, כי אחת מז' מצות בני נח הוא הגזל. ולזה שבט לוי לא הקריבו קרבנות עם הנשיאים שלא היה להם קערת כסף מזרק כסף כף אחת עשרה זהב, והם כולם עניים מחזרין על הגרנות, ושום אחד מבני לוי לא פשט יד לא בביזת הים ולא שאלו ממצרים, וקרח היה נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו, והיה הולך מבית לבית וחומד ורואה איך היו כל אחד ואחד מישראל נוטלים ממונם של מצרים, נכנסה חמדת הממון בלבו, כשראה הקב"ה כך גילה לו המטמון, דחציפותא אפילו כלפי שמי מהני, וכמו שארז"ל בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, אמר לו הקב"ה אתה חומד ממון שאינו שלך טול ממון רב, אבל אותו תראה וממנו לא תאכל, ועליו נאמר ואץ להעשיר לא ינקה. ולפי שהיה הממון גזל בידו לא נהנה ממנו שום אדם, וכשראה קרח וידע בחכמה שאותו המטמון אינו שלו והוא כמו גזל בידו, ומשה ואהרן בא להם העושר בהיתר, משה מהפסולת של לוחות, ואהרן הגדול מאחיו שגדלוהו אחיו כמו המעשה של פנחס הסתת שמנוהו כהן גדול ובאו אחיו הכהנים וראו אותו חוצב אבנים ולא הניחוהו ומלאו המחצב לפניו דינרי זהב. כשראה כן אמר רב לכם, זה העושר הוא הרבה לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובא להם בשכר טרחם ועמלם, ומדוע תתנשאו במה שלא עמלתם בו ולא גדלתם. ודתן ואבירם גם כן נתקנאו לפי שהיו במצרים עשירים וירדו מנכסיהן. ומכאן תדע מעלתן וקדושתן של בני לוי שראו כל כך ממון ולא חמדוהו, ובבזה לא שלחו את ידם, כי מאסו בחמדת העולם נגד למודם, ואמרו טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, טוב סחרה מסחר כסף, ועליהם אמר התנא לא תחמוד כבוד יותר מלמודך. ועל זה בחר בהם הקב"ה. והבטיחם ואמר להם אני חלקך ונחלתך וגו':
פסוק א:ויקח קרח. ארז"ל מה לקח לקח טלית שכולה תכלת ובא לו אצל משה אמר לו זו פטורה או חייבת בציצית אמר לו חייבת, התחיל לצחק עליו אמר לו טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה. וכן בית מלא ספרים מהו שיהיה פטור ממזוזה, אמר לו חייב אמר לו התורה מאתים ושבעים וחמש פרשיות וכולן אין פוטרין את הבית, וב' פרשיות שבמזוזה פוטרתו, א"ל דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאם. והכונה בטלית לומר שלא ישתרר ויתגאה עליהן ויהיו כולם כפותים תחת ידו כמו זה הפתיל שכרוך על ז' חוטין. וכן בית מלא ספרים הכוונה על ישראל שכולם קבלו התורה, ולזה ב' פרשיות הרמז על משה ואהרן שיתגאו עליהם ויהיו כמו שהן כלויים בבית והם מבחוץ, כמו המזוזה. ועוד למה טלית ומזוזה לפי שהטלית הוא רמז למלכות שנאמר שמלה לך קצין תהיה לנו, והכונה שאין לו ללבוש המדה של מלכות כי כל אחד ואחד מישראל ראוים לה כי הם בני מלכים ובמזוזה רמז על אהרן ובניו שהיו פתח אהל מועד מבחוץ כמו המזוזה שהיא מבחוץ, והכונה שכולם ראוין לכהונה שנא' ואתם תהיו לי ממלכת וגו'. ממלכת, היינו מלכות. כהנים, היינו כהונה. כי מאחר שכולנו היינו תחת ההר ואתם הייתם עמנו ולא הייתם מופרש ומובדל ממנו, אם כן אין לכם להשתרר עלינו. וא"ת שאתה עלית להר ואנו לא עלינו, די לך שתנשא עלינו אבל לא למנות אחיך בכהונה גדולה. יצהר קהת לוי, ס"ת תר"י. וכפר בטלית ובמזוזה ובכהונתו של אהרן, הרי תרי"ג, שכפר בתרי"ג מצות., ובר"ת י"י קויתי לישועתך, לפי שראה שלשלת יוצאה ממנו וראה בניו אינם מתים. יצהר קהת לוי, בגימ' מיתה משונה, א"כ ויקח קרח לקח לעצמו מיתה משונה:
פסוק א:עוד ויקח. קרח בן יצהר, לקח בידו טענה שהוא בן יצהר ולו ראויה הכהונה, כמ"ש רש"י ז"ל אחי אבא ואבא ד' היו, ועוד שראה שהלוים נתונים לאהרן ולבניו לזה בא כנגדו, ולזה אמר ומדוע תתנשאו על קהל ה', לא אמר תתנשאו על ישראל אלא על קהל ה' שהן הלוים שנקהלו על קדוש ה' שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי, ולא די שעשית את העגל ובאו בני לוי וכבו חרון אף ה' מישראל, אלא שאתה רוצה להתנשא עליהם ולהיות הם משרתים לך:
פסוק ב:ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל. היל"ל ויקח קרח בן יצהר בן קהת וגו' ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים ויקומו לפני משה, אלא לומר שהיו מתביישים לקום עד שקם קרח ודתן ואבירם קודם ואח"כ קמו הם ואח"כ ויקהלו ג"כ אחרים עמהם. וכתב הרמב"ן ז"ל מה שלא קם עד עתה ולא ראה מה שמתו בעגל ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה, הוא ז"ל כתב הם ג"כ אמרו טענתם להמיתנו במדבר אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, גם בדבר העגל שהיה חטא גדול ומפורסם, היו המתים מעטים, וניצולו בתפלתו של משה שהתפלל עליהם מ' יום ומ' לילה, והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים דבריו, ואילו הים אדם מורד על משה בזמן ההוא היו סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן, וסבלו הבכורות מעלת הלוים וכל מעשיו של משה, אבל בבואם במדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים ולא התפלל משה עליהם ולא ביטל הגזירה מהם, ומתו כל נשיאי השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה, ואומרים בלבם כי יבאו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו, וחשב כי ישמעו אליו העם, וזה טעם להמיתנו במדבר, ואמר והנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש, כי לא נתת לנו כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים, גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויתבטל מן הבנים מה שנדרת להם כמו שבטלת מן האבות, ע"כ:
פסוק ב:ואנשים מבני ישראל. לומר שאם היו מערב רב היה תימה, אחר שראו כל מה שעשה משה מנסים ונפלאות, ויציאת מצרים היתה על ידו, ואיך יכפרו בו, כ"ש שהיו מבני ישראל. או אמר מבני ישראל, לומר בשלמא קרח היה משבטו וממשפחתו בא נגדו, י"ל מאחר שהן בני אחים ישוו החלוקות, אבל אלו הם מבני ישראל מי הכניסם, ולא די זה אלא הם נשיאי עדה והוא מנה אותם ולא הורידם מנשיאותם, לומר אולי על ה באו נגדו, והם חכמים מחוכמים, לא מחסרון דעת שבהם, זהו קרואי מועד שהם ראוים לקבוע חדשים ומועדים, אנשי שם, ויבא מזה חלול השם גדול שיבאו לטעות אחריהם ולומר מאחר שיש בהם כל המדות הללו הדין עמם, א"כ ודאי שהם ראוים לכמה מיתות ולכמה עונשים:
פסוק ב:ובמדרש תנחומא. מי היו אליצור בן שדיאור וחבריו, אע"פ שלא פירש מי הם הכתוב נתן סימניהם ומתוך המקרא אתה מבין אותם מלה"ד לבן טובים שגנב כלים מן המרחץ ולא היה בעל הגניבה רשאי לפרסמו, אמרו לו מי גנב כליך התחיל לתת סימנים, אמר אותו בן טובים בעל קומה ועיניו נאות שערו נאה, משנתן סימניו ידעו מי הוא, ואף כאן סתמן הכתוב ולא פרסמם בשמותן, ונתן סימניהם וידעו מי הם, ע"כ. מה שעשה המשל שגנב הכלים בבית המרחץ, הוא לומר שא"א לצאת מן המרחץ ערום שהוא מתבייש, כן נגעו בנבואתו של משה שהיא מלבושו וא"א לו בלאו הכי כי פשט הגוף. ועוד נאמר שמשל הכלים שגנב מבית המרחץ הוא רמז על כהונתו של אהרן שכהונתו על ידי בגדים, ובית המרחץ הוא בית המקדש שמרחץ עונותיהם של ישראל, ואינו רשאי לפרסמן כמ"ש כי יאמרו הכל זהו חכם גדול ואולי הדין עמו, ויהיה בזה ביזוי לנבואתו של משה וחלול השם, לזה לא פרסמן אלא נתן סימניהם, נאמר כאן קריאי העדה ונאמר להלן אלה קריאי העדה, מה להלן נשיאים אף כאן נשיאים. ויאמרו אליהם רב לכם, יש לכם רב ואין דברי התלמיד כלום בפני הרב, ואע"פ שאתם רבנים, בערך הרב אין לכם חשבון, ומי הוא הרב, כי כל העדה כולם קדושים, ואחר שכן הוא, ודאי בתוכם ה', ומדוע תתנשאו הואיל ויש לנו מנהיג, ואין לנו צורך בכם:
פסוק ב:ובמדרש רב לכם, אמר להם הרביתם עלינו משאוי יותר משעבוד מצרים טוב לנו תחת מצרים מתחת ידכם, שבכל שנה מתים ממנו ט"ו אלף וארבעים וחמשה, ובקשו לסקלן, לפיכך וישמע משה ויפול על פניו. רב סעדיה גאון ז"ל פירש, שמה שנפל על פניו הוא מרוב הבושה, לפי שנגעו בכבודו, לזה אין לו פה לדבר, כי אם ידבר, יאמרו הכל לכבודו הוא דורש. אח"כ ראה שאין ראוי לשתוק, לפי שכפירתם במשה היא הריסה גדולה והיא אחת מעיקרי התורה, שמזה יבאו לכפור בתורה ואח"כ בה'. לזה וידבר אל קרח וגו'. ורבי אברהם פירש שמה שנפל ע"פ הוא לפי שניטלה ממנו הנבואה, שאין הנבואה שורה מתוך עצבות, ולזה נפל על פניו כדי שתוחזר לו הנבואה, כדי להשיב על דבריהם וכדי שידע אם הם ראוים להתפלל עליהם, לזה וישמע משה ויפול ולא אהרן, ושם נאמר לו מה שידבר אל קרח:
פסוק ג:ובמדרש כי כל העדה כולם קדושים. וכי אתם לבדכם קדושים והלא כולנו נתקדשנו בסיני שנאמר לך אל העם וקדשתם, וכשנתנו עשרת הדברות כל אחד ואחד ממנו היה יונק מהר סיני, ולא נתן לנו אלא עשר דברות, ולא שם חלה ולא שם תרומה ולא שם ציצית שמענו, אלא מעצמך אתה אומר כדי לעשות שררה לעצמך וכדי לעשות כבוד לאהרן אחיך, ע"כ:
פסוק ג:עוד אמרו במדרש, מה כתיב למעלה מהענין ועשו להם ציצית, אמר למשה טלית שכולה תכלת כו'. הביאו ראיה לויקח שלקח פרשת ציצית, וענין המזוזה שאמר ובית מל ספרים, לא ידעתי מאין להם, אח"כ מצאתי שגמר קיחה קיחה כתיב הכא ויקח וכתיב התם ויקח את ספר הברית. ואמר בן יצהר בן קהת בן לוי, מה לו ליחסו כך, מאחר שבא נגד משה ונגד התורה, ועוד למה סמך ודתן ואבירם, יאמר ובני אליאב דתן ואבירם, ועוד שלא נזכרה הקיחה מה היא, לזה אמר המדרש ויקח קרח שקיחה זו היא קרח ויצהר וקהת וכו', ואמר קרת, א"ר לוי שעשה קרחה בישראל, בן יצהר שהרתיח את העולם כצהרים, בן קהת בן שהקהה שיני מולידיו, בן לוי בן שעשה לויה לגיהנם ודתן שעבר על דת אל, ואבירם שאיבר לבו מלעשות תשובה, ע"כ. ודתן ואבירם ואון, לפי שהיו בכורות והעבודה היתה בבכורות ונטלה מהם ונתנה לאהרן, לזה עמדו נגדו לעורר על הכהונה. עוד ויקח קרח בן יצהר, שראה שיוצא ממנו בן שדולק כשמן ועולה למעלה כשמן, כד"א ראשית דגנך תירושך ויצהרך, שהוא שמואל הנביא שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, וראה ג"כ שהוא מנושאי הארון שהן בני קהת. קהת בגימ' כתף ה', שהיה נושא התורה שהיא ה' ספרים, וראה בניו מלוין אותו, זהו בן יצהר בן קהת בן לוי, שעושין לויה להקב"ה על הדוכן בשיר, והוא לא ידע שהלויה היא שהולכין עמו עד שתפתח הארץ את פיה ויחזרו לבתיהם בשלום:
פסוק ה:וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר להתרות אותם בפני ישראל כדי של יאמרו כמו שאמרו אח"כ הן גוענו אבדנו כתרגומו, זהו לאמר. ואמר להם בוקר ויודע, כלומר בקרו וחפשו ודעו מעשיכם. ובמדרש בקר ויודע וגו', א"ר נתן, אמר הקב"ה. אם יתקבצו כל חרטומים שבעולם לא יוכלו להפך ערב לבקר ובקר לערב, וכשם שהבדלתי בין האור ובין החשך כך הבדלתי אהרן להקדישו קדש קדשים. דרשו כן ממה שלא אמר מחר כמ"ש אח"כ לפני ה' מחר. עוד אמר בוקר, לומר שזכות אברהם שהיה משכים בבקר ומקדים למצותו שנאמר וישכם אברהם בבקר, ולקח הכהונה משם בן נח הוא יודיע ויסכים ה' עמו למי הוא הכהונה אחריו. עוד בקר, קטורת הסמים שמקטיר אותה קודם תמיד של שחר שנאמר והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, א"כ רמז לו הקטרת שמקריבין למחר והיא מודיעה מי הוא הכהן. ויודע ה' את אשר לו. יעקב אבינו הפריש מעשר מבניו ועלה לוי בחלקו, ומלוי הפריש ממנו כהנים ולוים, אם כן בקר ויודע ה' את אשר לו, כדי שלא יקנאו בכורי ישראל. ואת הקדוש לכהונה והקריב אליו, לא אמר יקריב אלא והקריב, שכבר הקריבו ויחזור בשביל תרעומתכם וערעורכם מלהקריבו. ואת אשר יבחר בו, ללויה. יקריב, רמז לו על בניו שהן עתה רחוקים בעון אביהם ועתיד לקרבן. ועל פי דרכו רמז לו שרובו קרב, שהוא א' ובניו ג'. יבחר בו יקריב אליו ס"ת רובו:
פסוק ו:זאת עשו קחו לכם מחתות. אמר להם כן אולי יאמרו שאין להם מחתות של הקדש, כדי שיאמר להם אם כלים של חול אין אתם יכולים לשמש בהן, כ"ש אדם עצמו שהו זר שחייב מיתה שנאמר והזר הקרב יומת. ולזה אמר להם ותנו בהן אש לפי שאש הקטורת לא היתה נלקחת אלא מעל המזבח, לא מן ההדיוט ואפילו מעל המזבח לא מכל מקום אלא מצד מערב שנאמר ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה', והוא אמר להם ותנו בהן אש מההדיוט, וזהו הסם ששם להם, כמו שארז"ל שאמר להם הא לכם תשמיש החביב הוא הקטורת וסם המות נתן להם בה, והוא כוון אולי יאמרו אש מהדיוט חייב מיתה, ויאמר להם א"כ כ"ש הדיוט עצמו. והזהירם ואמר להם ושימו עליהן קטורת לפני ה', שלא יעשו כמו הצדוקין שאומרים על פסוק כי בענן אראה על הכפרת, שהוא ענן הקטורת, שישימו בחוץ ויקריבו בפנים, לזה הזהירה ואמר להם ושימו עליהן קטרת לפני ה', ולא תשימו בחוץ אלא לפני ה. וכשהתרה בהן ואמר שמעו נא בני לוי המעט מכם כי הבדיל וגו' ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהונה, ולא קבלו ואמרו המעט כי העליתנו מארץ וגו' אף לא אל ארץ וגו', ויחר למשה מאד שכפרו בו, אז שם להם הסם המות, ואמר וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטורת ואח"כ והקרבתם לפני ה' זו היא הסם. עוד קודם אמר ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת בנו"ן, לפי שהקטורת למדת הדין שנאמר ישימו קטורה באפך, לזה אמר בל' נקבה, אבל אח"כ שכפרו אמר ונתתם עליהם במ"ם שהוא לזכר שאינה למדתה, כדי שיאבדו, וזהו הסם המות ששם להם:
פסוק ז:רב לכם בני לוי. אמר להם דבר זה בערככם הוא עון גדול, שאתם בני לוי ואתם נלוים אל ה', והקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, ואתם חונים סביב למשכן, א"כ עון רב הוא לכם, גם תגרמו שיזכרו אבותיכם לרעה, שיאמרו ארור שזה גדל, ולפי שאתם מזרע לוי שעלה בגורלו של הקב"ה, לא היה מן הראוי לעשות כן, וחזר משה ואמר להם שמעו נא בני לוי, אין אתם יודעים מעלתכם כי אין לכם מעלה יותר מהאמור לכם, בני לוי, זה מספיק לכם, אלא שאין אתם מכירים, לכן שמעו והבינו:
פסוק ז:עוד אמר להם רב לכם. לומר כבר אתם מוחזקין בעצמכם שאתם רבנים ואין אתם צריכים לרב ללמוד ממנו, החזיקו עצמכם כתלמידים שנקראו בנים, ולא תבאו בק"ו ותחשבו שאין עליו פרכא לומר טלית שכולה תכלת, וכן בית מלא ספרים, וכנגד אלו שני דברים אמר ב"פ בני לוי, שאמר רב לכם בני לוי, שמעו נא בני לוי, שעדיין אתם צריכים להבנה ולרב שיבינכם וילמד אתכם, לזה שמעו נא ולא תורו הלכה בפני רבכם כי הוא חיוב מיתה, ואתם יש לכם רב והזהרו ממנו שלא תכוו בגחלתו. עוד אמר להם רב לכם. לומר כל כך אתם רבים שאתם מתעוררים נגד כל ישראל, לא די ששבט לוי הוא פחות יותר הרבה ממנין כל השבטים, ולא די זה אלא שגם מבני לוי שהם גרשון קהת ומררי, אין בכולם פחות מבני קהת, בני גרשון לבני ושמעי, היה מנינם אלפים ושש מאות ושלשים, בני מררי היו ג"כ שנים מחלי ומושי, והיה מנינם שלשת אלפים ומאתים, ובני קהת היו ד' עמרם ויצהר חברון ועוזיאל, ועלו כולם אלפים שבע מאות וחמשים, וארז"ל לפי שהיו מביטין בארון הארון היה מכלה בהם, אם כן אין בכולם מיעוט יותר מכם, זהו המעט מכם כי הבדיל, פירוש בשביל שהבדיל אלהי ישראל אתכם לעבודת משא הארון, ואף שקרב את כל אחיך, הם כולם מבחוץ, שהם נושאים היריעות והקרשים והם נושאים בעגלות, אבל אתה יותר קרוב מהם. שאתה נושא בכתף, ולכך המעט מכם שאתם מועטים ומכם הוא המיעוט, שאין אתם נזהרים בנשיאות הארון, ובקשתם גם כהונה ליכנס לפני ולפנים, ואם אתם חפצים בכהונה נסו עצמכם בקטורת שהיא אש עצים כמו אש המזבח, ותראו מה היא עושה, ואילו היתה אשה של מערכה היתה עושה כליון חרוץ ח"ו בכל ישראל, לזה לא תגשו להקריב קרבן אלא לקטורת לבד:
פסוק ז:עוד ובקשתם גם כהונה, כמ"ש ריקאנטי ז"ל וז"ל, שמעתי אך לא בקבלה גם לא מפי ספרים, כי היה להתקיים קללת קין ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה, ואין טעם מן האדמה רק שקבל עונשו מן האדמה כענין ותפתח הארץ את פיה. וענין משה ידעתם בפ' ויהי הבל רועה צאן והבן ע"כ. א"כ זהו שרמז לו כאן שלא די מה שאירע לו בקרבן הראשון שהקריב קודם אחיו הבל, ונבדל והיה נע ונד, זהו ויבדל אותך, אלא שאתה מעורר על עצמך לקיים קללתך ולהשלימה שעדיין לא נשלמה מ"ש אשר פצתה, על זה אמר ואם בריאה יברא, ר"ל שיהיה דבורו בריא ויקוים ופצתה האדמה את פיה וגו', קין קו"ף יו"ד נו"ן, כמו קר"ח עם ג' אותיות, והמלה:
פסוק ח:עוד שמעו נא בני לוי. שיראו ללוי זקנם שבקש על אחוה ועל שלום שנא' ויקחו שמעון ולוי אחי דינה, שבקש על אחוה, ולוי הוא מלשון לווי, כי כן אמרה לאה הפעם ילוה אישי אלי, יהיה בשלום עמי, והוא בן שלישי המכריע, ולזה אמר בני לוי ולא בני יצהר או בני קהת. רב לכם, שאתם עושים לויה למקום, שנאמר וסביב למשכן יחנו, ועליכם נבאתה לאה ואמרה הפעם ילוה אישי אלי. ובמדרש ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי, יש לך אדם שמדבר עם יוסף ואומר לשמעון שמע, י"א היה מבקש שיחזור בו ואמר לפניו דברים רכים, כיון שראה שלא שמע לו אמר עד שלא ישתתפו אחרים עמו, חזר עליהם ואמר שמעו נא, ע"כ:
פסוק יא:לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה'. אתה חושב שצד ערעורך הוא על אהרן, אין ערעורך אלא עם ה', ואהרן מה הוא, ה' אמר לו קרב אל המזבח ואי אפשר לו לעבור על דבורו של מקום, ואם אתה מערער עליו הוא יחיד, תעמוד אתה לבד נגדו, ולמה עשית קבוץ גדול כזה על אהרן אתה וכל עדתך:
פסוק יב:וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם. לומר להם בשלמא קרח בא עליו בטענה לומר אחי אבא ד' היו וגו' אבל הם מה טענתם, אם הוא בשביל הכהונה שהיתה בבכורות הנה הקרבן הראשון שהקריבו בהר סיני והציצו שנאמר ויחזו את האלהים, והיו ראוים למיתה אלא שחס עליהם המקום, ועתה אם יכנסו בכהונה ימצא מקום לגבות את חובו, ולא עוד אלא שהקדושה של הבכורה לא הוסרה שנאמר קדש לי כל בכור וכל מקום שנאמר לי הוא לעולם ולעולמי עולמים, אם כן לטובתן ולעלויין הוסרה הכהונה מהם. ויאמרו לא נעלה. העלוי שאמר שיש לבכור הוא בשביל הנאת הכהן ליקח ממנו ה' סלעים בפדיון, א"כ זו אינה עלוי ולא מעלה, זהו לא נעלה:
פסוק יג:המעט כי העליתנו. נראה מהענין שהן דברי דתן ואבירם, ואם היו דברי בני לוי צדקו בדבריהם המעט כי העליתנו וגו', לפי שהן לא היו בגלות, והיה להם במצרים שדות וכרמים, אבל בני ראובן היו בגלות, ואיך עלה על לבן לומר כן. שמעתי לפי שהיו דלטורין והיו מקורבין למלכות והיו משתררין על ישראל, לזה אמרו כי העליתנו מארץ זבת וגו' וכדי להשתרר עלינו, אחר שהיינו אנו משתררין, ולא די אתה, אלא אחיך גם כן, זהו גם השתרר, ורבוי הגם על בני אהרן, כמו שאמר המדרש שעשה קרח סעודה ובאו בני אהרן ליטול המתנות הזרוע והלחיים והקבה, ועמדו עליהם כו', וכן נראה מהמדרש שהן דברי דתן ואבירם ולא דברי קרח, שאמר המדרש ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי וגו', כל הדברים הללו פייס משה לקרח ואין אתה מוצא שהשיבו דבר, לפי שהיה קרח פקח ברשעו אמר אם אני משיבו יודע אני בו שהוא חכם גדול ויקפחני בדבריו ואני מתרצה לו בעל כרחי, מוטב שלא אזקק לו, כשראה משה שאין תועלת בו פירש ממנו, וישלח לקרא לדתן ולאבירם, ואף הם עמדו ברשעם ולא נזקקו להשיבו, לזה ויחר למשה מאד, למה כשאדם מתווכח עם חבירו ומשיבו יש שם נחת רוח, ואם אינו משיבו הרי הוא צער גדול. הוכרחתי לפרש זה, לפי שרבינו בחיי ז"ל פירש המעט כי העליתנו, שהן דברי בני לוי:
פסוק יד:אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו. היל"ל ולא נתת לנו נחלת וגו'. שמעתי שאמרו לו כמתלוצצים על דבריו, שאמרו לו לא הביאותנו לארץ ונתת לנו דיני השדה, שדך לא תזרע כלאים, לא תחרוש וגו', כרמך לא תזרע כלאים, ובשמיטה. וכרמך לא תזמור, תן לנו קודם השדה והכרם ואח"כ תאמר דיניהם, אין זה אלא לסמות עינינו, זהו העיני האנשים ההם תנקר, וכדי שלא יקללו עצמן אמרו האנשים ההם, כמי שמקלל עצמו ותולה בחבירו:
פסוק טו:אל תפן אל מנחתם. במדרש אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו עם עולת הבקר ומנחתו והיא של כל ישראל, ואלו הואיל ופירשו מבניך אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש ולא תאכלנו. ויש מי שפירש שהיתה עת תפלת המנחה, לפי שהוא אמר בקר ויודע ה', אולי ישובו, והם לא די שלא שבו אלא שהוסיפו רשע על רשעתם, לזה כשבאה עת המנחה שהיא עת התחלת הדין לעשות עמהם דין, ואם יתפללו לפניך אל תפן לתפלתם, כי תפלת שכור תועבה, והם שכורים בחמת המחלוקת, לזה אל תפן אל מנחתם להאריך להם אלא מדת הדין מיד תפגע בהם:
פסוק טו:לא חמור אחד מהם נשאתי. הם אומרים שאני משתרר עליהם, מה שררה נהגתי בהם, דרך המלך ליקח בהמות העם כמ"ש בפרשת המלך את חמוריכם יקח ועשה למלאכתו. ובמדרש לא חמור אחד וגו', אמר מה שהיה דרכי ליקח וליטול לא נטלתי מהם, בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו מההקדש ואני שבשביל צרכיהם ירדתי ולא נטלתי. כונת המדרש לומר שאותו חמור שנאמר בו ויקח את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, אותו החמור היה ראוי לי ליקח משלהם הואיל שירדתי למצרים בשבילם הי"ל ליקח מהם שכירות אותו חמור ולא לקחתי. ולא הרעותי את אחד מהם, כשהיו באין לפני לדין לא זכיתי את החייב ולא חייבתי את הזכאי:
פסוק טו:שמעתי שעיקר המחלוקת הם דתן ואבירם, ועל אלו אמר לא חמור אחד מהם נשאתי, כשראה איש מצרי מכה איש עברי וברח, היה מן הראוי הואיל והוא היה סיבת בריחתו, שאותו חמור יהיה שכירתו עליו, הואיל והצילו מיד המצרי והוא סבת בריחתו, ופירוש נשאתי שאקח עליו בהקפה, כמו כי תשה ברעך משאת מאומה. ולא הרעותי, כאשר יצאתי ביום השני וראיתי שני אנשים עברים נצים שהיו דתן ואבירם, והיה סיפוק בידי לעשות עמו רעה לפי שאני בן בת מלך, ועכ"ז לא עשיתי עמו כי אם אמירה לבד שנאמר ויאמר לרשע וגו', ולזה אמר אחד אחד ב"פ, שהם ב' דברים וכל אחד נפרד מחבירו:
פסוק טז:ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרן. למה אחר שאמר אתה וכל עדתך למה אמר אתה והם. ועוד למה חזר ואמר וקחו איש מחתתו, כבר אמר זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו ותנו בהן אש ושימו וגו', ולמה אהרן עמו. הרמב"ן ז"ל פירש, כי מתחלה אמר להם קחו לכם מחתות והיה האיש אשר יבחר בו הוא הקדוש, לא אמר שיהיה אהרן עמהם, והם שתקו ואולי לא נתרצו ולא הודו לו בכך כי חשבו שאם יהיה אהרן עמהם תרד אש לכולם או לא תרד כלל ויהיו כולם שוים, ואם לא יהיה אהרן עמהם ולא תרד אש יאמר כי לא בחר בנו, ויחשבו כי בו בחר ה' לפי שירדה אש בקרבנותיו ביום השמיני, ואותו היום יש לנו טענה עליו שלא היה לבחור באהרן שיהיה הוא כהן, רק בזכות ישראל שעשו המשכן ולכל שליח צבור היה יורד, שעדיין לא הוחלפו הבכורות בעת ההיא, על כן לא היה חפץ קרח לעשות הדבר בלא אהרן, והיו שם דתן ואבירם כאשר דבר להם משה כן, והם היו בכלל מה שאמר וידבר אל קרח ואל כל עדתו, וכאשר שלח להם ואמרו לא נעלה, אז חזר משה אל קרח ואמר וקחו איש מחתתו חמשים ומאתים מחתות, הנה הוציא מכללם דתן ואבירם, וזה טעם המנין, כי מה צורך להזכיר כאן המנין והכניס אהרן שיהא עמהם, ע"כ. א"כ לזה חזר ואמר אתה והם, להוציא דתן ואבירם, שהם שיחתו והעיזו יותר שאמרו המעט וגו' כי תשתרר עלינו, העיני האנשים ההם תנקר וגו':
פסוק יח:ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרן. משה למה, אלא הם כבר ידעו שהן חוטאים בנפשותם, ואמרו כמו המעשה של צדקיהו ואחב שאמר להם נבוכדנצר אני רוצה לנסותכם כמו שנסיתי לחמו"ע, אמרו אינון תלתא הוו ואנן תרי, א"ל בחרו לכם עוד א' ובחרו ביהושע הכהן הגדול כו' כדאי' בפ' חלק, כן כאן כשאמר להם אתה ואהרן. אמרו אולי נפיש זכותיה או אולי לפי שעשה העגל הוא יהיה סיבת מיתתנו, לזה עמד משה עמהם:
פסוק יט:ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד. איך נקהלו עמו, כבר אמרו במדרש שאותה הלילה היה הולך משבט לשבט ואומר להם מה אתם סבורים שאני עוסק ליטול הגדולה לעצמי, אני מבקש שתהא הגדולה חוזרת על כולנו, שמשה נטל מלכות לעצמו ונתן הכהונה לאחיו לחק עולם, והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי לו, עד שנתפתו כולם, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל שאמר להם אתם כולכם ראוים לכהונה גדולה, כבר שמעתם במעמד הקדוש שאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובזה נתפתו ובאו כולם בחשבם שמא תחזור להם הכהונה, או לבכורות, וקרח לא כן יחשוב, כי לא היתה כונתו טובת הקהל בזאת, אלא שאם תצא ח"ו שימותו, אזי ימותו כולם יחד ותמות נפשו עם פלשתים, וכדי שלא ימות הוא וישארו הם קיימים, שכבר ידע ממיתת נדב ואביהוא שמתו בשרפה שימות הוא ג"כ, אלא אמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש ג"כ, והקב"ה יודע הלבבות, אמר הבדלו מתוך העדה וגו' ואכלה אותם כרגע. ויפלו על פניהם משה ואהרן, בחשבם שלהם הדבור של הבדלו מתוך העדה הוא למשה ולאהרן לבד כמ"ש הרמב"ן ז"ל וז"ל, יש לשאול אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם למה היה הקצף עליהם לאמר ואכלה אותם כרגע, ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו, איך אמר משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. וכתב רבינו חננאל ז"ל שמה שאמר הבדלו מתוך העדה הזאת על עדת קרח בלבד לא על עדת ישראל, ויאמר אל אלהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא, מיד הודיעו הקב"ה למשה כי לא את עדת בני ישראל ביקש לכלות אלא עדת קרח בלבד, לפיכך פירש לו זה שאמרתי הבדלו העלו מעל משכן קרח אמרתי לך. והזהיר להם העלו מסביב למשכן קרח, אולי כאשר יראו קרח ועדתו ישובו, אלו דבריו ז"ל. ואינם נכונים כי לא היה מן הראוי שיאמר על קרת דתן ואבירם שהן ג' אנשים הבדלו מתוך העדה, כי אינם עדה, ואין ישראל בתוכם, ואהרן עם עדת קרח מקריבי הקטרת היו בתוכם בבואם, ועוד כי הבדלו רמז למשה ולאהרן בלבד כמו הרומו, וכן ואכלה אותם כרגע רמז למגפה שמכלה עם רב ועצום כרגע, וחלילה למשה שלא יבין נבואתו ויטעה בה. אבל הטעם כי מתחלה היה לב העם אחר משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו ושמו עליהן קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן, אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם שלכבוד כולם הוא מקנא, וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כולם לראות אולי יישר בעיני האלהים ותשוב העבודה לבכורות, וזה טעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה. והנה נתחייבו כליה לפי שהרהרו אחרי רבן והם כמהרהרים אחר השכינה ומוותרים על נבואתו של נביא בלבן, וחייבין מיתה, ומשה ואהרן למדו עליהם זכות שלא חטאו במעשה, אלא קרח הוא הגורם והוא המפתה אותם, וראוי שימות הוא לבדו, ולהודיע עונשו לרבים. וזהו דרך מבקשי רחמים, להקל החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, והוא ז"ל האריך. ומלבד מה שהקשה הרב על רבינו חננאל ז"ל, יש עדיין קושיא אחרת., שאם דמו משה ואהרן שעליהם נאמר הבדלו, מאי וידבר ה' אל משה לאמר, מאי לאמר, כי כל לאמר שבתורה הוא לאמר לישראל. והנראה הוא שנפלו על פניהם שידעו ודאי שמה שאמר הבדלו מתוך העדה הוא על עדת קרח, וזהו אומרו הזאת, ולא אמר העדה סתם, אלא שפחדו ממדת הדין שלא תצא ותחול בעולם, שכיון שנתנה רשות למדת הדין לחול אינה מבחנת בין טובים לרעים, וכמו שחשב קרח, ולזה נפלו על פניהם, כי נפילת אפים היא למה"ד, וכן אמר ועל כל העדה תקצוף ולא אמר יקצוף וכן נראה מהמדרש וז"ל, אל אלהי הרוחות לכל בשר, אמר לפניו מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה, מהו עושה משלח לשם לגיונותיו ועושה בהם אנדרלומוסיא והורג טובים ורעים, לפי שאינו מכיר מי מרד ומי לא מרד, מי כבד את המלך ומי קללו. אבל אתה יודע מחשבות של כל אדם ואדם ויודע רוחו של כל אחד ואחד, לכך נאמר אל אלהי הרוחות לכל בשר, אמר להם הקב"ה יפה אמרתם, אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא. אם כן כל כונתו של משה, שלא תחיל מדת הדין ולא תבחין בין רעים לטובים ואמר לו אני מודיע מי חטא, זהו דבר אל העדה לאמר, לאמרם ולנשאם. העלו מסביב, לכם יש עילוי, אבל להם יש ירידה בלא עלייה, ורמז על ב' דברים, על, עילוי ועל הסרה, ומשה כדי שלא יתגאו, אמר העלו מסביב, סורו נא, וכדי להפחידם. ומה שאמר למשכן קרח יאמר העלו מסביב מעל אהלי קרח, כמו שאמר משה סורו נא מעל אהלי האנשים, אלא אמר משכן לומר שהוא עשה לו משכן לנפשו, ונעשה הוא כהן גדול, ודתן ואבירם נעשו לוים, ועומד ומקטיר קטרת, וכפר במשכן ה', ובמי ששוכן בתוכו, ובמי שעובד בתוכו, כמו שאמר המדרש שאמר קרח לא משה נביא ולא אהרן כהן ולא תורה נתנה מן השמים:
פסוק כה:ויקם משה וילך אל דתן ואבירם. לקרח לא הלך לפי שהוא חוץ לאלפים אמה מן המשכן תימנה, ודגל ראובן רחוק ממנו אלפים אמה אין צריך להזהיר אותם, שהן סיבבו הרעה, אבל דתן ואבירם יושבים בתוך הדגל, ומטה שמעון ומטה גד חונים סביבו, לאלו צריך להזהיר שלא יספו, לזה הלך והזהירם ואמר סורו נא מעל וגו', וגם כדי להתרות בהם אולי ישובו. ובמדרש אמר אע"פ ששמע משה מפי הגבורה, לא אמר להם העלו עד שהלך והתרה בהם שנאמר ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, להודיע רשעתם, שאע"פ שהלך משה ברגליו אצלם, הרשעים קשים לרצות, מה עשו, לא רצו לצאת מאהליהם, כיון שראה משה כן, אמר עד כאן היה עלי נעשות. ולזה הוליך עמו זקני ישראל, להראות להם העזות שבהם, ושהם ראוים לכל מיתות שבעולם, ולא יאמרו כמ"ש אח"כ אתם המיתם את עם ה', על אלו, כמו שנבאר לקמן בעז"ה. א"כ מה שאמר סורו נא מעל וגו' הוא לישראל שיסורו מעל אהלי דתן ואבירם. עוד אפשר לומר שיסורו אמר גם כן ללוים שהם חונים הביב לבני קהת, ולישראל שהם שבט שמעון ושבט גד, והקב"ה נתן לו כח בקולו עד ששמעו כולם אע"פ שהם רחוקים זה מזה, ולזה סורו נא מוטעם. ועלו כולם, שנאמר ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב:
פסוק כז:ודתן ואבירם יצאו נצבים. מאי נצבים, היל"ל ונצבו פתח אהליהם, אלא ארז"ל שהיו מחרפין ומגדפין, זהו נצבים, שאמרו אתם אומרים פן תספו בכל חטאתם, הרי אנו קיימין, כמו אתם נצבים ת"א קיימין, וכן אמרו שהן קיימין אבל משה ואהרן ח"ו יאבדו. ואמר ונשיהם, לומר שנשיהם היו מחרפות ומעיזות פניהם יותר מהם, שעמדו פתח אהליהם והניחו בניהם אחריהם, וכן ארז"ל גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי חכמים יותר משנאת העכו"ם לישראל, ונשיהם יותר מכולם, כי נזדווגו כפי מעשיהם:
פסוק כח:ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני, שליחותו של משה לא שם אותו בתנאי ובספק, כי כך היל"ל כמו שאמר אם כמות וגו' לא ה' שלחני, כן היל"ל ואם בריאה וגו' ה' שלחני, אלא ח"ו ששליחותו של משה לא נסתפקו בו ישראל, כי כבר האמינו בו ישראל שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו וגם במעמד הר סיני אמר וגם בך יאמינו לעולם, לזה אמר בודאי ה' שלחני, ואיני ח"ו כופר ואיני מכניסה בתנאי, אבל לעשות המעשים האלה להסיר הכהונה מן הבכורות ולהחליפם בלוים ולתת כהונה גדולה לאהרן אחי, כי לא מלבי, ר"ת כהונה לויה מלכות, על אלו הוא הוא התנאי. עוד בזאת תדעו מנתינת התורה שנקראת זאת, תדעו כי ה' שלחני, שהייתי עולה להר ויורד לעיניכם בשליחותו של מקום, לך אל העם וקדשתם רד העד בעם, לך אמור להם, כה תאמר אל בני ישראל, משה ידבר והאלהים יעננו, מכאן שכל מה שאני עושה הוא בשליחותו של מקום:
פסוק כח:ובמדרש כיון ששמע משה שאמר קרח לא משה נביא ולא אהרן כהן ולא תורה מן השמים, הלך משה אצל הקב"ה ואמר אני מוותר על בזיוני ובזיונו של אהרן אבל בזיונה של תורה איני מוותר, שנאמר בזאת תדעון, ואין זאת אלא תורה, שנאמר וזאת התורה:
פסוק כט:אם כמות כל אדם ימותון. אמר כן, לפי שהמיתה היא ממרקת עון כמאמרם ז"ל מיתה מכפרת על חילול השם, שנאמר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, לזה אמר אלו כפרו בה' ובתורתו ובנבואתי ובכהונת אהרן וחללו השם, אם כן אין מן הדין שימותו, שהמיתה מכפרת, ואלו אין להם כפרה עולמית, כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו לא לרשעים כאלו, כי המת אף שמת וגוע בעונו, כשמתעכל הבשר יתמרקו העונות, אבל אלו יהיו בחיי בשרם ויהיו חיים בגיהנם שלא יכלו לעולם, כי כשכלה הגשמות תקבל הנשמה רוחניות, אבל כל שיש גשמיות לא יש רוחניות, וא"א שיהיו במקום רוחני מלובשים בגוף. ודאי שצריך הרוחניות לכלות הגשמות, וזו דרכה של גיהנם, לכלות לכל גשמות שקנה הגוף ולנקותו, אבל אלו כל כך נתעבה גשמותם ברדפם אחר השררה עד שכפרו בכל, עד שאין כח באש של גיהנם לכלותם, וזה פורענות גדולה, שכל עוד שתמצא האש מקום לחול, אינה מסתלקת משם לעולם:
פסוק כט:ופקודת כל האדם יפקד עליהם. הוא על זמן התחיה שיפקוד הקב"ה כל נשמה ונשמה להחיותה, אבל אלו אין להם תחיה, כי התחיה היא למתים אבל אלו הם חיים, שנא' וירדו חיים שאלה, כמו שהן בקשו השררה והחיים לגופן, כן יהיה שיהיו חיים לעולם בחיי הגוף א"כ התחיה היא למתים למי שהמית גופו, לא לאלו. וכן אמרה המשנה בפרק חלק עדת קרח אינה עתידה לעלות שנאמר ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל, ותכס עליהם הארץ בעה"ז, ויאבדו מתוך הקהל בעה"ב, דר"ע, ר' אליעזר אומר עליהם הוא אומר ה' ממית ומחיה, למי שמת מחיה, ולמי שהורד שאול כגון אלו שלא מתו אלא שירדו לשאול, ויעל, רבי יהודה אומר הרי הן כאבדה המתבקשת, שנאמר תעיתי כשה אובד בקש עבדך:
פסוק כט:עוד אם כמות כל האדם, הוא על קרח שהוא עדיין בקללתו של ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה הוא עומד, והאדמה תנקם ממנו, לזה אין לו מיתה כמו כל אדם. ופקודת כל האדם יפקד עליהם אמר על דתן ואבירם שהן מבני דור הפלגה כדלקמן, ונאמר עליהם וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, זהו ופקודת כל האדם יפקד עליהם, בעת פקודתם יאבדו, בעת שיפקד עליהם מעשיהם הראשונים יאבדו, שנאמר ויאבדו מתוך הקהל, ולז"א האדם האדם ב"פ, ולז"א ואם בריאה על קרח שכבר קללתו נבראת, שנאמר ארור אתה מן האדמה אשר פצתה. יברא ה' על דתן ואבירם:
פסוק כט:ובנדרים פרק אין בין המודר, אם בריאה יברא ה', אמר משה לפני הקב"ה אם נבראת גיהנם מוטב ואם לאו יברא ה' למאי נ"מ אילימא למברי הא כתיב אין כל חדש תחת השמש, אלא לקרובי פתחא:
פסוק כט:עוד אמר ואם בריאה יברא, בא לרמז למה שאמר במדרש רבי תנחומא וז"ל ותפתח הארץ את פיה, רבי יהודה אומר באותה שעה נפתחו לארץ הרבה פיות, שנאמר בקרב כל ישראל, א"ל ר' נחמיה והא כתיב ותפתח הארץ את פיה ולא פיותיה, והיאך אתה מקיים בקרב כל ישראל, אלא שנעשית הארץ כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם או ממונו היה מתגלגל ויורד עמו אפילו כלים ביד כובס או מחט שאולה ביד אחר היתה מתגלגלת ויורדת עמו והכלים היו באים ומתגלגלים ויורדים עמו, זהו ואת כל היקום אשר ברגליהם, כאילו יש להם קימה ורגלים, שהיו מתגלגלים ובאים עד מקוה עמידת רגליהם. אם כן לזה אמר ואם בריאה יברא, בריאה לקרובי פתחא, יברא ה', שתעשה הארץ כמשפך, שאם יש שום אדם מהם באיזה מקום שיתגלגל ויבא לפתחה של האדמה. וידעתם כי נאצו, מנאצים אין כתיב כאן אלא נאצו לשעבר, והבן:
פסוק כט:ומה שאמר לא ה' שלחני, לסבב ולגרום מיתתם, כי כבר גזורה מימים קדמונים שנאמר לו אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב וגו'. שאת, שתשא הארון ותנשא, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, שאתה רובץ בפתחה של גיהנם, ואמר כן כדי שלא יאמרו אתם המיתם את עם ה', והם אמרי על הר"ן שנשרפו:
פסוק לא:ויהי ככלתו לדבר. הקב"ה מקים דבר עבדו, שמיד נתקרבה פתחה, של גיהנם תחת רגליהם במקום עמידתם, ולא נפתחה בעובי העליון על פני הארץ, שאם כן היתה אש של גיהנם יוצאת ומלהטת כל המחנה, אלא נפתחה בעובי התחתון של ארץ, ומה שתחת רגליהם היה חלול נבקע וירדו לפתחה של גיהנם, ולזה ותבקע האדמה ולא הארץ, ואח"כ ותפתח הארץ את פיה ותבלע. ואמר בלשון בליעה, לומר שמיד נסתמה, שלא תצא חומה של גיהנם לעולם ותהא מלהטת כל העולם, אלא כאדם שפותח פיו וסוגרו מיד, ולזה ויאבדו, שלא נראה מקום בליעתם:
פסוק לב:ואמר ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש. לא אמר ואת כל הרכוש אשר לקרח, לרמז למה שארז"ל שאפילו מחט שאולה היתה מתגלגלת ויורדת, וביום שאלה היא ברשות שואל, לזה לא אמר ואת כל הרכוש אשר לקרח. עוד כמ"ש שזה הממון אינו שלו שהוא משבט לוי, ושבט לוי לא היו בעבודה, והקב"ה אמר ועבדום וענו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, הרכוש הוא לאותן שנשתעבדו לא למי שלא נשתעבד, לזה ואת כל הרכוש בה"א הידיעה, ולא אמר אשר לקרח שאינו שלו:
פסוק לב:ולמה לא נזכר כאן ובני קרח לא מתו, מפני כבודו של משה שאמר משה ואם בריאה יברא ה' וירדו הם וכל אשר להם וגו', ואם היה נזכר כאן שבניו לא מתו, היה גנאי למשה שלא הועילה תפלתו, שהרי נשאר מהם שארית בארץ, ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים, לזה התורה לא כתבה זאת כאן וכתבתו במקום היחס בפרשת פנחס, ושם ביארתי הטעם למה נכתב שם ע"ש:
פסוק לד:וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם. שהיו צועקים משה אמת ותורתו אמת והן בדאין, כההוא מעשה דההוא טייעא דפרק המוכר את הספינה דאמר ליה לרבה בר בר חנה תא ואחוי לך בלועי דקרח כו', אמר ליה אצית מאי קאמרי, שמע דאמרי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין, לזה התפללה חנה עליהן לפי שהרהרו תשובה וכר' אליעזר. ובמדרש אמרו, שהיו אומרים למשה משה רבינו הצילנו, זה אליבא דר' עקיבא דאמר שאין להם חלק לעולם הבא שלא הרהרו תשובה אלא אמרו משה רבינו הצילנו:
פסוק לה:ואש יצאה מאת ה'. מהיכן בא זה האש, כבר ארז"ל במדרש על ויצעק משה אל ה' ותשקע האש, אמר להם עשיתם תשובה תשקע האש, לא עשיתם עדיין היא במקומה, שמע הקב"ה שהליזו על כבודו שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה, ומכבודו שהוא אש, שלח בהם אש ואותה האש לא נשקעה בארץ ולא חזרה עוד למקומה אלא נכנסה לאהל מועד, לפי שאין משיבין על הקלקלה, ואותה האש יצאה ואכלה בני אהרן שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, ואותה האש אכלה עדת קרח, ע"כ. ולזה אמר ואש יצאה, לומר שכבר יצאה פעם אחרת, לזה לא אמר ותצא אש. ואון בן פלת, לא נזכר, וארז"ל און אשתו הצילתו וישב באנינות כל ימיו, ולמה ישב באנינות, היה לו לשמוח שלא מת, אפשר לומר לפי שהעיז פניו וקם לפני משה. אבל מצאתי כתוב שישב באנינות לפי שבאה לו ההצלה ע"י אשתו ולא באה לו על ידי עצמו שיעשה תשובה, זהו ישב שבא לו יישוב וחיים בעולם ע"י אנינות שהיא האשה שנתקללה בעשר קללות, ומהם האנינות, שמתעטפות כאבל ומגדלות שער כאבל כדאיתא בפרקי רבי אליעזר:
פסוק לה:וכתב רבינו בחיי ז"ל, יש לשאול ולתמוה תמיהה גדולה בענין הפרשה. על ב' דברים, הא' משה היה רועה נאמן שהתפלל על ישראל כמה פעמים על כמה עבירות שעשו, כענין מעשה העגל וחטא המרגלים וזולתם, איך לא התפלל עליהם כאן, ואיך לא החזירם למוטב, והרי התשובה עולה על הכל, ואין לך עבירה בכל התורה כולה חמורה שבחמורות שלא תהא לה תקנה בתשובה, והלא ימינו פשוטה לקבל שבים, ואפי המורדים והפושעים בו, ואם היו מסופקים בדברי משה והיתה מחשבתם שהוא מחלק מינוי המעלות והשררות כרצונו ולא מאת ה', היה לו למשה לתת להם אות שיאמינו בדבריו, כי פקחים וחכמים גדולים היו, ומתוך האות ההוא היה מתברר אצלם כי אהרן הוא הקדוש הנבחר לכהונה, וה"ה שיאמינו בשאר מינוי המעלות שהכל נאמר למשה מפי הגבורה ואין משה בודא אותם מלבו. ועוד אם הם חטאו ומרדו בה' ובמשה עבדו, מה חטאו הקטנים המוטלים בעריסה שהיו בכלל העונש הזה, שנאמר ונשיהם ובניהם וטפם, הטף מה חטאו. אמנם אם בקשנו להלום פרשה זו על דרך הפשט, יקשה עלינו כל זה, אבל א"א להולמה כי אם בדרך הקבלה הנאמנה, והנני רומז רמזים ואתה שמענה ודע לך. תמצא בדור הפלגה הבה נבנה לנו עיר ומגדל ונעשה לנו שם, וכתוב בהם וזה החלם לעשות, ותמצא באנשי סדום שאמר ואנשי סדום רעים, וכתיב ואנשי סדום נסבו על הבית, ובאור הכתוב כי אנשי העיר והמגדל הם אנשי סדום, ואמר עליהם ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים, ותמצא באנשי סדום ואנשי העיר ובפרשה זו של עדת קרח שאמר ויקומו לפני משה, והיל"ל ויקומו על משה, אבל רמז כי היו לפני משה, פירוש קודם משה כבר היו, ומפני זה קראן אנשי שם, אותם שנאמר בהם ונעשה לנו שם, ותרגום ויקח ואתפליג, רמז על דור הפלגה, וכתיב כאן בעונשם, העיני האנשים ההם תנקר, כמי שמפחיד חבירו במכה שכבר באה לו, ומשל למה הדבר דומה, לאב רחמן שהיה לו בן כסיל ואינו נוהג כשורה, בתחלה גוער בו, בשניה מכהו ומפייסו, בשלישית מתייאש ממנו ומשלחו ביד פשעו. כן דור הפלגה שכתוב בהם וזה החלם לעשות, מה עשה הפיצם, ואנשי סדום הכם בסנורים, ועדת קרח נאבדו מן העולם. והנה כוונת הי"ת שהוא עושה חסד לאלפים בטלה בהם, ועל סוד הענין הזה אמר קהלת טובים השנים מן האחד ואח"כ אמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, וממה שאמר לא במהרה ינתק אתה למד כי לפעמים ינתק אפי' בשלישית, אבל רחוק הוא ואינו דבר מצוי, ולכך אמר לא במהרה ינתק. ובספר הבהיר אמר בפירוש א"ר עקיבא מאי דכתיב דור הולך ודור בא שכבר בא, משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו עבדים והלבישם בגדי משי ורקמה כפי יכלתו, קלקלו השורה השליכן ודחפן מעליו והפשיטן והלכו להם, ולקח הבגדים ורחצם היטב עד שלא נשאר בהם שום סיג והניחם אצלו מזומנים, וקנה עבדים אחרים והלבישם הבגדים ההם, והוא לא ידע אם טובים העבדים אם לאו, והרי כבר זכו בבגדים שכבר באו לעולם ולבשום אחרים, ע"כ. מעתה תתבאר לך הפרשה באר היטב ונסתלקה הקושיא לגמרי, ממה שלא התפלל משה עליהם וממה שחל העונש גם בטף, והבן זה. ולזה רמזו רז"ל במדרש תהלים למנצח לבני קרח על עלמות שיר, כך אמרו בני קרח, מועלמים הם הדברים שראינו ואין אנו יודעים מה ראינו, עכ"ד:
פסוק לה:מצאתי כתוב ואם בריאה, כי אע"פ שא"א שיהיו באותו עולם במלבוש של זה העולם, כי אפילו הרשעים שיורדים לגיהנם הם מתלבשים בגוף אחר, אבל אלו יברא להם חומריות שתוכל גיהנם לקבלם בחומרם, אפילו המות יהיה פולטם לארץ שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב:
פסוק לה:עוד ואם בריאה. יתן להם בריאות לקבל פורענותם, כמארז"ל כשם שנותן כח בצדיקים לקבל שכרם כך נותן כח ברשעים לקבל פורענותם. יברא, יתן כח ובריאות באש של גיהנם לעשות פורענותן אע"פ שהיא רוחנית:
פסוק לה:ואמר ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם, ואמר וירדו הם וכל אשר להם, למה פירש וכל האדם אשר לקרח. אפשר שרמז כאן על בני קרח, לזה אמר האדם אשר לקרח ולא בניו, כי הבנים אין נקראים אדם אשר לפלוני, כי אין משמעות זה הלשון אלא על עבדים ושפחות, ולפי שקרח היה עשיר והיה לו עבדים מה שלא היו לדתן ולאבירם. ואמרו במדרש מה זכות היה ביד בני קרח שינצלו, שבשעה שהיו יושבין אצל קרח אביהם היו רואין את משה וכובשין פניהם בקרקע, ואמרו אם נעמוד בפני משה רבינו אנו נוהגין בזיון באבינו, וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם, ואם לא נעמוד, כבר כתיב מפני שיבה תקום, מוטב שנעמוד מפני משה רבינו אע"פ שאנו נוהגין בזיון באבינו, באותה שעה הרחישו לבן בתשובה, עליהם אמר דוד רחש לבי דבר טוב אומר אני וגו', א"ר יוחנן מדוגמא שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא שהוא עתיד לאחוז בכנפות הארץ והצדיקים תלוים ברומו של עולם כך עשה הקב"ה לבני קרח מאותה דוגמא בעולם הזה, רבי יהודה הנשיא אומר כמון עמוד נתבצר להם בגיהנם ועמדו עליו והיו כל ישראל רואים אותם, באותה שעה פחחו פיהם ואמרו שירה, כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות, שעתיד הקב"ה לבנות את ירושלים בנין קבוע שאין לו הפסק, שנאמר אלהים יכוננה עד עולם סלה, ע"כ. כמו שעמדו על רגליהם מפני כבוד משה, כן נתבצר להם עמוד שעמדו עליו, ומ"ש שאמרו שירה כאשר שמענו כן ראינו, אפשר שראו בתהום בנין בית המקדש כמו שראה יונה כדאיתא בפרקי ר"א, וכמעשה דאותו תלמיד דר' יוחנן דדריש ר' יוחנן עתיד הקב"ה לעשות דלתות של ירושלים גבהן שלשים אמה כו' והפליגה ספינתו כו' ואמר דרוש רבי דרוש כאשר אמרת כן ראיתי כו'. א"כ מפני הקימה שקמו מלפני משה היה להם קימה וקיום לעולם. ויאבדו מתוך הקהל, הוא על דתן ואבירם שלא הניחו בנים בתוך הקהל: