פסוק א:ויקח קרח, פרשה זו יפה נדרשת. לכאורה קשה שיש איסור בלשון זה שהרי ארז"ל שאסור לומר הלכה זו נאה הלכה זו אינה נאה, דא"ל דדוקא תרווייהו יש איסור לומר, ז"א דהא הלכה זו אינה נאה לחוד יש איסור, אלא ע"כ דה"ק כשם שאסור לומר הלכה זו אינה נאה כך אסור לומר הלכה זו נאה, דמתוך זה משמע שהלכות אחרות אינם נאים ח"ו וא"כ למה אמר רש"י פרשה זו כו' וי"ל דגם כאן יש מיעוט דבשאר מקומות יש ב' דרכים האחד לפי פשוטו והשני לפי המדרש אבל כאן אין כאן אלא דרך אחד דהמדרש הוא פשוטו שאין כאן פשוטו רק המדרש הוא יפה נדרש אפי' לפי פשוטו, דאין שום פירוש על ויקח מה לקח לפי פשוטו:
פסוק א:ויקח קרח, לקח את עצמו לצד אחר הרמב"ן הקשה ע"ז ופירש שלבו לקחו ולא שהוא לקח את עצמו לצד אחר.. ונראה דגם רש"י נתכוון לזה דיש כאן מקרא קצר וכאילו כתיב ויקח לב קרח כמו שמצינו בדוד ויך לב דוד אותו ה"נ קאמר שלבו לקח אותו. והענין הזה הוא שיש עושה עבירה שנזדמנה לו פתאום ודאי אין עונשו רב כ"כ כמו אותו שמכין עצמו תחלה לכך. וזהו שאמרו הממרק עצמו לדבר עבירה וכן דברי הכתוב (הושע ו') כי זמה עשו דהיינו שעבירות שלהם אינן בפתאום אלא חשבו עליה תחלה במזמתם וכן מאמר הכתוב (ירמי' יא) עשותה המזמתה, ומש"ה אמר כאן שלבו של קרח לקח את עצמו של קרח להיות נחלק מן העדה שחשב תחבולות והכנה לזה לא בפתאום, וע"ז מביא התרגום שאמר ואתפליג ולא אמר ואפליג, אלא ואתפליג דהיינו ע"י אחר והוא כמו שאמרנו שעצמו של קרח חלק מצד לבו ומחשבתו שהסיתו לזה ובהכנה עשה כן:
פסוק א:בני ראובן, דתן ואבירם ואון בן פלת. תיקן בזה דל"ת דהך בני ראובן הוה כמו בן לוי דפירושו בן ממש לא ע"ש השבט וא"כ צ"ל דקאי על אליאב וה"ק שאליאב אבי דתן ואבירם ופלת אבי און היו בני ראובן ממש, וזה אינו דלא, הוזכרו כלל בבני ראובן, אלא קאי על דתן ואבירם ועל און עצמם וא"כ הך בני ראובן אינו ממש אלא לשבט ראובן כנ"ל:
פסוק ג:רב לכם, הרבה יותר מדאי כו'. דל"ת שהרבה לקחו ואינו יותר מדאי אין נופל עליו אח"כ כי כל העדה כו' על מה הוא נותן טעם, אלא ע"כ שיותר מדאי ואינו מציווי הש"י אלא לעצמכם לקחתם בלי הסכמת הש"י:
פסוק ה:בקר ויודע ה' את אשר לו, לעבודת לויה. רש"י מביא אחר זה שדברים אלו מפירוש תנחומא והתרגום מוכיח וצריך ביאור מה מכוון בזה. ונראה דבא ללמד דל"ת דהאי והקריב אליו הוא, קאי על אחד מהנבחרים וג' הם, א' אשר לו, ב' ואת הקדוש, ג' והקריב אליו פירוש אותו שהוא קרוב להש"י על אלו אמר אשר יבחר בו יקריב. אליו לשרתו ופירוש זה אינו, דאין אלא ב' חלוקות דהיינו את אשר לו לעבודת לויה והקדוש הוא לכהן שנאמר בו וקדשתו, אבל הך והקריב אליו אין לו פירוש על מי קאי, ע"כ פירש"י דאין כאן אלא ב' חלוקות דהיינו לויה וכהונה והך והקריב אליו הוא קאי על אלו ב' הנזכרים כבר, וע"כ פירש"י והקריב אותם כלומר שאינו כת חדש אלא קאי אנזרים קודם לו, ואמר הכתוב ששני כתות אלו יהיו קרובים להקב"ה ואותן הנזכרים יקריב אליו לעבודתו, וזהו מוכח מן התרגום דאמר ויקרב לקדמוהי לשון עתיד כלומר יהיה קרוב לו ויעשה עבודתו וזהו יקריב השני, אבל אם היו ג' כתות הי"ל לומר וית דקריב לקדמוהי אלא דהפירוש כמו שזכרנו וע"כ אמר תחלה שיקרבו הקב"ה ואחר שיבחר בו יקריב דהיינו שישמש בכהונה לפניו והרא"ם פירש בדרך אחר, ולענ"ד נכון כמו שכתבתי:
פסוק כב:האיש אחד כו' יפה אמרתם. הלשון משמע שהודה הקב"ה להם ובודאי קשה שאין זה שייך בהקב"ה לומר עליו, שינוי דעת מכח מאמר בן אדם, וברמב"ן מביא דעת רבינו חננאל לתרץ זה והוא כתב בענין אחר. והנלע"ד להקדים פירוש מאמר כל המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם, דקשה למה יהיו שוים שוגג ומזיד וכי דינא הכי. ונראה דהענין הוא כי כל העושה בסתר אם יענישו הקב"ה ע"ז יהיה חילול השם ח"ו כי אין הכל יודעים מזה ויאמרוח"ו שזה נענש על, לא חטא, ע"כ הקב"ה מזמין לו שיעשה חטא בגלוי ויאמרו הכל משפטי ה' אמת, וזהו ע"ד והאלהים אנה לידו, ואותו חטא השני הוא מוכרח לו מכח שלא יהיה חילול השם ונטלה ממנו הבחירה, ויש ע"ז דרושים רבים אלא שאין כאן מקומם. וע"כ אמר שהמחלל ש"ש בסתר נפרעים ממנו בגלוי, פירוש שיעשה חילול השם שני בגלוי. אחד שיעשה חילול השם בשוגג ואחד שיעשנו במזיד מ"מ הוא מוכרח לעשותו כמו שאמרנו עפ"ז מתורץ, שבאמת היו כלל ישראל חייבים אז כמ"ש ויקהל עליהם קרח שפירש"י שפיתה אותם כל הלילה ונתפתו והיו. חייבים על המחשבה כי החולק על רבו כחולק על השכינה כמ"ש הרמב"ן וז"ל, והנה נתחייבו כל העדה כליה שהיו מהרהרים אחר רבם כמהרהרים אחר השכינה עכ"ל וג"ז אמרו משה ואהרן שאיש אחד יחטא ר"ל שבסתר יחטא ואין גלוי אלא לו ועל כל העדה תקצוף, ר"ל שהעונש יהיה לעיני כל העדה ויהיה ח"ו חילול השם, השיבו הש"י יפה אמרתם ולא יהיה חילול כי אני יודע החטא שבסתר ומודיע לכל מי חטא דהיינו שאזמין לו עבירה שנייה, כמו שהיה באמת שישראל עשו בגלוי דהיינו וילונו על משה לאמר אתם המיתם את עם ה' אז אמר הקב"ה ואכלה אותם כרגע כי כבר נתגלה עונם. כנ"ל נכון בס"ד:
פסוק לד:נסו לקולם בשביל קול היוצא מן הארץ. פירש הרא"ם שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות שמבהיל את האדם לברוח: