כי כל העדה כולם קדושים
חז"ל מספרים שקורח כינס ר"נ ראשי סנהדראות והלבישן טליתות שכולן תכלת ושאל את משה: טלית שכולה תכלת האם חייבת בציצית? (רש"י, במדבר טז, א ד"ה "דתן ואבירם") או בית מלא ספרים האם חייב במזוזה? והדברים תמוהים, שהרי לכאורה אין כל קשר בין שאלתו של קורח להתנגדותו לנשיאותם של משה ואהרן!
נראה שחז"ל ביטאו בזאת את השקפת עולמו של קרח. סדר העולם, הרוחני כמו החומרי, הוא שישנו מרכז המאגד סביבו את כל ההיקף הרחב, מן הגרעין הזוטר שבאטום, ועד למערכות השמים האין סופיות. לכולם מרכז אחד המחבר את כל המעגל שמסביב ומעניק לו חיות. בדומה גם בסדר האנושות ניצבים ישראל במרכז, ושבט לוי במרכז ישראל, והכהונה היא הגרעין המרכזי של שבט לוי, והכהן הגדול הוא התוכן הפנימי ביותר. וכאשר ישנו מרכז, יש לכל ההיקף למה לשאוף; טול את המרכז ונטלת את השאיפה לגדלות מכל המעגל, והצבת את כולם על הדיוטה התחתונה.
קורח טען שאין צורך במרכז, "כל העדה כלם קדשים" (במדבר טז, ג). ברם הוא טעה בזה, שהרי אם הכול שווים בדרגתם, כולם נצבים במדרגה התחתונה ביותר. לעומתו סבר משה שלעולם צריך שיהיה חוט של תכלת מחוץ לבגד, שידמה לכסא הכבוד ויהווה דחף לכל המעגל להתעלות למדרגתו, ושתהיה מזוזה מחוץ לבית כדי שתהווה מרכז ודוגמא; שהרי אם כל הבגד תכלת, וכל הבית מלא ספרים, אין יסוד עליון המשמש דוגמא לעלייה רוחנית.
קורח טען כנגד שלוש הקדושות. "בקר וידע ה' את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" (שם, ה). הרי לך ג' בחירות: ישראל באומות, שבט לוי בישראל, והכהנים בשבט לוי. ומפרש המהר"ל (תפארת ישראל פרק כב) ששלוש הבחירות רמוזות בשם "אהרן": ה' אמצע האותיות האחדות; נ' אמצע - העשרות; ור' אמצע האותיות המאיות; וא' היא יחידותו של אהרן הכהן.
השקפה מוטעית זו של קורח, טוען הרב קוק זצ"ל, השתרשה באנושות כבר בימי קין; ומשמעותה היא שאין צורך במאמץ רוחני כדי להתעלות, שהרי כולם שווין במדרגתם. על כן סבור היה קין שאין בינו לבין הבל ולא כלום, ולא הבין מדוע לא מתקבל קורבנו, שהרי כולם שווים בעיניו. הוא לא ידע שיש צורך במאמץ עילאי כדי להתרומם מן ההיקף אל המרכז, וכל עוד מוסריותו פגומה, אי אפשר לו להתקרב לאלוקים ולהקריב קרבן. אמנם קין רצח את הבל כי קרבנו לא התקבל, אך באמת קרבנו לא התקבל משום שהוא רוצח, אף שהרצח יצא אל הפועל אח"כ. אילו היה קרבנו מתקבל, היה רואה בזה לגטימציה להתנהגותו. ובזה טועה גם הנצרות, שעושה עצמה כאילו אינה מבינה מה בינה לבין היהדות. לא ברור לה, מדוע היהדות טוענת לכתר הבחירה, שהרי כל האומות שוות "ומדוע תתנשאו" (במדבר טז, ג). ותוצאת השקפה זו היא, שאין צורך במאמץ מוסרי להתרומם לכיוון המרכזי שהרי בין כך ובין כך כולם שווים במדרגתם.
העולם צריך שיכיר, כי לא בהגה אחד, באמרת אמונה מתוארה לבדה, די לאדם לעוף לגן עדן, וכל אוצר הרעה... הספון בכל חדרי רוחו, בדמו ובבשרו, יכול להשאר בעינו, וממילא הלא איננו צריך צרוף ולמוד, רכוז ועליה וכו'. קץ יושם לכל אותו החשך, יכיר האדם וידע, כי כל עמלו צריך שירוכז לטוהר הנפש (אורות, עמ' לג).
משה רבינו הוא מרכז התורה, ואהרן הכהן הוא מרכז העבודה. קורח, בהתנגדותו לשני המרכזים האלה, נעזר בדוגמא של בית מלא ספרים, שאין צורך במרכז לתורה, ועל כן אין צריך במזוזה. בדומה לא נדרש מרכז לעבודה, ולכן מיותרת הציצית הבאה להזכיר את כל מצוות ה'. כשנבלעו אנשי קורח באדמה וירדו חיים שאולה, הוכחה דרך היהדות שאין תקוה לאנושות אלא בהמצאותם של מרכזים, ובשאיפה ומסירות נפש של כל הנמצאים במעגל החצוני, להתקרב אל המרכז הפנימי ולנסות לחקות אותו עד כמה שאפשר. לעולם יתנשאו משה רבנו ואהרן הכהן מעל לכל, ויוכל כל אחד מישראל לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי" (עפ"י ילקוט שמעוני, ואתחנן רמז תתל), ויהדהדו באזנינו דברי קרח ועדתו: "משה אמת ותורתו אמת"! (תנחומא, קרח סימן יא).