פסוק א:ההפניות שבפרשה מתחלפות - פעם קרח בנפרד, פעם דתן ואבירם בנפרד ופעם כולם יחד. (פ' שופטים תשנ"ה) וראה מש"כ להלן (פסוקים א ו־כט).
פסוק א:רש"י ד"ה ויקח קרח, לקח את עצמו... דבר אחר, ויקח קרח, משך ראשי סנהדראות וכו'. הקושי ברור - הפועל 'ויקח' דורש משלים, ומשלים זה הוא לפי פירושו הראשון: הוא עצמו, ולפי "דבר אחר": ראשי סנהדראות, כלומר קיחה בדברים. (פ' קרח תשנ"ו)
פסוק א:רמב"ן ד"ה ויקח קרח, ...וכאשר חטאו במרגלים, לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזירה מהם וכו'. המאורע של קרח התרחש בקדש ברנע מיד אחרי מאורע המרגלים. כל עוד העם היה מרוצה מהנהגת משה רבנו ע"ה הם התאפקו ולא העזו למרוד בו בגלוי. אבל כאשר מתו רבים בתבערה ובקברות התאוה, ונגזר על כולם למות במדבר, והעם נהיה ממורמר, היו סבורים שהגיע הזמן המתאים למרוד בו בגלוי. כך מבאר רמב"ן. ולא ידעתי מה כוונתו באמרו שכאשר חטאו המרגלים לא התפלל עליהם משה, הרי מפורש שהתפלל (למעלה יד, יז-כ). והשווה רש"י להלן (ד, ד"ה ויפל על פניו) והוא על פי תנחומא (ד), וצריך עיון בכוונת רמב"ן. (פ' קרח תשמ"ח) לשאלה זו נדרש רמב"ן עצמו (למעלה יד, יז). לדבריו, תפילת משה רבנו שם לא היתה על ביטול הגזירה, אלא רק שתהיה אריכות־אף מצד ה'. עיין שם (הראני הרב איתן שנדורפי שי').
פסוק א:גם לפי רש"י (להלן פסוק ד) מעשה קרח היה לאחר מעשה המרגלים, וכמו שנראה מפשטי המקראות. אבל ראה דברי רש"י בתחילת ספר דברים (א, א), שם פירש כדעת הספרי שמעשה קרח היה בחצרות, דהיינו קודם ביאת ישראל למדבר פארן ממנו נשתלחו המרגלים (ראה למעלה יב, טז; יג, ג), וכך דרכו של רש"י באגדות חלוקות, שבמקום אחד סותם כדעה אחת ובמקום אחר כדעה החולקת, כמבואר ברא"ם (להלן פסוק ד). (פ' קרח תש"ן)
פסוק א:רש"י ד"ה בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם וכו'. תמיהני על התמיהה שמאחורי הקביעה־הדרשה. וכי מקובל הוא לקרוא שם אדם עד שם אבי־זקנו עד שאפשר להסיק מסקנות מאי־איזכורו של שם זה? ואם תאמר שמכיון שהזכיר את שמות אבותיו עד כאן, היה ראוי להזכיר גם את שם יעקב, הרי באותה מידה היה ראוי להזכיר גם את יצחק ואברהם. (פ' קרח תשמ"ח)
פסוק א:ולכאורה צריך לומר שהזכיר אבותיו עד לוי כדי להבליט את אי־איזכורו של יעקב, שאם לא כן, היה מקום לשאול, למה מזכיר את קהת ואת לוי. (פ' קרח תש"ן)
פסוק א:אך מאידך גיסא, אם לא היה הכתוב מזכיר אבות קרח עד לוי, כל ענין טענתו היה פחות מובן. (פ' קרח תשנ"ב)
פסוק א:ואם אכן זאת הסיבה לאיזכור שמות אבותיו של קרח עד לוי, אמנם אין מקום לאיזכור יעקב, וממילא אין מקום לדרשה. (פ' קרח תשנ"ו) וראה רד"ל בהגהותיו למדרש רבה (יח, ב אות ב). לדבריו, חז"ל למדו שקרח קינא בנשיאות אלצפן (ראה רש"י ד"ה ודתן ואבירם) מהאריכות בתאור יחוסו: "בן יצהר בן קהת בן לוי", והרי כבר למדנו בפרשת וארא (שמות ו, טז-כא) שקרח הוא בן יצהר בן קהת בן לוי, ומדוע חזרה התורה על יחוסו? אלא להסביר את מניעיו: כיון שהוא היה בן יצהר בן קהת, ויצהר הוא גדול הבנים של קהת אחרי עמרם, וקרח הוא גדול בניו של יצהר, חשב קרח שראוי לו שהוא יהיה לפחות נשיא משפחות הקהתי, אם לא הכהן הגדול (הראני הרב איתן שנדורפי שי').
פסוק א:רש"י ד"ה ודתן ואבירם, בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה... אוי לרשע ואוי לשכנו וכו'. שוב (ראה למעלה ג, כט) תולים רשעות דתן ואבירם ברשעות קרח, כאילו לא היו הללו רשעים מכוח עצמם, והדבר תמוה, שהרי חזקתם בכך! (פ' קרח תשמ"ח)
פסוק א:וראה להלן (כו, ט) "קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח" וגו' - משמע שאכן זהו חטאם היחידי, ולכאורה קשה מכאן על המדרשים בספר שמות המייחסים להם כמה התייצבויות נגד משה ואהרן עוד במצרים וגם לאחר מכן, שהרי יכול היה הכתוב לומר - אשר הצו על משה ועל אהרן, בלא להגביל עניינים למקרה קרח. (פ' פינחס תשמ"ח)
פסוק א:ושמא כל הדברים הרעים שתולים בהם, הם על שום שתולים קלקלה במקולקל, אבל אם כך, מדוע לא יתלו למשל בקרח? (פ' קרח תשנ"א)
פסוק א:וראה בנידון "אור החיים" הק' להלן (כו, ט ד"ה הוא דתן ואבירם). לדבריו, עיקר מעשה עדת קרח היה בגלל דתן ואבירם, והוזכר שמם, כיון שהם היו הסיבה למחלוקת זו. וראה גם "העמק דבר" על אתר וכן מה שכתבתי למעלה (ג, כט) ובדברים (יא, ו) שאכן דתן ואבירם היו בעלי המחלוקת העיקריים. (פ' פינחס תשנ"א)
פסוק א:ובאשר ל"תולין קלקול במקולקל" אמר לי פעם ר' דב רפל שי', שהרעיון הוא לצמצם את מספר הדמויות השליליות ככל האפשר. (פ' קרח תשנ"ח)
פסוק א:ובאשר ל"אוי לרשע אוי לשכנו", אין זה כאן שדתן ואבירם צריכים היו ללמוד רשעות מקרח, אלא: הרשע מזמן לשכנו הרשע הזדמנות להפעיל רשעותו. (פ' בהעלתך תשנ"ט, מלון קרלטון, ים המלח)
פסוק א:וראה מה שכתבתי להלן (כו, ט). (פ' פינחס תשס"ב, במלון כפר גלעדי)
פסוק א:ולעניות דעתי לא רק משום שכנוּת נתפתו בני ראובן לדברי קרח, אלא משום שהיו נתונים בסיטואציה דומה - בכור שנזנח. וכן כתב ראב"ע. (פ' קרח תשנ"ב, תש"ס) הערת ר' שמואל עמנואל שי': אולי אפשר להוסיף כי אף על פי שדתן ואבירם היו רשעים מועדים וותיקים, הם לא היו טפשים. לכן נשאלת השאלה: מה חשבו להרוויח בהצטרפותם למרד של קרח? הרי בתור בני ראובן לא היו מרוויחים כלום אם קרח היה מצליח במרד והיה זוכה ל"קידום" לכהונה. אף על פי כן הם הצטרפו לקרח, כי ההתחברות לקרח באה על רקע השכנות.
פסוק א:שם. ...והלבישן טליתות שכולן תכלת וכו'. קשה לי, מהי באמת הסברא שטלית כזו פטורה מציצית. כלום שייך לומר שתכלת פוטרתה? והרי גדילים צריך בכנפי הבגד ואלה לא היו. (פ' קרח תשל"ט)
פסוק א:ומהו הקל־וחומר שבכאן? (פ' קרח תשמ"ח) וראה רא"ם. לדבריו, שאלת קרח היתה האם בגד שכולו תכלת חייב גם בחוטי תכלת או די לו בחוטי לבן.
פסוק א:רש"י ד"ה בני ראובן, דתן ואבירם ואון בן פלת. ע"כ. שאלני ידידי ר' נפתלי (תיאו) קליין שי', מה בא להשמיענו. ודברי בעל "שפתי חכמים" (אות ל) אינם משכנעים. לכאורה הכוונה לומר שגם און בן פלת מבני ראובן, כלומר משבט ראובן הוא, והעניין הוא הבכור שנזנח. (פ' חקת תשנ"א) הערת ר' גרשון באס שי': וראה חזקוני על אתר שכתב: פלת הוא פלוא, ואליאב בנו, כדכתיב "ובני פלוא אליאב...".
פסוק ב:בפרשות שלח־קרח באה תיבת 'עדה' במובנים שונים מאוד, חיוביים ושליליים כאחת. ותמהתי שאין אונקלוס מבחין בין המילים בעלי המשמעות השונה כל כך - עשרת המרגלים, סנהדרין גדולה, המתמרדים, כל עם ישראל. ואמר לי ר' רפאל בנימין פוזן שי' שאין כאן אלא משמע אחד - קבוצה של לפחות עשרה גברים. (פ' קרח תשנ"ד) וראה מש"כ למעלה (יג, כו).
פסוק ג:"ויקהלו על משה ועל אהרן" וגו'. בכל הפרשה המוסבת בעיקר על אהרן אין שמו מוזכר בה מלבד כאן, בפסוק הבא ובסוף הפרשה. ואכן מעניין, איך תפקד בפרשה זו, מה עשה ומה לא עשה - והכתוב שותק. (פ' קרח תשס"ד) וראה רמב"ן להלן (בפסוק ד) שכתב: אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך (הראני הרב איתן שנדורפי שי').
פסוק ג:רש"י ד"ה רב לכם, הרבה, יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה. ע"כ. ואילו להלן (ז, ד"ה רב לכם בני לוי) מפרש רש"י, "דבר גדול אמרתי לכם" וכו'. וראה מה שכתבתי שם. (פ' קרח תשמ"ו, תשמ"ח)
פסוק ד:רש"י ד"ה ויפל על פניו, ...נתרשלו ידיו וכו'. כלומר לא התפלל עוד בעבורם. והנה להלן (בפסוק כב) נאמר "...ויאמרו אל אלהי הרוחֹת" וגו', וכלום אין זו תפילה? (פ' קרח תשמ"ח) הערת ר' חזקי פוקס שי': וראה "משכיל לדוד". לדבריו, נתרשלו ידי משה מלהתפלל לבדו, ועמד ושיתף את אהרן עמו, כנזכר בפסוק כב. ולפי "באר בשדה" נתרשלו ידיו מלהתפלל על החוטאים, והתפלל רק על שאר העם (פסוק כב) ואמר "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצֹף?!".
פסוק ה:משה רבנו ע"ה כבר יודע את מלאכת השלטון ואת הכלל הגדול: 'הפרד ומשול!'. על כן הוא מדבר תחילה, ובנפרד, כי כאן יש דברים שאינם שייכים לקבוצה האחרת, עם בני לוי, אנשי שבטו, ורק אחרי כן הוא מזמין את בני ראובן לשיחה. (פ' קרח תשנ"ד)
פסוק ה:"בקר ויֹדע" וגו'. אמר לי ר' יצחק (איטשו) שפרונג שי' בשם מהר"ם שיף שמשה רבנו ע"ה התכוון לבדוק "את אשר לו" על פי דברי המדרש לפיו ירד המן לכל אחד מישראל על פי דרגתו, דהיינו לצדיק בגובה היד וכן הלאה. (פ' קרח תשס"ד)
פסוק ה:רש"י ד"ה בקר וידע, ...עת שִׁכְרוּת הוא לנו וכו'. לא ברור לי, מה עניין שכרות יש כאן, ויפים דברי "שפתי חכמים" (אות ק). לדבריו, כיון שכולם היו כעוסים ונתונים בחום הוויכוח, הרי זו שכרות שלא מיין. (פ' קרח תשל"ט)
פסוק ו:"זאת עשו". מוסב על קרח וכל עדתו, כלומר גם דתן ואבירם ואון בן פלת, והוא פתיחה לצו הקטרת הקטורת. והנה להלן (בפסוק יז) מוגבל הציווי על לקיחת המחתות למאתים וחמישים איש בלבד, כלומר בלי דתן ואבירם. ולהלן (פסוק כד) עדיין מוזכרים דתן ואבירם ליד קרח, אבל לא און בן פלת, וכן בפסוק כז. ואילו בפסוק לב בבליעתם באדמה נאמר "אֹתם (כלומר קרח ודתן ואבירם - ראה ספר דברים יא, ו - ואילו און בן פלת אינו מוזכר כלל) ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח". וקשה לי: (א) למה דתן ואבירם לא הקטירו קטורת (מסתבר שקטורת הקריבו רק הלויים שביניהם, וצריך לבדוק)? (ב) מה קרה לאון בן פלת? (פ' קרח תשמ"ז) באשר לשאלה (א) ראה רמב"ן (לפסוק טז). לדבריו, כאשר דיבר משה אל קרח ועדתו בפעם הראשונה (פסוקים ו-ז) היו שם גם דתן ואבירם, והיו גם הם בכלל הציווי "קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו" (פסוק ו), וכאשר שלח משה לקרא להם, והם סרבו לעלות, חרה למשה מאוד, והחליט לגזור עליהם שלא ימותו כמות כל האדם, ואז אמר משה לקרח שנית: "וקחו איש מחתתו... חמשים ומאתים מחתֹת ואתה ואהרן איש מחתתו" (פסוק יז), ובזה הוציא את דתן ואבירם מכללם.
פסוק ו:ובאשר לגורלו של און בן פלת, לפי הגמרא בסנהדרין (קט ע"ב) און בן פלת אשתו הצילתו. אמרה לו: בין אם יוכרע כמשה רבנו ובין אם יוכרע כקרח, אתה תשאר תלמיד, אם כן מה תרוויח אם תהיה שותף בוויכוח?! (פ' קרח תשמ"ח) והוסיף ר' זאב נוימן שי': לפי דברי חז"ל שם, אשת און בן פלת לא הסתפקה בשכנוע מילולי, אלא עשתה מעשה. היא ישבה בפתח הבית כשראשה פרוע, כדי להרחיק את בעלי המחלוקת מבעלה. וראה שיחות הגרצ"י קוק (במדבר עמ' 195), שלומד מכאן שבעלי מחלוקת יכולים להיות גם צדיקים שבורחים למראה אשה פרועת ראש...
פסוק ו:רש"י ד"ה זאת עשו וגו', ...וסם המות נתן להם בתוכו שבו נשרפו וכו'. הלשון קשה, כאילו הוסיף משה רבנו דבר של ממש לקטורת זו, וזה בוודאי אינו. (פ' קרח תשנ"ב) וראה מדרש רבה (יח, ח ו"מתנות כהונה" שם) וילקוט שמעוני (קרח רמז תש"ן) שגרסו "נתוּן" במקום "נתן להם". וכן בדפוסים רבים. ולפי זה אתי שפיר (הערת הרב איתן שנדורפי שי').
פסוק ז:רש"י ד"ה רב לכם בני לוי. ד"ה רב לכם. לא ידעתי מדוע חילק רש"י כאן את פירושו לשני דיבורים נפרדים. (פ' קרח תשמ"ח)
פסוק ז:רש"י ד"ה רב לכם בני לוי, דבר גדול אמרתי לכם, ולא טפשים היו וכו'. קשה לי: (א) כיוון שברור, שלשון "רב לכם" שבכאן מקבילה ללשון "רב לכם" שבפסוק ג, למה לא יפרש רש"י כאן כמו שם - יותר מדי? (ב) בגמרא סוטה (יג ע"ב) דורש רבי לוי "ב'רב' בישר - ב'רב' בישרוהו". כלומר כשביקש משה לבוא לארץ, השיב לו ה' "רב לך" (דברים ג, כו), באותה לשון בה השתמש כדי לגעור בקרח ועדתו כאן - "רב לכם בני לוי". דרשה זו קצת קשה לי, שכן היא מתעלמת לגמרי מן "רב לכם" של קרח (פסוק ג), שפסוקנו אינו אלא תגובה עליו. ויפים דברי ה"בן יהוידע" שם, שיש ללמוד מכאן שאפילו כשמוכיחים אנשים רשעים (כעדת קרח) צריך לדבר בלשון נקיה וטובה, ואף שצדק משה בדבריו, מכל מקום כיון שצדיק גמור הוא מדקדק עמו הקב"ה אף בכגון זה. (פ' קרח תשמ"ח) באשר לשאלה (א) ראה "משיח אלמים". לדבריו, אין לפרש כדלעיל (פסוק ג), שהרי לא מעצמם לקחו את מעלת הלויה, אלא מפי הגבורה ניתנה להם.
פסוק ז:שם. ...ולא טפשים היו וכו'. בתמיהה. כלומר אם נתפתו והעזו לעשות כדבר הזה. (פ' קרח תשנ"ד)
פסוק ז:שם. ...ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכו'. כך דרשו חז"ל (ברכות לא ע"ב) שהיה שמואל שקול כנגד שניהם, שנאמר "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקֹראי שמו" (תהלים צט, ו). הזכיר משה ואהרן יחד וכנגדם שמואל לבדו. (פ' קרח תשנ"ה)
פסוק ז:שם. ...לכך נשתתף לבא לאותה חזקה וכו'. קשה לי: (א) לשון "לכך נשתתף לבא לאותה חזקה". מה פירוש "נשתתף", כשהוא היוזם? (ב) ומה פירוש "באותה חזקה"? (פ' קרח תשנ"ב) הערת הרב איתן שנדורפי שי': באשר לשאלה (א) ראה למעלה (סוף פסוק א) שאכן דתן ואבירם היו בעלי המחלוקת העיקריים. והוסיף ר' חזקי פוקס שי': הלשון "נשתתף" מופיעה גם במקור דברי רש"י (תנחומא ה ובמדבר רבה יח, ח), ובמהדורת "מכון המדרש המבואר" פירשו: "נשתתף - בתחרות זו עם אהרן, לבוא - למשכן ולהקטיר קטורת". אכן במדרש תנחומא ישן (מהדורת בובר יב) הגירסה היא 'נשתטה', ומצויין שם שכך הגירסה בחלק מכתבי היד, ויש לתקן נוסחת רש"י שלפנינו. ומעין זה בחידושי הרד"ל על מדרש רבה. עיין שם.
פסוק ז:ואולי "חזקה" שבכאן הוא כמו דברי רש"י למעלה (יד, מד) "לשון חוזק", כלומר מרידה. ומעניין שבדפו"ר אין לפסוקנו אלא הדיבור האחרון, הקצר. (פ' קרח תש"ס) הערת ר' חזקי פוקס שי': הלשון "חזקה" מופיעה גם במקור דברי רש"י (תנחומא ה ובמדבר רבה יח, ח), ופירוש לה מצאתי רק בין פרשני דורנו: הרב מירקין פירש: "חזקה - אחיזה. קרח נאחז במה שמשה אמר, שאחד ינצל". ואילו במהדורת "מכון המדרש המבואר" פירשו "לאותה חזקה - מובטחת". אכן בתנחומא ישן (מהדורת בובר) הגירסה היא 'חוקה', ומצויין שם שכך הגירסה בכתבי יד רבים, והיא הגירסה הנכונה. לפי גירסה זו נקראת הנבואה ששמע מפי משה "חוקה", ועדיין צריך ביאור. וראה "נחלת בנימין" (על מדרש תנחומא) וחידושי הרד"ל (על מדרש רבה) שגורסים 'הזיקה' ומבארים שהמשמעות היא, להזקק לעסק מסוכן זה.
פסוק ח:רש"י ד"ה ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי, התחיל לדבר עמו... עד שלא ישתתפו שאר השבטים ויאבדו עמו, אדבר גם אל כולם, התחיל לזרז בהם "שמעו נא בני לוי". ע"כ. רש"י נדרש לקושי שבמילות הפנייה של משה רבנו ע"ה אל קרח - "שמעו נא" וגו', והוא מיישב, שאכן החל לדבר עם קרח לבדו, אך שינה ופנה אל "כולם", וצריך לומר כולם, כלומר כל בני לוי. ולשון "עד שלא ישתתפו שאר השבטים", קשה. (פ' קרח תשנ"ו) וראה "נחלת יעקב" שהוא טעות סופר וצריך לומר: "שאר השבט", שהרי רק לבני לוי דיבר. ואכן כך בדפו"ר.
פסוק ח:"בני לוי". הפנייה "בני לוי" נשמעת מעט מוזרה, שהרי גם משה ואהרן מבני לוי הם, ולכאורה היתה הפנייה צריכה להיות קצת יותר ספציפית, כגון קרח ועדתו. (פ' קרח תשס"ז) וכך מבואר ביטוי זה בספרו של הרב יהושע שפירא "בקרבך קדוש" (עמ' רמג): הפעם מכילים דברי משה גם רמז מכוון: "שמעו נא בני לוי". הרי גם לכם מדרגה משלכם, ובה שררה ונשיאות ראש, ומדוע אתם מלינים על קיומו של סדר מדרגות בעבודת הקודש? הדברים אינם נאמרים בפירוש, אך הפיקח יבין מעצמו שהפוסל נתפס כשהוא פוסל במומו שלו.
פסוק יב:"לא נעלה". ראב"ע מבאר את לשון העליה בשני אופנים: (א) יתכן שהיה אהל מועד בתוך המחנה במקום גבוה. (ב) מי שהולך לעבודת ה' או אל המקום הנבחר נקרא "עולה". בדרך אחרת מבאר בעל "כלי יקר". לדבריו, משה שלח אחרי דתן ואבירם לדבר על לבם דברי שלום, והם חשדו שבגלל חלקם המרכזי במחלוקת זו, חפץ משה לתת להם מינוי של שררה בתורת שוחד כדי שיסתלקו מן המחלוקת וממילא יסתלקו כולם, לכן השיבו למשה "לא נעלה", כלומר לא נקבל שוחד תמורת שום מעלה ושררה. ע"כ. בשעה שקראתי ביאור זה חשתי כאילו אני קורא את העיתון של היום או של אתמול. (פ' קרח תשס"ה)
פסוק יב:רש"י ד"ה וישלח משה וגו', מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום. ע"כ. והוא על פי סנהדרין (קי ע"א). והנה שם בסנהדרין לומדת הגמרא את לימודה שאין מחזיקין במחלוקת לא מפסוקנו כי אם מפסוק כה - "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" (וכן הוא בתנחומא קרח י). ואכן הציווי ש"אין מחזיקין" נשמע הרבה יותר מן העובדה שמשה רבנו ע"ה קם בעצמו והולך, ולא מסתפק בשליחת שליחים. וקשה לי: מה ראה רש"י לשנות. והראה לי ידידי החב"די ר' מרדכי אהרן זילברשטרום שי' שב"ליקוטי שיחות" שואל הרבי מלובביץ' (כרך כח, תשמ"ה) מעין זה, וכך נאמר שם (מתורגם ומעובד מיידיש): המפתח לביאור דברי רש"י טמון במילות הדיבור המתחיל. רש"י מצטט מהפסוק את המילים "ויקם משה" ולא את המשך הפסוק - שלכאורה מתאים יותר לפירושו - "וילך אל דתן ואבירם". בכך מבקש רש"י לתרץ קושי בפסוק. המילים "ויקם משה" מיותרות לכאורה, מספיק היה לומר "וילך אל דתן ואבירם". מכך לומד רש"י, שהיתה כאן פעולה נוספת - כלומר חוץ משליחותו של משה להזהיר את דתן ואבירם, היה כאן מעשה נוסף - "ויקם משה", וסיבת המעשה היתה "כסבור שישאו לו פנים". אין מדובר כאן בסתם קימה, אלא בקימה המבטאת תקומה וחשיבות, מעין מה שנאמר בספר בראשית (כג, יז) - "ויקם שדה עפרון", וכפירוש רש"י שם: "תקומה היתה לו". משה קם והחל ללכת הליכה מיוחדת, מכובדת, מלכותית, עם כל הפמליא. הופעה כזו שגורמת לסובבים תחושה של יראה וכבוד. כך חשב משה לנסות בדרך נוספת, עקיפה, להחזיר את דתן ואבירם בתשובה, וכך נאמר בהמשך (פסוק כה) "וילכו אחריו זקני ישראל". מי ציוה אותם ללכת? היכן זה מופיע קודם? אלא משה לקח אתו את זקני ישראל כדי שהופעתו תהיה נשיאותית ומכובדת. ואולי זה עצמו ישפיע עליהם לחזור בהם ברגע האחרון.
פסוק יב:מכאן למדים לימוד נפלא באהבת ישראל של משה רבנו. למרות שכבר נגזר דינם של בעלי המריבה, והקב"ה כבר אמר למשה "העלו מסביב למשכן קרח" (פסוק כד), בכל זאת מנסה משה מתוך אהבת ישראל עצומה שבוערת בקרבו, לחפש עצות כיצד לפעול על דתן ואבירם ולהצילם מרדת חיים שאולה.
פסוק יב:על אחת כמה וכמה, כשמדובר ביהודים שאינם מורדים בה' ח"ו, אלא רק בורים ועמי הארץ בידישקייט, מסוג תינוקות שנשבו, שחל חוב על כל אחד ואחד לעשות כל שביכולתו, תוך השתדלות גדולה, למצוא עצה כיצד להציל יהודים ולקרב אותם לאבינו שבשמים.
פסוק יב:מששאלתי את ידידי ר' יצחק הדס שי', ניסה לומר שהגמרא מבינה, כי בפסוק "ויקם משה וילך" יש משום נסיון פיוס אחרון, כאשר לכאורה כבר נגזרה עליהם הגזירה, ואילו רש"י רואה את ענין נסיון הפיוס מצד משה יותר ברור בפסוקנו. (פ' קרח תשמ"ה)
פסוק יב:ולכאורה הפסוק "ויקם" (פסוק כה) נוח יותר לדרוש ממנו שאין מחזיקין וכו' מאשר הפסוק שבכאן. ועתה ראיתי שגם ב"מלכה של תורה" נדרש לשאלתי והוא טוען שדרכו של רש"י להקדים דרשה ככל שניתן. וצריך לבדוק אם אכן כך. (פ' קרח תשס"ה, אצל רוני ודינה שי')
פסוק יב:"...ויאמרו לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש" וגו'. יש כאן משום אירוניה דמגוגית כפולה - לא נעלה, שהרי כבר העליתם אותנו! ולא רק העליתם אותנו, אלא מארץ זבת חלב ודבש אל תוך המדבר, ולא להיפך כפי שהבטחתם (שמות ג, יז). (פ' קרח תשמ"ח) הערת ר' זאב נוימן שי': וכך כתוב ב"שיחות הרצי"ה" (במדבר עמ' 179): כל תוקף החוצפה של דתן ואבירם הניצבים בפתח אוהליהם עם משפחותיהם, ועונים להזמנתו של משה רבנו "לא נעלה", מתגלה בקריאתם הנוראה: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש". ירושלים ומצרים, הכל ענין אחד: ארץ זבת חלב ודבש! ארץ ישראל היא ארץ ה', ארץ הקודש, לעילא ולעילא, והכח של זבת חלב ודבש הוא עטרת תפארתה. בכך מתגלה כוחה המהפך טמא לטהור, כחלב וכדבש שיוצאים מן האסור באכילה, והופכים להיות מותרים. וכח עליון זה הוא ענינה של ארץ ישראל, להפוך את הרע שבה לטוב, דבר שקשור לעומק עמקי סגולת ישראל ותחיית ישראל בארצו. לכן כאשר הם (דתן ואבירם) מלבישים על טומאת מצרים את עטרת התפארת של ארץ ישראל, הארץ מוכרחת להתפוצץ: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אֹתם ואת בתיהם".
פסוק יד:רש"י ד"ה העיני האנשים ההם תנקר וגו'. אפילו וכו'. וראה יונתן בן עוזיאל המתרגם־מפרש באופן שונה, כמוסב על תושבי הארץ. ואני תמיד הבינותי - האם תעשה אותנו עורים, כלומר שאנו לא נכיר את המציאות, וכדברי רש"י בד"ה הבא. (פ' קרח תשס"ב)
פסוק טו:רש"י ד"ה ויחר למשה מאד, נצטער עד למאד. ע"כ. דומה שלשון חר"ה היא בדרך כלל - כעס, או שמא זה רק כשבאה יחד עם הפועל־התיבה "אף". וצריך לבדוק. (פ' קרח תשס"ב) הערת הרב איתן שנדורפי שי': "ויחר ל" הוא בדרך כלל לשון צער, לעומת "ויחר אף" או "ויחר ב" שהוא בדרך כלל לשון כעס (ראה שמואל ב' ו, ז-ח ו"דעת מקרא" לפסוק ח שם). וראה "העמק דבר" (בראשית ד, ה; לד, ז; מה, ה). וראה "קיצור מזרחי" על אתר.
פסוק טו:רש"י ד"ה אל תפן אל מנחתם, ...תניחנו האש ולא תאכלנו (תנחומא ז). ע"כ. כלומר משה מבקש מה': כשם שאינך מקבל את הקטורת שרשעים אלו עומדים להקטיר לפניך מחר שלא כדת, כך אף חלקם שבקרבנות ציבור הקרבים כדין, גם הם לא יקובלו. וטעם בקשת משה מבואר ב"נחלת יעקב". לדבריו, לפי שהתמידים מכפרים, תמיד של שחר על עבירות של לילה ותמיד של בין הערבים על עבירות של יום, ביקש משה שלאלו לא יכופר, ושיהא ניכר לכל שלא נתקבלה מנחתם. (פ' קרח תשנ"ה)
פסוק טו:"לא חמור אחד מהם נשאתי". כלומר אין לי נגיעות אישיות במעשי ההנהגה, והראיה - "לא חמור" וגו'. (פ' קרח תשנ"ח)
פסוק טו:רש"י ד"ה לא חמור אחד מהם נשאתי, ...אפילו כשהלכתי ממדין למצרים... והיה לי ליטול אותו החמור משלהם וכו'. כלום היה לו ממי לקחת חמור בדרך ממעון יתרו ועד למלון, הרי הוא היה במדין וישראל ישבו במצרים? (פ' קרח תשס"ב) וראה "משכיל לדוד" שמקשה זאת ומתרץ שהכוונה היא שלא נטל משה שכר החמור.
פסוק טו:"ולא הרעֹתי את אחד מהם". הייתי מצפה ל־אל ולא ל־את. וצריך עיון. (פ' קרח תשנ"ח) וראה מדרש תנחומא (ז) שביאר: שלא חייבתי את הזכאי ולא זיכיתי את החייב.
פסוק טז:תמוה שכל הפרשה המופלאה הזאת (מבחן הקטורת, כעס ה' ותפילת משה ואהרן) אינה מוזכרת בספר דברים, בנאומי משה רבנו ע"ה, כשם שלא מוזכרת קריעת ים סוף. וצריך להשוות שני הספרים מן הבחינה הזאת. (פ' בלק תשס"ה)
פסוק טז:"...היו לפני ה' אתה והם ואהרן מחר". באשר לחזרה שבפסוקים אלה על האמור למעלה (ו ואילך) ראה רמב"ן על אתר. לדבריו, כשאמר משה רבנו לקרח בפעם הראשונה "קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו" (בפסוק ו) לא הזכיר שגם אהרן יהיה ביניהם, לכן לא קיבל קרח את דבריו. עיין שם. (פ' קרח תשנ"ד)
פסוק טז:רש"י ד"ה והם, עדתך. ע"כ. קשה לי: למה רש"י צריך לומר זאת? כלום אפשר להבין בדרך אחרת? (פ' קרח תש"ס) וראה "גור אריה" שבא להוציא מההבנה ש"הם" מתיחס לאלה שדובר בהם קודם (בפסוקים יב-טו) היינו: דתן ואבירם.
פסוק יז:"...והקרבתם לפני ה' איש מחתתו... ואתה ואהרן איש מחתתו". וממה נפשך קשה: אם קרח הביא קטורת, כפי שנדרש כאן - למה לא נשרף עם מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת (ראה פסוקים לב-לה ומש"כ שם)? (פ' קרח תשנ"ט) וראה מש"כ להלן (פסוק כט). הערת ר' חזקי פוקס שי': ראב"ע להלן (פסוק לה) באמת מוכיח מפסוק זה שקרח נשרף ולא נבלע. ושם הוסיף וביאר מדוע העלים הכתוב את סופו של קרח. מכל מקום יש להעיר, שפירושו אינו עולה בקנה אחד עם פיסוק טעמי המקרא שבפסוק שמביא (להלן כו, י), שכן לפי פיסוק טעמי המקרא, קרח אכן נבלע באדמה.
פסוק יז:"ונתתם עליהם קטרת... ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטרת" וגו'. קשה להסב את המילה "עליהם" על מחתת כל איש. ועוד: כלום יש הבדל בין שימת קטורת לנתינתה? (פ' קרח תשמ"ח)
פסוק יז:והנה להלן (יז, יא-יב) באים שני פעלים אלה בקשר לקטורת בסדר הפוך: "ושים קטורת... ויתן את הקטרת". (פ' קרח תשנ"א)
פסוק יז:ולכאורה אין שינויים אלה אלא לשם גיוון הלשון. אך ידעתי שתירוץ זה קצת מסוכן, כי לכאורה הוא מבטל כל אפשרות לדרשה. וצריך לשוחח על זה עם ר' יהודה קיל שי'. (פ' קרח תשנ"ה)
פסוק יז:מצאתי שלשינוי לשוני זה נדרש הרב אלחנן משה, בנו של מו"ר הרב ברוך קונשטט זצ"ל, בספרו "אמרי דעת" (עמ' כה), והשיב בשם רבי יושע ליב שילל, שלפי תוספות (גיטין כ ע"א ד"ה דילמא) לשון "שימה" אמורה על פחות משיעור כזית. אם כן משה ציוה לשים קטורת בשיעור של פחות מכזית - "ושים קטורת", וזאת משום איסור הקטרת קטורת בחוץ, ואמנם הדבר הותר לצורך פיקוח נפש, אך אם אפשר להסתפק בפחות מכשיעור, עדיף. וכשראה אהרן שאין מספיק פחות מכשיעור, נתן שיעור שלם, ולכן באה לשון "ויתן". ורק אז נאמר "ותעצר המגפה". (פ' קרח תשנ"ז)
פסוק יט:רש"י ד"ה וירא כבוד ה', בא בעמוד ענן. ע"כ. אפילו הופעת השכינה לעין כל לא השפיעה על קרח ועל עדתו! (פ' קרח תש"ס)
פסוק כא:"העדה... העדה". שני התרגומים מתרגמים פעמיים "כנישתא", ולכאורה זה קשה, אך גם רמב"ן מפרש כך, וראה דברי רבנו חננאל המובאים בחומש "תורת חיים", לפיהם "העדה" הראשון הוא עדת קרח, והשני קהל ישראל, ולעניות דעתי קל יותר להבין כך. (פ' קרח תש"ס)
פסוק כב:רש"י ד"ה אל אלהי הרוחֹת, יודע מחשבות וכו'. אם כך הרי בפיוט להקפות שמחת־תורה המתחיל במילים אלה יש בשתי הצלעות הראשונות משום כפילות, שהרי הצלע השניה היא: יודע מחשבות. (פ' קרח תשס"ג) הערת ר' חזקי פוקס שי': לפי ראב"ע משמעות המילים "אלהי הרוחות" היא, שביד ה' הכח לכלות את הרוחות לפי רצונו (שכן 'אל' הוא לשון כח), וייתכן שהפייטן סבר שזו משמעות המילים, וממילא אין כפילות. ובמחזור גולדשמידט (סוכות עמ' 438), מובאות ארבע גרסאות נוספות של פיוט זה. גם לפיהן אין כל כפילות.
פסוק כה:רש"י ד"ה ויקם משה, כסבור שישאו לו פנים, ולא עשו. ע"כ. והוא על פי תנחומא (ח). דומה כאילו בא רש"י כאן (על פי חז"ל) להקטין את זכותו של משה רבנו ע"ה במחווה שבהליכה זו לחסל את המחלוקת. הדבר דומה, להבדיל, לדרכם של ראשי מדינות כיום שאינם מתוועדים אלא אם כן בטוחים הם שאכן יושגו הסכמים מסוימים. וקצת קשה לי. (פ' קרח תשמ"ט) לפי דפוסים קדומים נוסף כאן: להודיע רשעתם, שאף על פי שהלך משה ברגליו אצלם, הרשעים קשים לירצות ולא רצו לצאת מאהליהם כנגדו. כיון שראה משה כך, אמר 'עד כאן עלי לעשות'. ע"כ. לפי זה אין כאן הקטנת זכותו של משה, אלא אדרבה הדגשת רשעותם של דתן ואבירם.
פסוק כה:"וילך אל דתן ואבירם". ולא אל קרח, והרי הם היו רק "השכנים" לרשע, כדברי רש"י (פעמיים) למעלה (טז, א) ולא ראשי המרד? (פ' קרח תשמ"ז, תשנ"א) וראה "העמק דבר" על אתר. לדבריו, ניצל משה את הזמן בו היו דתן ואבירם לבדם, והלך להוכיחם ולפייסם.
פסוק כז:רש"י ד"ה יצאו נצבים, בקומה זקופה וכו'. בספר שמות (ה, כ) כתב רש"י: "ורבותינו דרשו כל 'נצים' ו'נצבים' דתן ואבירם היו, שנאמר בהם 'יצאו נצבים'". תמיהני על שרש"י אינו מזכיר זאת כאן. (פ' קרח תשמ"ט)
פסוק כז:ונראה שעצם הסתירה בין שני הפעלים - יצ"א, נצ"ב - היא המוכיחה את המשמע השלילי של צירוף לשון זה - יוצאים כשהם זקופים. (פ' קרח תשנ"ה)
פסוק כט:"אם כמות כל האדם ימתון אלה" וגו'. מכתוב זה וגם מאלה שאחריו לא ברור, כיצד הומת קרח, אם נשרף עם מקריבי הקטורת ואם נבלע באדמה. (פ' דברים תשמ"ז)
פסוק כט:לכאורה נענשו שלוש קבוצות בנפרד - דתן ואבירם ונשיהם וטפם נבלעו, מאתיים וחמישים האיש מקטירי הקטורת נשרפו, ועל קרח לא מדובר כאן כלל, וכאמור לא ברור כיצד נענש. (פ' קרח תש"ן, ערב הנסיעה לתורכיה)
פסוק כט:והנה דברי תורה עניים במקום אחד וכו', ראה להלן (כו, י), ולפי זה היו בסך הכל שתי קבוצות - קרח, דתן ואבירם ומשפחותיהם מזה, ומאתיים וחמישים האיש מזה, כמובן מלבד אלה שמתו במגיפה. (פ' קרח תשנ"ט)
פסוק כט:וראה "דעת מקרא" לפסוק כז שכתב: ודתן ואבירם יצאו נצבים - ...במעשה זה לא נזכר קרח, וגם בפסוק לב לא נאמר בפירוש שהאדמה בלעה אותו, אבל לגבי הפרט השני הזה יש לנו עוד פסוק: "ותבלע אֹתם ואת קרח... ובני קרח לא מתו" (להלן כו, י-יא). וכבר העירונו, שבדרך כלל הפסוק סומך על מה שכתוב בפרשה השניה. זאת ועוד, כאן הודגשו דתן ואבירם בלבד, שרק הם הרהיבו עז בנפשם, גם ברגעם האחרון, לעמוד במרים. קרח לא נהג כך, ולכן לא כלל אותו הכתוב במותו עם דתן ואבירם. אמנם חטאו גדול מאוד - כמחטיא את הרבים. ע"כ. (פ' קרח תשמ"ט)
פסוק כט:וכיון שמקרא מלא דיבר הכתוב, קשה לי להבין, כיצד יכולה להיות מחלוקת על אופן מותו של קרח (עיין סנהדרין קי ע"א). לפי רבי יוחנן - קרח לא היה מן הבלועים באדמה ולא מן חמישים ומאתים איש השרופין באש, אלא במגפה מת. זה שהוא לא היה מן הבלועין מוכח ממה שכתוב "ואת כל האדם אשר לקרח" (פסוק לב) - ולא קרח עצמו. וזה שהוא לא היה מן השרופין מוכח ממה שכתוב: "באכֹל האש את חמשים ומאתים איש" (כו, י) - גם כאן משמע שרק הם נשרפו ולא קרח עצמו. בברייתא, לעומת זאת, שנו שקרח היה מן השרופין והבלועין, כלומר נשרפה נשמתו ואחר כך התגלגל למקום שבו נבלעו אנשיו ונבלע עמהם. זה שהיה מן הבלועים, מוכח ממה שכתוב (להלן כו, י) "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אֹתם ואת קרח". וזה שהיה מן השרופין מוכח ממה שכתוב (בפסוק לה) "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת", וגם קרח נשרף אתם, שהרי גם הוא היה ממקריבי הקטורת. לפי רבי יוחנן הסובר שקרח לא נבלע באדמה עם אנשיו, אלא מת במגפה, יש לחלק את הפסוק (להלן כו, י) כך: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אֹתם; ואת קרח במות העדה". כלומר קרח מת באותה מיתה שמתו העדה למחרת, דהיינו במגפה (רש"י שם). (פ' קרח תש"ס)
פסוק כט:רשב"ם ד"ה לא ה' שלחני, אלא עשיתים מדעתי, שצויתים להקטיר קטורת. ע"כ. קשה לי מה ראה לצמצם את העניין לגבי קטורת בלבד, ולא לגבי מינויו של אהרן לכהן גדול? (פ' קרח תשמ"ח) וראה ביאורו של הרב מאיר יצחק לוקשין בפירוש הרשב"ם של מהדורת חורב, שכתב: רשב"ם מבין את הפסוק שלנו בצורה ייחודית. כדי להבין את פירושו לפסוק זה צריכים לקרוא אותו ביחד עם פירושו לפסוק ל, ולהלן (יז, ו). לרוב מבינים את הביטוי "אם כמות כל האדם ימֻתון אלה" כאומר: אם אנשים אלה ימשיכו לחיות אחרי שיקטירו את הקטורת, ורק כעבור שנים הם ימותו כמו שבני אדם אחרים מתים. לעומת זאת הסברו של רשב"ם מניח שאדם שמקטיר קטורת ללא רשות עלול למות מיד. לכן חשש משה שהעם יאשים אותו במיתתם של כל האנשים שנתבקשו על ידו להקטיר קטורת. לכך אמר משה: "אם כמות כל האדם ימֻתון אלה", כלומר: אם האנשים האלה ימותו במיתה שהיינו מצפים שימותו בה אלה שמקטירים קטורת ללא רשות, אזי אפשר להאשים אותי על שהכנסתי אותם לסכנה זו. אבל "אם בריאה יברא ה'", כלומר: אם הקב"ה יהרוג את החוטאים האלה בצורה שונה שאין לה תקדים, אזי, אומר משה, תדעו שלא אני אחראי למותם.
פסוק לב:"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם (את דתן ואבירם)... וירדו... ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת". בעלון "שבת בשבתו" מובא בשם "באר מרים" שמן התהום ומן השמים נלחמו בעדת קרח. אלה שהדגישו את הארץ - "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאֹתנו" (פסוק יד) בלעתם האדמה, ואילו את אלה שביקשו כהונה, אכלה אש מן השמים. ואולי דבר זה עולה יפה עם דברי הגמרא (סנהדרין קי ע"א, המובאים למעלה בפסוק כט) שקרח לא מן הבלועים ולא מן השרופין... במתניתא תנא, קרח מן השרופין ומן הבלועין וכו', שנראה שייחסו לו שתי העבירות גם יחד. (פ' קרח תשנ"ו)
פסוק לב:"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אֹתם" וגו'. אין הכתוב מפרט את הנבלעים, וראה להלן (כו, י) - "ותבלע אֹתם ואת קרח". (פ' פינחס תשס"ב, במלון כפר גלעדי) וראה מש"כ למעלה (בפסוק כט).