פסוק א:ואלה תולדות אהרן וגו', ואינו מזכיר אלא בני אהרן, לומר שכל המלמד את בן חבירו תורה כאלו ילדו, א"כ אהרן גדל ומשה למד, ואמר ואלה בוא"ו לכלול כל הנזכר לעיל שאמר אלה פקודי בני ישראל ואלה תולדות אהרן, שאהרן ג"כ היה מלמדם שאחר שהיה משה אומר ההלכה היה אהרן חוזר ואומרה, א"כ ישראל כולם הם תולדות אהרן ומשה, ומה שהקדים אהרן למשה אפשר לומר לפי שהיה נוח בהלכה והיו שואלים לו מה שלא היו עושין כן למשה שהיו יראים ממנו שנאמר וייראו מגשת, אבל באהרן נאמר ותורה יבקשו מפיהו. עוד הקדים אהרן לפי שמשה לא בא לעשות תולדות ולא בא אלא להנהיג השמיטה שנאמר ויתעבר ה' בי למענכם למענכם הביאני בסוד העבור ולזה לא נזכרו בניו של משה. ומה שנסמכה פרשה זו לפרשת דגלים להגיד שבחן של ישראל שאף על פי שנתרחקו אלפים אמה מהמשכן עכ"ז לא נמנעו לבא לבית המדרש לשמוע ד"ת מפי משה ומפי אהרן, כמו הבו שאינו רוצה להפרד מאביו. לזה אמר ואלה תולדות וגו' ביום דבר ה' אל משה, נעשו תולדות שלו שלמדו מה שלמד מפי הגבורה, ואלה שמות בני אהרן בשם לבד הם בני אהרן כשהיו קטנים וקרא להם שמות היו בני אהרן לבד, אבל אח"כ הם תולדות אהרן ומשה אהרן גדל ומשה למד:
פסוק ג:אלה שמות בני אהרן הכהנים. בא לומר בערך הכהונה שירשוה מאהרן בערך זה הם בני אהרן לבד, לזה לא אמר ואלה בוא"ו, זהו שאמר המשוחים שבסיבתו נמשחו שנאמר ומשח את אהרן ואת בניו אשר מלא ידם לכהן והכהונה באה להם מצד אביהם א"כ בני אהרן דייקא. וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל ואלה שמות בני אהרן המשוחים אשר מלא ידם וגו', יתכן לפרש על דרך הפשט כי הוצרך זה ללמדך שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה ועל כן הוסיף הכהנים המשוחים לומר כי אפילו שהם אנשים גדולים כאלו שהן בני אהרן והן כהנים משוחים אשר מלא ידם, לא נשא להם אבל הענישם מיד כשחטאו בעונש מיתה, שנאמר אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כולם. ויתכן עוד כי הכתוב ירמוז בסוד כי בני אהרן יחזור לנדב ואביהוא בלבד שכבר מתו זהו שאמר וימת נדב ואביהוא לפני ה', ואמר הכהנים המשוחים, ומפני שארבעתם היו משוחים לכך הוצרך לפרש אשר מלא ידם לכהן קרי לכהן בחול"ם, כלו' אותם אשר מלא ידם לכהן אחר והוא פינחס בן אלעזר, וזהו שכתוב ותלד לו את פינחס אלה וגו'. וזהו שהזכירה תורה מיתת נדב ואביהוא בפרשת פינחס, וזהו שכתוב בפרשת פינחס בן אלעזר בן אהרן ב"פ כי כל התורה רמזים, ועל כן הזכיר כאן ג"פ אלה לרמוז על ג' הויתם, א' הויה שכלית כלפי משה, וב' הויה רוחנית כלפי אהרן, וג' הויה מחודשת כפי מדותיו של הקב"ה, ומפני שב' הויות היו בזמן אחד לכך הזכיר בהם ואלה בקשור וא"ו מה שאין כן בהויה מחודשת שבה הזכיר אלה בלא וא"ו, והואיל והזכירם פירש מיתתם וחטאם שמתו בו ע"כ. ויתכן לומר וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה במדבר סיני, לפי שהקריבוה במדבר שאינה מקומה שמקום האש היה בסיני שנאמר אשר ירד. עליו ה' באש, וההר בוער באש, והם הדליקו בחוץ והכניסו לפנים והכתוב אמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח מאש של פנים יתנו על המזבח, ואלו לא די שהם הדליקו בחוץ והכניסו לפנים אלא שנכנסו לפני ולפנים, כמו שאמר במדרש רבי עקיבא אומר לפנים מתו שנאמר וימותו לפני ה' א"כ מה ת"ל ויקרבו וישאום בכתנותם מלמד שהטילו חניתות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ. א"כ אש זרה בסיבת המקום שהוא זר. ואמר וימת נדב ואביהוא כי היל"ל וימותו נדב ואביהוא אבל אמר וימת, לפי שלא היו להם בנים ושניהם נחשבים כגוף אחד, זהו אומרו ובנים לא היו להם:
פסוק ד:ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן. בא לומר מאחר שהיה הבכור נדב ואביהוא והיו כהנים שנתכהנו ועשו כהונה אע"פ שמתו בסיבתה והיו משוחים ומלא ידם לכהן ולא היה להם בנים א"כ בהכרח הוא שיבאו אחיהם ויגאלום מאחר שכבר הקריבו עצמן וכהנו, לזה בהכרח הוא שאלעזר ואיתמר וכהנו במקומם אע"פ שאביהם קיים ולא היה מן הראוי, אלא כיון שעלו ונתעלו שהקב"ה בחר בהם כמו שאמר משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש לא ירדו, ואם היו אלעזר ואיתמר מכהנים אחר מיתת אביהם היה נראה לפי שירשו הכהונה מאביהם ומלאו מקומו ולא היה להם לנדב ואביהוא זכר בגאולתן של אלעזר ואיתמר, אבל עתה שהם מכהנים בחיי אביהם למה לפי שנדב ואביהוא היו כהנים בחיי אביהם ומתו וגאלום אחיהם:
פסוק ו:הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו, לפי שאהרן היםה סיבה להם בעשותו העגל ומשם נטלה העבודה מהבכורות ונתנה ללוים שנאמר ואקח את הלוים תחת כל בכור, לזה יעמדו לפניו וישרתוהו, ואמר נתונים נתונים ב"פ, לפי שיש מהם משוררים ומהם משוערים. מאת בני ישראל, ישראל גם כן היו סיבה שאמרו לאהרן קום עשה לנו אלהים וגו'. עוד ושרתו אותו כדי שיתאמת להם לישראל שכפר לאהרן על מעשה העגל שהרי בני לוי לא היו בעגל והם משרתים אותו, והקדים משמרתו של אהרן למשמרת העדה ולמשמרת אהל מועד שאמר קודם ושמרו את משמרתך ואת משמרת כל העדה ואח"כ אמר ושמרו את כל כלי אהל מועד, ומה שאמר הקרב את מטה לוי והעמדת אותו בלשון יחיד ואח"כ אמר בלשון רבים שאמר ושמרו את משמרתו ושמרו אותו וגו', לומר שלא יעלה בדעתם של לוים לומר שהם כ"ב אלף כיצד ישרתו לאחד אלא הם כולם בערכו חשובים כאחד, ובשרות יהיו בערך רבים, כמו מלך שיש לו חיילים רבים, כל זה כדי שיתאמת להם שהקב"ה בחר בו ולא יבאו לערער על הכהונה:
פסוק י:ואת אהרן ואת בניו תפקוד, לשון מנוי ושררה ואינו לשון מנין, כן כתב רש"י ז"ל:
פסוק י:ושמרו את כהונתם שישמרו הכהונה שלא יחללוה בביאת איסור שלא יהיו חללים ולא יהיו זרים והזר הקרב יומת, או יחזור והזר הקרב יומת ללוים ולכהנים כי כל אחד הוא זר בערך עבודת חבירו כדאיתא בערכין בר' יהושע בן לוי שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות א"ל חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים ומשורר ששיער חייב מיתה. ונתת את הלוים לאהרן. כתב הרב רבי מנחם רקאנטי ז"ל הלוים הם נתונים לכהנים כאשה הנתונה לבעלה ומטעם זה הכהן נוטל ידיו מן הלוי, הכונה כדי למזג המדות ולכבוש מדת הגבורה תחת מדת החסד, ולזה המשיל כאשה לבעלה:
פסוק יב:וידבר ה' אל משה וגו' ואני הנה לקחתי. מה צורך לדבור זה שאמר ואני, אם רצונו בכך מי ישיבנו, ועוד למה ואני בוא"ו, אלא לפי שאמר לעיל הקרב את מטה לוי והעמדת אותו, אולי יהיה קנאה בין שאר השבטים לומר למה לזה השבט יותר מהשאר, יקריב לראובן שהוא בכור ישראל, לזה בא התנצלות לומר שהקב"ה בחר בהם, ולזה בוא"ו לומר אע"פ שאמרתי הקרב את מטה לוי כבר בחרתי בו מקודם לכן מתוך בני ישראל, ששמו נפשם בכפם ומסרו עצמן על קדוש ה' והרגו איש את אחיו ואיש את קרובו, והיו בתוך בני ישראל שהיו בתוך המחנה וישראל סביבם שנאמר עברו ושובו משער לשער במחנה שאילו באו עליהם ישראל היו הורגים אותם ולא היה להם בית מנוס, מאותה העת בחרתי בהם וא"ל מלאו ידיכם היום לה' ולתת עליכם היום ברכה, מאותו היום, א"ל אע"פ שזה היה סיוע אל ונס גדול שלא היה בהם בישראל פוצה פה ומצפצף, עכ"ז נחשב לכם כאילו אתם עשיתם, וכה"א ויעשו בני לוי כדבר משה, א"כ מלאו ידיכם היום ולתת עליכם היום ברכה, א"כ מאותו היום לקחתי אותם תחת כל בכור, העבודה היתה בבכורים והם פסלו עצמן בעבודת העגל שנאמר על כן לא יעלו כהני הבמות וגו'. והיו לי הלוים כבר היו לי מקודם לכן שעלו בחלקי כשהפריש יעקב מבניו עלה לוי בחלקו של מקום להיותו עשירי, וא"ת אם הבכורים עבדו ע"ז למה לא הרגום בני לוי, שמעתי שמה שאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים היה ע"י הבכורים והם לא היתה כונתם לע"א אלא מפחדם שלא יהרגו הקריבו אותם, ולזה עלת כתיב שלא עשו העולה כמשפט אלא חסרה מחמת פחד, והדין הוא כי כהן שעבד ע"ז אפי' בשוגג נפסל מהכהונה ולזה נטלה העבודה מהם ולא נהרגו שלא עבדו אלא הקריבו על ידי חסרון מחמת פחד, ע"כ:
פסוק יג:כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור וגו' הקדשתי לי וגו', לפי שאמר ומת כל בכור בארץ מצרים אחר שלא פרש ואמר מלבד בכורי ישראל ומלאך המשחית מצא מקום להשחית בכורי ישראל, עד שאני הקדשתי אותם לו כדי לסתום פי המשחית מעליהם, ועכ"ז אע"פ שעבדו ע"ז לא נפסלו לגמרי אלא מעבודה לבד אבל בקדושתם הם עומדים שנאמר קדש לי כל בכור וגו' וצריכין פדיון שנאמר וכל בכור אדם בבניך תפדה, א"כ לי יהיו אני ה' נאמן בדבורי. ובזה יתורץ איך הורידום לבכורים מהכהונה כי הדין הוא כיון שעלה לא ירד, שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויגישו שלמים, אלא כמו שאמרתי שלא נתן להם אלא לפי שעה כדי לסתום פי המשחית:
פסוק טו:פקוד את בני לוי וגו' מבן חודש ומעלה תפקדם. במנין זה לא נזכר שקלים כמו שאמר פרשת כי תשא שימנו ע"י שקלים., לזה אמר שם כי תשא את ראש בני ישראל בני ישראל דייקא בשקלים ולא לויים לפי שהן לגיונו של מלך ואין עין הרע שולט עליו, ועוד שפחות שבשבטים הוא שבט מנשה היה שנים ושלשים אלף, והיה מנינו מבן עשרים, ואלו מנינם מבן חדש והיו כ"ב אלף א"כ אין בהם רבוי כדי שתשלוט בהם העין, ואפשר שלזה היה המנין מבן חדש כדי שהעין לא תשלוט, שעדיין קטן הוא כצאתו מרחם אמו אינו לא בן שנה ולא בן שנתים, ולזה חזר ואמר תפקדם לא תפחד מעין הרע. עוד חזר ואמר תפקדם לפי שנפקדו ב"פ מבן חדש ומבן שלשים שנה, זה אומרו תפקדם שעתיד אתה לפקדם מבן שלשים שנה, ועוד לפי שנשיאות ראשם לעבודה הוא מבן שלשים שנה לומר שהן חביבין לפני הקב"ה כשהן בן שלשים יום כמו בן שלשים שנה שהם ראוים לעבודה והם עובדים במקדש, ומרוב חבתו אמר במדרש כשאמר הקב"ה למשה פקוד את בני לוי מבן חדש אמר משה לפני הקב"ה וכי אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם, אמר לו הקב"ה עשה אתה שלך ואני אעשה שלי, הולך משה ועומד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האהל ואומר כך וכך תינוקות יש באהל זה לכך נאמר על פי ה', זהו מורה רוב חבה, שהתינוק יש לו חבה אע"פ שהוא מלוכלך הוא חביב על אביו ועל אמו כמו שאז"ל על פסוק כי נער ישראל ואהבהו:
פסוק טו:עוד במדרש אמר רבי יהודה בר שלום למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים עם כניסתה במצרים ילדה אותה ונמנית בשבעים נפש כשאתה מונה פרטן לא תמצאם אלא ע' חסר אחד והיא השלימה המנין ע"כ. ואפשר שלזה רמז כאן פקד את בני לוי ולא אמר את הלוים אלא לפי שזה השבט הוא למוד בכך. ולפי שאמר אך את מטה לוי לא תפקד בתוך בני ישראל לומר שימנו מבן עשרים שנה כמו שנמנו בני ישראל לפי שצפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנים מבן עשרים שימותו במדבר אמר אל יהיו אלו בכלל לזה פקוד את בני לוי מבן חודש:
פסוק יז:ויהיו אלה בני לוי. אע"פ שהם מקודשים שהפריש אותם יעקב והעשירי יהיה קודש ועלו בחלקו עכ"ז עתה נעשה להם הויה מחודשת הויה עולמית. ומה שחזר ואמר תפקדם אע"פ שאמר מה שנאמר לו, אמר במדרש אמר רבי לוי השבט הזה הוא חביב לפני הקב"ה ביותר, ולמה מכל השבטים לא נבחר אלא השבט הזה שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל, אלא ברא הקב"ה ימים ובירר לו אחד מהם שנאמר ימים יוצרו ולא אחד בהם, ואיזה זה יום השבת. ברא שנים ובירר לו אחד מהם שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה. ברא ארצות ובחר באחד מהם זו ארץ ישראל שנאמר הארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, ברא רקיעים ובחר באחד מהם שנאמר סולו לרוכב בערבות, ברא אומות ובחר בישראל שנאמר ובך בחר ה', ברא שבטים ובחר באחד מהם זה שבט לוי שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל, לכך הוא מחבב אותו ביותר ואומר למשה בכל פעם פקד את בני לוי ע"כ. ומה שתמצא שאמר ב' פעמים פקודיהם בבני גרשון שאמר פקדיהם במספר כל זכר מבן חדש ומעלה פקדיהם שבעת אלפים וחמש מאות, ובבני מררי שלא היו כל כך במעלה אמר ופקדיהם במספר כל זכר מבן חדש ומעלה ששת אלפים ומאתים, ובבני קהת שהיה מספרם יותר שהיו שמנת אלפים ושש מאות לא נאמר בו פקדיהם אלא במספר כל זכר וגו'. והנראה הוא שאע"פ שהיה מספרם יותר עם כל זה היה פחות מכלם הרבה לפי שבני גרשון היו שנים לבני ושמעי והיה מספרם שבעת אלפים ות"ק, וכן בני מררי היו שנים מחלי ומושי ועלו לששת אלפים ומאתים, ובני קהת היו ארבעה עמרם ויצהר חברון ועוזיאל ועלו לשמנת אלפים יתר אלף על בני גרשון, לזה לא נאמר פקדיהם, והם היו נושאי המקדש והיה מן הראוי שיהיה בהם הרבוי יותר אבל עם מה שאמרו במדרש למה שבט לוי מועטים לפי שהיו רואים את השכינה, ואף כשעלו ישראל מן הגולה לא מצאו מהם שהיו מועטים שנאמר ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתים שם, אמר הקב"ה בעוה"ז הן מתמותתין ע"י שנאמר כי לא יראני האדם וחי, אבל לעוה"ב כשאחזיר שכינתי לציון אני נגלה בכבודי על כל ישראל ורואים אותי וחיים לעולם שנאמר כי עין בעין יראו, ולא עוד אלא שמראים כבודי זה לזה באצבע ואומרים כי זה אלהינו הוא ינהגנו על מות, אומר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה ע"כ. אם על בני לוי אמר למה הם מעטים כל שכן על בני קהת שהיו נושאים הארון ששם משכן השכינה, וכן גם כן תמצא שאמר בבני גרשון מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה תפקדם, וכן בבני מררי נאמר בני מררי למשפחותם תפקד אותם וחזר ואמר מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה תפקדם, ובבני קהת שאמר נשא את ראש בני קהת מבן שלשים שנה וגו' ולא נזכר בהם פקידה מהטעם שאמרנו:
פסוק יז:וחלק משפחות הלוים סביב למשכן, משפחת הגרשוני ימה שנאמר משפחות הגרשוני אחרי המשכן יחנו ימה לגרש מדת הדין הרפה שלא תתחזק. ומשפחת הקהתי תימנה שלא תעורר אותה רוח הדין על ישראל, ומשפחת מררי צפונה לפי ששם מה"ד הקשה מקבלין מרירות על ישראל שלא תחול עליהם מה"ד. ומשה ואהרן ובניו מזרחה, למה אז"ל במדרש אמר הקב"ה אם כעסתי על בני יהיו אלו עושים פשרה ביני וביניהם ע"כ. כוונת דבריהם ז"ל שאמרו אם כעסתי על בני הוא כשהקב"ה עושה דין בעולם הוא עושה ברוח מזרחית, בארבה אמר ורוח הקדים נשא את הארבה, בחלום פרעה אמר שדופות קדים, בקיקיון של יונה אמר וימן ה' רוח קדים חרישית:
פסוק יז:אז"ל במס גיטין פ' כל הגט (ל"א:) מאי חרישית שבשעה שהיא מנשבת עושה תלמים בים מתקיף לה רבא אי הכי היינו דכתיב ותך השמש על ראש יונה, פירוש הכתוב מעיד שהוא חם ואתה אומר שבא הכתוב לספר בגבורתו אלא אמר רבא שבשעה שמנשבת משתקת כל רוחות שלפניה. פירש"י ז"ל מבטלת את כל הרוחות מחמת שהיא חמה, ואמר שם רבא ורבי נחמן בר יצחק הוו יתבי חליף ואזיל רבי נחמן בר יעקב גלייה לדרעיה אמר נשיב שדיא, פירש"י ז"ל על רוח מזרח אמר כן לפי שנתחמם זרועו כשגלהו מחמתו קרא אותו שד לפי שהוא מזיק כשמשיב זה הרוח, אמר רב אשה מפלת בו ושמואל אמר אפילו מרגליות שבים מרקבת בו ורבי יוחנן אמר אפילו שכבת זרע שבאשה מסרחת בו, אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתם מקרא אחד דרשו שנאמר כי הוא בין אחים יפריא יבא קדים וגו' ויבוש מקורו זו מקורה של אשה ויחרב מעינו זו שכבת זרע של איש במעי האשה והוא ישסה אוצר כל כלי חמדה זו מרגלית שבים, מאי כי הוא בין אחים יפריא אמר רבא אפילו שופתא במרה רפיא, פירוש בית יד התחוב במרה מתרפקת מחמתו, א"כ רוח מזרחית מזקת הרבה שקרא אותה שדיא, שד, לזה היה צריך לאותו רוח משה ואהרן, ולזה אמר והחונים לפני המשכן קדמה ומוטעם על המשכן פזר גדול. ובזה תבין שאמר לפני המשכן קדמה ואח"כ אמר לפני אהל מועד מזרחה, היינו לפני המשכן היינו לפני אהל מועד, היינו קדמה היינו מזרחה, למה כפל, אלא רוח מזרחית כשעושה בה דין נקראת קדים היינו קדמה, וכשעושה רפואה בעולם על ידה נקראת מזרח שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וגו', לזה משה ואהרן, משה נגד הדין, לזה משה יש פסיק בינו ובין אהרן, כלו' יש כח בידו לדחות, א"כ משה נגד קדמה, אהרן נגד מזרחה, ולזה לפני המשכן לשון משכון דין, לפני אהל מועד, רחמים מועד, וכן אמר בדגלים והחונים קדמה מזרחה מחנה יהודה, זהו מה שרמזו ז"ל אמר הקב"ה אם כעסתי על בני הכעס הוא על הדין שיוצא לעולם ע"י רוח מזרחית אילו יהיו עושין פשרה הפשרה היא מצוע יש בה דין ויש בה רחמים, כן משה יש לו יכולת לדחות מה"ד, לזה משה יש פסיק כמ"ש, ואהרן יש לו יכולת לחול עליהם מדת רחמים, א"כ היו הלוים על ד' רוחות העולם להגן על ישראל, ומחנה ישראל היו רחוקים מהם אלפים אמה ולא יותר, אמר במדרש כדי שיוכלו לבא בשבת להתפלל במקדש, ועוד היו רחוקים כדי שאם אולי תצא מה"ד לא תפגע בהם מהר אולי ביני וביני ימצא להם שום זכות לדחותו מעליהם, וכן היה בית הסקילה רחוק לזה הטעם, לזה היה אלפים אמה ולא פחות. וכתב הרב מנחם רקאנטי ז"ל היו פקודי הלוים כ"ב אלף כנגד כ"ב אותיות של תורה, כי כ"ב אותיות נכתבו באש שחורה על גבי אש לבנה, ומספר ישראל והלוים היה כן כולם שש מאות ועשרים וחמשה אלף רומז לסוד גדול, כי השש מאות ועשרים רומזים למנין כת"ר אותיות אשר בעשרת הדברות וה' יתרים ירמוז לה' חומשי תורה הכוללת הכל, גם פסוק יהוה מלך יהוה מלך יהוה ימלוך לעולם ועד בגימ' כת"ר. ובהיות ימלוך מלא וא"ו הרמז לספירה ראשונה, ע"כ:
פסוק לט:כל פקודי הלוים אשר פקד וגו' משה ואהרן. אהרן מי הכניסו כי אמר לעיל וידבר ה' אל משה וכו' פקד את בני לוי וכתיב ויפקוד אותם משה על פי ה' ואהרן לא נזכר, וכתב רש"י ז"ל והם דברי רז"ל נקוד על אהרן לומר שלא היה במנין הלוים ומאחר שלא היה למה נכתב. ואפשר לומר על דרך מה שאז"ל במסכת בכורות פרקא קמא (ה') שאל קונטרוקוס האגמון את ריב"ז בפרטן של לוים אתה מוצא כ"ב אלף ושלש מאות ובכללן אתה מוצא כ"ב אלף אותם שלש מאות להיכן הלכו, אמר לו אותם שלש מאות בכורות היו ואין בכור מפקיע בכור מ"ט אמר אביי דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו ע"כ. א"כ לזה לקח אהרן עמו לפי שהם נתונים לאהרן וכדי להוציא עצמו מן החשד כי אם היה מונה הלוים כלם לא היו עודפים שלש מאות הבכורות מאתים שלשה ושבעים אדרבא הלוים היו עודפים על הבכורות שבעה ועשרים והיו חושדים אותו לומר כדי לתת לאחיו כסף הפדיון, לזה חסר מהלויים כדי שיעדיפו הבכורות לזה לקח אהרן עמו לומר שבין שניהם נמנו, ואפשר עוד לומר שהג' מאות בכורי הלוים לא נתנו לאהרן לפי קדושתם ולזה לקחו עמו להראותו כמה הם שאין לו בהם נתינה:
פסוק מ:פקוד כל בכור זכר לבני ישראל, אמר הקב"ה למשה אני רוצה להחליף בכורי ישראל בלויים והם אינם כדאים שהלויים הם חלק אלוה ממעל והם עם קדוש, לזה אמר לו למשה פקוד כל בכור זכר ואע"פ שיפול עליהם מנין אין עין הרע שולט בהם לפי שהם מבן חדש ואין מספרם שוה ויש מבן שנה ויש מכן י' ויש מבן עשרים ויש מבן ששים ומכל בית וזה מבן חדש ומעלה. ושא את מספר שמותם, כשאתה נושא את שמותם על שפתיך בזה יהיה להם קדושה ומעלה ונשיאת ראש אז הם הלוים כדאי שיכנסו תחתם, זה ושא את מספר שמותם אח"כ ולקחת את הלוים לי וגו' תחת כל בכור בבני ישראל והיו לי הלוים אני ה', כלומר הלוים הם מקודשים על פי, וכן פירש ר' סעדיה גאון ז"ל אני ה' שנשאתי אותם ונתתי להם נשיאות ראש להבכורים על פיך. אז הם כדאים שאקח הלוים תחת כל בכור, כי אע"פ שהבכורות הם קדושים כשעשו העגל נטלה הקדושה מהם לזה צריך שתשא את שמותם על שפתיך כדי שיתקדשו. הלוים בגימ' א"ץ, שהם ב' שמות. לזה אמר אני הוי"ה שהם ב' שמות. ובמלת הלוים יש ב' שמות לוי מ"ה, לוי מדת הדין, מ"ה הוא מלוי שם הרחמים, וכן הלוים לי אני ה' ר"ת מ"ו. שהא' היא משם אהיה, וס"ת ה"ס, הלוים במלואו כזה ה"ה למ"ד וי"ו יו"ד מ"ם בגימ' בם חלק הוי"ה, לוי קח אותיות שלפניו ושלאחריו בזה כל"ם הו"ז טי"ך. כל"ם מלך, הו"ז ח"י טי"ך, ל"ט, יהו"ה אחד, א"כ באמרך לוי כאילו אתה אומר מלך חי יהוה אחד, לוי במ"ק י', א"כ כשתסיר מכל"ם הו"ז טי"ך יעלה ע"ה חלק לקח, לקחתם לו לחלקו שנאמר אני חלקך ונחלתך. והם קל"ח חק"ל שהם שדה של תפוחים, והבן:
פסוק מה:וידבר יהוה אל משה לאמר קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל וגו' והיו לי הלוים יש להקשות שכבר אמר לעיל ויאמר ה' אל משה פקוד כל בכור זכר וגו' ולקחת את הלוים וגו' מה צורך לעשות פרשה אחרת ולחזור ולומר קח את הלוים. ועוד לעיל אמר ויאמר וכאן אמר וידבר. ועוד לעיל לא אמר לאמר וכאן אמר לאמר, ולעיל אמר ולקחת את הלוים לי אני ה' וכאן אמר את הלוים תחת כל בכור וגו' והיו לי הלוים, אלא אמר הקב"ה למשה הלוים הם נלקחים ומקודשים על ידי כמו שאמר לעיל ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל כבר הם לקוחים ואם אני אומר לך שתקחם לא על ידך אלא בשליחותי, זהו ולקחת את הלוים, לי פי' בעבורי בשליחותי, זהו ביני לבינך, אבל כדי שלא להטיל קנאה בסעודה לומר שהבכורות נתקדשו על ידך כמו שאמרתי ושא את מספר שמותם, ג"כ אומר לך שהלוים ג"כ יתקדשו על ידך, לזה אמר וידבר שהוא לשון קושי כדי שלא יקשה בעיני ישראל שלא יש בית שאין בו בכור, לזה אמר לאמר קח וגו', אני אומר לך כן בפניהם אבל ביני ובין הלוים שהם משבטך מקודשים ועומדים הם כבר, כמו שאמר ואני הנה לקחתי את הלוים וגו', אבל אני אומר לך קח את הלוים על ידך ואחר כך והיו לי הלוים, זהו לאמר להם כדי שלא להטיל קנאה בין הלוים ובין הבכורים אבל ביני ובינם כבר לקחתי אותם, לזה אמר לעיל ויאמר שהוא לשון רך ולא אמר לאמר אני ה', אמור להם שלא יעלה בדעתם שכמו שהחלפתי הבכורות אולי אחר. זמן אחליף ג"כ הלוים באחרים, לזה אמר להם אני ה' נאמן בדבורי שלא אחליף אותם לעולם, וכן אמר בספרי כל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים, לפי שהאמינו בו ומסרו עצמן על קדוש ה' שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי הולך בדרך תמים הוא ישרתני ע"כ. וכנגד מה שאמר לעולם ולעולמי עולמים נאמר בפ' ג"פ והיו לי הלוים, ולקחת את הלוים לי אני ה', והיו לי הלוים אני ה':
פסוק מו:ואת פדויי השלשה והשבעים והמאתים. כולם בה' הידיעה לומר שלא יעלה בדעתם הכ"ב אלף נכנסו הלוים במקומם אנו יתרים על המנין נשב במקומנו כמו שהיה העבודה בבכורות, לזה אמר ואת פדויי, עדין הם צריכין פדיון לא יחזיקו עצמן השלשה והשבעים והמאתים שרוצין להגביה עצמן על הלוים, לזה אמר העודפים ולא אמר היתרים, שמעדיפין ומגביהין עצמן על הלוים ואני יש לי עליהם והם צריכין פדיום מה שעשו בבכור בני ישראל, שהוא יוסף שהוא היה ראוי להיות בכור ישראל ולו נתנה הבכורה שנאמר בכור שורו הדר לו וגו' והם מכרוהו בעשרים כסף שהוא חמשת שקלים, לזה היה מן הראוי שתקח חמשת חמשת לא חמשת בלבד אלא ב"פ חמשת, אלא לא תקח אלא עשרים גרה שהוא פעם אחת חמשת, לזה אמר ולקחת תקח ונתת הכסף לאהרן, לפי שהלוים הם נתונים לאהרן ואילו רצו להעלות עצמן על הלוים לזר הכסף יהיה לאהרן:
פסוק מט:ויקח משה את כסף הפדוים מאת העודפים וגו' מאת בכר בני ישראל, אחר שאמר מאת העודפים למה חזר ואמר מאת בכור ודאי שהיו בכורות, עוד שהיל"ל מאת בכורי בני ישראל לא בכור, רמז כאן מ"ש על מכירת יוסף:
פסוק נא:ויתן משה את כסף הפדים, חסר. לומר שמר הם חמשת שקלים לקראת כסף פדיום ואמר על פי ה' וחזר ואמר כאשר צוה ה', אלא אמר על פי ה' שלא יחשדוהו שהוא עשה כן להעשיר אחיו, לזה ויתן משה את כסף הפדים לאהרן על פי ה' כאשר צוה ה', שלקח חמש ולא יותר, ולרמוז לכל מה שאמרתי שהיו העודפים רוצים להעלות עצמן על הלוים, בא הרמז שלא אמר מאתים שלשה ושבעים אלא שלשה ושבעים מאתים, סי' גע"ר שגער הקב"ה בהם, שלא היו רוצים לתת עד שגער בהם. ובמדרש אמר משה ומה אעשה בכור שאומר לו תן לי ה' שקלים יאמר אני מפדויי הלוים מה עשה הביא כ"ב אלף פתקים וכתב עליהם בן לוי ושלשה ושבעים ומאתים פתקים וכתב עליהן ה' שקלים בללן זה בזה ונתנן בקלפי אמר להם בואו וטולו פתקיכם, ועל פי הגורל מי שיבא בידו בן לוי אומר בן לוי פדאך, ומי שיבא חמשת שקלים היה אומר לו לא פדאך בן לוי תן לי חמשת סלעים. ע"כ: