תנ"ך על הפרק - במדבר ג - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר ג

120 / 929
היום

הפרק

תֹּלְדוֹת אהרן, הַלְוִיִּם - משרתים, מפקד הַלְוִיִּם והַבְּכֹרֹת, החלפתם

וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי׃וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־אַהֲרֹ֖ן הַבְּכ֣וֹר ׀ נָדָ֑ב וַאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר׃אֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַכֹּהֲנִ֖ים הַמְּשֻׁחִ֑ים אֲשֶׁר־מִלֵּ֥א יָדָ֖ם לְכַהֵֽן׃וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י יְהוָ֡ה בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל־פְּנֵ֖י אַהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃הַקְרֵב֙ אֶת־מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְֽהַעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ׃וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃וְשָׁמְר֗וּ אֶֽת־כָּל־כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃וְנָתַתָּה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֙מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְאֶת־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָׁמְר֖וּ אֶת־כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם׃כִּ֣י לִי֮ כָּל־בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד־בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃פְּקֹד֙ אֶת־בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָ֛ר מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם׃וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה׃וַיִּֽהְיוּ־אֵ֥לֶּה בְנֵֽי־לֵוִ֖י בִּשְׁמֹתָ֑ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִֽי׃וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־גֵרְשׁ֖וֹן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם לִבְנִ֖י וְשִׁמְעִֽי׃וּבְנֵ֥י קְהָ֖ת לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר חֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵֽל׃וּבְנֵ֧י מְרָרִ֛י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֛ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃לְגֵ֣רְשׁ֔וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַלִּבְנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְעִ֑י אֵ֣לֶּה הֵ֔ם מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּֽי׃פְּקֻדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּ֑י אַחֲרֵ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן יַחֲנ֖וּ יָֽמָּה׃וּנְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַגֵּרְשֻׁנִּ֑י אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־לָאֵֽל׃וּמִשְׁמֶ֤רֶת בְּנֵֽי־גֵרְשׁוֹן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַמִּשְׁכָּ֖ן וְהָאֹ֑הֶל מִכְסֵ֕הוּ וּמָסַ֕ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְקַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֗ר וְאֶת־מָסַךְ֙ פֶּ֣תַח הֶֽחָצֵ֔ר אֲשֶׁ֧ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֛ן וְעַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִ֑יב וְאֵת֙ מֵֽיתָרָ֔יו לְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ׃וְלִקְהָ֗ת מִשְׁפַּ֤חַת הַֽעַמְרָמִי֙ וּמִשְׁפַּ֣חַת הַיִּצְהָרִ֔י וּמִשְׁפַּ֙חַת֙ הַֽחֶבְרֹנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הָֽעָזִּיאֵלִ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקְּהָתִֽי׃בְּמִסְפַּר֙ כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שְׁמֹנַ֤ת אֲלָפִים֙ וְשֵׁ֣שׁ מֵא֔וֹת שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ׃מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵי־קְהָ֖ת יַחֲנ֑וּ עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָֽנָה׃וּנְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לְמִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י אֶלִיצָפָ֖ן בֶּן־עֻזִּיאֵֽל׃וּמִשְׁמַרְתָּ֗ם הָאָרֹ֤ן וְהַשֻּׁלְחָן֙ וְהַמְּנֹרָ֣ה וְהַֽמִּזְבְּחֹ֔ת וּכְלֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ אֲשֶׁ֥ר יְשָׁרְת֖וּ בָּהֶ֑ם וְהַ֨מָּסָ֔ךְ וְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ׃וּנְשִׂיא֙ נְשִׂיאֵ֣י הַלֵּוִ֔י אֶלְעָזָ֖ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן פְּקֻדַּ֕ת שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ׃לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַמַּחְלִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַמּוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת מְרָרִֽי׃וּפְקֻדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שֵׁ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃וּנְשִׂ֤יא בֵֽית־אָב֙ לְמִשְׁפְּחֹ֣ת מְרָרִ֔י צוּרִיאֵ֖ל בֶּן־אֲבִיחָ֑יִל עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֛ן יַחֲנ֖וּ צָפֹֽנָה׃וּפְקֻדַּ֣ת מִשְׁמֶרֶת֮ בְּנֵ֣י מְרָרִי֒ קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמֻּדָ֣יו וַאֲדָנָ֑יו וְכָל־כֵּלָ֔יו וְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ׃וְעַמֻּדֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב וְאַדְנֵיהֶ֑ם וִיתֵדֹתָ֖ם וּמֵֽיתְרֵיהֶֽם׃וְהַחֹנִ֣ים לִפְנֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֡ן קֵ֣דְמָה לִפְנֵי֩ אֹֽהֶל־מוֹעֵ֨ד ׀ מִזְרָ֜חָה מֹשֶׁ֣ה ׀ וְאַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו שֹֽׁמְרִים֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּקְדָּ֔שׁ לְמִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃כָּל־פְּקוּדֵ֨י הַלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָר֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כָּל־בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם׃וְלָקַחְתָּ֨ אֶת־הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י יְהוָ֔ה תַּ֥חַת כָּל־בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל־בְּכ֔וֹר בְּבֶהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ אֶֽת־כָּל־בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְהִי֩ כָל־בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמ֛וֹת מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃קַ֣ח אֶת־הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־בֶּהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָיוּ־לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְלָקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֙דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל׃וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹדְפִ֖ים בָּהֶֽם׃וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֵ֖ת כֶּ֣סֶף הַפִּדְי֑וֹם מֵאֵת֙ הָעֹ֣דְפִ֔ים עַ֖ל פְּדוּיֵ֥י הַלְוִיִּֽם׃מֵאֵ֗ת בְּכ֛וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לָקַ֣ח אֶת־הַכָּ֑סֶף חֲמִשָּׁ֨ה וְשִׁשִּׁ֜ים וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֛וֹת וָאֶ֖לֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֜ה אֶת־כֶּ֧סֶף הַפְּדֻיִ֛ם לְאַהֲרֹ֥ן וּלְבָנָ֖יו עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ואלה תולדת אהרן ומשה. תניא, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, שנאמר ואלה תולדת אהרן ומשה, וסמיך ליה ואלה שמות בני אהרן אר"ל פתח לפרש תולדות אהרן ומשה ופירש רק שמות בני אהרן. , לומר לך, אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו בכלומר ונחשבו כאלו הם גם בניו, וכן נזכר רעיון זה בספרי פרשה ואתחנן ושננתם לבניך אלו תלמידיך, וכנגד זה מצינו שהרב המורה נקרא אב, כמו באלישע שקרא לאליהו אבי אבי (מ"ב ב'). והנה לא נתבאר מה שייכות יחס התוארים אב ובן לרב ותלמיד, ונראה דהוא ע"ד לשון הכתוב בפ' בראשית הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה, הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב, שענינם שהמציאו ענין ישיבת אוהלים ומקנה וחכמת הנגינה בכלי זמר, ומבואר מזה, דמי שממציא דבר חכמה נקרא אב לה, מפני שהוא מולידה, וממילא מי שמקבל ממנו למוד אותו הדבר הרי הוא אליו ביחס בן.
והנה אע"פ שמשה היה מלמד תורה לכל ישראל, ולא רק לבני אהרן, צ"ל דעמהם היה מלמד ביחוד נוסף על הלמוד הכללי עם כל ישראל, יותר מאשר נצטוה ללמוד בכלל עם כל ישראל.
ועיין בסנהדרין צ"ט ב', אמר ריש לקיש, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, ונסמך על המבואר באגדות, דאברהם היה מגייר אנשים ושרה נשים, ולפי הבאור שכתבנו ביחס התוארים אב ובן בענין זה מכוון יותר המאמר כאלו ילדו.
וי"ל דריש לקיש במכוון כיון לומר כאלו עשאו, יען דפעל עשיה מורה כ"פ על התקון והחדוש, וכמו ועשתה את צפרניה, וכמש"כ רש"י בפ' בראשית על הפסוק ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, יעוי"ש, ואמר כן עפ"י נסיון עצמו, שכפי שידוע באגדה דב"מ פ"ד א' שקודם שלמד תורה היה איש גס והמוני פשוט מאד, ולאחר שלמד תורה נעשה כמו בריה חדשה, וז"ש כאלו עשאו, כלומר כאלו עשאו מחדש, וזהו ממש בערך מעשה אברהם ושרה שהכניסו בני אדם תחת כנפי האמונה הטהורה, ותקנום ושכללום כמו יצרום מחדש, וע"ע לפנינו ר"פ לך ובס"פ תבא, ואין להאריך עוד. .
(סנהדרין י"ט ב׳) ובנים לא היו להם. תניא, אבא חנן משום ר׳ אלעזר אומר, כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה חייב מיתה, שנאמר וימת נדב ואביהוא ובנים לא היו להם, הא היה להם בנים לא מתו גהנה הלשון חייב מיתה בודאי לא כפשוטו רק פירושו עונשו גדול, וכמו שנמצא בגמ' בכ"מ לשון זה במובן כזה, וכ"כ התוס' בבכורות נ"ד א', ונ"מ לאלקויי טפי משאר מלקיות [מכת מרדות], ובכגון זה צריך לפרש כונת הראיה מנדב ואביהוא שאם היה להם בנים לא היו מתו, דבודאי לא שייך לומר שלא מתו כלל, דהא חוק לאנוש עלי ארץ, וגם לא שייך שלא היו מתים באופן ובזמן שמתו, דהא סיבת מיתתם מפורש בתורה מפני שהקריבו אש זרה, אלא הוא ע"ד דרש ואסמכתא עפ"י מ"ש בתענית ד' ב' יעקב אבינו לא מת משום דזרעו בחיים לכן לא נקרא מת, יעוי"ש. ובב"ב קט"ז א' איתא מפני מה נאמר בדוד שכיבה וביואב מיתה, מפני שדוד הניח בן כמותו, וה"נ הכונה שאם היו להם בנים והיו משמשין תחתיהן, וכמ"ש בדרשה הבאה שאם היו להם בנים היו הם קודמין לאלעזר ואיתמר, וא"כ לא היה נאמר בהם מיתה. .
(יבמות ס"ד א׳) ובנים לא היו להם. הא אם היו להם בנים היו הם קודמין לאלעזר ואיתמר, לפי שכל הקודם בנחלה קודם לכבוד דכאן בא ענין זה בקצור וביתר באור הוא בתו"כ פ' אחרי בפסוק וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו, מלמד שהבן קודם לכל אדם. ובספרי פ' שופטים בענין מלך בפסוק הוא ובניו בקרב ישראל שאם מת עומד בנו תחתיו, ומניין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדין תחתיהם ת"ל בקרב ישראל, כל שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו, ובתו"כ שם מסיים, יכול אע"פ שאין ממלא מקומו של אביו [בתורה ובחכמה וביראת חטא] ת"ל ואשר ימלא את ידו, בזמן שהוא ממלא מקומו הוא קודם ואם לאו יבא אחר תחתיו.
והנה הרמב"ם בפ"ד ה"כ מכלי המקדש פסק דאע"פ שאינו כמותו בחכמה קודם, וכ"מ בכתובות ק"ג ב', נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת חטא, מ"מ ממלא מקום אבותיו הוי, וגם מדרשה שלפנינו משמע כן, דדריש ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים היו הם קודמים ומשמע אע"פ שאינם שקולים ממש, דאל"ה לא הוי משתמיט לפרש. ועוד כתבנו מזה בפ' תצוה (כ"ט ל'), יעוי"ש. .
(תו"כ פ׳ שמיני. י׳ י"ב) לי יהיו. איתמר, ר׳ יוחנן אמר, קדשו בכורות במדבר ולא פסקו [עד שנכנסו לארץ], מאי טעמא, א"ר אלעזר, דאמר קרא לי יהיו – בהווייתם יהיו ההרבותא בזה אע"פ דכתיב בפרשה בא והיה כי יביאך ה' אל הארץ והעברת פטר רחם. וטעם הדבר שקדשו גם במדבר, מפני שמצוה זו חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחו"ל, והמשך הלשון והיה כי יביאך והעברת בא לדרשה אחרת, כמבואר לפנינו במקומו בפ' בא. .
(בכורות ה׳ א׳) על המשכן ועל המזבח. מקיש מזבח למשכן מה משכן י׳ אמות אף מזבח י׳ אמות וובמשכן כתיב (פ' תרומה) עשר אמות אורך הקרש. .
(זבחים נ"ט ב׳) והמזבחת. תניא, כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה זלאחר הרגל במוצאי יו"ט, מפני שנגעו בהם עמי הארץ בשעת הקיבוץ ברגל. חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת, מזבח הנחושת – דכתיב (ס"פ יתרו) מזבח אדמה תעשה לי] חוכלי אדמה אינו מקבל טומאה, ואין הענין שהיה בנוי מאדמה אלא נקרא כן מפני שהיה מחובר באדמה כמבואר ס"פ יתרו,. ורק מכיון שכינתה אותו התורה בשס מזבת אדמה, דינו ככלי אדמה. , ומזבח הזהב – דכתיב והמזבחות, איתקשו מזבחות להדדי טר"ל מפני שהכתוב כללן בהדדי, וזה טעם ר' אליעזר, וחכמים ס"ל בטעם הדבר שאין צריכין טבילה מפני שהן מצופין זהב ונחושת, וצפויין בטל לגביהן והוו ככלי עץ העשויין לנחת שאין מטמאין, ויען שאין החכמים חולקין על ר"א בעיקר הדין לכן לא נמנענו להביא דרשתו של ר"א, וכן הביא הרמב"ם דרשה זו. .
(חגיגה כ"ז א׳) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר. תניא, ר׳ יהושע בן לוי אמר, אלעזר דוך דוכנים היה ישר השרים, שהיה נשיא על שאר הנשיאים. , ור׳ יהודה ברבי אומר אמרכל היה, ולמה נקרא שמו אמרכל – שהיה מר על הכל, וללמד שאפי׳ הכי אין גדולה בפלטין של מלך יאבא לפרש מה שקשה לכאורה כיון שהיה שרי השרים, גדול ומכובד הרבה, א"כ למה נתנו עליו עבודות הרבה, כדכתיב בפרשה הבאה (פסוק ט"ז) ופקודת אלעזר הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, והלא בנוהג שבעולם להקל העבודה משר גדול ונכבד, ומפרש לפי שאין גדולה בפלטין של מלך, ורומז לבית המקדש. וכעין דרשה כזו בא לפנינו בר"פ צו בפסוק והרים את הדשן, יעוי"ש. .
(ירושלמי שבת פ"י ה"ג) שמרים משמרת המקדש למשמרת. תנן, בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, מנא הני מילי, אמר רב אשי, דאמר קרא והחונים לפני המשכן וגו׳ שומרים משמרת המקדש למשמרת יבענין השמירה איננה מפחד גנבים ולסטים אלא משום כבוד כנהוג בפלטרין של מלך, וכ"כ כל המפרשים, ונ"מ בזה דאם משום כבוד צריך לשמור גם ביום, משא"כ אם מפחד גנבים. וצ"ע במש"כ הרמב"ם פ"ח ה"ב מבית הבחירה דשמירה זו מצותה כל הלילה, ומשמע דביום אין כל מצוה לשמור, והלא אם מפני הכבוד הוא מאי נ"מ, ופוק חזי בפלטרין של מלך שעומדים שומרים גם ביום, ובאמת המפרש למם' תמיד כתב כן מפורש, והמל"מ כתב עליו שדבריו תמוהים, ולדעתי נראה ברור כן, וע' מש"כ בר"פ תצוה. ואולי ס"ל דעיקר מצות השמירה עכ"פ היא בלילה משום שאז שייך ביותר ענין השמירה, וכמשמעות לשון המשנה, זקני בית אב ישנים שם, וצ"ע.
והנה בבאור שאלת הגמ' מנא הני מילי פי' המפרש במשנה דהכונה היא מנה"מ כל עיקר צורך השימור, אבל פי' זה קשה לי, דא"כ למה אינו מביא הפסוקים שמפורש בהם חיוב שמירה, והם הפ' ושמרו את משמרת אהל מועד, והפ' ושמרתם את משמרת הקודש (פ' קרח) וכמש"כ הרמב"ם ריש פ"ח מביהב"ח דפסוקים אלה מורים על מצות שימור בביהמ"ק, אבל הפסוק שלפנינו מורה רק על סדר השמירה, ולכן נראה דכונת הגמ' כאן בשאלת מנה"מ קאי באמת רק על הסדר. ופליאה גדולה שהמפרש זה עצמו פי' בגמ' בפירוש מנה"מ מנלן דבעינן ג' שומרים, וצ"ע. –
ובטעם הראיה מהפסוק הזה פי' המפרש וז"ל, דכתיב שומרים משמרת למשמרת הרבה שמירות, ואי בחד מקום הוו כולהו א"כ לא הוי אלא שמירה אחת, עכ"ל. ואין זה מבואר יפה, ולי נראה דסמיך על שלש פעמים לשון שמירה שכתוב כאן בפסוק, שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל, ומפרש שומרי משמרת למשמרת כמו שומרי את שומרי השומרים, ומסמיך מזה שהיו שומרים בשלשה מקומות, ופרטי המקומות מבואר בריש מס' תמיד. .
(תמיד כ"ו א׳) והזר הקרב יומת. מאי זר, אילימא זר ממש, והכתיב חדא זימנא (פ׳ י׳), אלא זר דאותה עבודה, מכאן דמשורר ששיער בשל חבירו חייב מיתה יגבידי שמים, ובד"ה א' ט' מבואר שהיו משפחות ממונות על השערים ומשפחות של משוררים, ועי' משכ"ל ד' י"ט. .
(ערכין י"א ב') ואהרן. תניא, למה נקוד על אהרן ׳ לפי שלא היה באותו מנין ידר"ל במנין של השנים ועשרים אלף של הלוים, וי"ל הטעם משום כבודו, שחשוב ונמנה לעצמו. .
(בכורות ד׳ א׳) ולקחת את הלוים. הוקשו כל הלוים זה לזה לדיניהם טוקאי על המבואר במשנה כהנים ולוים פטורים מבכורה מק"ו, אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את של עצמן. ופריך בגמ' דלפי"ז בכור פחות מבן חודש דלא פקע פשוט דכותיה בכור ישראל לא יפקע קדושת עצמו, וא"כ למה לא נפדו בכסף בכורי לוים שהיו במדבר פחותי מבן חודש, וכן לויה שילדה מישראל לא תפקע קדושת בכור בנה, דהא לא נמנו במדבר אלא זכרים, אבל נקבות לא הפקיעו כלום, וכן קשה, אהרן שלא היה באותו המנין [כמבואר בדרשה הקודמת], ולא הוא ולא בהמותיו הפקיעו בכורי ישראל לא יפקעו פטרי חמורים דידיה, ועל זה מתרץ, אמר קרא הלוים – הוקשו כל הלוים זה לזה בדיניהם, ומיושב הכל. .
(שם שם) תחת בהמתם. מלמד דשה אחר של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים מישראל טזכשהחזירו לו הכהן, ואם יש לו כמה ספיקות פטר חמור, שמפריש פדיונן והן שלו, אז מותר לפדות כולן בטלה אחד אף שעדיין בידו. ובטעם הדיוק מפרש בגמ' משום דהול"ל או בהמה תחת בהמה או בהמתם תחת בהמתם, יעוי"ש. ובגמ' שקלו וטרו אביי ורבא בדין זה והביאו ראיות לו, והאחת מן הראיות ממשנה ט' א' ופודה בו פעמים הרבה, אבל הרמב"ם פי"ב הכ"ד לא פסק כן, אלא דלכל פטר חמור צריך שה מיוחד, וכפי הנראה דלכן הסיב באור לשון המשנה ופודה בו פעמים הרבה לכונה אחרת [עי' פיה"מ], אבל כבר תמהו עליו בפי' זה, ואין כל סברא לנטות מפסק הלכה זו כמבואר לפנינו, וכפי שיתבאר למעין היטב בסוגיא. .
(בכורות ד׳ ב׳) והיו לי הלוים. והיו – בהווייתם יהיו, ואפי׳ לדורות יזמוסב אמתניתין דבכורי כהנים ולוים פטורים מבכורה מק"ו אם פטרו את של ישראל במדבר כדכתיב קח את הלוים תחת כל בכור והפקיעו קדושתן [וכהנים נקראו לוים] דין הוא שיפטרו את של עצמן, ר"ל שקדושת הלוים שבהן יפקיעו חיוב בכורי שבטן, ופריך בגמ' ולדורות מנ"ל שיפטרו בכורי כהנים לוים, דמהאי ק"ו לא שמעינן אלא במדבר, ועל זה אמר והיו לי הלוים, והיו בהווייתן יהיו, שלעולם כך יהיו בדיניהם שיפקיעו קדושת בכורי כהנים לוים. .
(שם שם) ולקחת חמשת וגו'. כיצד עשה, הביא כ"ב אלפים פתקאות וכתב עליהן בן לוי, ועל רע"ג כתב חמשה שקלים, בללן ונתנן בקלפי, אמר להם טלו פתקיכם, מי שעלה בידו בן לוי, אמר לו, כבר פדאך בן לוי, ומי שעלה בידו חמשת שקלים, אמר לו תן פדיונך וצא יחכונת הדרשה, כי היה משה מתבונן איך לסדר דבר תשלומי כסף הפדוים, כי היה חושב אם אומר לאחד תן לי פדיונך יאמר כבר פדאני בן לוי, ולכן מפרש איך תכן עצה בזה. ועיין בירושלמי ומדרשים עוד באור ענין זה והובא בחא"ג. .
(סנהדרין י"ז א׳) ונתתה הכסף לאהרן ולבניו. פדיון הבן ניתן לזכרי כהונה, שכן נאמר ונתתה הכסף לאהרן ולבניו יטהכסף משנה לא הראה מקור לדברי הרמב"ם. ונראה שכוון למ"ש בחולין קל"ב א' דכל היכי דכתיב אהרן ובניו ממעט נשים, ועיין ברא"ש סוף בכורות בבאור רחב בענין זה. [רמב"ם פ"א ה"י מבכורים].

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך