א וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי׃ ב וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־אַהֲרֹ֖ן הַבְּכ֣וֹר ׀ נָדָ֑ב וַאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר׃ ג אֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַכֹּהֲנִ֖ים הַמְּשֻׁחִ֑ים אֲשֶׁר־מִלֵּ֥א יָדָ֖ם לְכַהֵֽן׃ ד וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י יְהוָ֡ה בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל־פְּנֵ֖י אַהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם׃ ה וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ו הַקְרֵב֙ אֶת־מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְֽהַעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ׃ ז וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃ ח וְשָׁמְר֗וּ אֶֽת־כָּל־כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃ ט וְנָתַתָּה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֙מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ י וְאֶת־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָׁמְר֖וּ אֶת־כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃ יא וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יב וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם׃ יג כִּ֣י לִי֮ כָּל־בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד־בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יד וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ טו פְּקֹד֙ אֶת־בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָ֛ר מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם׃ טז וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה׃ יז וַיִּֽהְיוּ־אֵ֥לֶּה בְנֵֽי־לֵוִ֖י בִּשְׁמֹתָ֑ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִֽי׃ יח וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־גֵרְשׁ֖וֹן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם לִבְנִ֖י וְשִׁמְעִֽי׃ יט וּבְנֵ֥י קְהָ֖ת לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר חֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵֽל׃ כ וּבְנֵ֧י מְרָרִ֛י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֛ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃ כא לְגֵ֣רְשׁ֔וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַלִּבְנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְעִ֑י אֵ֣לֶּה הֵ֔ם מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּֽי׃ כב פְּקֻדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ כג מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּ֑י אַחֲרֵ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן יַחֲנ֖וּ יָֽמָּה׃ כד וּנְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַגֵּרְשֻׁנִּ֑י אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־לָאֵֽל׃ כה וּמִשְׁמֶ֤רֶת בְּנֵֽי־גֵרְשׁוֹן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַמִּשְׁכָּ֖ן וְהָאֹ֑הֶל מִכְסֵ֕הוּ וּמָסַ֕ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ כו וְקַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֗ר וְאֶת־מָסַךְ֙ פֶּ֣תַח הֶֽחָצֵ֔ר אֲשֶׁ֧ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֛ן וְעַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִ֑יב וְאֵת֙ מֵֽיתָרָ֔יו לְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ׃ כז וְלִקְהָ֗ת מִשְׁפַּ֤חַת הַֽעַמְרָמִי֙ וּמִשְׁפַּ֣חַת הַיִּצְהָרִ֔י וּמִשְׁפַּ֙חַת֙ הַֽחֶבְרֹנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הָֽעָזִּיאֵלִ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקְּהָתִֽי׃ כח בְּמִסְפַּר֙ כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שְׁמֹנַ֤ת אֲלָפִים֙ וְשֵׁ֣שׁ מֵא֔וֹת שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ׃ כט מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵי־קְהָ֖ת יַחֲנ֑וּ עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָֽנָה׃ ל וּנְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לְמִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י אֶלִיצָפָ֖ן בֶּן־עֻזִּיאֵֽל׃ לא וּמִשְׁמַרְתָּ֗ם הָאָרֹ֤ן וְהַשֻּׁלְחָן֙ וְהַמְּנֹרָ֣ה וְהַֽמִּזְבְּחֹ֔ת וּכְלֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ אֲשֶׁ֥ר יְשָׁרְת֖וּ בָּהֶ֑ם וְהַ֨מָּסָ֔ךְ וְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ׃ לב וּנְשִׂיא֙ נְשִׂיאֵ֣י הַלֵּוִ֔י אֶלְעָזָ֖ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן פְּקֻדַּ֕ת שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ׃ לג לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַמַּחְלִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַמּוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת מְרָרִֽי׃ לד וּפְקֻדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שֵׁ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃ לה וּנְשִׂ֤יא בֵֽית־אָב֙ לְמִשְׁפְּחֹ֣ת מְרָרִ֔י צוּרִיאֵ֖ל בֶּן־אֲבִיחָ֑יִל עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֛ן יַחֲנ֖וּ צָפֹֽנָה׃ לו וּפְקֻדַּ֣ת מִשְׁמֶרֶת֮ בְּנֵ֣י מְרָרִי֒ קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמֻּדָ֣יו וַאֲדָנָ֑יו וְכָל־כֵּלָ֔יו וְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ׃ לז וְעַמֻּדֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב וְאַדְנֵיהֶ֑ם וִיתֵדֹתָ֖ם וּמֵֽיתְרֵיהֶֽם׃ לח וְהַחֹנִ֣ים לִפְנֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֡ן קֵ֣דְמָה לִפְנֵי֩ אֹֽהֶל־מוֹעֵ֨ד ׀ מִזְרָ֜חָה מֹשֶׁ֣ה ׀ וְאַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו שֹֽׁמְרִים֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּקְדָּ֔שׁ לְמִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃ לט כָּל־פְּקוּדֵ֨י הַלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָר֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃ מ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כָּל־בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם׃ מא וְלָקַחְתָּ֨ אֶת־הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י יְהוָ֔ה תַּ֥חַת כָּל־בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל־בְּכ֔וֹר בְּבֶהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מב וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ אֶֽת־כָּל־בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מג וַיְהִי֩ כָל־בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמ֛וֹת מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃ מד וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ מה קַ֣ח אֶת־הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־בֶּהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָיוּ־לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ מו וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מז וְלָקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֙דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל׃ מח וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹדְפִ֖ים בָּהֶֽם׃ מט וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֵ֖ת כֶּ֣סֶף הַפִּדְי֑וֹם מֵאֵת֙ הָעֹ֣דְפִ֔ים עַ֖ל פְּדוּיֵ֥י הַלְוִיִּֽם׃ נ מֵאֵ֗ת בְּכ֛וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לָקַ֣ח אֶת־הַכָּ֑סֶף חֲמִשָּׁ֨ה וְשִׁשִּׁ֜ים וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֛וֹת וָאֶ֖לֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ נא וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֜ה אֶת־כֶּ֧סֶף הַפְּדֻיִ֛ם לְאַהֲרֹ֥ן וּלְבָנָ֖יו עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ואלה תולדֹת אהרן ומשה, ואינו מזכיר אלא בני אהרן... מלמד שכל המלמד וכו' (סנהדרין יט ע"ב). התשובה יפה, אך אינה מיישבת אלא מחצית השאלה, דהיינו כיצד זה נקראים בני אהרן תולדות משה, אך אינה מיישבת את השאלה באשר לאי־איזכור בניו של משה. (פ' במדבר תשמ"ז) וראה "עבד שלמה" שלא בא הכתוב להזכיר אלא את המשוחים לכהונה.
פסוק א:
רש"י ד"ה ביום דבר ה' את משה, נעשו אלו התולדות שלו, שלימדן מה שלמד מפי הגבורה. ע"כ. כלום לפני כן לא לימדם? (פ' במדבר תשמ"ט) הערת ר' חזקי פוקס שי': לעניות דעתי הדגש כאן הוא על המילים "מפי הגבורה". אכן מסתבר שגם קודם לכן לימדם תורה (ממה שקיבל במסורת מאברהם אבינו שכליותיו נבעו תורה), אולם תורה זו, לא היו בה גדרי חיוב ובשעת הצורך ניתן היה לסטות ממנה (כפי שעשה עמרם בנושאו את דודתו לאשה). כאן לימד משה "מה שלמד מפי הגבורה" - זו כבר מדרגה אחרת, זו תורה שיש בה גדרי חיוב. על תורה זו אמרו חז"ל (סנהדרין יט ע"ב): כל המלמד בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.
פסוק א:
ויפים, בהקשר זה, דברי הרב משה צבי נריה בספרו "נר למאור" (עמ' 315), שהביא דברי רש"י אלו וכתב עליהם: על דברי חז"ל שהובאו ברש"י שואל המהר"ל מפראג בספרו "גור אריה": הרי משה רבנו, רבן של כל בני ישראל היה, כולם היו בניו־תלמידיו, ומדוע מדגישה התורה דווקא שבני אהרן נקראו בניו? עונה המהר"ל: משום שאת בני אהרן לימד משה רבנו שעות נוספות, מעבר לחובתו. מכאן למדנו: המתמסר לתלמידיו ללא גבול, מעבר לתנאי המשכורת ולמחוגי השעון, הוא הזוכה שתלמידיו בנים הם לו. ע"כ.
פסוק א:
רשב"ם ד"ה ואלה תולדת אהרן ומשה, תחילה מנה תולדות ישראל (בפרק ב)... ואחר כך תולדות הכהנים (ג, ב-ד)... ואחר כך תולדות הלוים (ג, יד-לט) וכו'. אמנם מונה יפה את הסדר התמוה, אך אינו מציע לו כל פירוש, אף כי זה מתבקש דווקא כאשר מדגישים אותו, מכל מקום תירוצו של רשב"ם לשאלת רש"י באשר לאי־איזכור בני משה, הוא שבהמשך פרקנו מופיעים בני משה במילים "משפחת העמרמי" (בפסוק כז). (פ' במדבר תשס"ב)
פסוק א:
רשב"ם ד"ה ביום דבר ה' את משה בהר סיני, שזהו קודם שהוקם המשכן, אז היו ארבעה. אבל בשנה שנייה שהוקם המשכן במדבר סיני לא נשארו כי אם אלעזר ואיתמר, כמו שפירשתי למעלה בתחילת פרשה. שכל מקום שנאמר "בהר סיני" זהו קודם שהוקם המשכן, אבל משנבנה אהל מועד לא נאמר אלא "במדבר סיני". ע"כ. לפי רשב"ם הכתוב מדגיש שכשדיבר ה' אל משה בהר סיני, קודם שהוקם המשכן, אכן היו לאהרן ארבעה בנים, אבל כשהוקם המשכן במדבר סיני מתו שני בני אהרן נדב ואביהוא, ונותרו לו רק שני בנים חיים. וראה מה שכתבתי בספר ויקרא (כה, א). (פ' במדבר תשס"א)
פסוק ד:
"וימת נדב ואביהוא... בהקריבם אש זרה לפני ה'". נראה ש"בהקריבם" אינו בא לומר: בשעה שהקריבו, כי אם - משום שהקריבו וכו'. קצת קשה לי, למה טורחים חז"ל להעלות טעמים שונים למותם (ראה מה שכתבתי בנדון בספר ויקרא טו, לב-לג - מתוך דברים שאמרתי ב'תנאים' של חיים ושירה שי'). (פ' במדבר תשס"א)
פסוק ד:
ואולם ראה תרגום יונתן בן עוזיאל שתרגם: "בזמן קרוביהון אישתא נוכריתא". (פ' במדבר תשס"א)
פסוק ד:
רש"י ד"ה על פני אהרן, בחייו. ע"כ. קצת קשה, כי מהו החידוש שכיהנו בחייו? ואם תאמר כ"שפתי חכמים" (אות ט), גם אז אין בזה כל חידוש שבחייו שירתו ככהנים גדולים, כאשר יטמא אהרן. (פ' במדבר תשמ"ה) וראה רמב"ן על אתר שדבר זה, שבנים נמשחים לכהונה גדולה בימי אביהם כשהוא כהן גדול, נהג רק באותו הדור, אבל לדורות אין הבנים נמשחים לכהונה גדולה בחיי אביהם.
פסוק ו:
עד כה פעמיים הדגישה התורה את מעמדם המיוחד של הלויים במסגרת מפקד בני ישראל (א, מז-מט; ב, לג). משמעותו של מעמד מיוחד זה מתגלית בפרקנו ובפרק שלאחריו - על הלויים מוטלת העבודה באהל מועד ובמקדש במקום הבכורות. בחירת הלויים תחת הבכורות נעשית בהר סיני לאחר מעשה העגל וכתוצאה ממנו (ראה ראב"ע לפסוק א ד"ה ואלה תולדת אהרן ומשה), וראויים היו בני לוי להבחר, שכן לא עבדו עבודה זרה מעולם (ראה יומא סו ע"א). (פ' במדבר תשנ"ו)
פסוק ו:
"ושרתו אתו". אונקלוס מתרגם: "וישמשון יתיה". וכן הוא מתרגם להלן (בפסוק יב) "והיו לי הלוים" - "ויהון משמשין קדמי ליואי", כלומר אין אונקלוס מבדיל בין שני המקראות, דהיינו שיש זהות בין 'להיות לה'' ל'לשרת את אהרן'. (פ' במדבר תשמ"ט)
פסוק ז:
"ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה". לא ברור "משמרתו" של מי, אם של אהרן (כלומר כעת מצווים בני לוי לעזור לכהנים בשמירת המשכן והמקדש מפני כניסת זרים) או של מטה לוי (כלומר השיר שהיו הלויים משוררים על הדוכן בעת הקרבת הקרבנות, או נשיאת כלי המשכן ושמירתם). ומדברי רש"י בדיבור הקודם משתמע שמוסב על אהרן. (פ' במדבר תשנ"ה) ולפי אברבנאל על אתר מוסב על מטה לוי.
פסוק י:
רש"י ד"ה ואת אהרן ואת בניו תפקד, לשון פקידות, ואינו לשון מנין, ע"כ. אכן נחוצה הערה זו, שהרי לכאורה היה צריך לומר לשון הפעיל. ועוד: בכל הפרשה בא לשון פק"ד כלשון מנין, ועל כן יש מקום לציין, שכאן לא כך. וראה רשב"ם על אתר שאומר את הדברים בשפה ברורה יותר. (פ' במדבר תשס"ב)
פסוק י:
רש"י ד"ה ושמרו את כהנתם, קבלת דמים וזריקה וכו'. קצת קשה, שהרי בדרך כלל בא "ושמרו" להזהיר מפני איסור, וגם כאן היה אפשר לפרש - שלא להיטמא, לא להינשא לאסורות להם וכדו'. וצריך עיון. (פ' במדבר תש"ן)
פסוק יב:
רש"י ד"ה ואני הנה לקחתי, ואני מהיכן זכיתי בהן. ד"ה מתוך בני ישראל, ...וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם. ע"כ. שאלת הזמן בו נפסלו הבכורים לעבודה ונבחרו הכהנים נדונה במסכת זבחים (קטו ע"ב). לפי רבי יהושע בן קרחה, עד שהוקם המשכן שמשו הבכורות, ולפי רבי, משבאו לסיני הופרשו הכהנים. והנה לפי רש"י כאן, במעשה העגל נפסלו הבכורות, וזה לא כרבי יהושע בן קרחה ולא כרבי. וראה רא"ם שהאריך לבאר דברי רש"י בשתי הדרכים. אם כרבי, שנפסלו עם בואם לסיני, צריך לומר שגלוי היה לפני ה' יתברך שעתידים הבכורות לחטוא בעגל ולכן גזר מתחילה שלא ייעשו קרבנות על ידי הבכורות שעתידים להפסל (גנאי הוא שתהיה עבודת הקרבנות הנעשית לרגל קבלת התורה על ידי אנשים שבעוד זמן מועט יכשלו בעבודה זרה). ולשון רש"י "וכשחטאו בעגל נפסלו" - אין כוונתו שנפסלו באותה שעה, אלא שבשל מעשה זה נפסלו. ואם כרבי, צריך לומר שאמנם נפסלו הבכורות מפני חטאם בעגל, אלא שלא נפסלו מיד באותה שעה, רק המתין להם ה' עד שהוקם המשכן. (פ' במדבר תש"ס)
פסוק יב:
וראוי לברר, מה היתה העבודה לפני הקמת המשכן. (פ' במדבר תשמ"ו)
פסוק יב:
ושמא הכוונה לומר שהעבודה אמנם נועדה להם, אלא שלא הגיעו לידי כך. (פ' במדבר תשמ"ח) וראה זבחים (פי"ד, מ"ד) שעד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות. וראה דברי רש"י בספר שמות (יט, כב; כד, ה) שהבכורות הם אלו שהקריבו את הקרבנות במעמד הר סיני.
פסוק יב:
ולא מובן לי, מה כוונת רש"י באומרו: שיהיו ישראל שוכרין אותן לשירות שלי. ע"כ. וגם קשה, מה פירוש "על ידי הבכורות זכיתי בהם", והרי לפי הפירוט, כלל אין זו זכיה כי אם דחייה ובחירה במקום הנדחה, מין 'עדיפות שניה'. (פ' במדבר תש"ן) באשר ללשון "שיהיו ישראל שוכרין אותן לשירות שלי" מבאר הרא"ם שמתוך כל ישראל החייבים לשרת את ה' ולעבדו, בחר ה' בבני לוי והוצרכו ישראל לשכור אותם לעבודה זו ולתת להם מעשרותיהם.
פסוק יב:
ושאלה אחרת בהקשר זה - למה לא כתובה פרשה זו סמוך לפרשת העגל, כלומר בסוף ספר שמות? (פ' בהעלתך תשנ"ו) הערת הרב איתן שנדורפי שי': פרשיית החלפת הבכורות בלויים איננה סמוכה לחטא העגל מכמה סיבות: (א) יש לשים לב שהתורה לא כתבה בפירוש שהבכורות ירדו ממעלתם בגלל חטא העגל, וזאת כנראה על מנת להסתיר את גנותם. ניתן לומר שמסיבה זו גם כתבה התורה על החלפת הבכורות בלויים רק כאן ולא סמוך לחטא העגל. (ב) החלפת הבכורות בלויים נעשתה בחודש ניסן (גיטין ס ע"א) או אפילו באייר (עיין במדבר א, א ושל"ה הקדוש בפרשת נשא על נתינת העגלות ללויים), כך שלא מתאים להצמיד את פרשת הלויים, שהיתה בשנה השניה, לחטא העגל, שהיה בשנה הראשונה, בי"ז בתמוז (תענית כו ע"א-ע"ב). (ג) ספר שמות מתרכז בסיפור על חטא העגל והכפרה עליו - לאחר חטא העגל מספרת התורה על המעשים שעשה משה לעיני ישראל ולישראל במחנה, על תפילותיו של משה, ועל הכפרה והסליחה שבאו בעקבותיהם. הכפרה על החטא באה לידי ביטוי בנתינת הלוחות השניים ובהקמת המשכן, וכמו שכתב רש"י בראש פרשת פקודי: "משכן העדות - עדות שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל". (ד) פרשת הלויים, שהיתה בראש חודש ניסן, מצטרפת לפרשות נוספות (המופיעות בפרשות נשא ובהעלתך) שנאמרו בראש חודש ניסן, כמו פרשת שילוח טמאים, פרשת הנשיאים, פרשת המנורה ו(תחילת) פרשת פסח שני (עיין גיטין ס ע"א), כך שזהו המקום המתאים ביותר לפרשת החלפת הבכורות בלויים! ואמנם כבר בסוף חומש שמות (פרק מ) מסופר על אשר אירע בראש חודש ניסן, וכן בספר ויקרא, בפרשת שמיני! ושאלה גדולה היא: מדוע הופרדו הפרשיות שנאמרו בראש חודש ניסן ונכתבו במקומות שונים, ואפילו בספרים שונים? לשאלה זו נדרש באריכות הרב ליב מינצברג במאמרו "האור הגנוז בחמשת הספרים" (קובץ "תורה ודעת" ח"ב עמ' לו-לז ועמ' ס). באופן פשוט יש להסביר שספר שמות מתרכז בדמותו של משה רבנו, לעומתו ספר ויקרא מתרכז באהרן ובניו ועל כן נקרא "תורת כהנים" וספר במדבר עוסק בנשיאים ובלויים, לכן פרשיית החלפת הבכורות בלויים נדחתה דווקא לספר במדבר וצורפה לפרשיות העוסקות בלויים.
פסוק טו:
"...כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם". אין הכתוב נוקט גיל סוף המנייה, אף על פי שלעבודת המשכן גויסו רק בני שלושים עד חמישים, וברור שמנייה זו היתה כדי לפדות את בכורות ישראל. ומפני שבכור נפדה מבן חודש ומעלה (ראה להלן יח, טז), אף מניית הלויים היתה "מבן חדש ומעלה". ולא בכדי באה פרשת מנין הבכורות ופדיונם מיד לאחר פרשתנו. (פ' במדבר תש"ס)
פסוק טו:
רש"י ד"ה מבן חדש ומעלה, ...עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה (את יוכבד), ונמנית בשבעים נפשות וכו'. תמיד היה קשה לי, כלום לא היו עוד נקבות אצל צאצאי יעקב אבינו כאשר ירד למצרים? ושמא צריך לומר שלא מנה בשבעים נפש אלה אלא את הנקבות הבולטות. (פ' במדבר תשמ"ו) וראה מה שכתבתי בספר שמות (ו, כ) ובספר בראשית (מו, כו).
פסוק טז:
רש"י ד"ה על פי ה', אמר משה לפני הקב"ה, היאך אני נכנס לתוך אהליהם וכו'. נפלאה היא צניעותו של משה רבנו ע"ה, וזאת אף על פי שהוא מתפקד בציוויו של הקב"ה. ולא פחות מרשים הוא הפתרון לבעייתו. ותמוה שלא ראיתי, שמישהו ינצל דברי חז"ל אלה כמראים צניעות אמיתית מהי. (פ' במדבר תשמ"ח) הערת ר' שמואל עמנואל שי': האמנם ההיסוס של משה להיכנס לאוהלים כדי לספור את התינוקות היה מטעמי צניעות? דברי המדרש, שרש"י מביא, מופיעים במדרש רבה, מדרש תנחומא וילקוט שמעוני. לפי פשטות לשונם סיבת ההיסוס היתה הטירחה הגדולה הקשורה בספירה, שכן משה צווה על ידי הקב"ה לבצע את הספירה של כל בני משפחות הלויים בעצמו (ללא עזרת ראשי המשפחות). ואכן בפירוש מהרז"ו על מדרש רבה כתוב: כי היו קטנים מונחים בעריסה וצריך לבדו לילך אצלם וכו'. (המקור לכך שסיבת ההיסוס של משה רבנו היתה מטעמי צניעות הוא ב"גור אריה" ו"שפתי חכמים", מכל מקום כאמור, מפשטות הלשון לא משמע כך). לאור זה, לעניות דעתי, מובן מדוע לא מציינים את ההיסוס של משה רבנו כדוגמא של "צניעות אמיתית".
פסוק טז:
וצריך לומר שאחר קבלת מספר התינוקות שבאוהל, ציוה משה רבנו ע"ה על כל הגדולים מתינוקות לצאת מן האוהל, וכך מנאם. (פ' במדבר תשנ"א)
פסוק טז:
אך משום מה חסרה כאן (ובכלל) הגדרה, תינוק מהו, וכפי ששלום שי' שאלני אתמול בהקשר אחר, עד אימתי נקרא אדם יתום (ל"ע). (פ' במדבר תש"ס) באשר לתינוק ראה רמב"ם (הלכות אישות ב, י) שכתב: הבן משיולד עד שיהיה בן שלש עשרה שנה נקרא קטן ונקרא תינוק. ע"כ. (הראני הרב יחזקאל פייגלין שי'). ובאשר ליתום כתב הרמב"ם (הלכות דעות ו, י): חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה... ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה (איסור עינוי יתום)? עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים. ע"כ. עם זאת ישנם דינים הנוגעים ליתום גדול (ראה ערך יתום ב"אנציקלופדיה תלמודית" והערות 28 ו־74 שם).
פסוק כה:
רש"י ד"ה מכסהו, עורות אילים ותחשים. ע"כ. ראה דברי "שפתי חכמים" (אות צ) באשר לשאלה, אם היה מכסה אחד או שניים, וראה מה שכתבתי בספר שמות (כו, יד). (פ' במדבר תש"ן)
פסוק כו:
רש"י ד"ה ואת מיתריו, של המשכן והאהל, ולא של חצר. ע"כ. קשה לי, מכיוון שלהלן (פסוק לז), בפקודת בני מררי, מדובר במיתרי החצר, הרי ברור שלא בהם מדובר כאן? ועוד: בספר שמות מוזכרים המיתרים פעמיים (לה, יח; לט, מ) בקשר לחצר. יוצא שמיתרי המשכן והאהל כלל אינם מוזכרים בספר שמות. (פ' במדבר תשנ"ח)
פסוק כו:
וראה רש"י להלן (ד, לב). לדבריו, היו במשכן יתידות ומיתרים הן ליריעות המכסות את המשכן עצמו, הן לקלעי החצר, הן לעמודי החצר. השניים הראשונים היו במשא בני גרשון, כמבואר בפסוקנו, והאחרונים במשא בני מררי. לפי זה דברי רש"י כאן מובנים, שכן ניתן היה לחשוב שמדובר כאן במיתרי קלעי החצר (שאכן היו במשא בני גרשון כמבואר להלן ד, כו), קמ"ל שכאן מדובר על מיתרי יריעות המשכן והאהל. (פ' נשא תשנ"ח)
פסוק כט:
רש"י ד"ה משפחת בני קהת יחנו וגו' תימנה, וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה. אוי לרשע ואוי לשכנו - לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלקותם. ע"כ. קשה לי, כלום חסרה להם לדתן ואבירם רשעות עד שהם צריכים להימשך אחר קרח? והרי היפוך הדברים הוא נכון. על קרח לא שמענו עד כה שום דבר רע, ואילו הללו ותיקים ברשעותם, ואף על פי כן תולה הכתוב־הדרשן את מקור הרשעות בקרח. (פ' במדבר תשמ"ג)
פסוק כט:
וזה שחז"ל מיחסים כמה וכמה מעשים רעים לדתן ואבירם, הוא - לדעת ר' דב רפל שי' - משום שהם (או רש"י) מבקשים לצמצם את מספר עושי הרע בישראל ככל האפשר. ולעניות דעתי זהו שאמרו: תולין קלקלה במקולקל (ראה ירושלמי תרומות פ"ד ה"ח). ומן הסתם שני הרעיונות עולים בקנה אחד, וכבר נדרשתי לזה בעבר (ראה מה שכתבתי בבראשית מב, כד; שמות ב, יג; ה, כ; טז, כ; ועוד). (פ' במדבר תשנ"ו) הערת ר' גרשון באס שי': רעיון זה בא לידי ביטוי גם בדברי חז"ל במסכת תענית (כט ע"א): מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב.
פסוק כט:
וראה "העמק דבר" (להלן טז, א ודברים יא, ו) הרואה בדתן ואבירם את אנשי המחלוקת העיקריים. (פ' עקב תשנ"ו)
פסוק לא:
רש"י ד"ה והמסך, היא הפרוכת, שאף היא קרויה "פרכת המסך" (שמות מ, כא). ע"כ. לשון הזהב של רש"י כאן קשה. לא רק שצריך לומר: הוא הפרוכת, אלא שבוודאי צריך לומר: שהיא אף קרויה וכו'. (פ' במדבר תש"ס) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: כוונת רש"י, שלא רק מסך שער החצר קרוי מסך, אלא אף הפרוכת קרויה מסך.
פסוק לב:
"ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן". ראש הנשיאים למשפחות הלויים היה אלעזר בן אהרן הכהן. תפקידו היה להנהיג את הלויים שעסקו במשמרת הקודש. וקשה לי, שלכאורה אין מקומו של פסוק זה כאן, לאחר מנין בני גרשון ובני קהת ותיאור תפקידם כי אם אחר מניית משפחות מררי ותיאור תפקידם, ועדיין לא מצאתי תשובה. (פ' נשא תשמ"ח)
פסוק לב:
ולכאורה התשובה פשוטה - מפני שאלעזר, בן בנו של עמרם, קהתי היה, על כן מנוהו כאן, לפי משפחתו ולא לפי תפקידו. (פ' במדבר תשמ"ט)
פסוק לב:
וראה רש"י (להלן ד, טז ד"ה פקודת כלי המשכן) שעל בני גרשון ומררי היה ממונה איתמר בן אהרן. (פ' נשא תשמ"ט) ובהערה 25 שבחומש "דעת מקרא" על אתר כתוב: יש לציין, שהתפקיד (של אלעזר) נזכר בכוונה כאן, בתיאור עבודת בני קהת, כי מלבד מה שהיה ממונה על כל בני לוי, היה אלעזר אחראי במיוחד לעבודת בני קהת, שטיפלו בכלים המקודשים ביותר. ונזכור, שכבר הוסיף להם הכתוב תואר כבוד "שמרי משמרת הקדש" (פסוק כח). ועם זה היה אלעזר ממונה גם על עבודות בני גרשון ומררי ליד איתמר בן אהרן הכהן (ראה להלן ד, כח ו־לג). ע"כ.
פסוק לו:
"ופקֻדת משמרת בני מררי" וגו'. לא ידעתי למה נוספה כאן תיבת "ופקדת" שאינה אצל גרשון וקהת. וקצת קשה לומר שזה משום כובד משאם וקשיחותו, אך לא ראיתי עדיין מי יעיר על זה. (פ' במדבר תשנ"א) וראה רש"ר הירש שכתב: קביעת משמרתם של בני מררי קרויה כאן בייחוד "פקודה"; זאת, כנראה, משום שהם היו המחלקה האחרונה של הלויים. והכתוב בא לשלול את הסברה המוטעית, כאילו משמרתם נקבעה מאליה, משלא נותר להם תפקיד אחר. משום כך אנחנו מוצאים, שהטלת התפקיד על בני מררי קרויה כאן "פקודה": הם נתמנו לתפקידם לא פחות משאר בני לוי; ומשמרתם היתה התוכן של מינוי מיוחד שהצביע על האימון שרחשו להם. ע"כ.
פסוק לט:
רש"י ד"ה אשר פקד משה ואהרן, נקוד על "ואהרן", לומר שלא היה במנין הלוים (בכורות ד ע"א). ע"כ. אהרן - לא, ומה עם משה רבנו? כלומר לכאורה אי־המנייה של אהרן עם שבטו היתה משום חשיבותו, ואם כן הוא, למה משה כן נמנה? כלום הוא מכובד פחות? (פ' במדבר תשמ"ה)
פסוק לט:
ולפי "העמק דבר" הדבר מובן, שכן ביאר: משום שבאו הלויים במספרם לפדות הבכורים שחטאו בעגל, ובשביל שאהרן היה הגורם לזה, לא נמנה לכך. (פ' במדבר תשנ"ח)
פסוק לט:
רש"י ד"ה שנים ועשרים אלף, ...אותן שלוש מאות לויים, בכורים היו וכו'. שלוש מאות בכורים מתוך 22,000 זכרים, פירושו כ־74 ילדים לאישה בממוצע, וזה קצת קשה. (פ' במדבר תשס"ב)
פסוק לט:
אולם כששאלתי את עידו שי' כשהיינו בשבת אצל משפחת פלד, ענה לי אחרי קצת מחשבה, שהיו שם, בין הבכורות, גם סבים ואולי גם אבותיהם של סבים, וממילא יקטן המספר הממוצע פי שניים או שלושה. ועדיין קשה. (פ' במדבר תשנ"ז) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אבל גם בין הפשוטים כך, ושוב נשאר אותו יחס. אולי בכורי הלויים היו המכובדים בנשיאת הארון, והארון היה הורג בהם יותר מבאחרים.
פסוק לט:
ועוד קשה: למה שבט לוי הוא הקטן ביותר בין שבטי ישראל, למרות שנמנו כולם מגיל כ', ורק בני לוי - מגיל חודש ומעלה. וראה "העמק דבר" (ג, כח) שבני לוי נתמעטו באופן מיוחד בשל היותם מופרשים לעבודת ה'. (פ' במדבר תשנ"ח) והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: וגם לא היו בכלל "וכאשר יענו אֹתו כן ירבה וכן יפרֹץ" (שמות א, יב), וגם הארון היה הורג בהם. ע"כ. וכבר הארכנו בזה בספר שמות (א, ז). עיין שם. וראה מאמרו המקיף של הרב אלחנן סמט "מפקדי הלויים ומספר הבכורות" (בעיוניו לספרנו, סדרה ראשונה עמ' 156).
פסוק מ:
רש"י ד"ה פקד כל בכר זכר וגו' מבן חדש ומעלה, משיצא מכלל ספק נפלים. ע"כ. ולא ידעתי, למה רש"י חוזר כאן על מה שכתב למעלה (על פסוק טו). ועוד: לשם מה ד"ה ארוך כל כך, בשעה שדי היה לכתוב "מבן חדש ומעלה". (פ' במדבר תשמ"ט)
פסוק מ:
וכך הוא ד"ה כבר בדפו"ר. (פ' במדבר תשנ"א)
פסוק מ:
על חזרתו של רש"י על דבריו שאלתי את דעת הרב עמיחי בן־יעקב שי' ואמר שיחפש תשובה. (פ' נשא תשנ"ז) וראה "באר מים חיים" שדייק בלשון רש"י שהוסיף כאן תיבת "ספק", כי במנין זה שהיה על פי עצמו היה לו לחשוש לספק נפל עד שלושים יום, אבל במנין הלויים, שהיה בנבואה "על פי ה'" - לא יתכן שום ספק.
פסוק מ:
"ושא את מספר שמֹתם". ראה מה שכתבתי למעלה (א, ב) באשר לביטוי "במספר שמות". והרי קושי שעד כה לא שמתי לב אליו, והוא כפל־הלשון שבפסוק: "פקֹד כל בכֹר זכר... ושא את מספר שמֹתם". וראה למעלה (א, מט) מה שכתבתי שם. (פ' במדבר תש"ס)
פסוק מא:
"ולקחת את הלוים לי... תחת כל בכֹר בבני ישראל, ואת בהמת הלוים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל". לאחר שסוכם מהו מספר הלויים שאינם בכורות בעצמם, באה התורה ומצווה להחליף בפועל את הבכורות בלויים ומפרטת את פרטי ההחלפה: צריך לספור את בכורות בני ישראל, כדי לוודא שאכן לכל בכור יש לוי שאינו בכור, שיבא להחליפו ולפטרו מן החובה ומן הזכות לעבוד במשכן. כל הבכורים שיוולדו מכאן ואילך משוחררים מאליהם מעבודת המשכן. יחד עם בכורות האדם נפדו גם פטרי החמור, אולם הבדל היה בין בכורות האדם לבין פטרי החמור לענין פדיונם על ידי הלויים, שבבכורות האדם הוזקקו להשוות את מספר הלויים כנגד מספר הבכורות (והעודפים בבכורות - מאתיים שבעים ושלושה במספר - נתחייבו ליתן חמישה סלעים לפדיונם), אבל לגבי פטרי החמור לא הוצרכו לספור אם אכן לכל פטר חמור בישראל יש כנגדו שה אצל הלויים, אלא היה די בפדיון כללי "בהמת הלוים תחת בהמתן", ללא מנין מספרם (ראה רש"י לפסוק מה. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: שה אחד של לוי פדה כמה פטרי חמורים. בכורות ד ע"ב). וקשה לי: (א) מה טיבה של לקיחה זו של בהמות הלויים? (ב) מה בין הציווי שבפסוקנו לזה שבפסוק מה? (פ' במדבר תשס"ב) לשאלת טיבה של לקיחת בהמת הלויים נדרש רש"ר הירש על אתר וכתב: החמור הוא בהמת משא, והוא מייצג את הרכוש המיטלטל; וקדושת פטר חמור מבטאת, שכל הרכוש הדומם של המשפחה קנוי לה'; וזו משמעות פדיון פטר חמור על ידי שה הנמסר לכהן: אין ערך ואין משמעות לרכוש הדומם, אלא אם כן הוא הופך לחי - באישיותו החיה של האדם - ומנוצל למטרות המקדש. נראה אפוא, שיש כאן אזהרה נמרצת ללויים, הנכנסים לעבודת המקדש: הנה הם פודים באישיותם את בכורי ישראל ומשחררים אותם מעבודת המקדש; אך באותה שעה הם גם פודים בשׂיָים את פטרי החמורים של העם. נמצא, שהלוי חייב לראות את עצמו כעובד המקדש - לא רק בצד הרוחני־המוסרי של אישיותו - אלא גם באמצעים של קיומו. ע"כ. על שאלה (ב) השיב ר"י אברבנאל וכתב: ...אחרי שנמנו הבכורים ונמצאו יותר מהלויים מאתיים ושבעים ושלוש נפש, הוצרך יתברך לצוות למשה מה יעשה בעודפים ההם... רוצה לומר, אף על פי שאין מספר הלויים כמספר הבכורים, על כל פנים קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל. ע"כ.
פסוק מא:
ולא ראיתי בינתיים מי מבהיר - למה דווקא פטרי חמוריהם ולא כל בכורות בהמתם, כפשוטו של מקרא? ולמה יצטרכו הלויים לתת את צאנם, ומה יעשה אהרן בהן? כל הפרשה צריכה עיון. (פ' במדבר תשס"ב) הערת ר' שמואל עמנואל שי': לגבי השאלה מדוע חוייבו לפדות רק את פטרי החמורים, נראה לי שהתשובה היא, שעל פי הגמרא בתמורה (כא ע"ב), אין חיוב בכור בהמה טהורה בחוץ לארץ מן התורה, אבל על פי גזירת הכתוב מצוות פטר חמור חלה גם בחוץ לארץ. גם חשוב לציין שאצל בכור בהמה טהורה בכלל לא קיים מושג של "פדיון". וראה דברי "אור החיים" הק' על אתר. והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: לגבי הלויים - אכן הלויים לא נתנו את צאנם, כמו שגם לדורות הם פטורים מפדיון פטר חמור.
פסוק מג:
"שנים ועשרים אלף שלשה ושבעים ומאתים". דומה שזה המספר היחיד בספר במדבר שבו יחידות, ובכלל מספרים כאלה נדירים במקרא. ראוי לבדוק פעם, אימתי הם מופיעים (להוציא מניין שנות חיים). (פ' במדבר תשנ"ח) וראה מאמרו של הרב אלחנן סמט שי' "שיטת עיגול המספרים במפקדי בני ישראל" (בעיוניו לספרנו, סדרה שניה עמ' 144), שם כתב: מסתבר שבאופן עקרוני, התורה מעגלת את המספרים, ואילו במקום שניתן מספר מדויק - במפקד הבכורות בישראל - נעשה הדבר מפני הצורך לחשב את מספר הבכורות העודפים, שאותם יש לפדות בחמישה שקלים כל בכור. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אבל בספר דברי הימים א' (ז, ז), בפרשה הראשונה של יחוסי בנימין ומספר גבורי חייליו, אין הכתוב מעגל את המספרים, אלא מונה מנין מדוקדק - "חֲמִשָּׁה רָאשֵׁי בֵּית אָבוֹת גִּבּוֹרֵי חֲיָלִים וְהִתְיַחְשָׂם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים וְאַרְבָּעָה".
פסוק מה:
רש"י ד"ה ואת בהמת הלוים וגו', לא פדו בהמות הלויים את בכורי בהמה טהורה של ישראל אלא את פטרי חמוריהם וכו'. בהערה 32 שבחומש "תורת חיים" מובאים דברי רש"י מבכורות (ד ע"ב ד"ה תנינא), בזו הלשון: רצונו לומר שהבן לוי נותן שה לכהן ונפטר בזה פטר חמור אחד של ישראל, ואם הכהן מחזיר השה ללוי במכירה או במתנה הבן לוי חוזר ונותנו לכהן ופוטר פטר חמור אחר של ישראל, ועושה כזה כמה פעמים ובכל פעם פוטר פטר חמור אחד. ע"כ. (הערת ר' שמואל עמנואל שי': ראוי לציין שבשה אחד אפשר לא רק לחזור ולפדות פטר חמור נוסף, אלא שבשה אחד אפשר לפדות עשרות פטרי חמורים ביחד). והדבר קשה: למה הקל הכתוב על בני ישראל דווקא באשר לפטר חמור, אבל השאיר את הלכות בכור בהמה טהורה על בני ישראל? (פ' במדבר תש"ס)
פסוק מה:
מצאתי תשובה ב"שפתי חכמים" (אות ה). עיין שם. והשווה שמות (יג, יג). (פ' נשא תשמ"ט, במדבר תשנ"א)
פסוק מו:
רש"י ד"ה ואת פדויי השלשה וגו', ...מהם תקח חמשת שקלים לגלגלת. כך היתה מכירתו של יוסף, עשרים כסף, שהיה בכורה של רחל. ע"כ. האסוציאציה מאוד יפה. מה שקצת קשה לי, הוא יחסם של חז"ל כאן ובכלל לניידות בערכו של מטבע - כאילו לא קיימת כלל, כי הנה כאן עברו מאות שנים, וערכו של בכור נשאר במקומו. ולכאורה כך גם - ועוד יותר - בפרשת ערכין שבסוף ספר ויקרא. לא זכור לי שראיתי פעם התייחסות לבעיה זו. ומעין זה היה קשה לי כבר בדיני ערכים (ויקרא כז, כה). (פ' במדבר תשנ"א) הערת ר' שמואל עמנואל שי': נראה לי שהשאלה־התמיהה לא שייכת כל כך לגבי פדיון בכור וערכין, כי הרי אין כל פרופורציה בין ערכו של הבן הבכור וחמישה שקלים, הפדיון של הבן הבכור הוא מעשה סמלי, ולכן אין חשיבות לתנודות השער, וכן לגבי "ערכין". השאלה שייכת לגבי קנסות בנזקין, כגון אונס, מפתה ושור שהמית עבד.
פסוק נ:
רש"י ד"ה חמשה וששים ושלש מאות ואלף, ...מה עשה? הביא שנים ועשרים אלף פתקין וכו'. הרי לך מבצע בחירות אדיר ממדים, בתנאי מדבר, שלכאורה עובר ללא תשומת לב. (פ' במדבר תשנ"א)
פסוק נ:
לימוד גדול יש כאן: משה רבנו, מְבצעו של מִבצע זה, מנהיג את בני ישראל ללא עוררין, ואף על פי כן עושה כל מאמץ כדי לא להתווכח עם מיעוט קטן על תשלום חמישה שקלים! (פ' במדבר תשנ"ה) הערת ר' שמואל עמנואל שי': דומני שההגדרה שמדובר כאן ב"מיעוט קטן" אינה נכונה, כי מדובר ב־22,000 איש! לפי רש"י (על פי הגמרא סנהדרין יז ע"א) משה חשש שיצטרך להתווכח עם כל עשרים ושנים אלף הלויים כדי שיצליח, אולי, לגייס את 273 ה"מתנדבים".