תנ"ך על הפרק - במדבר ג - גור אריה

תנ"ך על הפרק

במדבר ג

120 / 929
היום

הפרק

תֹּלְדוֹת אהרן, הַלְוִיִּם - משרתים, מפקד הַלְוִיִּם והַבְּכֹרֹת, החלפתם

וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי׃וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־אַהֲרֹ֖ן הַבְּכ֣וֹר ׀ נָדָ֑ב וַאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר׃אֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַכֹּהֲנִ֖ים הַמְּשֻׁחִ֑ים אֲשֶׁר־מִלֵּ֥א יָדָ֖ם לְכַהֵֽן׃וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י יְהוָ֡ה בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל־פְּנֵ֖י אַהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃הַקְרֵב֙ אֶת־מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְֽהַעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ׃וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃וְשָׁמְר֗וּ אֶֽת־כָּל־כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃וְנָתַתָּה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֙מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְאֶת־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָׁמְר֖וּ אֶת־כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם׃כִּ֣י לִי֮ כָּל־בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד־בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃פְּקֹד֙ אֶת־בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָ֛ר מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם׃וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה׃וַיִּֽהְיוּ־אֵ֥לֶּה בְנֵֽי־לֵוִ֖י בִּשְׁמֹתָ֑ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִֽי׃וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־גֵרְשׁ֖וֹן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם לִבְנִ֖י וְשִׁמְעִֽי׃וּבְנֵ֥י קְהָ֖ת לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר חֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵֽל׃וּבְנֵ֧י מְרָרִ֛י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֛ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃לְגֵ֣רְשׁ֔וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַלִּבְנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְעִ֑י אֵ֣לֶּה הֵ֔ם מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּֽי׃פְּקֻדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּ֑י אַחֲרֵ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן יַחֲנ֖וּ יָֽמָּה׃וּנְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַגֵּרְשֻׁנִּ֑י אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־לָאֵֽל׃וּמִשְׁמֶ֤רֶת בְּנֵֽי־גֵרְשׁוֹן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַמִּשְׁכָּ֖ן וְהָאֹ֑הֶל מִכְסֵ֕הוּ וּמָסַ֕ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְקַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֗ר וְאֶת־מָסַךְ֙ פֶּ֣תַח הֶֽחָצֵ֔ר אֲשֶׁ֧ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֛ן וְעַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִ֑יב וְאֵת֙ מֵֽיתָרָ֔יו לְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ׃וְלִקְהָ֗ת מִשְׁפַּ֤חַת הַֽעַמְרָמִי֙ וּמִשְׁפַּ֣חַת הַיִּצְהָרִ֔י וּמִשְׁפַּ֙חַת֙ הַֽחֶבְרֹנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הָֽעָזִּיאֵלִ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקְּהָתִֽי׃בְּמִסְפַּר֙ כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שְׁמֹנַ֤ת אֲלָפִים֙ וְשֵׁ֣שׁ מֵא֔וֹת שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ׃מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵי־קְהָ֖ת יַחֲנ֑וּ עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָֽנָה׃וּנְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לְמִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י אֶלִיצָפָ֖ן בֶּן־עֻזִּיאֵֽל׃וּמִשְׁמַרְתָּ֗ם הָאָרֹ֤ן וְהַשֻּׁלְחָן֙ וְהַמְּנֹרָ֣ה וְהַֽמִּזְבְּחֹ֔ת וּכְלֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ אֲשֶׁ֥ר יְשָׁרְת֖וּ בָּהֶ֑ם וְהַ֨מָּסָ֔ךְ וְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ׃וּנְשִׂיא֙ נְשִׂיאֵ֣י הַלֵּוִ֔י אֶלְעָזָ֖ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן פְּקֻדַּ֕ת שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ׃לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַמַּחְלִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַמּוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת מְרָרִֽי׃וּפְקֻדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שֵׁ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃וּנְשִׂ֤יא בֵֽית־אָב֙ לְמִשְׁפְּחֹ֣ת מְרָרִ֔י צוּרִיאֵ֖ל בֶּן־אֲבִיחָ֑יִל עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֛ן יַחֲנ֖וּ צָפֹֽנָה׃וּפְקֻדַּ֣ת מִשְׁמֶרֶת֮ בְּנֵ֣י מְרָרִי֒ קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמֻּדָ֣יו וַאֲדָנָ֑יו וְכָל־כֵּלָ֔יו וְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ׃וְעַמֻּדֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב וְאַדְנֵיהֶ֑ם וִיתֵדֹתָ֖ם וּמֵֽיתְרֵיהֶֽם׃וְהַחֹנִ֣ים לִפְנֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֡ן קֵ֣דְמָה לִפְנֵי֩ אֹֽהֶל־מוֹעֵ֨ד ׀ מִזְרָ֜חָה מֹשֶׁ֣ה ׀ וְאַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו שֹֽׁמְרִים֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּקְדָּ֔שׁ לְמִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃כָּל־פְּקוּדֵ֨י הַלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָר֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כָּל־בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם׃וְלָקַחְתָּ֨ אֶת־הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י יְהוָ֔ה תַּ֥חַת כָּל־בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל־בְּכ֔וֹר בְּבֶהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ אֶֽת־כָּל־בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְהִי֩ כָל־בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמ֛וֹת מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃קַ֣ח אֶת־הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־בֶּהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָיוּ־לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְלָקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֙דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל׃וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹדְפִ֖ים בָּהֶֽם׃וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֵ֖ת כֶּ֣סֶף הַפִּדְי֑וֹם מֵאֵת֙ הָעֹ֣דְפִ֔ים עַ֖ל פְּדוּיֵ֥י הַלְוִיִּֽם׃מֵאֵ֗ת בְּכ֛וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לָקַ֣ח אֶת־הַכָּ֑סֶף חֲמִשָּׁ֨ה וְשִׁשִּׁ֜ים וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֛וֹת וָאֶ֖לֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֜ה אֶת־כֶּ֧סֶף הַפְּדֻיִ֛ם לְאַהֲרֹ֥ן וּלְבָנָ֖יו עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ביום דבר ה' אל משה נעשו אלו תולדות שלו. דאם לא כן, מה ענין "דבר ה'" לכאן. ואף על גב שגם אחר כך נעשו תולדות לו, שהרי תמיד היה מלמד אותם, קא משמע לן דאפילו לא למדו רק דבר אחד נעשו אליו תולדות, ולפיכך כתב "ביום דבר ה'" נעשו אליו תולדות. ואם תאמר, וכי להם לבד לימד, והלא לכל ישראל לימד (רש"י שמות לד, לב), ויהיו הכל תולדותיו, ויש לומר, דשאני ישראל שהרי הקדוש ברוך הוא ציוה לו שילמד להם תורה (דברים ד, יד), והתורה שניתנה למשה לא ניתנה אלא ללמד לישראל תורה, לא שייך לומר שישראל הם בניו, שאלמלא לא היו ישראל - לא היה תורה ניתנה למשה. אבל מה שלימד לבני אהרן יותר ממה שלימד לישראל, זה היה ממשה לבד, ולא נצטווה מפי הגבורה ללמוד להם יותר, ובזה להם בפרט כאילו ילדם:ומהו השירות וכו'. פירוש, שאין השירות ענין בפני עצמו והשמירה ענין בפני עצמו, דלא מצאנו שום שירות רק השמירה, אלא השירות הוא השמירה, ופירושו קא מפרש קרא להשירות (כ"ה ברא"ם):לעזרה. לא שיהיו הלוים נתונים לו לצרכו, אלא לצורך בית המקדש נתונים לו:כמו מתוך וכו'. פירוש, שאין פירוש "מאת" כמו "מאת אשר ידבנו לבו" (ר' שמות כה, ב) , דאם כן היה משמע דהלוים היו ברשות ישראל, והם נתנו אותם, וזה אינו, שלא היו הם ברשות ישראל, אלא פירוש הכתוב 'מתוך ישראל':לשון פקידות. דמנין לא יתכן, דלא שייך מנין באדם פרטי לומר 'תפקוד איש פלוני':כשיצא מכלל נפלים הוא נמנה לקרוא שומרי משמרת הקודש וכו'. נראה מה שנקרא "[שומרי] משמרת הקודש" (פסוק כח), פירוש כי הוא נקרא 'לגיון של מלך' (רש"י לעיל א, מט), ו"ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח) , ולפיכך נקראו "שומרי משמרת הקודש" משעה שיצאו מכלל נפלים:להיות נמנה מן הבטן. ודוקא שם (להלן כו, נט) נמנה מן הבטן, לפי שודאי לא היה נפל, שהרי כשנכתבה התורה בימי משה (ב"ב טו. ) כבר יצאת מספק נפל, לפיכך מנה את יוכבד מיד. אבל כאן דספק נפל הוא, לא מנה אלא משיצא מכלל נפל:לדעת מנין יונקיהם. וקשה, וכי בשביל הטורח שלא רצה ליכנס לאהל שלהם נמנו על פי ה', ונראה שפירושו כי גנאי הוא לתלמיד חכם שיכנס לאהל אחר ששם נשים, ולפיכך אמר היאך אני נכנס לאהליהם לדעת מנין יונקיהם:כלומר לגרשון היו הפקודים משפחת הלבני ומשפחת השמעי כך וכך. פירוש, שאין הכתוב בא לומר המשפחות של גרשון מי ומי הם, דזה כבר כתיב (פסוק יח) "בני גרשון למשפחותם לבני ושמעי", אלא פירוש הכתוב שמשפחת הלבני והשמעי פקודיהם כך וכך, ומנין המשפחות אתא לאשמועינן (כ"ה ברא"ם). והא דלא קאמר 'משפחת הלבני ושמעי כך', ולמה כתב "לגרשון וגו'", ללמוד שאין צריך למנות כל משפחה ומשפחה בלבד, לכך קאמר "לגרשון משפחת השמעי והלבני" ביחד, דאין למנות רק השבט. והא דכתיב המשפחה, היינו כדלעיל (פ"א אות ג) שעל ידי המשפחות היה נודע אם מגרשון או מקהת הוא, שאם הוא מוחזק ממשפחה שהיא ידוע שהיא מגרשון - נמנה מגרשון, וכן באחרים:יריעות התחתונות. ונקראות "המשכן", לפי שנראו בתוך המשכן (רש"י שמות לה, יא). דאין לומר כל המשכן הוא, והשתא הוי שפיר טפי לישנא ד"את המשכן", דזה אינו, דהא אחריו "ואת האהל", ואי "המשכן" כל המשכן - לא הוצרך לפרש עוד:העשויות לגג. פירוש, לכך נקראת "אהל" לפי שהיו להאהיל על המשכן:עורות אלים ותחשים. פירוש, אף על גב שלא פירש לך הכתוב רק מכסה תחש, צריכין לומר דהאי "מכסה" קאי אעורות אלים מאדמים ומכסה התחש, דאם לא כן, למה לא נזכר מכסה התחש, אלא נכלל בודאי בלשון "מכסה". ומה שכלל שניהם בלשון "מכסה", לפי ששניהם יש להם שם אחד, ואפילו היו הרבה מכסאות, כולם בשם אחד נכללו - בלשון "מכסה":הוא הוילון. פירוש, אף על גב שלשון "מסך" הוא מלשון סכך, וכל סכך הוא למעלה, אפילו הכי נקרא הוילון "מסך", כמו שפירש רש"י בפרשת ויקהל (שמות לה, יב) שכל דבר שהוא מגין, בין שהוא מגין למעלה בין שהוא מגין למטה או מהצד, נקרא בשם "מסך", ששייך לשון סכוך מן הצד כמו מלמעלה. ומפני שהוילון הוא מגין על המשכן מלפניו, נקרא "מסך". ואין להקשות דלפי זה גם כן המחיצה יהיה נקראת "מסך", שהוא מסיך מן הצד, וזה לא מצאנו בשום מקום שנקראת המחיצה "מסך", דודאי המחיצה לא נקראת "מסך" לפי שהמחיצה היא עיקר המשכן, ועל ידי המחיצה נעשה המשכן, ואין שייך שיהיה נקרא המשכן עצמו בשם "מסך". אבל הוילון שכנגד פתח המשכן נקרא "מסך", לפי שהוא מגין שלא יהיה פתוח:וסמוכין להם וכו'. נראה שרש"י בא לתרץ כאן השינוי, דבכל מקום כתיב (פסוק לה) "על ירך המשכן יחנו צפונה", וכן למעלה כתיב (פסוק כג) "אחרי המשכן יחנו ימה", וכאן כתיב "יחנו על ירך המשכן תימנה", והוי למיכתב 'על ירך המשכן יחנו תימנה', אלא לכך לא כתב "יחנו" אצל "תימנה", דכאן לא בא הכתוב לומר הציווי 'יחנו תימנה', אלא פירוש שהיה כבר תימנה, ובא לומר כיון שהיה תימנה נמשכו אתם במחלוקת בני ראובן. ובכל הספרים בפירוש רש"י 'יחנו תימנה', נראה לי דכוונתו להראות הקושיא, כלומר דכך הוי ליה למכתב. והשתא הוי "תימנה" מלתא בפני עצמו, ולא קאי על "יחנו":אף היא קרויה מסך. כלומר, אף על גב שמסך שער אוהל מועד נקרא יותר "מסך", שהרי הוא מגין בחוץ, אבל מסך הפרוכת שכבר הגין עליו מסך אהל מועד, לא היה ראוי להיות נקרא "מסך", אפילו הכי נקרא פרוכת "המסך", לפי שמגין בין הקדשים ובין קדשי הקדשים (שמות כו, לג), ולפיכך נקרא זה גם כן "מסך":משה אהרן ובניו וכו'. גם כן כאן בא לתרץ הלשון, דהוי למכתב 'משה ואהרן ובניו יחנו לפני אהל מועד קדמה', אלא שלא בא לצוות, רק שבא להגיד לך "והחונים קדמה" היו אלו החשובים, ולפיכך היו גם כן כמותם החונים סמוכים להם. והשתא שפיר לישנא דכתוב בתורה "והחונים קדמה", דלא בא הכתוב לומר הצווי שיחנו, אלא שכך היו לפני אוהל מועד (תימנה) [קדמה], [ו]כמותם הסמוכים להם:נקוד על אהרן וכו'. תימה, איך יליף מכאן דלא היה אהרן במספר הלוים, דלא איירי במספר הלוים כלל, דקרא כתב "אשר פקד משה ואהרן", כלומר שאהרן היה המונה, ואם כן הנקודה על "ואהרן" היה שלא היה אהרן מונה, לא שלא היה במספר הלוים. והרא"ם פירש דכך כוונתו, שאהרן לא היה מונה הלוים. וזה אינו כלל, כדמוכח בהדיא בפרק קמא דבכורות (סוף ד. ) , דפריך התם 'אהרן דלא היה במנין הלוים לא לפקע', ומייתי התם דנקוד על "אהרן" שלא היה במנין הלוים. מוכח התם בהדיא שלא היה נמנה:
‎ונראה לומר דלא קשיא מידי, דודאי אם היה אהרן במנין הלוים אי אפשר שלא יהיה מונה עם משה, כמו שהיה בשאר הנשיאים שהיו במנין ישראל והיו מונים עם משה (רש"י לעיל א, ד), וזה להחשיב אותם שלא יהיו כמו שאר העם, ולפיכך היו עם משה במנין ישראל. והיה מונה משה עליהם, שהתחיל למנות שנים שלשה, והיו הנשיאים דומים כמו האחד בחשבון, שהוא יסוד המספר, ובעצמו אינו מספר, רק כשנמנה עליו. ולפיכך אם היה אהרן נמנה - אי אפשר שלא יהיה מונה גם כן. ולפיכך הנקודה שעוקרת שלא היה אהרן עם משה, מזה אתה למד שלא היה נמנה. שאין לומר דקרא אתא שלא היה מונה, דזה קל וחומר, שהרי כל שאר נשיאים היו עם משה כשמנה שבטיהם, ואיך לא יהיה אהרן עם משה כשמנה שבטו. ועוד, הרי אהרן היה במנין ישראל עם משה (לעיל א, ג), קל וחומר שהיה עם משה במנין הלוים:לא פדו בהמת הלוים בכורי בהמה טהורה של ישראל. תימה, דהא בפרק קמא דבכורות (ריש ד. ) אמרינן שם אי איתא דדרשת קל וחומר, פירוש, אם פדו בהמה טמאה של לוים בכורי בהמה טמאה [של ישראל], כל שכן יפקעו בכורי בהמה טמאה של לוים מדין בכורה, אם כן נפטרו הלוים מבכור בהמה טהורה, דהא פטרו בהמתן בכור בהמה טהורה של ישראל. אם כן מוכח בהדיא דבהמתן של (ישראל) [לוים] פדו בכור בהמה טהורה:
‎ונראה דהכי פריך; 'אפילו מבכור טהורה נפטרו', כלומר לפי סברתך דיליף לה בקל וחומר, אם הפקיע בהמתן של לוים בהמתן של ישראל במדבר - אינו דין שתפקיע את עצמה, ולפי זה אנו צריכין לומר שבמדבר היו מפקיעין בהמות טמאות של לוים בכור בהמות טמאות של ישראל, ולא שהיה הפקעתן על ידי שה, דאם היה הפקעתן על ידי שה, איך באת ללמוד שיהא בכור בהמה טמאה פטורה אפילו בלא שה, דכיון דבהמה טמאה לא פטר את בכור בהמה טמאה, ליכא למילף קל וחומר, שהרי דין הוא שיפטור שה לוי את בכור בהמה טמאה, דהא גבי ישראל נמי בהאי גוונא פוטר דרך פדיון, שיתן שה בפטר חמור (שמות יג, יג) . אלא על כרחך אביי סבירא ליה שלא היה הפטור שפטר בהמת הלוים - שה דידהו פטר בכור בהמת ישראל, אלא בהמה תחת בהמה, והפקיעו בהמות טמאות עצמם של לוים את של ישראל, דנתנה התורה בהמתן של לוים תחת בכורי [בהמות] ישראל. ולפי זאת הסברא גופיה נמי היה פוטר בהמת הלוים בכור בהמה טהורה של ישראל כמו בבכור בהמה טמאה. ולכך פריך רבא, דהשתא לפי סברתך נימא נמי שבכור בהמה טהורה דידהו נמי נפטרו, דהא את אמרת דבהמה של לוים פקעי קדושת בכורות בהמות ישראל:
‎והתם נמי בעי מתחלה למימר דלא היה שה הלוים פוטר את בכור בהמה טמאה, דאמר שם (בכורות ריש ד ע"ב) 'וממאי דבשה', כלומר שהיו פודין הלוים שה שלהם בכור בהמה טמאה. משמע דהמקשה הוי בעי למימר שלא פדו שה של לוים בכור בהמה טמאה, אלא בהמה טמאה עצמה פטר הבכור בהמה טמאה של ישראל, ולכך אמר 'ממאי דבשה'. וכך יש לומר דהוי סברת אביי. ולפיכך מתרץ רבא דלא פטרי בהמות של לוים בכורי בהמות ישראל כלל, אלא אדם אדם פטר, ובהמה דפטרי במדבר - היינו דווקא שנתן שה בעד פטרי חמור, ולא לאפקועי קדושתייהו כלל. דזה אין הפקעת קדושתם, כיון דנתן שה בעד בכור בהמה טמאה, שזה הוא דרך פדיון. וממילא בכור בהמה טהורה של ישראל לא היו יוצאין לחולין, ונשארין בקדושתיהן:
‎וכן מוכח כל הסוגיא דבכורות, דקאמר שם (ד ע"ב) 'אמר רבי חנינא שה אחד של לוי פוטר כמה פטרי חמוריהם של ישראל. תדע לך, שהרי מנה העודפים באדם וכו''. ולא לשתמט בשום דוכתא לומר בהמה אחת של לוי פטר כמה בכורים של ישראל, ולמה נקט למילתיה בפטרי חמורים דווקא - אי סלקא דעתך דאף בכור בהמה טהורה פטר. ועוד, דקאמר שם 'דילמא לא הוי עודפים', וקאמר - לא סלקא דעתך, דכתיב (להלן לב, א) "ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'". וקאמר, דלמא אפילו הכי פשוטי הלוים לבהדי פטרי חמורים הוי קאי, דמשמע הכי קאמר, שדרך בהמה להיות לה פשוטים הרבה. והשתא יקשה לך, כיון שצריך פשוטי לבהדי פטרי חמורים, בכורי שה איך נפדו, ולא קאמר רק דפשוטי שה הלוים נגד בכורי בהמה טמאה, ואם כן באיזה עניין נפדו בכור בהמה טהורה של שה. וכבר פרשנו הסוגיא שפיר דלא קשיא הא דקאמר (בכורות ריש ד. ) 'אפילו מבכור בהמה טהורה נמי לפטרו', שהוא לפי סברת אביי:
‎אך קשה, דקאמר שם (בכורות ד. ) רב ספרא לאביי 'לדידך בן לוי דהוי ליה שה ואפקע - לפקע, דלא הוי ליה שה לא מפקע - לא לפקע'. ואם כן משמע דאף אביי סבר דהוי אפקעתן על ידי שה ולא על ידי בהמתן של לוים תחת בהמתן של ישראל, ויש לומר, דרב ספרא לא בעי למימר עתה אם היו הלוים פוטרים על ידי שה או על ידי בהמתן של לוים, דבין שהיו הלוים פוטרים על ידי בהמתן או שהיו פוטרין על ידי שה פריך שפיר, דאם היו פוטרין על ידי בהמתן של לוים נמי יש להקשות 'בן לוי דהוי ליה בהמות ואפקע - לפקע, דלא הוי ליה בהמות ולא אפקע - לא לפקע'. ולא ירד רב ספרא לחלק אליבא דאביי במאי פטר. אבל רבא מדקדק כך אליבא דאביי, כדי להקשות מבכורי בהמה טהורה:
‎ועוד יש לומר, דאף אליבא דאביי היו הלוים פוטרים בשה, דכיון דמצאנו בתורה דשה ניתן תחת פטר חמור (שמות יג, יג), אם כן היה הפקעת הלוים בשה, דאין ענין בהמה טמאה לפטר חמור - שיפקיע בהמה טמאה את פטרי חמורים של ישראל, רק דהוי בעי למימר דלא היה זה דרך פדיון, שיהיה נפדה ויוצא לחולין פטר חמור של ישראל על ידי פדיון שה של לוי. דאם היה דרך פדיון - תו ליכא למילף בקל וחומר דיהיו פטורים פטרי חמורים של לוים מפדיון מקל וחומר דהפקיעו בכורי בהמה טמאה של ישראל, דאין ענין זה לזה, דגבי שה שלהם דרך פדיון היה, ולא שייך זה בבהמה טמאה שלהם שיהיו פטורים בלא פדיון, אלא על כרחך אביי סבר דלאו דרך פדיון היה, רק משום קדושת הלוים אף בהמתן מפקיע קדושת בכור של ישראל, ובלא פדיון:
‎והשתא מקשה, אם כן על כרחך אתה סובר גם כן דבהמה טהורה של לוים היה מפקיע בכור בהמה טהורה של ישראל מפני קדושת הלוים, ואם כן יהיו עכשיו בכורי בהמה טהורה של לוים פטורים מן הבכורה מקל וחומר; דמה אם הפקיעו בהמתן קדושת בכורי בהמות של ישראל, אינו דין שיפקיעו עצמן. אבל רבא סבירא ליה דלא פטר בהמת הלוים בהמתן של ישראל רק במקום דהוי פדיון, ולא משום קדושת הלוים. ולענין אדם שפטורים הלוים מלפדות בכוריהם - הוי קל וחומר שפיר, דהא באדם יש קדושה ומפקיע, אבל לענין בכורי בהמה טהורה לא אמרינן כך, דלא שייך בהו פדיון, ואין בהם קדושה:
‎והכי נמי לא דרשינן קל וחומר לענין שתהא פטרי חמוריהם פטורים מן הבכורה, שאם הפקיעו בהמתם פטרי חמוריהן כל שכן שהם פטורין, דהא בהמה טמאה של לוים לא פטר, רק שה דרך פדיון, וליכא למילף מזה קל וחומר דבהמה טמאה שלהן תהא פטורה. וגם כן ליכא למילף דשה שלהן יהא פטור מן הבכורה - דהא הפקיע שה שלהן פטרי חמוריהן של ישראל, דהתם פטר חמור הוא דפטור דרך פדיון, אבל לא בכור בהמה טהורה, שאין בבהמתן קדושה. והשתא כל השיטה נכונה, והכל נכון:ושה אחד פוטר וכו'. רצה לומר, דאין פירוש "בהמת הלוים תחת בהמתן" שדוקא כל בהמתן, אבל שה אחד לא, דזה אינו, אפילו לא היה כאן אלא שה אחד פוטר כל בהמות ישראל. ומה שכתב "בהמת הלוים" כולם, כדי לומר לך שאין צריך ליחד ולברר ולומר שהיה תחת פטרי חמורים של ישראל, ולכך כתב סתם "בהמת הלוים", דהשתא אין צריך שום בירור כלל, רק בהמת הלוים תחת בהמתן:תדע וכו'. והקשה הרא"ם, דהא בגמרא (בכורות ד ע"ב) פריך אהא, וקאמר דילמא לא היו עודפים כלל, והוצרך לשנות משינוי דקרא, דקאמר התם; אם כן לכתוב 'בהמת בהמת', או 'בהמתן בהמתן', מאי "בהמת בהמתן", שמע מינה דאפילו בהמה אחת של לוים תחת כמה פטרי חמורים של ישראל. ואם כן קשיא, דלמה כתב רש"י ראיה שהיא דחויה בגמרא. ונראה לומר, דודאי בגמרא שרצה למילף דין זה ששה אחד פוטר כמה בכורים מ"בהמת (ישראל) [הלוים]", ולא מצינו למילף שום דין רק בי"ג מדות (תו"כ ר"פ ויקרא) או מיתור דקרא, דאימא אין הכי נמי היו שוים לגמרי בהמת הלוים ובכורי בהמות ישראל, אף על גב דרחוק שיהיו שוים לגמרי, לכך לא יליף בגמרא מהך סברא, כיון שיש לומר דאין הכי נמי, דלא היה עודף באחד מהם. אבל רש"י כתב לפי פשוטו, דפשיטא אין לפרש כן לפי הסברא, דדוחק הוא לומר שהיה המנין שוה בהם לגמרי:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך