פסוק א:ואלה תולדות וכן ונקראו תולדות וכו׳ דק״ל למה הזכיר אהרן קודם משה. ועם פירושו א״ש שהרי תחלה היו תולדות אהרן כשנולדו ואחר כך נעשו תולדות משה ביום דבר וכולי ועי״ל שמקדים אהרן משום דאמרי׳ שאם היה אביו ת״ח הוא קודם לרבו אפי׳ אינו שקול כרבו וכ״ש אהרן דשקול כמשה. אך ק׳ מאי שנא בני אהרן שנקראו תולדו׳ משה טפי מכל ישראל דהא לכלהו נמי לימדם משה תורה. וניחא לי עם מה שכתב הרמ״בם בה׳ תלמוד תורה וז״ל כשם שחייב אדם ללמד את בנו ואת בן בנו כך מצוה על כל חכם ללמד את כל התלמידים שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו אלו תלמידיך. א״כ למה נצטווה על בנו וב״ב להקדים בנו ובן בנו לבן חבירו ע״כ. וידוע מאי דת״ר כיצד סדר המשנה תחלה היה משה מלמד לאהרן פרקו נסתלק אהרן ונכנסו בניו ושנה להם וכו׳ ואח״כ לכל ישראל. נמצא שמשה רבינו היה משנה למעליותא לאהרן ובניו כאילו היו בניו ממש שהרי היה מקדימם כמו שמצוה להקדים בנו וכלפי בחינה זו נקראו בפרטות תולדותיו טפי מכלהו ישראל:
פסוק ו:ושרתו אותו ומהו השירו׳ וכו׳. י״ל דנפקא ליה מדהו״לל ושרתוהו וכדכת׳ מלעיל המה ישאו את המשכן וכו׳ והם ישרתוהו והילכך משני ליה שפיר דאי הוה כתי׳ ושרתוהו הוה משמע שירות ממש לעשות מלאכתו מש״ה כתיב ושרתו אותו דמשמע עמו כלומר לסייעו בשירות המשכן:
פסוק ט:נתונים וכו׳ לעזרה כלו׳ לא לעבודת הדיוט שהרי כתיב בפרש׳ קרח לכם מתנה נתונים לה׳ כלו׳ דוקא לעזרו בעבודת המקדש. והרא״ם ז״ל כתב לדברים הנעשים בקרבנות וכו׳. נראה שרצה לפרש דברי רש״י דר״ל לַעֲזָרָה כלומר לצורך העזרה. ואין ל׳ רבינו משמע כן אלא ר״ל לעזור אותו. וכן מוכח מלשונו דלעיל על פסוק ושרתו אותו שכתב והלוים הללו מסייעים אותם וכולי והיינו לאפוקי שירות הדיוט כדלעיל. ואפ׳ דממקומו הוא למד מדכתיב כאן נתונים נתונים ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט מלעשות מלאכתו. ולא דמי למ״ש בפרשת בהעלותך נתונים נתונים המה לי. ופירש״י נתונים למשא נתונים לשיר דהתם ניחא דהואיל ואיכא מלת׳ לרבויי בתרווייהו מרבי׳ דאיכא זמן שהם נתונים לשיר ולא למשא דהיינו אחר חמשים שנה כדמפרשי קראי התם אבל הכא לגבי שירות לכהן דלא אשכחי לרבוי בחד זימנא טפי משאר זימני הילכך אמרו שאינו אלא למעט:
פסוק י:ושמרו וכו׳ קבלת דמים וכו׳ כלומר מקבלה ואילך לאפוקי שחיט׳ דלא שייך בה לומר ושמרו וכולי לומר שתהיה דוקא בטהרה וגם לא והזר הקרב יומת כדתנן ברפ״ב דזבחים שהשחיטה כשרה בזרים ובטמאים:
פסוק יב:ואני וכו׳ וכשחטאו בעגל וכו׳. משמע דמיד אחר מעשה העגל נפסלו הבכורות ונבחרו הלוים. וק׳ דאנן תנן עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבוד׳ בבכורות. והרא״ם ז״ל נדחק בזה טוב׳ ע״ש ולעד״ן דודאי מיד אחר מעשה העגל נפסלו הבכורות. ומיהו לא נפסלו כלם אלא דוקא בבכורות של שאר השבטים שחטאו בעגל אבל הבכורות של שבט לוי נשארו בהתירם כמקדם ואם כן שפיר תנן עד שלא הוקם המשכן העבודה בבכורות כלומר הבכורות שלא נפסלו דהיינו של לוים ומשהוקם המשכן אף על גב דהשתא נתרצה המקום ליש׳ לסלוח עונם מ״מ תו לא חזו הבכורות לעבודה דהואיל ואדחו אדחו. אמנם הואיל ועשו תשובה חס המקום על כבודם והוציא׳ מכלל העבודה גם בכורי הלוים אף על גב דלא חטאו דמעתה תו לא מוכח׳ מלתא דטעמ׳ דלא עבוד עבודה הבכורות היינו לפי שחטאו דאיכא למימר בכולי הלוים יוכיחו ובזה חיסך על כבודם ולכך נתחדשה הלכה שהעבודה דוקא בכהנים ואלא מיהא הואיל ובאמת הלוים לא חטאו לא מיעט והפקיע לגמרי קדושת הלוים שנשאר כל השבט בכללותו ובכוריהם עמהם שומרי משמרת הקדש כי עבודת הקדש עליהם:
פסוק טו:מבן חדש וכו׳ אשר ילדה אותה וכו׳ הק׳ המפרשים ז״ל סוף סוף היאך נמנית יוכבד מיד שנולדה עם כניסתה לארץ מצרים. והא אכתי היתה ספק נפל דמה״ט לא נמנו כאן אלא מבן חודש כמו שהקדים רש״י. ונלע״ד דידוע דבשני רעבון אסור לשמש מטתו אלא דלחשוכי בנים מותר ואם כן לוי כשבעל בהיות בשני רעבון פירוש מיד עד שיודע אם היא מעובר׳ שלא להרבות תשמיש בשני רעבון וכשידע שנתעברה כ״ש שלא בא עליה עוד. וא״כ הוה קים ליה שכלו לה חדשיה ותו ליכא לאסתפוקי כלל בנפל:
פסוק כט:משפחות בני קהת וכו׳ אוי לרשע וכו׳ דבר ברור שאין דרכו של רש״י ז״ל להביא אגדות אלא כשצריך להם לפי׳ הכתובים. וכאן נראה דק״ל על ל׳ הפסוק דלא כתיב כדלעיל בגרשון אחרי המשכן יחנו ימה וה״נ לקמן במררי על ירך המשכן יחנו צפונה דסמך החנייה לרוח שבו חונים וכאן לא כתיב כן אלא יחנו והדר על ירך המשכן תימנה ולא עוד אלא שיש טעם מפסיק דהיינו זקף קטון על תיבת יחנו ולא דבר ריק הוא. ולכך כוון לתרץ באגדה זו דהך תימנה דכתיב בקרא בא לרמוז על רגל ראובן החונים תימנה שתדיר היו מתחברין עם בני קהת השכנים שלהם והיו תדיר עמהם באופן שגרם להם שבאו עם קרח וכו׳ אוי לרשע וכו׳. ושוב מצאתי קרוב לזה בש״ח בשם הג״א:
פסוק לב:ונשיא נשיאי וכולי ממונה וכו׳ והטעם שהזכירו כאן סמוך לבני קהת וגם הטעם שלא הזכיר גם כן איתמר שגם הוא היה ממונה על בני גרשון ובני מררי. כבר תירצו בבמדבר רבה לפי שאלעזר היה גם כן שותף במשאן של בני קהת שהיה נושא מעבודת הקדש עמהם כדכתיב בסוף הפרשה ופקודת אלעזר וכו׳ משא״כ איתמר שלא היה שותף עם עבודת ב״ג ובני מררי כלל:
פסוק לח:משה וכו׳ וסמוכין וכו׳ ה״נ נראה שכוון רש״י לתרץ כפל ל׳ בפסוק קדמה לפני אהל מועד מזרחה דהיינו קדמה היינו מזרחה. ותו דהול״ל קדמה מזרחה לפני אהל מועד ואמאי הפסיק וכתב מזרחה בתר הכי. ותירץ דמזרחה לאו עלייהו קאי אלא על דגל מחנה יהודה מזרחה שהיו תדיר באים ומתחברים עם משה ולפיכך נעשו גדולים בתורה:
פסוק לט:אשר פקד וכו׳ נקוד וכו׳ הא ודאי שהמכוון לומר שלא היה בכלל הנמנין כמו שהוכיח הרב מוהרא״ם מהש״ס דפ״ק דבכורות. ומיהו דא קשיא דקאי במונין וממעט נמנין. ונלע״ד לומר דודאי במונין לא מתוקם דא״כ קשו קראי אהדדי דלעיל כתיב וידבר ה׳ אל משה פקוד את בני לוי וכו׳ ועוד כתיב ויפקוד אותם משה שמכל זה נראה שמשה לבדו המונה והכא כתיב אשר פקד משה ואהרן. ואם תאמר דמש״ה מהני הניקוד למעטו והשתא תו לא קשו קראי אהדדי סוף סוף אכתי ק׳ דלא לכתוב ואהרן כלל ולא יצטרך הניקוד וממילא אימעוט מדכתיב לעיל ויפקוד אות׳ משה א״ו לא מתוק׳ במונין ואם אינו ענין למונין תנהו ענין לנמנין דאצטריך קרא למעטו דסד״א הואיל וגם הוא משבט לוי שהיה גם הוא בכלל המספר של כ״ב אלף קמ״ל דלא. והכי מדריש דידוע מאי דאמור רבנן כ״מ שהנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה וכ״מ שהכתב רבה אתה דורש הכתב והכא שכל התיבה כתובה ונקודה צריך לדרוש על זה הדרך. ואהרן אה״נ דצריך לקרות אבל אינו נקרא עתה במקום כתיבתו לכך אתי הניקוד לומר סמי מכאן ואהרן ותנהו למטה בסוף הפסוק כאילו כתיב שנים ועשרים אלף ואהרן לומר שאהרן היה מלבד הכ״ב אלף הנמנין ואילו כתב קרא הכי בהדיא כ״ב אלף ואהרן ה״א דלעולם נמי נמנה והיו בין כלם כ״ב אלף ואחד אלא דכתיב קרא אהרן לעצמו מחמת חשיבותו מש״ה לא נזכר אצל המנין:
פסוק לט:שנים ועשרים וכו׳ אותן ש׳ לוים בכורות וכו׳ כלו׳ דטעם הפדיון לבכורות הוא לפי שעד עתה היו קדושים לעבוד עבודה ועכשיו נפסלו ויוצאין לחולין והנו דומי׳ דקדשים שנפסלו שיוצאין לחולין בפדיון ומעתה גם בכורי הלוים שגם הם נפקעו מן ההקרבה מהטעם דכתיבנא לעיל נמצא שגם הם נקראו יוצאים לחולין הואיל ואינם ראוים עוד להקריב. וא״כ גם הם היו צריכים פדיון ולפי הנראה גם הם היו צריכים לתת ה׳ סלעים אלא שלא הוזקקו ליתן לפי הצד קדושת לויה שבהם עתה דהיינו שירות כלו׳ עבודת הקדש סגי להפקיע אותה קדושה דהקרבה ומ״מ לא מצי מהניא נמי להפקיע ג״כ קדושת בכורי ישראל. וזהו כוונ׳ רבינו ומתורץ מה שהק׳ הש״ח בשם הנח״י ע״ש:
פסוק נ:חמשה וששים וכו׳ כך סכום החשבון. לכאורה הוא משנה שאינה צריכה. ונראה שכוונתו ליישב ל׳ הפסוק דאמאי מתחיל במנין המועט והולך ומרבה. ומתרץ כך סכום וכו׳ כלו׳ אורחיה דקרא הכי לפי שכך הוא סגנון המונים תחלה מידי עברם מונים חמשה ואחר כך מוסיפין והולכין:
