א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃ ג מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃ ד עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַעֲרֹ֖ךְ אֶת־הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ ה וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃ ו וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ ז וְנָתַתָּ֥ עַל־הַֽמַּעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָיְתָ֤ה לַלֶּ֙חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃ ח בְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃ ט וְהָֽיְתָה֙ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֑שׁ כִּ֡י קֹדֶשׁ֩ קָֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָ֖ה חָק־עוֹלָֽם׃ י וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃ יא וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן׃ יב וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י יְהוָֽה׃ יג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יד הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָעֵדָֽה׃ טו וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ׃ טז וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְהוָה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת׃ יז וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת׃ יח וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ־בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃ יט וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּעֲמִית֑וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃ כ שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ׃ כא וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת׃ כב מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּאֶזְרָ֖ח יִהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ כג וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ח:
ביום השבת ביום השבת, ב"פ רמז לב' שבתות, שבת של עוה"ז ושבת של עוה"ב, לומר שכל מה שטרח ועשה בעוה"ז הוא שמור וערוך לו לעוה"ב שכולו שבת, זהו יערכנו לפני ה' תמיד. עוד רמז על מה שאמר בזוהר שמי שמחדש שום חדוש בזה העולם, במוצאי שבת שעולין הנשמות שואל הקב"ה לאותה נשמה, יתירה ואומר לה הלכת לאושפיזא מה מאכל נתנו לפניך ומה הבאת משם, כלומר ומה חידש, ואומרת חדוש פלוני חדשתי, והקב"ה מקבץ כל פמליא של מעלה ואומר להם שמעו מה חדשה נשמה פלונית, וז"ל פרשת שלח לך (דף קע"ג) תא חזי כד עייל שבתא נשמתין נחתין לשריא על עמא קדישא ונשמתין דצדיקיא סלקין לעילא, כד נפיק שבתא נשמתין סלקין אינון דשרון עליה דישראל סלקין ונשמתין נחתין אינון נשמתין דצדיקיא כיון דסלקין אינון נשמתין דשרו עלייהו דישראל סלקי וקיימין בדיוקנא קמי מלכא קדישא וקב"ה שאיל לכולהו מה חדושא הוה לכו בההוא עלמא באורייתא. זכאה איהו מאן דחדושא דאורייתא אתאמרת קמיה כמה חדוה עביד קב"ה כניס לפמליא דיליה ואמר שמעו חדושא דאורייתא דאמרה נשמתא דא דפלוני, וכלהו מוקמי ההיא מלה בתרי מתיבתי ע"כ. תרי מתיבתי הוא מתיבתא דמשיחא ומתיבתא דקב"ה, ולמה נחלקו לשתים לפי שכל אחד לומד מענינו, מתיבתא דמשיחא הלמוד שלה מענינא דמשיחא, יש באותו למוד קצתו גשמות, ומתיבתא דהקב"ה כולו רוחני, לזה נחלקו לשנים, זהו שרמז ביום השבת ב' פעמים, כנגד מה שאמר בתרי מתיבתי הם ב' שבתות, יערכנו לפני ה' תמיד, שיזכה תמיד לערוך לפני ה' מאותם חידושים, זהו על השלחן הטהור לפני ה', שלחן נוטריקון שולח לך נשמה חדשה, שואלים לה חדושים נאים, נואמת חדושים לערך שבת. אומרת שמעתי לפלוני חדושים נוראים, נואמים חיים לפלוני שלחו, שולחים לו חיים נעימים:
פסוק ט:
והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש. כבר כתבנו בפרשת תרומה שלחם הפנים היה מתחלק לכהנים, לפי שטבעו להתיש היצר, לח"ם במלואו בגי' מבריח יצה"ר עהמוה"כ, כי רנה הקב"ה שיהיו משמשים לפניו כמו המלאכים והיה מתחלק למשמרות, משמר הנכנס נוטל ששה ומשמר היוצא נוטל ששה, לפי שאמר וחכלוהי קרי ואכלהו כתיב, שאמר והיתה לאהרן ולבניו, אכילה לאהרן ואכלהו כתיב, ואכילה לבניו ואכלוהו קרי א"כ ב' אכילות נזכרו כאן, מכאן אמרו ששה משמר הנכנס וששה משמר היוצא, אהרן כנגד משמר הנכנס, ובניו כנגד משמר היוצא, משמר הנכנס היו אוכלין אותו בצפון להתיש כח הצפוני, משמר היוצא היו אוכלים אותו בדרום שמפחדים ממנו, ולזה אין נכנסים בחלקו, ואמר במקום קדוש כי קדש ב"פ קדש, היינו צפון ודרום:
פסוק י:
ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, בתמיה, כלומר מאחר שהוא בן איש מצרי למה ישב בתוך בני ישראל שכולם מיוחסים אין בהם שום פסול משום שאמו ישראלית, מה לנו באם והוא בן איש מצרי, לזה ויצא הוציאו הכתוב מכלל ישראל שנאמר וברותי מכם הפושעים וגו', א"כ ויצא אפיקורוסות שהיתה בו בכח יצאה לפועל מתוך מריבה. וכן אמר בזוהר וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גליא ליה קמי כולא מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל ע"כ. א"כ ויצא יצא ויקלל, יצא מכלל ישראל והפסול שהיה בו הודיעו לכל, זהו במחנה בקרב כולם. בתוך בני ישראל, פירש"י ז"ל מלמד שנתגייר, וקשה שהרי נאמר וירא כי אין איש, ארז"ל שאין עתיד להתגייר ממנו גר. בן הישראלית ואיש הישראלי, ולא ידענא מי היה זה הישראלי, ובזוהר אמר שזה הישראלי הוא בן בעלה שלומית כשידע שבא עליה המצרי הניחה ולקח אשה אחרת והוליד ממנה זה הישראלי והמריבה היתה שהיה חושב בן הישראלית שהוא אחיו של הישראלי מאביו והיה רוצה לידבק עמו, כשהודיעו הדבר שאינו אחיו והוא בן איש מצרי שהרגו משה בשם אז ויקב ויקלל, ויקב הוא שפירש השם והוא יותר מן מקלל, וכן פירש"י ז"ל פרשת בלק, לכה קבה לי קבה קשה מארה שהוא נוקב ומפרש ע"כ, א"כ קב וקלל הם ב' דברים, לזה הניחו במשמר לפרוש על איזה מחייבין אותו, כי מק"ו מאב היו יכולין להבין שחייב, שנאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת, אלא לפי שהיו ב' עבירות לזה הניחוהו לידע על איזה חייב, א"ל הקב"ה למשה הוצא את המקלל, אמר לו זה אין לו כפרה, אבל לפי שהחטיא את הרבים ששמעו הקללה וצריכין כפרה לזה הוצא וגו' וסמכו כל השומעים, ובזה יתכפר להם עון השמיעה אבל הוא אין לו כפרה לפי שנקב וקלל, נקב לשם המיוחד וקלל לכנוי. ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, אמר כן לפי שיש אפיקורוסים שאומרים עתה לפי שנגע בעצמו אין לו כפרה, והקב"ה הוא רחום אינו בא בטירוניא עם בריותיו, שהרי מצינו בירבעם בן נבט שעשה ב' עגלים ועשה מזבח והיה מקריב על המזבח קרבן לע"ז ובא אליו איש אלהים ואמר מזבח מזבח וגו' וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך וישלח ירבעם את ידו לאמר תפשוהו ותיבש ידו, הרי שהיה מקריב לע"ז ולא יבשה ידו וכיון ששלח ידו באיש האלהים נתיבשה, אם הקב"ה מוחל על כבודו למה האכזריות הזה וסמכו כל השומעים ורגמו אותו כל העדה, לזה בא הקב"ה כביכול בהתנצלות ואמר, איש איש כי יקלל אלהיו, מן הראוי הוא שמי שקבל עליו לעבוד איזה דבר וקבל עניו באלוה, כל עוד שלא פסלו מאלוה אם קללו ראוי ליענש מאחר שקבלו לאלוה, כ"ש וכ"ש וק"ו לנוקב שם ה' שחייב כמה מיתות, זהו מות יומת רגום ירגמו:
פסוק יז:
ואיש כי יכה כל נפש אדם וגו', יאמר ג"כ אם מכה נפש אדם ולא אמר אדם אלא נפש אדם שהוא הגוף שהיא נקראת נפש, שהקבר שנקבר בו הגוף נקרא בית נפש, ואמר אם הכה הגוף לבד חייב ב' מיתות ק"ו לנוקב שם ה', וכן מכה נפש בהמה שלא הפסיד בה אלא שנטל נפשה, כי הנבלה נמכרת לכלבים והעור ג"כ ועכ"ז ישלמנה ק"ו לנוקב, ואיש כי יתן מום באדם כן ינתן בו, וזה עשה פגם כביכול למעלה, כן יעשה לו, לזה כמה מיתות אין מספיק לו כ"ש מיתה אחת, ואמר כאשר עשה כן יעשה ואח"כ אמר כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, רמז כאן לקבלת רז"ל שאמרו עין תחת עין אינו עין ממש אלא דמי עין, כי אולי בנטילת עינו של זה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין, לזה חזר ואמר כאשר יתן מום כן ינתן בו, והמום אינו ע"י נתינה אלא רמז כאן נתינת ממון. ובזוהר אמר על איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, אמר אם יקלל שם אלהות אלוה או אלהים יש לו התנצלות לומר שכוונתו על אלהים אחרים, ונשא חטאו ע"י שמים, כי הוא יודע הלבבות, אבל נוקב שם ה' מות יומת. עוד אמר כי יקלל אלהיו שלא יקלל השרים שהקב"ה מנה אותם, שלא יבזה אותם ולא ינהוג בהם קלון. עוד יש מי שפירש שמה שאמר ויקב את ה' ויקלל ולא אמר ויקב ויקלל את ה', אלא ויקב את השם, לפי שאמר לו שמשה הרג אביו בשם, נקב השם, ובאמרם לו שאמו היתה דברנית ע"י זה בא אליה המצרי קלל לאמו, והקב"ה תבע כבוד אמו ולא תבע על כבודו, לזה אמר הוצא את המקלל ולא הוצא את הנוקב. עוד נאמר שאמר הוצא את המקלל ורגמו אותו כל העדה, בדין סקילה שהעדים ירגמו, עד אחד אבן, לא מת עד השני גם כן אבן, לא מת אז כל העדה, וכן אמר כאן ורגמו לא אמר ורגמוהו כל העדה. זה לכפר על הקללה אבל על הנקיבה אמר ואל בני ישראל תדבר וגו' רגום ירגמו בו, כלומר אחר שרגמוהו העדים על הקללה זהו רגום, ירגמו ג"כ בו כל העדה, ויאמרו בפירוש שרגימה זו על הנקיבה, ולזה אמר ויוציאו את המקלל וירגמו אותו אבן לא אמר באבנים אלא אבן שהיא האבן של כל אחד ואחד מהעדים, ואח"כ ובני ישראל עשו כאשר צוה ה', שאמר ואל בני ישראל תדבר שירגמו בו כל העדה על הנקיבה. ורש"י ז"ל פירש ובני ישראל עשו כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחיה רגימה ותליה:
פסוק יז:
גימטריאות
שרטת קדושים יהיו לאלהיהם, ס"ת תמום שצריכין שיהיו תמים ולא בעלי מומין, כי את אשי ה' הם מקריבים, הן מקריבין עצמן והם אשי ה' יותר מכל הקרבנות, לזה והיו קדש שיקדשו עצמן:
פסוק יז:
שמן משחת. שמחת, וכה"א על כן משחך אלהים שמן ששון. כי נזר משחת אלהיו עליו, שלא ימשך אחר השמחה ולא יתגאה לפי שהוא גדול מאחיו, ויזכור שאלהיו על ראשו:
פסוק יז:
והוא אשה. מנין והו"א יקח אשה, וכן ארז"ל בן שמונה עשרה לחופה שהוא מנין והו"א:
פסוק יז:
אשר בו מום. ס"ת רום שהיא הגאוה, אין לך מום גדול ממנה:
פסוק יז:
לחם אלהיו מקדשי הקדשים, זה הפסוק מתחיל בלמ"ד ומסיים בלמ"ד לומר ללומדי תורה נתנו המתנות שנאמר לתת מנות לכהנים למען יחזקו בתורת ה', המחזיקים בתורת ה' יש להם מנות שאינם מחזיקים בתורת ה' אין להם מנות, אע"פ שהוא כהן, ולכך באה הלמ"ד כפולה לומר שאין די בלמוד לבד אלא למוד עם חזוק:
פסוק יז:
וטמאתו עליו. בטומאת הנפש הכתוב מדבר שאין העבירות שאדם עושה מטמאים אותו מלקבל פני שכינה, זהו ונכרתה הנפש ההיא מלפני:
פסוק יז:
וטמאה עד הערב. אם עשה עבירה ועשה תשובה אל יחזיק בעצמו שנטהר אלא יהיה העבירה שעשה מגמתו, כמו שאמר וחטאתי נגדי תמיד, עד הערב עד שיעריב שמשו שהוא יום המיתה, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, רמז שלא יתעדן בעוה"ב עד שיעשה תשובה, ובא השמש, שעם כל זה אפי' שעשה תשובה יש עבירות שאין מספיק להם תשובה אלא מיתה ממרקת, זהו ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים הוא עונג של עוה"ב, כי לחמו הוא, כי מחלו הקב"ה שנקרא הוא שנאמר הוא אלהינו:
פסוק יז:
ומיום השמיני והלאה ירצה, רמז על אליהו שעומד על הנמול, והלאה עם ה'' מלות עולה אליהו:
פסוק יז:
לא תותרו. תורתו, כלומר לא תותירו ותניחו התורה והמצות מלעשותם עד בקר של עוה"ב, כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם:
פסוק יז:
המוציא אתכם וגו', פסוק זה תחלתו ה' וסופו ה'., רמז על פסח מצרים שהיה ביום ה' כדאיתא בסדר עולם:
פסוק יז:
והניף את העומר. עמורה, באותה לילה נהפכה סדום ועמורה, וכן סיסרא וסנחריב והמן:
פסוק יז:
תנופה. תנו פה להודות, רמז על הלל של פסח, אע"פ שאינו הלל גמור:
פסוק יז:
מנחה חדשה לה', ר"ת מחל:
פסוק יז:
לפני ה' על שני כבשים, ס"ת למפרע מילה, כל המל בנו כאילו הקריב שני כבשים ולחם בכורים:
פסוק יז:
יהיה לכ"ם, מלך, אלו מלכיות, זכרון אלו זכרונות,, תרועה אלו שופרות, מקרא קודש אלו שאר ברכות:
פסוק יז:
אך בעשור לחודש. ר"ת אבל, רמז על שלמה וישראל שעשו חנוכת הבית ביוה"כ ואכלו בו ביום, ונאמר להם לך אכול בשמחה לחמך ר"ת אבל:
פסוק יז:
יום כפרים הוא. כפרים עם נרדים, שיעלה ריחם לפני המקום ככפרים. יהיה לכם, לעתיד לבא, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא:
פסוק יז:
והקרב תם. שמה שבקרבו משנאה וקנאה והרהור עבירה תם:
פסוק יז:
בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש, ס"ת למפרע שתיה, שאף שתיה בכלל ענוי:
פסוק יז:
ועניתם את נפשותיכם בט' לחודש, לא אמר הזה רמז על תשעה באב שהוא כיום הכפורים:
פסוק יז:
ה' פעמים כתיב בפרשה נפש נפשותיכם, כנגד חמשה ענויים, וכנגד ה' תפלת, שהתפלה נקראת נפש שנאמר ואשפוך חת נפשי, וה' שמות יש לנפש:
פסוק יז:
מועדי ה' אשר תקראו אותם, ס"ת למפרע מורה, שהקשה מורה להם ומאיר עיניהן בדין שבתון, וסמיך ליה ולקחתם לכם ביום הראשון, רמז שהיה נלקח אפילו בשבת. עוד יש רמז שבתון ולקחתם לכם, שהלקיחה היא לכם לעולם שכולו שבת פרי עץ, רמז על פרי שאכל אדם למאן דאמר אתרוג היה, פרי עץ הדר, ס"ת יצר, אתרוג דומה ללב ומכפר על יצה"ר השוכן בתוכו, ערבי נחל ושמחתם, רמז על שמחת בית השואבה, דכתיב ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה:
פסוק יז:
מועדי מעדי כתיב חסר וא"ו, לומר על חולו של מועד שאין בו כ"כ קדושה. דבר אחר מעדי למד שיקדשו את החודש ע"פ עדים, ד"א מעדי שיעשה תכשיט ועדי, כלומר מלבוש נאה בשביל יום טוב:
פסוק יז:
המנורה תחלתה ה' וסופה ה', למד על עשר מנורות שעשה שלמה:
פסוק יז:
הנרות. תורה נ', חמשים שערי בינה:
פסוק יז:
שתים מערכות שש המערכת, ר"ת משה, למד שאף ע"פ שעשה שלמה עשר שולחנות במקדש הכל היו מעריכין על של משה:
פסוק יז:
הטהור לפני ה', שמי שהוא טהור הוא לפני ה':
פסוק יז:
יערכנו לפני הוי"ה, בגימ' תלמיד חכם, לומר שתלמיד חכם הוא לפני ה':
פסוק יז:
יכה כל נפש אדם, ר"ת למפרע אנכי, לומר שכל מכה נפש אדם כאילו הפר עשר דברות שתחלתן אנכי:
פסוק יז:
כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, פירוש כל הפוסל פסול: