פסוק ב:צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה. וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך:
פסוק ב:שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (פט א) ובתורת כהנים:
פסוק ב:תמיד. מלילה ללילה, כמו עולת תמיד שאינה אלא מיום ליום:
פסוק ג:לפרכת העדת. שלפני הארון, שהוא קרוי עדות ורבותינו דרשו על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסים:
פסוק ג:יערך אתו אהרן מערב עד בקר. יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הקבעה להם:
פסוק ד:המנרה הטהרה. שהיא זהב טהור דבר אחר על טהרה של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחלה מן האפר:
פסוק ו:שש המערכת. שש חלות המערכה האחת:
פסוק ו:השלחן הטהר. של זהב טהור דבר אחר על טהרו של שלחן, שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השלחן:
פסוק ז:ונתת על המערכת. על כל אחת משתי המערכות היו שני בזכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת:
פסוק ז:והיתה. הלבונה הזאת:
פסוק ז:ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה, כקומץ שהוא אזכרה למנחה:
פסוק ט:והיתה. המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא:
פסוק ט:ואכלהו. מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר:
פסוק י:ויצא בן אשה ישראלית. מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיהה. ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחיב. בא לטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באתת לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחיב, עמד וגדף:
פסוק י:בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה:
פסוק י:בתוך בני ישראל. מלמד שנתגיר:
פסוק י:וינצו במחנה. על עסקי המחנה:
פסוק י:ואיש הישראלי. זה שכנגדו, שמחה בו מטע אהלו:
פסוק יא:ויקב. כתרגומו ופרש, שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני:
פסוק יא:ושם אמו שלמית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה:
פסוק יא:שלמית. דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:
פסוק יא:בת דברי. דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה:
פסוק יא:למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו, כיוצא בו (שמות לא ו) אהליאב בן אחיסמך למטה דן, שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו:
פסוק יב:ויניחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) מחלליה מות יומת אבל לא פרש להם באיזו מיתה, לכך נאמר (במדבר טו לד) כי לא פרש מה יעשה לו. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חיב מיתה אם לאו:
פסוק יד:השמעים. אלו העדים:
פסוק יד:כל. להביא את הדינים:
פסוק יד:את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך:
פסוק יד:כל העדה. במעמד כל העדה מכאן ששלוחו שלאדם כמותו:
פסוק טו:ונשא חטאו. בכרת, כשאין התראה:
פסוק טז:ונקב שם. אינו חיב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכנוי:
פסוק טז:ונקב. לשון קללה, כמו (במדבר כג ח) מה אקב:
פסוק יז:ואיש כי יכה. לפי שנאמר (שמות כא יב) מכה איש ומת, אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, תלמוד לומר כל נפש אדם:
פסוק כ:כן ינתן בו. פרשו רבותינו, שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון, שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד:
פסוק כא:ומכה בהמה ישלמנה. למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה בה חבורה:
פסוק כא:ומכה אדם יומת. אפלו לא הרגו אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב, ובא להקישו למכה בהמה מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חיב, הצרך לומר במכה שפטור ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חיב עד שיעשה בהם חבורה:
פסוק כב:אני ה' אלהיכם. אלהי כלכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם כך אני מיחד שמי על הגרים:
פסוק כג:ובני ישראל עשו. כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחיה, רגימה ותליה: