ויקחו אליך שמן וגו'. אהדריה קרא בשביל על המנורה הטהורה וגו׳ לפי שבספר זה שהוא תורת כהנים סדר כל תשמישי המשכן והקרבנות ומילוי ידי הכהנים והפרשות הטמאות שאוסרות לבא למקדש ולאכול בקדשים ובא עתה לפרש סדר המנורה והשלחן ששניהם תלויים זה בזה והקטרת כבר נזכר בפרשת אחרי מות ומן הדין היה להקדים פרשת לחם הפנים לפרשת המנורה שהרי המנורה היתה בכלל לחם הפנים כדכתיב ואת המנורה נוכח השלחן אלא רצה לסמוך פרשת מקלל לפרשת לחם הפנים כמו שפרש״י.להעלת נר תמיד אף בשבת אף בטומאה.מחוץ לפרכת העדת באהל מועד מלמד שהיא סמוכה לפרכת יותר מן הפתח.יערך אתו את השמן.על המנרה הטהרה על טהרה של מנורה שלא יסמכם בקסמים וצרורות.לפני ה' שלא יתקן בחוץ ויכנס בפנים.שתים עשרה חלות במספר השבטים והם לחם הפנים.החלה האחת כל לישתה ועריכתה לא יהיה אלא אחת.ושמת אותם שלשה דפוסים היו שם אחת לדפוס כשהיא בצק, ואחת לאופו בתוכו בתנור, ואחת שנותן בו כשהן נאפות כדי שלא יתקלקלו. שתים מערכות בשני ראשי השלחן.שש המערכת על השלחן הטהר שש חלות זו על גב זו באחד משני ראשי השלחן, ושש חלות אחרות זו על גב זו בראשו השני דפני החלה לצדי השולחן ופתחי החלה לאורך השולחן כמו שפירשתי בפרשת תרומה.ונתת על המערכת אצל כל מערכת בטפח חלק שיש בין שתי המערכות על טהרו של שולחן כמו ועליו מטה מנשה.על המערכת מה מערכת האמור שם המערכת תופס שתיים מערכות אף מערכת האמור כאן תופס שתים מערכות [על המערכת עם המערכת]והיתה ללחם לאזכרה רבי שמעון אומר נאמר כאן אזכרה ונאמר להלן אזכרה מה להלן מלא קומץ אף כאן מלא קומץ.ביום השבת ביום השבת בשבת עורך חדשה ובשבת מקטיר ישנה.יערכנו ללחם קאי אבל לא לקנים שהרי אינו עורך עמו קנים בשבת אלא נכנס בערב שבת ושומטן ונתנן לארכו של שלחן שכל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית חוץ מן הארון ואחר השבת היה נכנס וסודר שלשה תחת כל אחת ואחת וכו'.ויצא בן אשה לפי הפשט לשון יציאה שייך גבי ריב כדכתיב יצאו נצבים, אל תצא לריב מהר. כאן פירש״י אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב. ואם תאמר למה יצא מחויב הרי מקושש בשנה ראשונה היה כדאמר בעלמא אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם שמרו הראשונה ובשניה בא זה וחללה, וכן פרש״י בפרשת שלח ואף מקלל זה באותו פרק היה כמו שפרש״י לאלתר, א״כ למה יצא זה מחויב הרי לא נאמרה פרשת דגלים עד שנה שניה כדכתיב בפרשת במדבר אלא יש לומר אף על פי כן משבאו למדבר סיני חונים היו כסדר שמסר להם יעקב אבינו כמו שפירש רש״י בפרשת ויחי ובפרשת במדבר ולפי מנהג הסדר יצא מחויב.והוא בן איש מצרי אעפ״י שלא היה ממזר בתוך אותו זמן, הוא היה כממזר.בתוך בני ישראל פרש״י מלמד שנתגייר, וא״ת הרי לעיל בפרשת שמות פרש״י וירא כי אין איש עתיד להתגייר ממנו י״ל כשהרגו משה למצרי שלומית היתה מעוברת ממנו ומשה ראה ברוח הקודש שלא יצאו ממנו מכאן ואילך שיתגיירו והרגו ועוד לא מצינו על המקלל ללמוד עליו שום זכות. מלמד שנתגייר, וא״ת אמאי צריך גירות הא קים לן עבד ועובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד כשר. אלא י״ל דאמרינן הולד כשר הני מילי לאחר מתן תורה והוה ליה היחס הולך אחר האם והיא ישראלית אבל הכא המצרי בא עליה קודם מתן תורה שהיא היתה בת נח ואין הולד כשר והוה ליה היחס אחר האב והוה מצרי לכך הוצרך גרות. ד״א בתוך בני ישראל לפי הפשט היה נמשך אחר אביו המצרי משעת השעבוד עד אחר מתן תורה ואחר כך נתגייר ובא לו אצל משפחת אמו.ויקב בן האשה, ויקלל מתוך המריבה גידף.ויקב ויקלל אינו אומר ויברך כענין שנאמר בנבות ברך נבות אלקים ומלך אלא ויקלל מלמד שאין הורגים בכינוי.את השם ויקלל אמר רבי יוסי המצריים מטמאים היו ומטמאין את ישראל אמרו חכמים אשת נריה בן בנו של דן שלומית בת דברי שמה ובאותו הלילה באו עליו נוגשי פרעה והרגוהו ובאו על אשתו והרתה והכל הולך אחר הזרע אם מתוק מתוק ואם מר מר, וכשיצאו ישראל ממצרים וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי שאמר לו חברו ממזר אתה ובן איש מצרי שאל אותו בן הישראלית היכן הוא אביו אמרו לו הוא שהרגו משה בשם המפורש התחיל אותו ממזר שהיה בן הישראלית לחרף ולגדף אותו שם היינו דכתיב ויקוב את השם אותו שם מפורש שבו נהרג אביו.למטה דן הוא שגרם לו המריבה כי ההוא דהוה אמר דונו דיני אמרו ליה מדן קאתי דכתיב דן ידין עמו.ויניחהו במשמר פרש״י ולא הניחו המקושש עמו ששניהם היו בפרק אחד וכו', וא״ת הא פירש״י לעיל ויצא מהיכן יצא רבי לוי אומר מעולמו יצא רבי ברכיה אומר מפרשה של מעלה יצא לגלג ואמר ביום השבת ביום השבת יערכנו וכו׳ וקים לן שלחם הפנים לא נעשה עד שנה שניה כשהוקם המשכן ומקושש חלל שבת שניה של שנה ראשונה כדאמרינן, וא״כ היאך היו בפרק אחד, אלא י״ל דפרשת לחם הפנים הכתובה כאן בפרק של מקושש נאמרה ואין מוקדם ומאוחר בתורה ועליה לגלג אותו בן איש מצרי.לפרש להם על פי ה' נראה בעיניהם שהיה חייב סקילה מדכתיב אביו ואמו קלל דמיו בו ק״ו לשכינה אלא שאין עונשים מן הדין ומשום הכי כתיב לפרש להם על פי ה'.וסמכו מפני מה נתחייב זה סמיכה מכל חייבי מיתות לפי שבשעת גמר דין היו צריכים הדיינים לומר לעדים אמור בפירוש מה ששמעת והעדים אומרים בפירוש ברכת השם כמו ששמעו לכך היו סומכים את ידיהם עליו, כלומר העון הזה שאנו עושים לברך את השם יהא תלוי בצוארך שאתה גרמת לנו. כל השמעים שבעדות נסקל.ורגמו אתו לפי שנתגייר, דאם לא נתגייר לא היה נסקל דבן נח דינו בסייף בעדים ובהתראה. עונש שמענו אזהרה מנין לבן נח מן ויצו ה׳ אלקים על האדם, לבן ישראל מאלוקים לא תקלל. אתו ולא כסותו.כי יקלל אלהיו ונשא חטאו אין בדבר רק נשיאות חטא כלומר בינו לבין קונו הדבר תלוי שספק נפשות להקל ושמא לא כיון כלפי הקב״ה רק כלפי הדיינים שכן דיינים קרואים אלהים ואין לעמוד על בירור דעת האדם המקלל בשם אלוקים אבל נוקב שם ה׳ שמפרש שם המיוחד מות יומת.כגר כאזרח לפי שזה גר היה ועל ידו נאמרה פרשה זו הקדימו תחלה.ואיש כי יכה כל נפש אדם מתוך שפירש דין מיתה באיש יוצא לריב, הולך ומסיים דברי ריבות שמביאין לידי מיתה.כן ינתן בו פרש״י אינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון וכן הדין נותן אם החובל ראשון בלא כונה אין יכולת לעשות לו שבר או חבלה בשוה ועוד אם החבלה במקום מסוכן הרי ימות וכן גבי עין מי שחסר שלישית מאור עינו של חברו אין יכול אדם לעשות לחובל כן או אם חובל העין יהיה עור מה יעשו לו לפיכך דברי רבותינו אמת. ואם בעל הדין יחלוק לומר אם החובל עני מה יעשו לו תשובה לדבר כי על רוב העולם דבר הכתוב ושמא העני יעשיר. ומצינו כתוב לא תקחו כופר לנפש רוצח דמשמע אבל אתה רשאי לקחת כופר לאברים.ומכה בהמה ישלמנה שנאו הכתוב לפי שבתחלה הזכיר נפש פירוש שהכהו במקום מסוכן ואחר כך אמר כל מי שימות אפילו הכהו במקום שאינו מסוכן ולכך לא הזכיר עכשיו נפש.כגר כאזרח כשם שאני תובע עלבון האזרח כך אני תובע עלבון הגר ובהמתו.וירגמו אתו אבן מלמד שאם מת באבן אחת יצא.ובני ישראל עשו מאותו יום והלאה משפט זה בחובל בחברו. ד״א ובני ישראל עשו אף לסמיכה אף לדחיה אף לתליה. שלימא סדרא דפרשת אמור
