ויצא בן אשה ישראלית. פרש"י אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב ונכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב. וא"ת למה יצא מחויב הלא מקושש היה בשנה ראשונה כמו שפרש"י בפ' שלח וז"ל בגנותן של ישראל דבר הכתו' שלא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה ובשנייה בא זה וחללה עכ"ל אף מקלל זה באותו פרק היה כמו שפרש"י לאלתר ופר' דגלים לא נאמר' עד שנה שנייה כמו שמוכיח המקרא בפ' במדבר וא"כ למה יצא מחוייב. וי"ל אעפ"י שבא במדבר סיני היו חונים כסדר שמסר להם יעקב אבינו כדפרש"י בפ' במדבר ובפ' ויחי ולפי מנהג הסדר יצא מחוייב כפ"ח. עוד פרש"י מהיכן יצא (יצא) מעולמו יצא. פי' שיצא מן העולם שלא זכה בעולם הזה ולא בעולם הבא משום דכתו' גבי מגדף בפ' שלח לך הכרת תכרת ודרשינן הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא והיינו דקאמ' מעולמו יצא:
פסוק י:
והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל. פרש"י מלמד שנתגייר. כבר פי' הענין בפ' שמות גבי וירא כי אין איש:
פסוק יב:
ויניחוהו במשמר. פרש"י ולא הניחו המקושש עמו ששניהם היו בפרק אחד. אין להקשות הרי פרש"י לעי' גבי ויצא בן אשה ישראלית וז"ל מפרשה של מעלה יצא לגלג ואמ' ביום השבת יערכנו וכו' דרך מלך וכו' וקים לן שלחם הפנים לא נעשה עד שנה שנייה כשהוק' המשכן ומקושש חלל שבת שנייה של שנה ראשונה כדפי' לעיל. וא"כ איך היו בפרק אחד שהרי י"ל שמצות לחם נאמרה בשנה ראשונה בפרקו של מקלל אף כי לא נעשתה עד שנה שנייה. עוד פרש"י ויודעים היו שמקושש במיתה שנ' מחלליה מות יומת אבל לא פי' להם באי זו וכו' כבר פי' הענין בפ' שלח:
פסוק יב:
לפרוש להם על פי ה'. נראה לי שחייב מיתה מק"ו דמקלל אביו ואמו אלא דאין עונשין מן הדין או שמא לא היה לו די במיתת ב"ד של מעלה כדאמרי' המעביר בנו למולך חייב כל זרעו פטור זהו ממיתת ב"ד שאין לו די בכך שיתחייב עונש גדול מזה בידי שמים דבשביל שהוסיף לחטא לא מסתבר דפטור:
פסוק יד:
וסמכו כל השומעים וגו' בכל המומתין לא מצינו סמיכה חוץ מזה לפי שהיה כמו קרבן לכלם שגם הם חטאו כמותו שהעדים צריכים לומר ולהעיד כך שמענו וגם השומעים צריכין לקרוע על ששמעו ברכת השם נמצא שכלם חטאו והוא קרבן לכלם לפיכך סומכין על קרבנם:
פסוק טו:
איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו תימ' למה נאמ' בקללה נשיאות חטא ובנקיבה מיתה. וי"ל לפי שבמקלל אלהיו שמא לא נתכוין אלא לדיינים שמצינו דיינים שנקראו אלהים ולפי' צריך נשיאות חטא בינו ובין קונו. אבל נוקב את השם פשיטא לנתכון לה א"ע. עוד י"ל איש איש מהאומות אשר יקלל אלהיו ונשא חטאו כלומ' יודע ענשו בממון. אבל נוקב שם ה' מות יומת:
פסוק יז:
ואיש כי יכה כל נפש. פרש"י לפי שנ' מכה איש ומת אין לי אלא שהרג איש אשה וקטן מניין ת"ל כל נפש אדם עכ"ל מה שחסר רש"י כאן פירשתי בפ' משפטי':