פסוק ח:מאת בני ישראל ברית עולם.
תו״כ, פרק יח, ט: ׳מאת בני ישראל׳, מרצון בנ״י. ׳ברית עולם׳, ממי שהברית שלו.
זה ר״ל התו״כ בפ׳ אמור דנקט שם מאת בנ״י, מרצון בנ״י, ברית עולם ממי שהברית שלו, משום דבלחם הפנים היו בו ב׳ גדרים: החיוב שיהיה לחם הפנים מונח תמיד בבית המקדש, ועוד שיהיו מקטירין בכל שבת הבזיכים לבונה, ומסלקים הישנה ומניחים חדשה, וזה אינה הכרחית כמבואר בירוש׳ שקלים פ״ח ותוספתא מנחות פי״א דאם אין לחם חדש אז מניחים את הישנה על השלחן וכו׳, והנה הלבונה של לחם הפנים בא ממותר נסכים כמבואר בכתובות כנ״ל, וזה לרצון לבנ״י, ר״ל דגבי כל קרבנות צבור היו באים מתרומת הלשכה וכו׳, והנה קיי״ל דממשכנין על השקלים, אבל מותר נסכים, עי׳ מנחות ד״צ דזה רק סבה אינה מחויבת, וזה דאמר לרצון לבנ״י, אבל הלחם היה מתרומת הלשכה, ועי׳ ברכות ד״ה דיליף מקרא דברית דבא ע״י יסורים.
פסוק ט:והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדוש כי קדש קדשים הוא לו.
שם פרק יח, י: מלמד שאכילתה במקום קדוש. אין לי אלא אכילתה וכו׳, מנין אף לישתה ועריכתה במקום קדוש, ת״ל ׳והיתה׳. יכול אף שתי הלחם לישתם ועריכתם במקום קדוש, ת״ל ׳כי קדש קדשים׳. משום דבעינן שחיטת כבשים מקדשו. עי׳ מנחות דף ע״ב ע״ב וכ״מ בזה … בדברי הגמ׳ י״ל למ״ד באין בפני עצמן.
פסוק ט:עי׳ בתו״כ פ׳ אמור, דרק לחם הפנים היה מעשיהם בפנים ולא ב׳ הלחם. והטעם משום דשם בעי שיהא במקום זריזין מחמת חמוץ, כמבואר פסחים דף ל״ו, וגם משום דקדוש לאלתר, משא״כ בשתי הלחם דבעי כבשים.
פסוק י:ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי.
שם פרשה יד, א: אע״פ שלא היו ממזרים באותה השעה, הוא היה כממזר, בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר. ובאמת נ״מ אם מצרי בא על בת ישראל, אם יש שם על הולד דעכו״ם, הולד כשר. ועי׳ תוס׳ בכורות דף מ״ז וביבמות דף כ״ג וכ״מ דאזלינן בתר עכו״ם. ועי׳ ביבמות דף ע״ח גבי ממזר ושפחה, כאן מאי, ועמ״ש בזה ברמב״ם בהל׳ עבדים. ועי׳ ברש״י יבמות דף מ״ה ע״א. ואף דס״ל דכה״ג צריך הולד להתגייר, מ״מ יש עליו גם שם ישראל … בממזר. ועי׳ בירוש׳ ביכורים פ״א גבי גוי שבא בעבירה על בת ישראל, ואכמ״ל.
פסוק כא:ומכה בהמה ישלמנה. ומכה אדם יומת.
שם, פרק כ, ח: מה ת״ל, לפי שנא׳ מכה אביו ואמו, יכול לא יהיה חייב עד שיכה שניהם כאחת, ת״ל ומכה אדם יומת, אפי׳ אחד מהם. יכול אפי׳ הכהו ולא עשה בו חבורה יהיה חייב, ת״ל מכה בהמה וכו׳, מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה, אף מכה אדם עד שיעשה וכו׳. יכול אפי׳ הכהו לאחר מיתה יהיה חייב, ת״ל וכו׳, מה מכה בהמה בחייה, אף מכה אדם בחייו. משום דאז אין לו חבורה, כמ״ש רש״י [סנהדרין] דף פ״ה ע״ב ע״ש. ועי׳ נזיר דף מ״ח דגבי בהמה מתה לא מיקרי נפש, ע״ש בזה.