א וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְהוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ׃ ב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃ ג בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃ ד כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי־קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם׃ ה וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה׃ ו וְהִקְרִ֧יב אַהֲרֹ֛ן אֶת־פַּ֥ר הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ׃ ז וְלָקַ֖ח אֶת־שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ח וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גּוֹרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַיהוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל׃ ט וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַיהוָ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת׃ י וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה׃ יא וְהִקְרִ֨יב אַהֲרֹ֜ן אֶת־פַּ֤ר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֣ד בֵּית֑וֹ וְשָׁחַ֛ט אֶת־פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ׃ יב וְלָקַ֣ח מְלֹֽא־הַ֠מַּחְתָּה גַּֽחֲלֵי־אֵ֞שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וּמְלֹ֣א חָפְנָ֔יו קְטֹ֥רֶת סַמִּ֖ים דַּקָּ֑ה וְהֵבִ֖יא מִבֵּ֥ית לַפָּרֹֽכֶת׃ יג וְנָתַ֧ן אֶֽת־הַקְּטֹ֛רֶת עַל־הָאֵ֖שׁ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְכִסָּ֣ה ׀ עֲנַ֣ן הַקְּטֹ֗רֶת אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵד֖וּת וְלֹ֥א יָמֽוּת׃ יד וְלָקַח֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֧ה בְאֶצְבָּע֛וֹ עַל־פְּנֵ֥י הַכַּפֹּ֖רֶת קֵ֑דְמָה וְלִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת יַזֶּ֧ה שֶֽׁבַע־פְּעָמִ֛ים מִן־הַדָּ֖ם בְּאֶצְבָּעֽוֹ׃ טו וְשָׁחַ֞ט אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וְהֵבִיא֙ אֶת־דָּמ֔וֹ אֶל־מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת וְעָשָׂ֣ה אֶת־דָּמ֗וֹ כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְדַ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֥ה אֹת֛וֹ עַל־הַכַּפֹּ֖רֶת וְלִפְנֵ֥י הַכַּפֹּֽרֶת׃ טז וְכִפֶּ֣ר עַל־הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְכֵ֤ן יַעֲשֶׂה֙ לְאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם׃ יז וְכָל־אָדָ֞ם לֹא־יִהְיֶ֣ה ׀ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד־צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃ יח וְיָצָ֗א אֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו וְלָקַ֞ח מִדַּ֤ם הַפָּר֙ וּמִדַּ֣ם הַשָּׂעִ֔יר וְנָתַ֛ן עַל־קַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ יט וְהִזָּ֨ה עָלָ֧יו מִן־הַדָּ֛ם בְּאֶצְבָּע֖וֹ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִהֲר֣וֹ וְקִדְּשׁ֔וֹ מִטֻּמְאֹ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כ וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת־הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְהִקְרִ֖יב אֶת־הַשָּׂעִ֥יר הֶחָֽי׃ כא וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י ידו (יָדָ֗יו) עַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֮ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה׃ כב וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר׃ כג וּבָ֤א אַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּפָשַׁט֙ אֶת־בִּגְדֵ֣י הַבָּ֔ד אֲשֶׁ֥ר לָבַ֖שׁ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהִנִּיחָ֖ם שָֽׁם׃ כד וְרָחַ֨ץ אֶת־בְּשָׂר֤וֹ בַמַּ֙יִם֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ וְלָבַ֖שׁ אֶת־בְּגָדָ֑יו וְיָצָ֗א וְעָשָׂ֤ה אֶת־עֹֽלָתוֹ֙ וְאֶת־עֹלַ֣ת הָעָ֔ם וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד הָעָֽם׃ כה וְאֵ֛ת חֵ֥לֶב הַֽחַטָּ֖את יַקְטִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחָה׃ כו וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ אֶת־הַשָּׂעִיר֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ כז וְאֵת֩ פַּ֨ר הַֽחַטָּ֜את וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את אֲשֶׁ֨ר הוּבָ֤א אֶת־דָּמָם֙ לְכַפֵּ֣ר בַּקֹּ֔דֶשׁ יוֹצִ֖יא אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְשָׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ אֶת־עֹרֹתָ֥ם וְאֶת־בְּשָׂרָ֖ם וְאֶת־פִּרְשָֽׁם׃ כח וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔ם יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ כט וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִי בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ ל כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ׃ לא שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם׃ לב וְכִפֶּ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אֲשֶׁר־יִמְשַׁ֣ח אֹת֗וֹ וַאֲשֶׁ֤ר יְמַלֵּא֙ אֶת־יָד֔וֹ לְכַהֵ֖ן תַּ֣חַת אָבִ֑יו וְלָבַ֛שׁ אֶת־בִּגְדֵ֥י הַבָּ֖ד בִּגְדֵ֥י הַקֹּֽדֶשׁ׃ לג וְכִפֶּר֙ אֶת־מִקְדַּ֣שׁ הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ יְכַפֵּ֑ר וְעַ֧ל הַכֹּהֲנִ֛ים וְעַל־כָּל־עַ֥ם הַקָּהָ֖ל יְכַפֵּֽר׃ לד וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל־חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה וַיַּ֕עַשׂ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק א:
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. הנה כל מקום שנאמר אחרי הוא מופלג ונאמרה פרשה זו ביום שהוקם המשכן כמ"ש במסכת גיטין ובו ביום מתו ואם כן איך אחרי מופלג אבל באמת בהר סיני שנגשו להסתכל בשכינה מאז נגמר דינם למיתה והוי להו כאלו מתו רק ה' האריך מלהמיתם ממש מבלי לבטל שמחת תורה כדאית' במדרש וזהו כי באמת בקרבתם לפני ה' וימותו אז במתן תורה וא"כ יתכן שפיר אחרי מופלג וזהו אמרו אחרי מות שני בני אהרן כי אחרי מופלג:
פסוק א:
בקרבתם לפני ה' וימותו. אם היו כאנשים דעלמא לא היה להעניש אותם עונש מיתה על שהכניסו אש זרה דהא עשו זאת בטעות שטעו בדין ומה זה משפט מות לומר הואיל והכניסו מתו אמנם סביביו נשערה מאוד ויותר שהם צדיקים יותר הם נענשים על דבר קל וזהו בקרבתם לפני ה' היותם מקורבים למקום ביותר לכך וימותו ובזוהר איתא מיתה תנינא שלא היו להם בנים והיינו כי מתו שהורו הלכה בפני רבם ואמרו חז"ל המורה הלכה בפני רבו יורד שאול בלי ולד רק דא"כ למה מתו הם די להם שימותו בלא ולד רק הם לא לקחו נשים ולא ביקשו להעמיד תולדות ואם כן לא היו בגדר עונש זה ולא שייך לומר להענישם בזה ולכך וימותו:
פסוק א:
בקרבתם לפני ה' וימותו. ואמרינן בגמר' לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני רבם וכו' ויש להבין הא בקרא כתב הטעם בקרבתם לפני ה' וימותו אבל יובן לפי מה שאמרו בגמרא דשבת דאין מדליקין מנר לנר חד אמר משום אכחושי מצוה וחד אמר משום ביזוי מצוה ופריך מחוץ לפרוכת יערוך וגו' עדות לישראל שהשכינה שורה בישראל מנר מערבי שממנו היה מדליק ובו היה מסיים ותיובתא למ"ד משום אכחושי מצוה וכו' וקשה למה מקשה מברייתא הלא מתניתין היא במסכת תמיד מצא נר מזרחי דולק ממנו מדליק והוי ליה לפרוך ממתני' וגם מה זו עדות שהשכינה שורה בישראל ואי משום דהוי נס הא ניסים טובא נעשה בבהמ"ק אבל יובן דאמרי' שם במסכת שבת חזינן אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר והנה טוב הדלקה עושה מצוה היינו דעיקר המצוה הוא ההדלקה ואם אח"כ כבתה אין זקוק לה וכן מבואר בש"ע ואי הנחה עושה מצוה צריך להיות דולק בלי כיבוי והנה בגמ' דסוף מסכת מגילה נחלק המשנה עם הברייתא אי גם במנורה שייך להיות דולק תמיד כל הזמן או לא רק תמיד שיהיו מדליקין יום ביומו ואינו צריך להיות דולק כל היום אם כן נחלקו אי הדלקה עושה מצוה או הנחה גבי מנורה והנה ברור בגמר' ופוסקים דאי הדלקה עושה מצוה אם היה דולק מאתמול כשיגיע זמן הדלקה צריך לכבותה ולהדליקה מחדש דהא עיקר מצותה ההדלקה משא"כ אי הנחה עושה מצוה והנה היה הנס בנר מערבי שהיה דולק מעת לעת רצופים דממנו היה מדליק בין הערבים ובו היה מסיים בין ערבים שנית וכן כתבו המפרשים דאם היה שוהה להיות דולק יותר זמן מועט אין זה כל כך נס רק מה דהיה דולק מעת לעת ולא היה בו שמן רק לי"ב שעות ולפ"ז לדעת הרמב"ם וסייעתו דהיו מדליקין המנורה ומצותו בכך להדליק בערב ובבוקר וקשה אם כן איך היה נר מערבי דולק מעת לעת הא עברה ליה הדלקה דשחרית ואי דמכבה ומדליקה א"כ מדשן השמן ומה הוא הנס ועכצ"ל דהנחה מצוה וא"כ כיון דדולק והולך אין צריך להדליקה כלל והטעם בנרות דמנורה הוא כמ"ש הרמב"ן ומדרש באורים כבדו ה' וכבודו של מלך להדליק לפניו נרות עוד יש טעם כדי שלא יהנה הכהן מאור השכינה המבהיק מפרוכת לחוץ לתוך ההיכל ולטעם הראשון תולה הכל בהדלקה דמה בכך שמכבה אח"כ כיון דכבודו של מלך נעשה אבל מטעם שלא יהנה מאור השכינה צ"ל תמיד ואתא שפיר דבהך נר מערבי שבה היה מתחיל וכו' דמוכח דהנחה עושה מצוה מוכח הטעם שלא יהנה מאור השכינה וא"כ עדות שהשכינה שורה בישראל והשתא א"ש דממשנה לא קשה די"ל במנורה הדלקה עושה מצוה ולכך מדליקין משא"כ בחנוכה ולכך פריך מברייתא דמשם מוכח דהנחה עושה מצוה ומ"מ מדליקין מנר לנר וקשה שפיר ודוק. והנה מהרש"א כתב דנדב ואביהוא על הבאת עצים לא שייך מורה הלכה דמקרא מלא הוא רק על הבאת אש ולא מאש של מעלה ובאמת אש של מעלה יפה דנו וגם טבע כמ"ש אוכלה אש ואינו מכלה רק למה לא הדליקו מאש המערכה י"ל דהוי אכחושי מצוה שלהבת כמ"ש רש"י דגם בשלהבת שייך אכחושי רק קשה ממנורה רק י"ל במנורה הדלקה עושה מצוה משא"כ מערכה דכתיב תוקד תמיד ודאי הנחה מצוה רק קשה הא טעמו של מנורה לבלי להנות מזיו השכינה וזה צריך להיות תמיד והוי הנחה מצוה אמנם נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה' שהסתכלו בשכינה כנודע דחשבו שמותר להסתכל ואין פשע ואם כן ע"כ הטעם במנורה לא משום לבל יהנה מזיו השכינה רק הטעם באורים כבדו ה' ואם כן הדלקה מצוה וא"כ באש מערכה דהנחה מצוה שפיר יש לאסור אכחושי מצוה ולכך לא לקחו אש ממערכה והורו הלכה בפני רבן וזהו סיבת מיתתם וחדא בחברתה מישך שייכי ודוק:
פסוק ב:
דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש. והיינו כי לא היה הדיבור אל אהרן בעצמו על היותו אונן כי מתו שני בניו ואין השכינה שורה רק מתוך שמחה ולכן נאמר אחרי מות היינו שמתו ע"כ דבר אל אהרן ולא היה הדיבור אליו כי היה אז אונן הנה רש"י הביא המדרש משל לשני רופאים וכו' עי"ש ויש להבין דהא משה לא זרזו לומר לו ולא תמות כמו שמתו בניך כדרך הרופא השני רק ולא תמות והוא ממש כדרך הרופא הראשון ונראה דהענין הוא כי הרופ' הרוצה שיקיים החולה רפואתו מאיים על החולה ואומר לו ראה פלוני עבר על צוואתי שצויתי לו ומת וא"כ גם משה היה דעתו לזרז את אהרן השמר שלא יקרה לך כמו לבניך אבל השם יתעלה לא היה חפץ בזה שיזרז לאהרן בבניו לבל יצער לאהרן בצער בניו שמתו ולכך אחרי מות שני בני אהרן אמר השם דבר אל אהרן ואל יבוא בכל עת אל הקודש ולא ימות ולא תאמר לו כלל מיתת בניו שמא תצער אותו ולא תזכיר לו מופת הרופאים שמזרזים ראה פלוני עבר על צוואתי ומת רק תאמר סתם ולכך נאמר אחרי וגו' דבר אל אהרן ולא ימות ולמה לא נאמר תמות גם אתה כמו בניך אלא ודאי שהקדוש ב"ה אמר לו שיאמר סתם ואל יזרז אותו במיתת בניו כטבע הרופאים שמא יצטער ודברי רש"י ברורים:
פסוק ב:
ואל יבא בכל עת אל הקודש. כי יה"כ הוא יום עשירי לבריאת העולם והעשירי הוא קודש בו נתכפר ולמ"ד בניסן נברא העולם אלו ואלו דברי אלקים חיים א"כ עשירי בניסן ג"כ יוה"כ אף בזה היה עולה על הדעת לכנוס אל הקודש הואיל והוא ג"כ יה"כ למ"ד בניסן נברא העולם ובא הדיבור שאל יבא בכל עת אל הקודש והטעם אחרי מות שני בני אהרן כי נדב ואביהוא מתו והם מכפרים כמו יה"כ וזהו אחרי מות אל יבא כי אין צורך לכנוס בעשרה בניסן דמה ס"ד שהוא יוה"כ ובא הכתוב לומר דמיתת נדב ואביהוא מכפר כי מיתת צדיקים מכפר וכמ"ש הזוהר ולכך קורין ביה"כ פ' אחרי מות דמיתת נדב ואביהוא מכפרים כי מיתת צדיקים מכפרים גם בא להורות כי כ"ח עתים כתובים בקהלת כנגד כ"ח ימי לבנה שמסבבת העולם ונקראים כ"ח מחנות לבנה וע' בספר עשרה מאמרות מאמר עת והנה ביה"כ נאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה כי צריך להוסיף ולהתחיל בעוד יום והלא הוא כנגד עת ט' ועת עשירי שבקהלת עת לבכות ועת לשחוק כי צריך תשובה לרשעים ושעיר משתלח נושא עונם לארץ גזרה ובכי ואחר כך שוחק כי נמחל עונם ובערב ילין בכי ולבוקר רנה והוא שעת בכי לרשעים ושעיר משתלח נושא עונם לארץ גזרה ושירה לישראל שהם מכופרים וזה עתים עת לשחוק ועת לבכות היינו ב' עתים הנ"ל עת ט' ועת עשירי ולכך נאמר ואל יבוא בכל עת רק בשני עתים הללו עת לבכות ועת לשחוק וזהו מתשעה עד סוף העשירי והבן:
פסוק ב:
כי בענן אראה אל הכפורת. היינו כי הזהיר שאל יבוא בכל עת להסתכל בשכינה אבל יוקשה דהא אי אפשר לילוד אשה להסתכל דכתיב לא יראני האדם וחי כי איך אפשר עיני אדם להסתכל בשכינה רק זהו באספקלריא המאירה היינו שאינו מלובש בלבושי ענן הכבוד אז א"א לעיני בשר להסתכל כלל כדכתיב לא יראני האדם וחי אבל כשהיה באספקלריא שאינו מאירה שמלובש בענן הכבוד יש אפשר לראות ולהסתכל בדרך מסך מבדיל ולכך הזהירו שאל יבוא בכל עת להסתכל רק ביה"כ שאז הותר הדבר:
פסוק ג:
בזאת יבא אהרן אל הקודש. פרש"י בזאת בגימטריא שלו ארבע מאות ועשר רמז לבית ראשון ויש להבין דהא בבית שני נמי שמשו הכהנים גדולים ביה"כ ונראה לבאר הענין כי בימי בית ראשון היו צדיקים אבל בבית שני היה בכהנים גדולים הרבה רשעים ולא חל עליהם שם אהרן כי אם היו כהנים צדיקים היה מתלבש בהם נשמת אהרן ובבית שני היו רשעים לזה לא חל עליהם שם אהרן:
פסוק ג:
בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. כי קודם חטא אדם הראשון היה פארו על ראשו ובחטא נסתלק אלף כתנות אור באלף ונשאר מן פאר פר כי אדם הראשון היה קוצץ בנטיעות ונסתלק א' דאחד ונשאר חד ובלשון ארמאי סיפר אח"כ חד ובלה"ק נקרא פר אלוף אלופנו מסובלים ולכך יהיה פר בן בקר לחטאת לכפר על חטא אדם הראשון שהכהן הגדול הוא בגדר אדה"ר והוצרך אהרן לתקן חטאו ולכך יביא פר בן בקר לתקן חטא אדה"ר ואיל לעולה דמחמת חטאו הוא. נברא בין השמשות אילו של יצחק כי חטאו היה גורם שלא היה יצחק ראוי לעלות במוקד אש רק הקריב תמורתו איל ולכך היה איל לעולה: