פסוק א:א פירוש טחב מקום שהוא מקרר ומלחלח וישוב המקראות כן הוא דקשה לרש"י מה צריך לכתוב וידבר ה' אל משה לא היה לו לכתוב רק ויהי אחרי מות וגו' ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן או היה לו לכתוב וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו' דבר אל אהרן וגו' למה צריך לכתוב ויאמר ה' אל משה וגו' ועל זה פירש רש"י מה תלמוד לומר כו' והביא עליו משל דרבי אלעזר וכו'. כלומר כך הוא פירוש הקרא דומיא דמשל זה וכו' אם כן השני זירזו יותר מהראשון ופירושו דקרא נמי כן הוא מה דכתיב וידבר ה' אל משה וגו' רוצה לומר שלא יאמר משה לאהרן רק שלא יבא אל הקודש מבית לפרוכת ולא יזכיר לו מיתה כדרך שמתו בניו ואחר כך כתיב אחרי מות וגו' ויאמר ה' אל משה וגו' כלומר חזר הקדוש ברוך הוא ואמר למשה שיאמר לאהרן דבור אחר להזהיר אותו פעם שנית שלא יבא למקדש ולהזהיר לו נמי מיתה כדכתיב אחרי מות שני בני אהרן וגו' ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן וגו' ולא ימות כלומר אם לא תבא אל המקדש לא תמות כדרך שמתו בניך אבל אם תבא אל המקדש כמו בניך תמות גם כן כמו הם. והרא"ם גורס ברש"י גירסא אחרת עיין שם:
פסוק ב:ב הוצרך לפרש זה דלפירוש רש"י הם משל משני רופאים השני הזהירו יותר שלא תמות כדרך שמת וכו' ובקרא לא כתיב כי אם ולא ימות ולא כתיב שאם יבוא ימות אבל באל יבא ולא ימות משמע כדרך שלא באו בניו ולא מתו. לזה פירש שבמלת ולא ימות מרומז נמי שאם יבא ימות כי מכלל לאו אתה שומע הן:
פסוק ב:ג ולפי זה כי טעם אלמעלה לסיבת מיתה למי שנכנס אל הקודש ומלת כי משמש בלשון דהא ככל כי שבמקרא ויהיה פירוש של בענן ענן ממש ומה שהוסיף לפרש תמיד אני נראה מפני שמלת אראה הוא לשון עתיד ומפרש מלת אראה אני נראה שהוא בינוני שאין סבת המיתה שיראה לעתיד:
פסוק ב:ד ולפי רבותינו משמש כי דהכא בלשון אלא כלומר אל יבא אל הקדש אלא בענן הקטרת ביום הכפורים כי עשן הקטורת דומה לענן ולאפוקי פירוש עמוד הענן דלעיל שפירושו שהשכינה שורה בו ולא שיכוין רש"י בפירוש זה שיבא עם ענן הקטורת מבחוץ שזה הוא דעת צדוקים אלא לאפוקי ממה שפירש תחלה שהוא הענן שהשכינה שורה בו. ומה שפירש רש"י ביום הכפורים בסמוך מפרש רש"י בעצמו דכולה פרשה זו משתעי ביום הכפורים:
פסוק ג:ה דקשה לרש"י למה צריך למכתב בזאת אין לומר דקאי אקרבנות שמפורש אחר כך דאם כן היה לו לומר באלו יבא אהרן לשון רבים דהא שני קרבנות היו. ועוד זאת לשון נקבה והקרבנות המפורשים אחר כך זכרים הן. או לא היה לו לומר לגמרי בזאת אלא היה לו לומר כי בענן אראה על הכפרת ובפר בן בקר לחטאת יבא אהרן וגו' אלא לרמז כמה שנים יש לעמידת בית ראשון ואם תאמר וכי בבית ראשון לבד היו כהנים גדולים והא אף בבית שני היו כהנים גדולים. ויש לומר דכך פירושו של קרא גימטריא של בזאת שנים יהיו כהנים דומיא דאהרן שיהיו מושחין אותו בשמן המשחה אבל אחר בית ראשון לא נמצאו שהיו מושחין אותן בשמן המשחה דומיא דאהרן משום דבסוף עמידת הבית הראשון נגנז שמן המשחה מיאשיה ואילך כדפירש רש"י לקמן:
פסוק ג:ו אף על פי שכבר פירש לעיל גבי בענן אראה שהיה ביום הכפורים דלא תימא דקרא הכי קאמר בענן לבדו אל יבא אלא ביום הכפורים אבל בהבאת פר לחטאת ואיל לעולה אפילו בשאר ימות השנה יבא לפיכך פירש כאן ואף זו לא בכל עת כו':
פסוק ד:ז דקשה לרש"י והלא כבר מפורש הלבשתן בפרשת ואתה תצוה לכן פירש מגיד כו':
פסוק ד:ח משמע נמי דהיה קשה לו מה דכתיב דווקא בגדים של הכהן הדיוט:
פסוק ד:ט דקשה לרש"י מה דכתיב קדש ילבש משמע קודם לבישה הן קדש וכי מה קדושה יש בהן קודם לבישה ואין לומר דכבר ביום כפורים שעבר היה לובשן וזה יום כפורים שני דהא מיד אחר לבישה טעונים גניזה ולא יעבוד בהן לעולם שהרי כתיב והניחם שם. ועל זה פירש שיהיו משל הקדש כלומר שיקנה אותן במעות של קודש לפי שמצינו שהפר בא משלו הייתי אומר שאף הבגדים יהיו משלו קא משמע לן. והטעם שהפר בא משלו לפי שהפר בא לכפרה שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו אבל בבגדים היה מתפלל בעד כל ישראל. מצאתי:
פסוק ד:י ויהיה בי"ת ובמצנפת כמו בי"ת ברוחו שמים שפרה שהיא גם כן נוספת כאלו אמר ומצנפת בד יצנף ויתפרש הבי"ת במקום עם כלומר עם מצנפת בד יסבב ראשו וכן תרגומו ומצנפתא בלא בי"ת ואשר הביאו לזה מפני שאין בלשון הארמי צניפה אבל בלשון הקרא מצינו צנוף יצנוף ויתפרש הבי"ת בלשון עם כמו ובאבנט בד יחגור אף כאן עם מצנפת בד יסבב ראשו והכרח להביא התרגום להודיענו שהצניפה הוא בראש ולא במקום אחר ואגב זה פירש מלת יחית שהוא לשון יניח:
פסוק ד:כ וזהו סדר העבודות ביום כפורים בתחילה טבל ולבש בגדי זהב לתמיד של שחר שהוא עבודת חוץ ואחר כך פשט וטבל ולבש בגדי לבן לעשות עבודת פר ושעיר וקטורת של מחתה בפנים ואחר כך פשט בגדי לבן וטבל ולבש בגדי זהב לעשות עבודת איל שלו ואיל העם ומקצת המוספין בחוץ ואחר כך פשט בגדי זהב וטבל ולבש בגדי לבן ליכנס לפנים ולהוציא הכף והמחתה. ואחר כך פשט בגדי לבן וטבל ולבש בגדי זהב לעשות עבודת חוץ להקריב שירי המוספין ותמיד של בין הערבים וקטורת הסמים ודו"ק ותמצא. וכדפירש רש"י לקמן על קרא זה ורחץ במים וגו' משמע שהיה צריך לטבול קודם לבישת בגדי לבן ולקמן גם כן כתיב שצריך לטבול קודם לבישת בגדי זהב אמרינן דבכל פעם שמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומלבן לזהב שצריך טבילה ומה שפירש עוד שצריך עוד שני קידושי ידים ורגלים דמשום הכי הטיל הקרא ורחץ במים בין ופשט ולבש ליתן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה ואם אינו ענין לטבילה דכבר למדנוה תנהו ענין לקידוש:
פסוק ו:ל דק"ל למה לי אשר לו והא אין פר אחר נזכר בפרשה זו אלא של אהרן כדכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגומר משמע להביא הקרבנות משלו. וגם מדכתיב בסמוך ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וגו' משמע דקרבנות הכתובים למעלה בשביל עצמו הביא:
פסוק ו:מ דכפרה ממש אי אפשר לומר דאין כפרה אלא לאחר זריקת דמים כדכתיב בסמוך וכפר עליו ולקח מדם וגו' ונתן על קרנות המזבח וזה עדיין חי הוא שהרי אחר כך כתיב ושחט את פר החטאת לכך ילפינן מלכפר עליו שפירושו וידוי. מצאתי:
פסוק ח:נ מדכתיב ונתן על שני השעירים וגו' דמשמע בנתינה אחת נתן על שניהם גורלות וזה אי אפשר אם לא אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל:
פסוק ח:ס דבלשון עזאזל נשמעים תרווייהו שהיא מלה מורכבת עז אל ואל לשון חוזק הוא כמו ואת אילי הארץ לקח ומפרש עוד רש"י מנלן דהר היה שם משום שנאמר ארץ גזירה וגזירה לשון חתוכה שאם אתה מחתך חריץ בארץ ממילא נעשית הר שהרי העומד באותו חריץ הרי הוא כמו שעומד בעמק ההר:
פסוק ט:ע כלומר ועשהו חטאת היינו קורא עליו שם חטאת. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא הקריבו לשם חטאת כדין חטאת. ויש לומר דלקמן בפרשה כתיב ושחט את שעיר החטאת וגו' משמע דעדיין לא הקריבו:
פסוק י:פ פירוש לפי שנאמר יעמד ואין עמידה אלא מחיים אם כן מה תלמוד לומר חי כו':
פסוק י:צ אבל לא כפרת דמים שהרי השעיר הזה לא היה נקרב ואין בו קבלת דמים שהרי נשתלח לעזאזל:
פסוק יא:ק וגם זה אינו כפרת דמים שהרי עדיין לא נשחט פרו. ואם תאמר למה לא כפר אהרן על אחיו הכהנים בוידוי ראשון שהתודה בעדו ובעד ביתו. ויש לומר משום דכתיב התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים לכך התודה אהרן מתחלה בעדו ובעד ביתו לבדו ואחר כך בוידוי שני התודה נמי בעד אחיו ומלת ביתו נאמרה גם על אחיו שנאמר בית אהרן וגו':
פסוק יא:ר מזה רוצה גם כן להוכיח דמה שכתוב ובעד ביתו דקאי אכל אחיו הכהנים שהרי כל כפרתן אינו אלא על טומאת מקדש וקדשיו. אם כן כל הכהנים צריכין כפרה על זה:
פסוק יב:ש מדכתיב מעל המזבח מלפני ה' ופירש רש"י מצד שהוא לפני הפתח זה נקרא לפני ה' ואם כן על כרחך מזבח החיצון הוא דאי הפנימי מאי מלפני ה' משמע מהצד שלפני ה' והא כולו מזבח הפנימי לפני ה' אלא מזבח החיצון הוא וצד מערבי היה נגד מזרח המקדש ששם הוא פתח המקדש שנקרא פנים:
פסוק יג:ת לאפוקי שלא תפרש שאש אחרת היתה לפני ה' ושם נתן הקטורת משום הכי פירש על האש שבתוך המחתה נתן הקטורת לפני ה' כלומר ולא מבחוץ כדעת צדוקים:
פסוק יג:א כלומר שלא נתן בה כל הסימנים במשקלם אף על פי שלא עשה כצדוקים אלא לאחר שנכנס נתן הקטרת על האש שם במחתה אפילו הכי אם חסר מסממניה הן סמנים או המשקל שלא היה כתיקונו חייב מיתה משום הכי נקט רש"י הא אם לא עשאה וכו' דהא פשיטא מכלל לאו אתה שומע הן. וקל להבין:
פסוק יד:ב אינו רוצה לומר שמלת והזה אחת במשמע דוהזה אינו משמע אם אחת אם יותר אלא רוצה לומר והזה באצבעו משמע הזאה אחת מכח גזירה שוה שנאמרו דמים למטה בשעיר ונאמרו דמים למטה בפר מה למטה בפר שבע אף שעיר למטה שבע וכשם שלמעלה בשעיר אחת מדכתיב והזה אותו ודרשו רבותינו זכרונם לברכה אותו מיעוטא הוא פעם אחת יזה ולא יותר למדנו שדם השעיר דלמעלה על הכפורת אינו אלא אחת אף הזאת פר למעלה אחת דדמים דמים לגזירה שרה. הרא"ם:
פסוק טו:ג כלומר דהפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש כדפירש רש"י לעיל בסמוך כך שעיר צבור מכפר על טומאת מקדש. והכי פירושו דקשה לרש"י מה צריך לכתוב אשר לעם והא אין שעיר חטאת אחר אלא שעיר חטאת אשר לעם אלא לומר לך מה מכפר הפר על הכהנים מה שמכפר השעיר על העם ושעיר אשר לעם ודאי מכפר על טומאת מקדש כדכתיב גביה וכפר על הקדש מטומאות וגו' כך ודאי מכפר פר דכהן על טומאת מקדש:
פסוק טו:ד פירוש מה שצריך רש"י לפרש זה כדי שלא נילף דמים עליונים מתחתונים ותחתונים מעליונים ונימא למעלה ולמטה או אחד או ז' דהוה אמינא דנילף גופא מגופא קא משמע לן כאשר עשה להקיש שעיר לפר לכל עשיותיו:
פסוק טז:ה פירוש על הנכנסים בשגגת טומאת מקדש וקדשיו ולא על טומאת עבודה זרה וגילוי עריות או שפיכת דמים הנקראים טומאה מדכתיב וכפר על הקדש שמע מינה בטומאת מקדש וקדשיו קמיירי. עיין בגמרא פרק קמא דשבועות ושם מבואר היטב:
פסוק טז:ו דאי נודע בסוף למה צוה הקרא להקריב שעיר עזים והא לעיל בפרשת ויקרא כתיב ואם כל עדת וגו' ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו הקהל פר בן בקר אלא על כרחך הכא מיירי בשוגג גמור משום הכי הקריבו שעיר עזים לא פר וקרבן זה מביא לתלות עליו להגן עליו מן היסורים עד שיודע לו ויבוא לכלל חטאת עולה ויורד המפורש בפרשת ויקרא:
פסוק טז:ז וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה ומפשעיהם הם המרדים רוצה לומר המזידים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי ומיירי נמי [פירוש, החטאים] שאין ידוע להם בסוף:
פסוק טז:ח ואם תאמר יאמר לשוגג צריך כפרה כל שכן מזיד. ויש לומר דהוה אמינא מזיד שהוא חמור אין לו כפרה לעולם לכך נאמר ומפשעיהם. ומדאיצטריך מזיד אם כן לישתוק משוגג. ויש לומר דהוה אמינא מזיד החמור צריך כפרה אבל שוגג הקל אין צריך כפרה:
פסוק יח:ט רוצה לומר דהא אהרן קודם לזה היה גבי פרוכת ששם הזה ההזאות וכתיב ויצא משמע שיצא מהפרוכת לחוץ ומפרש רש"י דעל זה נמי שייך לומר ויצא דהוא היה אצל הפרוכת והפרוכת ממזבח ולפנים הוא ממילא כשיחזור למזבח שייך לומר ויצא. ומה שפירש רש"י ויתחיל מקרן מזרחית צפונית רוצה לומר כשרצה להזות היה הופך פניו לצד המזבח נמצא צד ימינו הוא לצד צפון והולך מצד צפונו של מזבח כדאמרינן כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין הלכך כשחזר לחוץ על צד צפונית הוא הולך עד פני המזבח שהוא מזרח ומשם היה מתחיל מיד בקרן מזרחית צפונית לפי שאין מעבירין על המצות:
פסוק יח:י דאין לומר שהוא וידוי דהא לעיל מיניה כתיב וכפר בעדו שהוא וידוי והוא כפרת דברים כמו שמפורש לעיל אם כן כפרתו הוא ולקח מדם וכו' כאלו אמר וכפר ומה היא כפרתו ולקח מדם הפר:
פסוק יח:כ מדכתיב בסוף פרשת תצוה וכפר על קרנותיו אחת בשנה משמע דלא נתן על קרנות המזבח הפנימי אלא פעם אחת בשנה ואם כן אי לא היו מעורבין זה בזה אלא נתן כל אחד בפני עצמו דם הפר ודם השעיר היה נתינת הדם על קרנות המזבח הפנימי שני פעמים בשנה אלא על כרחך צריך לומר במתנה אחת נותנן והא כיצד הא שתי דמים הם דם פר ודם שעיר אלא מעורבים זה בזה:
פסוק יט:ל מדכתיב עליו משמע על גגו הוא נותן:
פסוק יט:מ פירוש וטהרו מן הטומאה שעברה וקדשו שיזהרו מלטמאו לעתיד:
פסוק כא:נ בתורת כהנים עתי שיהיה מזומן ונקרא עתי שהוא מורגל ללכת שם עתים הרבה, כך פירש הרד"ק בשרש עת:
פסוק כג:ס במסכת יומא דף ל"ב. ולמה הפסיק אמר רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל ומקדש בו ביום ואילו כסדרן לא משכחת אלא שלש ופירש רש"י לא משכחת אלא שלש טבילות אחת לתמיד של שחר ואחת בינו ובין עבודת היום כולו עם הוצאת כף ומחתה ואחת בין הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם ועמהם המוספים ותמיד של בין הערבים לפיכך צריך להפסיק אילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה. והוצאתן מפסיק בין אילו ואיל העם לתמיד של בין הערבים הרי חמש טבילות תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב על המזבח החיצון הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן ומוספים ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב עד כאן לשון רש"י. ובין כל לבישה צריך טבילה הרי חמש טבילות. ובכל טבילה צריך קידוש לפניה ולאחריה כדפירשתי לעיל הרי עשרה קדושין:
פסוק כג:ע פירוש שלא ישתמש כהן גדול אפילו ליום כפורים הבא ולא כהן הדיוט בכל ימות השנה דאין לומר שיניח אותם במקום שהפשיטם ולא יוציאם חוצה דהא לא כתב בשום מקום לפני ה' דעלה קאי והניחם שם אלא מלמד וכו':
פסוק כד:פ פירוש ולכך הוצרכו שניהם (עיין יומא ל"ב):
פסוק כד:צ פירש רש"י בגמרא מכשף אחד בנאה ושמו פרוה ועיין בערוך ערך פרוה:
פסוק כד:ק רא"ם. היתה בחיל דהא כל יומא נמי איתא אבל ארבע טבילות חובה של יום כתיב בהו במקום קדוש:
פסוק כד:ר לא בגדים שלו שלובשן כל ימות השנה שלא בשעת העבודה והם בגדי חולין שהרי היה עושה אילו ואיל העם לכך פירש שהם בגדי קודש ומה שקוראן בגדיו משום שהוא עובד בהן כל ימות השנה:
פסוק כד:ש כתב הרא"ם תימא למה הוצרך לפרש דבר שהוא מבואר בזה וכו' ויש לומר דהא דפירש רש"י את עולתו איל לעולה כו' ללמד בא כשם שעולה של אהרן אינו אלא איל האמור למעלה כי אהרן לא היה מקריב אלא עולה אחת כך ואת עולת העם נמי האמור למעלה לאפוקי העולות הכתובים בפרשת פנחס ובעשור לחדש וגו' והקרבתם עולה לה' פר בן בקר אחד וגו' והוכחת רש"י מדכיילינהו הקרא בחדא ולא כתיב ועשה את עולתו וכפר בעדו ועשה את עולת העם וכפר בעדם אלא לומר שגם עולת העם הוא גם כן האמור למעלה כמו עולת אהרן ולא עולות האמורים בפרשת פנחס. רא"ם:
פסוק כה:ת דאי היה אימורי פר חטאת לבד או שעיר לבד שהוא קרבן העם היה לו למיכתב חלב חטאת העם או אי הוה של פר לבד דהוא קרבן של אהרן היה לו למכתב וחלב החטאת אשר לו כדכתיב לעיל את פר החטאת אשר לו אלא ודאי מדכתיב חלב החטאת סתם של שני חטאות הוא:
פסוק כז:א לא כמו וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש שפירושו להיכל בלבד ולא לפני ולפנים אבל הכא בפר של יום כפור קאי שאותו הובא דמו להיכל ולפני ולפנים:
פסוק לב:ב פירוש דאשר ימשח לא שייך אלא בכהן גדול כדכתיב והכהן הגדול מאחיו וגו':
פסוק לב:ג ואם תאמר אם כן לשתוק מאשר ימשח אותו ואני אומר ומה אפילו מרובה בגדים נעשה כהן גדול מי שנמשח בשמן המשחה לא כל שכן. ויש לומר דהייתי אומר אפילו היכא שהיה שמן המשחה אינו צריך רק רבוי בגדים לכך איצטריך שניהם:
פסוק לב:ד פירוש דלבישת בגדים הוא מלוי ידים כדכתיב בפרשת תצוה והלבשת וחגרת אותם וגו' ומלאת יד אהרן ובניו ופירש רש"י ומלאת על ידי הדברים האלה:
פסוק לב:ה מדכתיב בסמוך ואשר ימלא וכו' רוצה לומר ואשר ימלא מקום אביו אז הוא כהן תחתיו. אף על פי שרש"י דרש למעלה לדרשא אחריתי מכל מקום מדסמכו גבי לכהן תחת אביו אתא גם כן לדרש זה:
פסוק לד:ו לא מיד אחר הצוואה עשה כן שהרי מיתתן של בני אהרן היה ביום שמיני למילואים ומסתמא היתה הצוואה מיד כדי שלא יבא למקדש ושמיני למילואים היה בראש חודש ניסן כמו שפירש רש"י בריש פרשת שמיני ואיך עשה אהרן כאשר צוה משה והא לא צוהו הקדוש ברוך הוא אלא דווקא ביום כפורים לכך פירש כשהגיע כו':
פסוק לד:ז לעיל בפרשת שמיני פירשתי עיין שם:
