תנ"ך על הפרק - ויקרא טז - גור אריה

תנ"ך על הפרק

ויקרא טז

106 / 929
היום

הפרק

סדר עבודת הכהן הגדול

וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְהוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי־קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם׃וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה׃וְהִקְרִ֧יב אַהֲרֹ֛ן אֶת־פַּ֥ר הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ׃וְלָקַ֖ח אֶת־שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גּוֹרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַיהוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל׃וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַיהוָ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת׃וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה׃וְהִקְרִ֨יב אַהֲרֹ֜ן אֶת־פַּ֤ר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֣ד בֵּית֑וֹ וְשָׁחַ֛ט אֶת־פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ׃וְלָקַ֣ח מְלֹֽא־הַ֠מַּחְתָּה גַּֽחֲלֵי־אֵ֞שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וּמְלֹ֣א חָפְנָ֔יו קְטֹ֥רֶת סַמִּ֖ים דַּקָּ֑ה וְהֵבִ֖יא מִבֵּ֥ית לַפָּרֹֽכֶת׃וְנָתַ֧ן אֶֽת־הַקְּטֹ֛רֶת עַל־הָאֵ֖שׁ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְכִסָּ֣ה ׀ עֲנַ֣ן הַקְּטֹ֗רֶת אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵד֖וּת וְלֹ֥א יָמֽוּת׃וְלָקַח֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֧ה בְאֶצְבָּע֛וֹ עַל־פְּנֵ֥י הַכַּפֹּ֖רֶת קֵ֑דְמָה וְלִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת יַזֶּ֧ה שֶֽׁבַע־פְּעָמִ֛ים מִן־הַדָּ֖ם בְּאֶצְבָּעֽוֹ׃וְשָׁחַ֞ט אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וְהֵבִיא֙ אֶת־דָּמ֔וֹ אֶל־מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת וְעָשָׂ֣ה אֶת־דָּמ֗וֹ כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְדַ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֥ה אֹת֛וֹ עַל־הַכַּפֹּ֖רֶת וְלִפְנֵ֥י הַכַּפֹּֽרֶת׃וְכִפֶּ֣ר עַל־הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְכֵ֤ן יַעֲשֶׂה֙ לְאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם׃וְכָל־אָדָ֞ם לֹא־יִהְיֶ֣ה ׀ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד־צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃וְיָצָ֗א אֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו וְלָקַ֞ח מִדַּ֤ם הַפָּר֙ וּמִדַּ֣ם הַשָּׂעִ֔יר וְנָתַ֛ן עַל־קַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְהִזָּ֨ה עָלָ֧יו מִן־הַדָּ֛ם בְּאֶצְבָּע֖וֹ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִהֲר֣וֹ וְקִדְּשׁ֔וֹ מִטֻּמְאֹ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת־הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְהִקְרִ֖יב אֶת־הַשָּׂעִ֥יר הֶחָֽי׃וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣יידויָדָ֗יועַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֮ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה׃וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר׃וּבָ֤א אַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּפָשַׁט֙ אֶת־בִּגְדֵ֣י הַבָּ֔ד אֲשֶׁ֥ר לָבַ֖שׁ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהִנִּיחָ֖ם שָֽׁם׃וְרָחַ֨ץ אֶת־בְּשָׂר֤וֹ בַמַּ֙יִם֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ וְלָבַ֖שׁ אֶת־בְּגָדָ֑יו וְיָצָ֗א וְעָשָׂ֤ה אֶת־עֹֽלָתוֹ֙ וְאֶת־עֹלַ֣ת הָעָ֔ם וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד הָעָֽם׃וְאֵ֛ת חֵ֥לֶב הַֽחַטָּ֖את יַקְטִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחָה׃וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ אֶת־הַשָּׂעִיר֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃וְאֵת֩ פַּ֨ר הַֽחַטָּ֜את וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את אֲשֶׁ֨ר הוּבָ֤א אֶת־דָּמָם֙ לְכַפֵּ֣ר בַּקֹּ֔דֶשׁ יוֹצִ֖יא אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְשָׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ אֶת־עֹרֹתָ֥ם וְאֶת־בְּשָׂרָ֖ם וְאֶת־פִּרְשָֽׁם׃וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔ם יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִי בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ׃שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם׃וְכִפֶּ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אֲשֶׁר־יִמְשַׁ֣ח אֹת֗וֹ וַאֲשֶׁ֤ר יְמַלֵּא֙ אֶת־יָד֔וֹ לְכַהֵ֖ן תַּ֣חַת אָבִ֑יו וְלָבַ֛שׁ אֶת־בִּגְדֵ֥י הַבָּ֖ד בִּגְדֵ֥י הַקֹּֽדֶשׁ׃וְכִפֶּר֙ אֶת־מִקְדַּ֣שׁ הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ יְכַפֵּ֑ר וְעַ֧ל הַכֹּהֲנִ֛ים וְעַל־כָּל־עַ֥ם הַקָּהָ֖ל יְכַפֵּֽר׃וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל־חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה וַיַּ֕עַשׂ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
בספרים שלנו גרסינן; אחרי מות שני בני אהרן מה תלמוד לומר. זה משמע שלא הוקשה לרבי אלעזר אלא דלא הוי ליה למכתב "אחרי מות", דאין לתרץ דהוצרך לכתוב מתי נאמר לו הדבור, דאם כן לא הוי למכתב רק "אחרי מות שני בני אהרן", ולא הוצרך לכתוב "בקרבתם לפני ה' וימותו", אם לא להזהיר את אהרן שלא יבא אל הקודש שלא ימות גם כן כמו שמתו בני אהרן. אך קשה, דאם כן לא היה לרבי אלעזר לומר משל לשני רופאים, אלא היה לו לומר 'המזהיר את החולה שלא ימות כדרך שמת פלוני - הוא יותר אזהרה משאם הזהירו אל יבא ואל ימות בלבד':
ולפיכך צריך לומר דהכי פירושו; 'אחרי מות שני בני אהרן מה תלמוד לומר', כלומר מה תלמוד לומר שקבע לו הכתוב דבור בפני עצמו לכתוב "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן", ולא נאמר לו באותו דבור רק "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו", דאין לומר שהוא דבור אחד עם דבור הכתוב אחריו (פסוק ב) "ויאמר ה' אל משה" - רק שהדבור הוא דבור כללי והאמירה פרטית, כמו "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" (שמות ו, ב) , דהתם שאני, כיון דכתיב (שם) "וידבר אליו" בכינוי הוי"ו, חוזר הכינוי אל משה הנזכר לפניו, והוא דבור אחד. אבל מדכתיב "וידבר ה' אל משה", וחזר וכתב "ויאמר ה' אל משה", אצל כל דבור - השם, אם כן שני מאמרים הם ולא מאמר אחד, דאינו כמו "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'", שהוא ענין אחד. ובתורת כהנים גרסינן בהדיא '"ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת", ואין אנו יודעין מה נאמר לו בדבור הראשון וכו''. ותירץ, כי הוא משל לשני רופאים, והשתא יתורץ השני דבורים, כי בדבור "לא יבא" לא נזכר רק שלא יבא בכל עת אל הקודש, והוא הרופא הראשון. ובדבור שני שכתב "אחרי מות שני בני אהרן" נאמר לו דברי הרופא השני, שלא ימות כדרך שמת פלוני:
ואף על גב שהרופא השני נזכר אחר הרופא הראשון, אין זה קשיא, שאין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו ע"ב). ואפילו אם תאמר שהמוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר, אין בזה קשיא, כיון שגם הרופא השני הוצרך לומר כל דברי הרופא הראשון, אלא שמוסיף שלא ימות כדרך שמת פלוני, הזכירו ראשון, שבכלל דבריו דברי הרופא הראשון. לכן כלל הכתוב דברי הרופא הראשון בכלל דברי הרופא השני. וכך פירושו; "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל [יבא ואל] ימות", כלומר שכבר הזהירו הכתוב שאל יבא ואל ימות, הוסיף הקב"ה באזהרתו "אחרי מות שני בני אהרן", שלא ימות כמו שמתו בני אהרן. והשתא הוי הכתוב כסדר:
אלא שיש להקשות, מי הכריח רש"י לומר שהרופא הראשון דיבר "אל יבא" בלבד, והשני 'אל ימות כדרך שמת פלוני', והכתוב משמע שגם הרופא הראשון דיבר "ואל יבא" "ואל ימות", שהרי "ואל ימות" נזכר בדברי הרופא הראשון, ולמה חבר רש"י "ואל ימות" אל רופא שני, ותירץ הרא"ם, משום דדרך הכתוב לחלק לעולם האזהרה בכתוב בפני עצמו, והעונש בפני עצמו, לכן סברא לומר ששני הדבורים - היה האחד אזהרה, והשני עונש, לכך יש לומר שהאזהרה - דבר הרופא הראשון, והעונש הוא דברי הרופא השני. ואין זה נראה, דאם כן כל לאו שהוא אזהרה ועונש, נאמר שהוא משל לשני רופאים, ולא נמצא זה בשום מקום:
ולפיכך נראה, דלדעת רש"י אזהרת "ולא יבא", "ולא ימות" - אפשר שלא יבא לידי מיתה, שאם בודאי יבא לידי מיתה - מה מוסיף הרופא השני על הרופא הראשון, אלא הרופא הראשון אינו אומר שודאי ימות, כי אפשר על ידי משקין וכיוצא בזה מן הרפואות לרפאות את חליו אף אם ישכב בטחב. והרופא השני אומר 'כדרך שמת פלוני', ומאחר שהוא יודע שפלוני מת בענין זה בודאי, היה דבר נראה בחוש כי תיכף שאוכל צונן - מת, ואם כן אין תקנה לזה, כי מאחר שהוא מת מיד - אינו בא לידי רפואה. שאם לא מת מיד, מהיכן נדע שבשביל שאכל צונן - מת, שמא בשביל דבר אחר מת, אלא שתיכף שאכל צונן - מת. ולפיכך הדבור הראשון שאמר "ולא ימות" אין זה מיתה בודאי, רק שיש מיתה אם לא יתקן בתשובה ובמעשים טובים. ומה שאמר בדבור השני 'כמו שמתו שני בני אהרן' שמתו תיכף בבואם לקודש, שכיון שהם מתו מיד - אין תקנה לזה. ולפיכך השמיט רש"י המיתה מן הרופא הראשון, כדי להודיע ההפרש שבין שני הרופאים:
והרא"ם הביא נוסחא של תורת כהנים שיש שלשה רופאים; הרופא האחד הזהירו אל תשכב בטחב, השני - שאל ימות, והשלישי - שלא ימות כדרך שמת פלוני. ובנוסחאות תורת כהנים שלנו לא הזכיר רק שני רופאים, כמו שכתב רש"י. רק שנראה שהוא טעות סופר, מפני שמסיים אצל רופא השני 'זה זרזו יותר מכולם', אם כן יותר מרופא אחד היה לפניו, וחסר הרופא השני. ואפילו אם הגירסא שהם שלשה רופאים, יש לומר דעל כרחך עיקר המשל בשביל הרופא השלישי, שהרי לא קשה רק למה לי הדבור של "אחרי מות", ובשביל כך הביא המשל, ובא לתרץ במשל שהביא משלשה רופאים, שהרופא השלישי זרזו יותר מכולם. ולפיכך זה שאמר הכתוב "אחרי מות שני בני אהרן" זרזו יותר מכולם. ולא שבכתוב שלשה רופאים, שאין בכתוב רק שני רופאים, רק שמפני שיש בפסוק שלשה דברים; "אל יבא", "ולא ימות", "אחרי מות", קאמר כמו שהרופא שאמר (אחרי מות) 'כדרך שמת פלוני' מזהירו יותר מכולם, כך מה שאמר הכתוב "אחרי מות" הוא אזהרה יותר מכלם, אבל בפסוק זה אין כאן רק שני דברים. ורש"י בא לתרץ הדבור של "אחרי מות", ולפיכך אמר שהוא משל לשני רופאים, כלומר שני דבורים - משל לשני רופאים, ואין צריך יותר, רק לשני רופאים:שאם בא הוא מת. פירוש, כי עיקר הכתוב לא בא לגופיה לומר שאם לא יבא [לא ימות], דזה לא צריך לכתוב, דודאי אם לא יבא מהיכי תיתי שימות - שהוצרך לכתוב "ולא ימות", אלא כך פירושו, שאם בא הוא מת, שלזה אתא הכתוב לדיוקא, ולגופיה לא איצטריך:כי תמיד אני נראה כו'. פירוש, כי לשון "אראה" שהוא משמע לשון עתיד, זה אינו, דהא השכינה תמיד במשכן, אלא פירושו 'תמיד אני נראה'. וכתב לשון עתיד במקום לשון הוה, שכן דרך הלשון לכתוב לשון עתיד בדבר ההוה תמיד. ומפני שבא ליישב הלשון שכתב "בענן אראה", והוי למכתב כי אני נראה בענן, כיון שהוא לשון הוה, לפיכך תירץ 'ומדרשו (יומא נג. ) לא יבא שם כי אם בענן הקטרת', והשתא הוי שפיר לשון עתיד, כי על ידי ענן הקטרת אראה לו על הכפורת:כי אם בענן הקטרת ביום הכפורים. אין הפירוש שיבוא לקדשי קדשים עם ענן הקטורת, דזה הוא מעשה צדוקי, שהיו נותנים הקטורת על האש מבחוץ (יומא נג. ) , אלא פירושו שלא יבוא לקדשי קדשים כי אם שיעשה הקטרת, אבל אין צריך לעשות בחוץ. וכן כתוב (פסוק ג) "בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר וגו'", ולא היה נכנס עם הפר (ראב"ע שם), אלא שעל ידי זה נכנס. והא דאיתא ביומא (נג. ) שהצדוקים היו מפרשים "כי בענן אראה על הכפורת" שלא יכנס אלא בענן הקטורת, וחכמים היו אומרים להם, הרי כבר כתיב (פסוק יג) "ונתן הקטרת על האש לפני ה'", דמשמע "לפני ה'" יתן את הקטורת, אלא מאי "כי בענן" - מלמד שנותן בו עשב מעלה עשן וכו', דמשמע דצדוקים מפרשים "כי בענן" ענן הקטורת, וחכמים סבירא להו דהוא מעלה עשן, אין הפירוש כן, דאם כן רש"י היה מפרש חס ושלום כמו הצדוקים, אלא כך פירושו, שחכמים השיבו 'ומה תלמוד לומר "כי ענן"', כלומר למה הוצרך למכתב הך לישנא "כי בענן אראה", ולא כתיב 'כי בקטורת אראה', דהצדוקים היו מדקדקים דהוי ליה למכתב 'כי אם בקטורת', דלא הוצרך לכתוב "כי אם בענן" אם לא שבא הכתוב לומר כי אין לו לכנס אלא אם כן יש ענן, שהשם נראה על ידי ענן בכל מקום, כדכתיב (שמות טז, י) "והנה כבוד ה' נראה בענן", ולפיכך היו אומרים שאין לכנוס כי אם יש ענן, והשיבו חכמים דלכך כתיב "כי בענן" ללמד שנתן בקטורת מעלה עשן, ולפיכך כתיב "כי בענן אראה". ורש"י לא בא לתרץ קושית "כי בענן" למה נאמר, אלא מפרש פשט הכתוב:בגימטריא ת"י וכו'. ואם תאמר, מנא לן שבבית שני הוזהר על ביאת מקדש, שמא דוקא בבית ראשון שעמד כמנין "בזא"ת", כבר תרצו בתורת כהנים "אל הקדש" מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר (פסוק ב) "ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת", מה תלמוד לומר עוד "אל הקדש", לפי שנאמר "אל הקדש אשר על פני הכפורת אשר על הארון", שיכול אין לי אלא קדש שיש שם ארון, מנין לעשות קדש שאין בו ארון כקדש שיש בו ארון, תלמוד לומר וכו'. ואם תאמר, אם כן למה כתב "בזאת יבא אהרן" ללמד על ת"י שנה וכו', ואפשר לומר, כי בא לומר שאם נכנס לבית קדשי הקדשים בחורבנו שאינו חייב, שאם לא כתב רק "לא יבא אל הקדש", הוה אמינא אפילו בחורבנו נמי יהא חייב, קא משמע לן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא (חגיגה ג ע"ב) :
ואפילו אם תאמר דודאי אף לעתיד גם כן נתקדש, לכך נאמר "בזאת יבא אהרן" לומר שיש הפרש, דלאחר שחרב הבית לא הוזהר עליו אביאה ריקנית, כיון שלא נבנה, עד שנבנה. ואף על גב דהאי קרא "בזאת יבא אהרן אל הקדש" בבית ראשון איירי, דהא כתיב "בזאת", והוא בגימטריא ת"י, אפילו הכי מרבינן ממנו בית שני שהוא בבל יבא, והיינו מדאפיק בית ראשון בלשון "אל הקדש", שמע מינה דהוא מחייב על בית ראשון משום קדושה, אם כן בית שני נמי קדוש - וחייב, כך פירושו:כי אם ביום הכפורים. פירוש, אף על גב שהכתוב אומר "בזאת יבא אהרן", דמשמע לעולם כשהיה מקריב הקרבנות הכתובים כאן יכנס, זה אינו, דבפירוש כתיב בקרא (פסוק כט) "והיתה זאת לכם וגומר [בחודש השביעי בעשור לחודש]", דמשמע ביום הכפורים דוקא. והא דדרשינן בתורת כהנים "ואל יבא בכל עת" זה יום הכפורים, "אל הקדש" לרבות שאר ימות השנה, והכי פירושא, מדכתיב "ואל יבא בכל עת" שמע מינה דיש עת שהוא נכנס, והוה אמינא כיון דניתן רשות ביום הכיפורים - נכנס כל היום, לכך כתב "ואל יבא בכל עת". וכדי שלא תאמר דוקא ביום הכפורים אסור, כיון דביום הזה יש לו לכנוס במצוה - אין לו לכנוס שלא במצוה בחנם, אבל בשאר ימות השנה שאינו נכנס במצוה, אם נכנס פטור. ועוד, דעל ידי העבודה ביום הכיפורים השכינה שם, ואסור לו לכנוס תמיד, אבל בשאר ימות השנה אינו אסור, לכך אמר "אל הקדש", דתלה טעמא שאין לו לכנוס בכל עת למקום הקדושה מפני מעלתו של קדש, ומכיון דבשביל מעלתו של קדש, מהשתא בכל ענין אסור לו לכנוס, אפילו בשאר ימות השנה. דמשמע מזה שלמדו מדכתיב "אל הקדש" לרבות שאר ימות השנה, ולא למדו זה מן "והיתה זאת לכם וגו'", כמו שפירש רש"י, דזה לא קשיא, דרש"י לא בא ללמד רק שדבר זה "כי בזאת יבא אהרן" משמע מצוה שיבא כך אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה, ועל זה אמר כי אין המצוה בכל עת, רק בעשור לחדש, כמו שמבואר בסוף הפרשה (פסוק כט), ומכל מקום מהך קרא לא נוכל ללמוד אזהרה שאסור בלאו לכנוס בשאר ימות השנה, וזה צריך ללמוד מדכתיב "ואל יבא אל הקדש", יש עת שאסור בלאו "ואל יבא":מגיד שאינו משמש וכו'. דאם לא כן, בכל עבודה פשיטא שצריך לו אלו ארבע בגדים, אלא מגיד שאין לו לשמש רק באלו ד':דאין קטיגור נעשה סניגור. אף על גב שפר עצמו היו מקריבים ביום הכפורים לפני ולפנים, זה שאני, שכבר נשתנה ואין כאן פר, אלא דם הפר, ולא שייך בזה 'אין קטיגור נעשה סניגור', כך מתרץ במסכת ראש השנה בפרק ראוהו ב"ד (כו. ). ואף על גב דבחוץ כל ימות השנה היה משמש, ולא אמרינן 'אין קטיגור נעשה סניגור', בחוץ שאני, אבל בפנים 'אין קטיגור נעשה סניגור'. ויראה לי מה שאמרו חכמים ז"ל (שם) 'אין קטיגור נעשה סניגור', לפי שההפכים לא יסבלו בענין אחד, ומפני שחטאו בזהב, ואם כן הזהב מתיחס אל החטא, לכך אסור לכנוס לפנים, ששם הדבוק לגמרי, כי אנו רואים שהזהב מוכן הוא להיות נפרד על ידו אל הדבוק. אבל בחוץ שריא, שהרי אין הדבוק שם לגמרי. ולפיכך 'אין קטיגור נעשה סניגור' בפנים דוקא, ולא מבחוץ. ואתה תבין זה, כי הוא ענין נסתר איך נאמר ש'אין קטיגור נעשה סניגור':שיהיו משל קדש. דאין לומר שיהיו קדש, דאם (לא) כן לא לכתוב רק 'כתונת בד ילבש', ופשיטא שהם בגדי קדש, דלא היה העבודה רק בבגדי קודש, אלא שיהיו משל קדש, לאפוקי שלא יהיו משל אהרן כמו שהיה הפר משל אהרן (רש"י פסוק ו), אלא משל קדש. ו"בגדי קדש הם" דסיפא דקרא, דרשו בתורת כהנים שכל הבגדים שמשמש בהם כל ימות השנה - שיהיו משל הקדש:יצנוף כתרגומו כו'. פירוש, שאין "יצנוף" שכאשר הוא בראשו עושה אותו למצנפת, כדמשמע "ובמצפנת בד יצנוף", שמשמע על ידי הלבישה נעשה מצנפת, זה אינו, רק כתרגומו 'יחות בראשו', שכאשר מניח המצנפת בראשו נקרא "יצנוף":אותו היום וכו'. פירוש, הא דכתיב "ורחץ את בשרו", לא שיהיה פירושו אם נטמא שיטבול, דזה פשיטא שאם הוא טמא שיטבול, אלא אף בלא טומאה כלל צריך טבילה, שהרי לא זו בלבד, שהרי טעון חמש טבילות ביום הכיפורים, וילפינן במסכת יומא בפרק אמר להם הממונה (ל. ), ואליבא דרבי יהודה (שם לב. ) ילפינן כך, דכתיב גבי חלוף בגדיו מעבודת פנים לעבודת חוץ (פסוקים כג, כד) "ופשט את בגדי הבד אשר לבש וגו' ורחץ בשרו במים וגו'", אם כן כל שינוי בגדים מעבודת פנים לעבודת חוץ צריך טבילה. וכן מבגדי (לבן) [זהב] לבגדי (זהב) [לבן] טעון טבילה, וילפינן ליה מדכתיב "כתונת בד קדש ילבד וגו' ורחץ את בשרו במים ולבשם", וזהו שינוי בגדים מבגדי (לבן) [זהב] לבגדי (זהב) [לבן]. ומפני שחמשה פעמים היה משנה בגדיו; מתחלה עבודת תמיד השחר בבגדי הזהב, ואחר כך עבודת היום בבגדי לבן, ואחר כך אילו ואיל העם בבגדי זהב, והוצאת הכף והמחתה בבגדי לבן, תמיד של בין הערבים בבגדי זהב, ולכל אחד טבילה, נמצא חמש טבילות ביום הכפורים:
ועשר קדושין, וילפינן ליה שם מקרא. ואליבא דרבי יהודה מקל וחומר, אם בכל ימות השנה כשבא לעבוד אין טעון טבילה, אפילו הכי קדוש ידים ורגלים צריך, יום הכיפורים שטעון טבילה בכל עבודותיו, אינו הדין שטעון קדוש ידים ורגלים בכל עבודותיו. והשתא למדנו לבישת בגדיו שצריך קדוש ידים ורגלים. וילפינן פשיטת בגדיו שטעון קדוש ידים ורגלים מקרא דכתיב (פסוק כד) "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדיו אשר לבש", "אשר לבש" למה לי, כלום אדם פושט מה שלא לובש, אלא למדך להקיש פשיטת בגדיו ללבישת בגדיו; מה לבישת בגדים טעון קדוש כדילפינן מקל וחומר, אף פשיטת בגדים טעון קדוש, ואלו הן עשר קדושין וחמש טבילות. ולרבי יליף התם מקרא אחריני, ודברי רבי יהודה יותר לפי פשט הכתוב:האמור למעלה כו'. פירוש, שלא היו כאן שני פרים, האחד "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר" (פסוק ג), והוא של ציבור, ופר זה (פסוקנו) הוא פר שלו, שאם לא היה רק פר אחד למה הוצרך למכתב כאן "אשר לו", דמשמע שעוד אחד של ציבור, ולפיכך כתב שהוא פר האמור למעלה, ומה שכתב "אשר לו" למד וכו'. ואם תאמר, אם כן שלשה פעמים בפרשה הזאת כתיב "אשר לו" למה לי; "והקריב את פר החטאת אשר לו" (פסוקנו), "והקריב את פר החטאת אשר לו" (פסוק יא), ושלישית "ושחט את פר החטאת אשר לו" (שם), כבר תרצו בתורת כהנים, חד למעוטי שלא יביא את הפר משל ציבור, וחד שלא יביא אותו מאחיו הכהנים, וחד לעכוב, שאם לא הביא משלו - מעכב:מתודה עליו וכו'. לא כפרת דמים, שהרי כתיב אחריו (פסוק יא) "ושחט את פר החטאת אשר לו", אם כן לא איירי הכא בכפרת דמים, אלא בכפרת דברים (יומא לו ע"ב) :הר עז וקשה וכו'. פירוש, כי המלה מורכבת מלשון 'עזז' ו'אל'. אף על גב שהאל"ף בין זי"ן לזי"ן, אין בכך כלום, שכן דרך השמות שהם שמות העצם ונגזרים מדבר - שאין המלה נשארת כמו שהיתה מקודם, כדי להבדיל בין שמות התואר ושמות העצם, וההר הזה בשם העצם נקרא "עזאזל". והטעם הוא ששם העצם לא נכתב השם רק במעורב, לפי ששם העצם אינו נראה בו הטעם שנקרא עליו כך במפורש כמו שהוא בשם התואר, לפיכך לא נכתב בשם העצם כסדר, כי הענין אשר נקרא עליו אינו נגלה כמו שאר שם התואר:חתוכה. פירוש, כל צוק הוא נחתך ונכרת, ולפיכך נקרא "ארץ גזירה" (פסוק כב), כי לשון "גזירה" הוא חתוך:כשמניח הגורל וכו'. דאין לומר שיעשה חטאת בהקרבה, דזה אינו, שהרי כתיב אחריו (פסוק טו) "ושחט את שעיר החטאת":וידוי שני וכו'. פירוש, הא דכתיב למעלה (פסוק ו) "וכפר בעדו ובעד ביתו", וחזר וכתב (כאן) "וכפר בעדו [ובעד ביתו]", דוידוי הראשון היה עליו, [ו]וידוי שני על אחיו הכהנים. ומה שכתב בראשון "ועל ביתו", הוא אשתו, שנקרא "ביתו". ומה שלא התוודה בוידוי הראשון על הכהנים, שמוטב שיבוא זכאי ויכפר על החייב, ולא יהא חייב מכפר על החייב, כך מתרץ בפרק טרף בקלפי (יומא מג ע"ב) . ואם תאמר, למה צריך לכפר עליו שני פעמים, ויש לתרץ, דעל החטא שאירע בין וידוי ראשון לוידוי שני, שכן אמרו חכמים (זבחים ו ע"ב) ראוים היו ישראל להקריב קרבנותיהם כל שעה, אלא שחיסך עליהם הכתוב שלא יקרבו קרבניהם כל שעה. וכאן אחר שהוצרך להתוודות בלאו הכי על אחיו הכהנים, חוזר להתוודות על חטאו. ועוד, מפני שאין הפר רק של אהרן (רש"י פסוק י), אין ראוי שיהיה מתודה עליו בשם הכהנים בלבד, אלא שהם טפילים לאהרן, שהם "בית אהרן", ולפיכך חוזר ומתוודה בוידוי שני 'אני וביתי הכהנים', כדי שיהיו טפלים לאהרן בקרבנו:מצד שלפני הפתח וכו'. דאין לומר דכל המזבח קאמר, דאם כן "מלפני ה'" למה לי, אלא צד שלפני הפתח, דהוא "לפני ה'". ואין לומר ד"לפני ה'" הוא מזבח פנימי, שהוא כולו לפני ה', דאם כן לכתוב 'מעל המזבח אשר לפני ה'', לא "מלפני ה'", דמשמע מקצתו לפני ה' ולא כולו, אלא על כרחך הכי קאמר; צד מערבי שהוא לפני ה' קצת:על האש שבתוך המחתה. פירוש, שאין "האש" הוא אש המזבח, מפני שלמעלה כתיב (פסוק יב) "גחלי אש", וכאן כתיב "על האש", ואם כן משמע אש גמור, ובמחתה לא היה עיקר אש רק גחלים, לפיכך הוצרך לומר שהוא האש שבתוך המחתה, שנקרא גם כן "אש" כאשר הוא במחתה, וכאשר לקח אותו מן המזבח גחלים נפרדים נקראים 'גחלים', עד שהם בתוך המחתה:הא אם לא עשאה כתקנה וכו'. ד"לא ימות" קאי על מה שכתוב "ונתן הקטורת על האש", ומדכתיב "הקטורת" בה"א, משמע הקטורת הידוע, שתקנה כראוי, ובענין שהוא מפורש במשפט הקטורת (שמות ל, לד-לו), ואם חסר אחד מן הסממנים - אינה הקטורת המפורשת, וחייב מיתה. ואם תאמר, פשיטא חייב מיתה, שהרי חייב הכתוב מיתה אביאה ריקנית - "ואל יבוא בכל עת אל הקדש ולא ימות" (פסוק ב), ואם חסר אחת מכל סממניה נמצא שהוא ביאה ריקנית, בגמרא בפרק הוציאו לו (יומא נג. ) מקשה זה, ומתרץ התם כגון שהזיד בהקטרה ושגג בביאה, דאביאה לא מחייב, ומחייב אהקטרה. ורב אשי מתרץ התם, כגון דעייל שתי הקטרות, חדא חסירה וחדא שלימה, דאביאה חסירה לא מחייב, דהא מעייל שלימה, ומחייב אהקטרה חסירה:הזאה אחת במשמע וכו'. דמעוט 'הזאה' אחת. והא דהוצרך ללמוד בגמרא (יומא נה. ) דהזאת הפר אחת למעלה, מדכתיב (פסוק טו) "ועשה את דמו כאשר לדם הפר", אם כן פר ושעיר שוים, והזאת השעיר למעלה הזאה אחת, מוכח שאין הלשון של "והזה" משמע הזאה אחת, דאם הלשון משמע הזאה אחת למה צריך ללמוד מהקישא (קושית הרא"ם), דודאי פשטיה דקרא משמע הזאה אחת, רק שלא תפרש "והזה" דעל פני הכפורת ולפני הכפורת, ומה שכתיב אחריו "שבע פעמים" קאי גם כן על "והזה לפני הכפורת", שיהיו גם כן שבע פעמים על פני הכפורת, ולכך הוצרך ללמוד מן הקישא. אלא דמכל מקום פשטיה ד"והזה" לא משמע רק שיזה הזאה אחת, ולפיכך פירש רש"י פשטיה דקרא:מה שהפר מכפר וכו'. פירוש, דלא הוי למכתב "אשר לעם", דכבר כתיב למעלה (ר' פסוק ה) "ומאת בני ישראל יקח", אלא לכך כתיב "אשר לעם", לומר כי קרבן זה הוא לעם, לאפוקי הפר שהוא לכהנים, ומזה נלמוד ששניהם מכפרים בשוה, דאם לא כן לא שייך לומר "אשר לעם" לאפוקי הפר שהוא לכהנים - אם לא היה כפרת שניהם שוים, דאם היה כפרת הפר על שאר עבירות - לא יתכן לומר השעיר הוא לעם לאפוקי הפר שהוא לכהנים, כיון דאין עניניהם שוה, ודבר זה פשוט:
והקשה הרא"ם, דאיפכא מבעי ליה; 'מה שהשעיר מכפר על ישראל הפר מכפר על הכהנים', ויראה לי, דמשום דבדיוק המקרא כך אתה צריך לדרוש 'מה שהפר מכפר השעיר מכפר נמי', דהרי מדכתיב "אשר לעם" לאפוקי הפר שהוא לכהנים, כאילו כבר ידוע משפט הפר, אם כן יליף מיניה מה שהפר מכפר השעיר מכפר נמי, אף על גב דודאי עיקר קרא טומאות מקדש וקדשיו כתיב בשעיר (פסוק טז), מכל מקום בילפותא משמע 'מה שהפר מכפר - השעיר נמי מכפר', וממילא מה שהשעיר מכפר הפר נמי מכפר בטומאת מקדש וקדשיו. שאיך נפרש "אשר לעם" דגבי שעיר ללמוד על שיהא כפרת הפר כמו השעיר, דזה לא יתכן, ופשוט הוא זה למבין דקדוק המלה:
ומה שהקשה הרב המזרחי עוד, דבפרק שני דשבועות (יג ע"ב) מפרש "אשר לעם" ללמוד שאין הכהנים מכפרים בשל ישראל, אין זה קשיא, דעל כרחך אף על גב דקרא אתיא שאחיו הכהנים אינם מתכפרים בשל עם, אנו צריכים לומר שגם הפר בא על טומאות מקדש וקדשיו, שהרי "אשר לעם" משמע על כרחך דיוק "אשר לעם" - לאפוקי הפר שאינו לעם, אם כן ממילא שמעינן הך דרשא שהוא מכפר על טומאות מקדש וקדשיו כמו שכבר כתבנו, דמפשטיה דקרא דייקינן ד'מה שהפר מכפר - השעיר מכפר'. והא דדרשינן מיניה שלא יהיו הכהנים מתכפרים בשל עם, ולא מוקמינן ליה דקרא אתא מה שהפר מכפר על הכהנים השעיר מכפר על העם, משום דהוי למכתב 'אשר לעדת ישראל', ומדכתיב "אשר לעם" בא ללמוד דוקא לעם, ולא לכהנים. ועוד, דודאי מסברא יש לאוקמי "אשר לעם" אבל הכהנים לא יתכפרו בשל עם, ולא ללמוד שהפר מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, דיש לאוקמי קרא לגופיה טפי, רק דממילא שמעינן גם כן מיניה מה שהפר מכפר גם כן השעיר מכפר, וילפינן מזה שהפר מכפר על [טומאת] מקדש וקדשיו, כדלעיל:אחת למעלה. לא מהיקישא מן פר גמר בשעיר אחת למעלה, דאדרבא, בשעיר כתיב הזאה אחת למעלה, מדכתיב "אותו", דמשמע מעוט, כמו שאמרנו למעלה, אלא כך הפירוש, מהך קרא ילפינן שכל הזאות של שעיר שוים היו כמו בדם הפר (יומא נה. ) , אף על גב שהיה בשעיר הזאה אחת למעלה - לא תאמר שגם למטה היה אחת, אלא אחת למעלה וז' למטה:הנכנסים למקדש וכו'. לא שאר טומאות, שעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים נקראים גם כן טומאה, שעבודה זרה כתיב בה (להלן כ, ג) "למען טמא את מקדשי", ובגלוי עריות כתיב (להלן יח, ל) "ולא תטמאו בהם", שפיכות דמים כתיב (במדבר לה, לד) "ולא תטמאו את הארץ", מוקמינן לקרא רק אטומאת מקדש, כדדרשינן בפרק קמא דשבועות (ז ע"ב) "וכפר על הקודש מטומאות", ולא כל טומאות, ומאחר שחילק הכתוב בין טומאה לטומאה, אם כן מה מצינו בשאר מקום שחילק הכתוב בין טומאה לשאר טומאות, שהרי חייב הכתוב (לעיל ה, א-יד) בעולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו, ולא כן בשאר טומאות, לכך מוקמינן להך נמי בטומאת מקדש וקדשיו, כך סבירא ליה לרבי יהודה. (ורש"י) [ורבי שמעון] קאמר התם מדכתיב "וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וכו'", בטומאת מקדש וקדשיו איירי:
ומה שאמר (רש"י) 'ולא נודע להם בסוף', יליף גם כן התם (שבועות ז ע"ב) שאם נודע להם בסוף בר קרבן הוא, והכתוב הקיש אותו לפשעים, מה פשעים לאו בר קרבן, אף הם לאו בר קרבן, והיינו שלא נודע להם בסוף. ואם תאמר, שלא נודע להם בתחלה ונודע להם בסוף, דאף זה אינו בר קרבן, דאינו בר קרבן אלא אם כן נודע להם בתחלה ונודע בסוף כדאיתא בשבועות (ב. ), תרצו שם (שבועות ח ע"ב) מדכתיב "לכל חטאתם", משמע שראוי לבא לכלל חטאת, ואילו לא נודע בתחלה אינו ראוי לבא לכלל חטאת כלל, ואם כן אי אפשר רק שלא נודע לו בסוף. ואם תאמר, כיון דלא נודע לו למה צריך כפרה, ואין זה קשיא, להגין עליו מן היסורין עד שנודע לו (שם), שגם מי שעשה עבירה בשגגה צריך כפרה שלא יבואו עליו יסורין:כשם שהזה כו'. ואם תאמר, והלא בשעיר גופיה לא כתיב שבע למטה ואחת למעלה, אלא דילפינן מפר, ובקדשים לא ילפינן למד מן הלמד כדאיתא בפרק איזהו מקומן (זבחים מט ע"ב) , בגמרא בפרק הוציאו לו (יומא נז. ) מקשה זה, ומתרץ דאין זה למד מן הלמד, שהרי בין בפר בין בשעיר כתיב למעלה ולמטה, אלא שאין מנין הזה כתיב בפירוש, וילפינן בהיקש, ואין זה למד מן הלמד אלא גלוי מלתא הוא כמה הזאות מזה:לפי שהזה הזאות וכו'. הקשה הרא"ם, דכאן משמע דקרא אתא לומר שיצא חוץ למזבח ויתחיל להזות על המזבח, ואילו בתורת כהנים משמע דקרא "ויצא" בא ללמד שלא יהיה עומד חוץ למזבח ויזה על הפרוכת, ולפיכך כתב "ויצא" דמשמע שיצא עתה, ואם כן לפני זה בשעה שהזה היה עומד לפנים מן המזבח, ואין זה קשיא כלל, שרש"י לא בא לתרץ רק לישנא "ויצא", דמשמע יציאה, ואחר דאיירי קרא במזבח הפנימי, אם כן קשה איך יאמר "ויצא", ומתרץ דלשון "ויצא" שייך מפני שהיה יוצא חוץ למזבח והיה עומד חוץ למזבח, לא לפני הפרוכת בין המזבח והפרוכת. ומכל מקום צריך אתה לומר שכאשר היה מזה על הפרוכת היה עומד לפני הפרוכת בין המזבח ובין הפרוכת, ולא היה עומד לפני המזבח ונתן המתנות על הפרוכת, דאם לא כן, לא שייך "ויצא", ופשוט הוא:
ומה שכתב (רש"י) 'ויתחיל מקרן מזרחית צפונית', לפי שהיה הכהן נכנס בקדשי הקדשים בקרן מערבית צפונית, שהיה הפרוכת פרוסה שם, וכן כשיצא היה יוצא שם, ונמצא מן הדין שאין מעבירין על המצות (יומא נח ע"ב) היה צריך להזות על קרן מערבית צפונית, אלא שכתב "ויצא" שצריך לצאת חוץ למזבח, ולפיכך מתחיל בקרן מזרחית צפונית, אלא שהזקיקו לצאת מן המזבח, לפיכך אחר שהזה על קרן צפונית מזרחית חוזר להזות על קרן מערבית צפונית, וסובב המזבח:מה הוא כפרתו וכו'. פירוש, שאין "וכפר עליו" כפרה בפני עצמו, דמאי יהיה כפרה זאת, אם כפרת דברים שהוא הוידוי - כבר כתב הוידוי למעלה (פסוק יז), ואם כפרת דמים - והלא אחר כך כתיב כפרת דמים, אלא כך פירושו; "וכפר", ומה הוא כפרתו וכו'. ומה שאמר שיהיו מעורבים, דרשו מדכתיב בפרשת תצוה (שמות ל, י) "וכפר עליו מדם חטאת הכפורים אחת בשנה", כפרה אחת ולא שתים, ואם כן צריך שיהיו מעורבים כדי שיהא נתינה אחת:אחר שנתן וכו'. פירוש, שאין ההזאה הזאת הנתינה האמורה למעלה, דלעיל כתיב "ונתן על קרנות", וכאן כתיב "עליו", דמשמע על גופו של מזבח (תו"כ כאן), אלא 'אחר שנתן וכו'':עיתי שיהא מוכן לכך מאתמול וכו'. ופירוש "עיתי" שהכינו אותו לעת קבוע, שמאתמול אמרו לו 'לעת מחר אתה קבוע ומוכן', לכך נקרא "עתי":אמרו רז"ל וכו'. ונתנו הטעם (יומא לב. ), שהרי צריך חמש טבילות ביום הכפורים, דכך גמירא הלכה למשה מסיני (שם), ואם הכתוב הזה כסדר לא משכחת חמש טבילות ביום הכיפורים, ולא יהיה רק עבודת התמיד בבגדי זהב, ועבודת היום בבגדי לבן, ואילו ואיל העם והמוספין והתמיד של בין ערבים בבגדי זהב, ואם כן לא יהיה רק ג' עבודות. אבל אם הוצאות הכף והמחתה אינה על סדר הכתוב, רק היה עבודה זאת אחר עשיית עולתו ועולת העם, אם כן יהיו בכאן חמש טבילות, שהרי עבודת עולתו ועולת העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, שהם נעשים בחוץ, ואחר כך הוצאת הכף והמחתה בבגדי לבן, ושיורי המוספים ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב. ולפיכך צריך לומר דהך קרא לא כסדר, אלא שהעבודה הזאת - הוצאת הכף והמחתה - היא תשלום עבודת היום של עבודת הפנים, לכך כתב עמהם, ואינה עבודה בפני עצמה, שאילו היה הוצאת הכף והמחתה עבודה מיוחדת היה כותבה במקומה, אבל עכשיו שאין הוצאת הכף והמחתה עבודה בפני עצמה, רק שייכי לעבודה שלפניה, דהיינו הקטורת, שבשביל הקטרה בפנים צריך להוציא הכף והמחתה, לכך כתב עבודה זאת עמהם:מלמד שטוענין גניזה. שאין לומר שיניח אותם ולא יוציאם חוצה, דהא לא כתב שום מקום לפני זה דעליה קאי "והניחם שם". דאין לומר דקאי על "בבואו אל הקודש", או על "ובא אהרן אל אהל מועד", ועליו אמר "והניחם שם", אם כן יהיה כאן ביאה לקודש קדשים בבגדי זהב - אם יפשוט שם בגדי הבד וילבוש בגדי זהב, דהא למקום קדשי קדשים בא, ואין זה כן, אלא "והניחם שם" רוצה לומר במקום אחד יגנזו, ולא ישתמש בהן כלל:למעלה למדנו מורחץ וכו'. ואם תאמר, לא לכתוב כשהוא משנה מבגדי זהב אל בגדי לבן שצריך טבילה, ונילף מקל וחומר, ומה מבגדי לבן לבגדי זהב, שקדושתה אינה כל כך חמורה, שלא נכנס בם לפני ולפנים (רש"י פסוק ד), צריך טבילה, כשהוא משנה מבגדי זהב לבגדי לבן, שקדושתה חמורה, אינו דין שצריך טבילה, בגמרא בפרק אמר להם הממונה (יומא לב ע"ב) מתרץ, מה לבגדי זהב שכן כפרתן מרובה כל השנה, אבל בגדי לבן אין כפרתן מרובה, אימא לא:אבית הפרוה. שם מכשף שבנאה אותה לשכה, שהיה נקרא כך (יומא לה. , ורש"י שם):[אבל הראשונה] לא היתה חובת היום. פירוש, שלא היתה רק לתמיד של שחר, וכל יום היה תמיד של שחר ולא היה שם טבילה, ואם כן למה יהיה היום טבילה, אלא שהיתה הטבילה היום לכהן גדול כדי שיזכור טומאה ישנה שעליו ויפרוש (יומא סוף ל. ). פירוש, אחר שהצריכו טבילה יזכור שטמא אסור לעבוד, ומתוך כך יזכור אם היתה טומאה עליו ויפרוש היום מעבודה, לכך היתה הטבילה הראשונה. ומפני שלא היתה חובה ליום, לא היתה בקודש, כי בטבילה של חובת היום כתיב "ורחץ את בשרו במקום קודש", אבל תמיד של בין הערבים היה עמו מקצת מוספין, ולפיכך היתה בקודש:שמונה בגדים. דבגדי חול אי אפשר לפרש, שהרי היה עושה אילו ואיל העם, אלא בגדים שמונה, ונקראים "בגדיו" מפני שעובד בהם כל ימות השנה:ויצא מן ההיכל אל החצר. דאם לא כן, מאי שייך יציאה. אף על גב דלא נזכר בכתוב שלפני זה שהיה בהיכל עד שיאמר "ויצא", מכל מקום צריך לפרש כך, דאם לא כן מהיכן יצא:איל העולה האומר למעלה. והקשה הרא"ם, דפשיטא דלא נזכר בכתוב שום עולה אחרת עד שצריך לפרש, ויראה דלא קשיא, מפנישכתוב למעלה (פסוק ג) "בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר וגו' [ואיל לעולה]", דמשמע שגם אילו עבודת פנים כמו פר חטאת, דבשניהם כתיב "בזאת יבא אהרן אל הקודש", והיה משמע שאיל העם ואילו מבחוץ - אחרים היו, ולפיכך פירש שהוא האמור למעלה, וכמו שפירשנו למעלה (ריש אות ד) שעל ידי הקרבנות הכתובים הוא נכנס לפני ולפנים, אף על גב שאין עולתו ועולת העם בפנים:להיכל לפני ולפנים. לא לפנים בלבד, כמו "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל הקודש פנימה", שרוצה לומר לפנים בלבד, אלא לפני ולפנים איירי:אלא בכהן גדול. דלשון "ימשח" לא שייך אלא בכהן גדול שנמשח:ללמוד שאם בנו ממלא מקום אבותיו וגו'. דאם לא כן, "לכהן תחת אביו" למה לי. ודווקא ממלא מקום אבותיו, דמדאמר "תחת אביו", ולא אמר 'אחר אביו', אלא שהוא תחתיו ובמקום אביו, והיינו שהוא ממלא מקומו:כשהגיע יום הכפורים וכו'. לא בעת שנצטווה, כי "אחרי מות" בראש חודש ניסן נאמרה, שבאותו יום מתו:[להגיד שבחו של אהרן]. ומפני שקשה דפשיטא שעשה כמו שציוה, אלא 'להגיד לך שבחו של אהרן וכו''. והקשה הרא"ם על זה, וכבר התבאר בסוף צו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך