א וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְהוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ׃ ב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃ ג בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃ ד כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי־קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם׃ ה וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה׃ ו וְהִקְרִ֧יב אַהֲרֹ֛ן אֶת־פַּ֥ר הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ׃ ז וְלָקַ֖ח אֶת־שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ח וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גּוֹרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַיהוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל׃ ט וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַיהוָ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת׃ י וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה׃ יא וְהִקְרִ֨יב אַהֲרֹ֜ן אֶת־פַּ֤ר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֣ד בֵּית֑וֹ וְשָׁחַ֛ט אֶת־פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ׃ יב וְלָקַ֣ח מְלֹֽא־הַ֠מַּחְתָּה גַּֽחֲלֵי־אֵ֞שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וּמְלֹ֣א חָפְנָ֔יו קְטֹ֥רֶת סַמִּ֖ים דַּקָּ֑ה וְהֵבִ֖יא מִבֵּ֥ית לַפָּרֹֽכֶת׃ יג וְנָתַ֧ן אֶֽת־הַקְּטֹ֛רֶת עַל־הָאֵ֖שׁ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְכִסָּ֣ה ׀ עֲנַ֣ן הַקְּטֹ֗רֶת אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵד֖וּת וְלֹ֥א יָמֽוּת׃ יד וְלָקַח֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֧ה בְאֶצְבָּע֛וֹ עַל־פְּנֵ֥י הַכַּפֹּ֖רֶת קֵ֑דְמָה וְלִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת יַזֶּ֧ה שֶֽׁבַע־פְּעָמִ֛ים מִן־הַדָּ֖ם בְּאֶצְבָּעֽוֹ׃ טו וְשָׁחַ֞ט אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וְהֵבִיא֙ אֶת־דָּמ֔וֹ אֶל־מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת וְעָשָׂ֣ה אֶת־דָּמ֗וֹ כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְדַ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֥ה אֹת֛וֹ עַל־הַכַּפֹּ֖רֶת וְלִפְנֵ֥י הַכַּפֹּֽרֶת׃ טז וְכִפֶּ֣ר עַל־הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְכֵ֤ן יַעֲשֶׂה֙ לְאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם׃ יז וְכָל־אָדָ֞ם לֹא־יִהְיֶ֣ה ׀ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד־צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃ יח וְיָצָ֗א אֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו וְלָקַ֞ח מִדַּ֤ם הַפָּר֙ וּמִדַּ֣ם הַשָּׂעִ֔יר וְנָתַ֛ן עַל־קַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ יט וְהִזָּ֨ה עָלָ֧יו מִן־הַדָּ֛ם בְּאֶצְבָּע֖וֹ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִהֲר֣וֹ וְקִדְּשׁ֔וֹ מִטֻּמְאֹ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כ וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת־הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְהִקְרִ֖יב אֶת־הַשָּׂעִ֥יר הֶחָֽי׃ כא וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י ידו (יָדָ֗יו) עַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֮ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה׃ כב וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר׃ כג וּבָ֤א אַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּפָשַׁט֙ אֶת־בִּגְדֵ֣י הַבָּ֔ד אֲשֶׁ֥ר לָבַ֖שׁ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהִנִּיחָ֖ם שָֽׁם׃ כד וְרָחַ֨ץ אֶת־בְּשָׂר֤וֹ בַמַּ֙יִם֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ וְלָבַ֖שׁ אֶת־בְּגָדָ֑יו וְיָצָ֗א וְעָשָׂ֤ה אֶת־עֹֽלָתוֹ֙ וְאֶת־עֹלַ֣ת הָעָ֔ם וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד הָעָֽם׃ כה וְאֵ֛ת חֵ֥לֶב הַֽחַטָּ֖את יַקְטִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחָה׃ כו וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ אֶת־הַשָּׂעִיר֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ כז וְאֵת֩ פַּ֨ר הַֽחַטָּ֜את וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את אֲשֶׁ֨ר הוּבָ֤א אֶת־דָּמָם֙ לְכַפֵּ֣ר בַּקֹּ֔דֶשׁ יוֹצִ֖יא אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְשָׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ אֶת־עֹרֹתָ֥ם וְאֶת־בְּשָׂרָ֖ם וְאֶת־פִּרְשָֽׁם׃ כח וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔ם יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ כט וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִי בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ ל כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ׃ לא שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם׃ לב וְכִפֶּ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אֲשֶׁר־יִמְשַׁ֣ח אֹת֗וֹ וַאֲשֶׁ֤ר יְמַלֵּא֙ אֶת־יָד֔וֹ לְכַהֵ֖ן תַּ֣חַת אָבִ֑יו וְלָבַ֛שׁ אֶת־בִּגְדֵ֥י הַבָּ֖ד בִּגְדֵ֥י הַקֹּֽדֶשׁ׃ לג וְכִפֶּר֙ אֶת־מִקְדַּ֣שׁ הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ יְכַפֵּ֑ר וְעַ֧ל הַכֹּהֲנִ֛ים וְעַל־כָּל־עַ֥ם הַקָּהָ֖ל יְכַפֵּֽר׃ לד וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל־חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה וַיַּ֕עַשׂ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
אחרי מות ערש"י שהק' למה הזכיר מיתתם, ובס' בית שמואל כ' דבריש יומא ז' ימים קודם יו"כ מתקינן כהן אחר, רי"א אף אשה אחרת שמא ימות, א"ל א"כ אין לדבר סוף, ובדף י"ג. ר"י סבר דלמיתה חדא חיישינן, ורבנן סברי אף לב' חיישי', והק' תד"ה וחכ"א, דביבמות משמע דרק לחד חיישי', וי"ל דנהי דלזמן מרובה חיישי' למיתה דחד, מ"מ לזמן מיעוט כהכא, ל"ה צריך למיחש רק משום מעלה דכפרה, וא"כ ניחוש נמי לב', נמצא לרבנן דחיישי' לב' ויותר ואין לו סוף, אפ"ה עבדינן האי תקנה דמתקינן כהן אחר, ואם תמות אשת כ"ג ישמש כהן אחר, אבל י"ל בשלומא בדורות הבאין יכולין להכין כהן אחר, אבל בזמן אהרן דלא היו כהנים רק אהרן ובניו, ואם תמות אשת אהרן יהי' בניו אוננין, ולא יהי' כהן אחר לשמש, וקודם ששימשו בניו הי' רק כהנים הדיוטים, וא"כ לרבנן דחיישי' למיתה אפי' בהרבה ל"מ תקנה, והו"א ביו"כ בימי אהרן יהי' אלעזר כ"ג לשמש ביו"כ ואף אם תמות אשתו ישמש אהרן תחתיו, וז"פ אחרי מות שני בני אהרן, ומדייק שני שמתו שניהם ביחד, הרי דאף לזמן מועט חיישי' למיתה בב' כרבנן, וא"כ אין לתקן לכ"ג אשה אחרת דאין לדבר סוף, והו"א דא"א לאהרן לשמש ביו"כ, ורק אלעזר ישמש ומתקינן לו אחר תחתיו, להכי אמר קרא אפ"ה בזאת יבא אהרן כו' ביו"כ, כרש"י פסוק ג': ובס' ישועות מלכו בח"ת כ' הא דכ' שני בני אהרן דידענו דנדב ואביהו הם שנים. ובת"כ שלא נטלו עצה זה מזה ע"ש, דבש"ס אי' דהכניסו קטרת לפני ולפנים כי הגביהו לבבם שמעלתם כמעלת כ"ג, אבל עליהם הי' לדעת שאין כ"ג אלא אחד, אבל מכיון שלא נטלו עצה זה מזה, לא ידע א' מהשני, ושלא בכוונה נזדמנו שניהם בפנים ועבור זה הי' יכול להזדקר הטעות לפניהם: והגה"ק ר"ש מאסטראפאלי ז"ל אמר, אחר מות שהי' ק' למשה למה המית ה' לנו"א, הי' לו ללקחם בשמים בחיים כמו חנוך ואליהו, והשיב לו ה' שהם לא עלו רק לעולם המלאכים, ועי"כ יכלו לשהות שם בגופם, אבל נו"א הלכו עד לפני כסא הכבוד, וז"ש וידבר ה' אל משה אחרי מות, ר"ל מפני מה מת, ותי' בהקרבתם לפני ה', מחמת שקרבו מאד לשכינה, ולכן לא יכלו לעלות בגופם, וימותו ובאו לפני כסא הכבוד: ובמד' בשביל ד' דברים מתו, ולפיכך הוזכרה מיתתן ד' פעמים, בפ' שמיני, אחרי, במדבר ודברי הימים א' (כ"ד ב') ובמד"ר פ"כ כיון ששמע איוב מיתת ב' בני אהרן אמר אף לזאת יחרד לבבי (איוב ל"ז א'), בסוטה (י"א.) וסנהד' (ק"ו.) ג' הי' באותו עצה, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידן ביסורים, יתרו שברח זכו בניו לתורה, וחטא נו"א אי' בסנהד' (נ"ב.) שהלכו ואמר נדב לאביהו מתי ימותו ב' זקנים הללו ואנחנו נהי' מנהיגים ע"ש, וק' הא נדב לבד אמר ולמה נענש אביהו, מוכח מזה אם שומע דבר רע ואינו מוחה ורק שותק יש לו עונש, ולכן כששמע איוב מיתת נו"א דעונשין על שתיקה חרד. שהבין שגם הוא יענש על השתיקה, ועי' בנח"ק: וברמב"ן כ' מיד כשמתו הזהיר את אהרן מיין ושכר, והקרוב שהי' ביום המחרת למיתתם, כי ביום אונן הי' ואין רוה"ק שורה מתוך עצבות, וק' מגיטין (ס'.) ח' פרשיות נאמרו בו ביום שהוקם המשכן פ' אחרי מות ושתויי יין כו', הרי דהי' בו ביום ולא למחרתו, ועתו"ס גיטין שהק' על מ"ד בב"ר פמ"ד, דאחר סמוך ואחרי מופלג וכאן כ' אחרי אף דהי' סמוך ועי' יפ"ת, ולרמב"ן דהי' ממחרת י"ל דהוי בגדר מופלג, וראי' מטהרות פ"ט מ"ד יוליך המפתח מיד ופי' הר"ש דכל אותו יום קרי מיד, ובס' הדוה"ע הביא צמח צדק סי' ק"כדמי שנשבע לשלם מיד זמנו כל היום, אבל אח"כ לא מקרי מיד, ועפרד"י ח"ב (דף של"ה:) שהארכתי מאד בזה ע"ש ותמצא הרבה חדשות מש"ס ופוסקים בירושלמי פ"א ה"א למה הוזכר מיתתן ביו"כ כשם שיו"כ מכפר כן מיתת צדיקים, והטעם שאי' בפדר"א פי"ז בענין מיתת שאול דכ' (ש"ב כ"א י"ד), ויקברו עצמות שאול וכו', כיון שראה ה' שגמלו לו חסד שצמו ובכו וספדו מיד נתמלא רחמים שנ' ויעתר אלקים וגו', מבואר שלא המיתה בעצמה מכפרת אלא הכבוד ואבל שנוהגין במיתת צדיקים: ומענין הספדים אעלה איזה דברים יקרים מה שראיתי בספרים שונים ומה שהוספתי ב"ה עליהם, וכתבתי לפי מה שעולה בזכרוני: שבת (ק"ה:) המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו בחיים, י"ל דמיתה מכפר כמ"ש ביומא (פ"ו.), וזה למי שמאמין בהשארת הנפש, אבל מי שחוטא במכפר עצמו אינו מכפר כמו בהורג כ"ג אינו יוצא ממקלט לעולם במכות (י"א:) דהורג עשה עבירה במכפר עצמו, ומיתת צדיקים ג"כ לכפר, כמ"ש ביחזקאל (ד' ד') שכוב על צדך השמאלית ונשאת את עון ישראל, והמתעצל ואינו חושב שזה לכפר ורק במקרה בזקנה או בדבר אחר, אין מיתה מכפר ולמה לו המיתה וראוי לקברו בחיים עוי"ל דבעירובין (י"ג:) ב' שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה אי טוב שנברא נמנו וגמרו טוב שלא נברא, ופי' מהרש"א במכות (כ"ד.) שמנו המ"ע והמה פחותים מל"ת וקרוב להפסד, ועפרד"י משפטים (רמ"ח:), וא"כ ק' לב"ה, והתירוץ אם חוטאין ועוברין על ל"ת אומר ה' אני נוטל צדיק א' לכפר על עון הדור ונשארו המ"ע ושפיר טוב שנברא, ולכן ראוי להספיד על חכם שמת, ויבכה ויתחרט על עונות שלו, דלולא זאת זבח רשעים תועבה, וא"כ המתעצל כי בעיניו איש בחטאו מת ואינו מתכפר, וא"כ נוח שלא נברא וראוי לקברו בחיים - עי"ל למה נברא לב"ה אף דל"ת מרובים מ"מ תלמוד גדול, ורק אם לומד עם אחרים, והוי ת"ת דרבים, וז"פ באבות פ"ב מ"ח אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, אם אין אתה לומד עם אחרים, שוב ל"ת מרובים וטוב שלא נברא: בתהלים (מ"ט י"א) ועזבו לאחרים חילם פי' מה שיעזבו (מל' עזוב תעזוב) ויושיעו לאחרים זה חילם, חלקם ורכושם שישאר לו מכל אשר לו, וז"פ במשלי (ג' ט') כבד את ה' מהונך אל תקרא מהונך אלא מגרונך ערש"י, כי מי שחננו ה' בכל טוב אם נותן אין חידוש כל כך, אבל מי שביתו ריקן ומונע מגרונו, זה נקרא מכבד ה' - ומשל מלך הלך ביער, ונסתבך בדרך והי' בסכנה ופגע בעני א' והראה לו הדרך והצילו ממות, והזמינו לביתו ושאלו מה בקשתך ותעש, וא"ל אני רוצה שימלאו לי בכל יום במשך שנה את השקים שלי (טארבעס) עם סחורה והי' בעיני המלך לשחוק, וביום א' מלאו לי שקו והלך לביתו ותפר מהסחורה ועשה רק שקים, וביום השני מלאו לו עם סחורה, וביום ג' נצרך לו עגלה להוביל השקים עם סחורה והוא עשה רק שקים ומלאו לו עם סחורה, וראו שאם ימשך עוד איזה שבועות לא ימצאו בכל המדינה כל כך סחורה למלאות השקים, ועשו מועצה מה לעשות עמו כי דבר המלך אין לשנות, וחכם א' יעץ, הגם שהמלך בטח לו שימלא כל השקים שלו, אבל לא הבטיח לו שיולך אותם חוצה לביתו, וכן הי' כשבא עם עגלות מלאו לו השקים, אבל כשרצה לנסוע סגרו השער ולא נתנו לו לנסוע, ונצרך בע"כ להשאיר הכל, כן אדם עובר כל ימיו למלאות הטארבעס ואין אדם מת וחצי תאותו בידו. וכשבא עתו הולך מעולמו ונשארו השקים עם העשירות, (ועי' מד' קהלת פ"ג, ומנורת המאור הקדמה לנר א', ופרד"י שמות (דף כ"ט.) מ"ש בזה, דאין אדם מת וחצי תאותו בידו, ומזה בא המאמר, מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ולכאורה קשה דא"כ יש לו החצי, וראיתי בשם המהר"ם שיף ז"ל, דמנה השנית חשובה אצלו יותר בכפל ממנה ראשון שיש לו): וגם יסופר שגביר א' צדיק וחסיד הי' לו ב' תיבות מסוגרות, באחד מעות ותכשיטין ובהשני הי' לו תכריכים מוכנים והתיבות דומות זל"ז, וגנבים גנבו תיבה א' והי' מחלוקת ביניהן אודות החלוקה, וחבלו זה לזה, וכשפתחו התיבה ראו שלקחו התכריכים במקום הרכוש, כן אדם גונב וגוזל רק ליקח התיבה עם המעות וכשבא עתו רואה שטעה עצמו ולקח רק התיבה עם התכריכים, וזה פי' בכתובות (ק"ג:) מת כלפי העם סימן יפה לו אם הי' דואג לעניים וצרכי רבים, אבל אם מת כלפי כותל, שדאג רק על כותלי ביתו אשתו ובניו סימן רע לו, וז"פ ברות (א' ג') וימת אלימלך איש נעמי, והי' רק איש נעמי ודאג רק על צרכי ביתו וג"כ משל למלך שנטה חסדו לאחד, ויצו לפתוח אוצרותיו וליתן לו רשותשעה א' ליקח מכל אשר ירצה, והציג מורה שעות כשיעבור השעה ילך משם תיכף וצוה למנגן א' גדול שינגן שמה, וכשבא האיש ליקח מאבני שוהם, צלצל באזניו קול הכנור. ומתק לו מכל כלי חמדה ושכח הכל וככה העמיק רעיונותיו עד שעברה השעה, וא"ל השומר לך שהגיעה שעה, וביקש הלה שיניח לו עוד רגע ויקח מהבא בידו, והשיב השומר, לא! עבר השעה, ובגפו יצא כאשר בא, הנמשל השי"ת המלך, אבני שוהם, אוצר התורה והמצות, המנגן, היצה"ר, ונעימות הניגון התאות, והשומר המות. מורה השעה המיתה, והנאהב האדם: ובתענית (י"א.) קורות ביתו מעידים עליו כו' בשעת פטירתו כל מעשיו נפרטין לפניו כך וכך עשית, וא"ל יפה דנתינו כו', וקשה הכפל מעשיו נפרטין, וכו"כ עשית, ורק כי שוכח מעשיו הרעים, ומושיבין אותו להיות דיין על מעשים רעים של אחרים, והוא פוסק עליהם הדין, ואומרים לו יפה דנת, אבל דע לך, דיין אמת, שאתה בעצמן עשית כו"כ, והוא מודה ונעשה מדיין לבעל דין, וז"ש כל מעשיו נפרטין לפניו, ונעשה דיין על אחרים, ואח"כ אומרים לו כו"כ עשית, וז"ש באבות פ"ג מ"א לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ולכאורה חשבון קודם לדין, אבל להנ"ל מקודם נעשה דין על אחרים, ואח"כ עושין עמו חשבון שגם הוא עשה כן: ובפ' תבא (כ"ח ס"א) כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר, זה מיתת צדיקים. דאתו רבנן ובצרו חדא ממלקות (מכות כ"ב:), וז"פ המכה הזאת כי לא כתובה, שדרשו ארבעים יכנו סכום הסוכך ארבעים – וצדיק נתפס, א'. משום ערבות, ב'. שלא הוכיח. ומדין לא יפרע מערב תחלה רק בדין שמים חייב, (עי' ב"ב קע"ג: וחו"מ סי' קכ"ט ס"ח) – ולא הוכיחו ג"כ גלוי וידוע שלא היו מקבלין, ורק אם לפניך גלוי, אבל לפנינו לא גלוי. והוי כנתכוון לאיסור ועלתה בידו היתר דכ' וה' יסלח לה. (מטות ל' ו') ורק מדין שמים חייב, וזה שקורין פ' מטות בין המצרים דכ' וה' יסלח לה ובד"ש מחויבין, ומשו"ה נחרב ביהמ"ק וגם נתפסין צדיקים דבד"ש מועיל תפיסה, וז"פ אשר לא כתובה בספר כי רק בד"ש חייב, וז"ש בב"ק (ס':) אני הצצתי אש בציון אני בעצמי, היינו בד"ש נחרב המקדש – וביע"ד כ' אם הי' התורה כתובה מפורש הכל לא הי' החורבן גדול כל כך כמת ת"ח כי ניתי ספר ונחזי ונפסק הדין, אבל אין הכל כתוב, ורק הגדולים ע"י סברא ופלפול הוציאו הדינים, ובלעדם הנני כעורים. וזה מכה אשר לא כתובה זו מיתת צדיקים יען שלא כתוב בתורה מפורש הכל זאת היא המכה: וגם אי' בזה"ק בהעלותך (קמ"ט: וקנ"ב.), תיפח רוחא דהאי גברא שאומר שהתורה כפשטא, ורק כל המעשיות הם רזין דרזין, וצדיקים גדולים מבינים זה, וז"פ בשלא תעשה רצון הבורא אז יעלה עליך "מכה" והמכה הוא אשר תדמה שלא כתובה כלום בתורה, רק מעשיות בלבד, ופי' חז"ל מחמת מה בא לך זה מחמת מיתת צדיקים, שלא יהי' מי שיבין הרזין שיש בפנימיות התורה ומעשיות, והוי מתפלל בשלומה של מלכות מאן מלכי רבנן צדיקי הדור: ובמו"ק (כ"ח.) למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה מה פ"א מכפרת כן מיתת צדיקים, כמו פ"א תרתי דסתרי מטהר טמאים ומטמא טהורים, כן מיתת צדיקים, הדור חוטאים, ובמיתתו יכופרו, והצדיק נקי – ומיתת צדיקים דמי לחורבן ביהמ"ק, בסנהד' (ס"ח.) כשמת ר"א הי' ר"ע מכה עצמו בבשרו עד שדמו שותת, ואמר אבי אבי רכב ישראל הרבה מעות יש לי לרצות ואין לי שולחני. וכ' תוס' ומשום לא ישרטו שרטת ליכא דעל תורה קעביד, וכן בחורבן ביהמ"ק כ' בישעי' (כ"ב י"ב) ונקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי למספד ולקרחה, ובמת כ' לא ישרטו שרטת ולא יקרחו קרחה (קדושים כ"א ה'), וז"פ בישעי' (כ"ט י"ג) בשפתי כבדוני ולבו רחוק ממני הנני יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבונים תסתתר, ודרשי שחמור יותר מחבהמ"ק, ולמה שם מותר קרחה ובמת אסור, רק ואבדה חכמת חכמיו וג"כ רשאי - ובלשון הפלא ופלא עמ"ש בפרד"י ח"ב במלואים (דף תכ"ט.) דתרי תמיהי דכיר כמו קלוט בן קלוטה ע"ש – ובכתובות (ק"ג:) ברבי שאמר אל תספדוני בעיירות סברו משום טרחא וקברוהו בכרכים, אתו כ"ע משום יקרי'. וכ' מהרש"א אף דמשמת רבי בטלה ענוה (סוטה מ"ט.). מ"מ אינו יכול למחול על כבוד התורה לאחר מיתה, דתורה דילי' דהוא יגע בה, ולאחר מיתה מלמדין אותה משמים, ותמימים ינחלו טוב (משלי כ"ח י') ואין טוב אלא תורה, (ברכות ה'.), ואינו יכול למחול תורה דלאו דידי', ולכן בכרכים דברוב עם הדרת מלך (משלי י"ד כ"ח), וכמ"ש בר"א דלבש מסאני אוכמי וא"ל לא חשוב אוה להתאבל על ירושלים (ב"ק נ"ט:),כן במיתת צדיקים שדומה לאבהמ"ק צריך חשיבות ורק בכרכים: ובר"ה (י"ח:) שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו, ובמד' איכה על הפ' יוסף להפליא כו' קשה סילוקם של צדיקים יותר מק' קללות וחבהמ"ק, ועי' ילקוט ישעי' כ"ט י"ד, משמע דקשה יותר, וי"ל דבר"ה קאי על גדלי', אף שהי' אבידה גדולה בכל זאת מיתתו לא הסבה חורבן לעם, ואף שהביאה חורבן מדיני אבל העם לא נחרב כמו שלא נחרב העם בשריפת בהמ"ק, כי היו עוד נביאים וצמיחת אנשי כנה"ג החלה אז, ואחר ע' שנים עלו שנית לארצם, וכן במיתת צדיקים עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל (יומא ל"ח: וקידושין ע"ב.), וז"ש שקולה ולא יותר, משא"כ במדרש שסיים ואבדה חכמת חכמים כו', ואסון נורא הי' לא רק שחכמים ונביאים נאבדו, כי גם עתה תמה החכמה "חכמת חכמי' תאבד", וז"ש קשה סילוקן, סילוק מורה שיסולק לגמרי, כמו שאנו רואין היום במת גדול גם הגדלות העברית הובא לקבר יחד עמו כי אין מי שיקח מקומו: ובברכות (ס"א: ומנחות כ"ט:) כשראו לר"ע ששוקלין בשרו במקולין א"ל זו תורה וזו שכרה, א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני, וכ' בתורת חיים דאי' במד' ורש"י בראשית דעלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף מדות הרחמים, והיינו דאם הי' בורא במחשבה ל"ה יכול להתקיים, ואחר שצירף תה"ד ברא באמירה, וז"ש ברוך שאמר והי' העולם, שברא באמירה. אבל מ"מ נשארה מחשבה ראשונה של ה' אצל צדיקים דסביביו נשערה מאד, וז"ש שתוק כך עלה במחשבה לפני, שצדיקים נדונים על מחשבה ראשונה ע"פ מדת הדין: עוי"ל נהי דהחורבן גרם לנו היזק גדול עכ"ז רק לנו ולא לביהמ"ק. כמ"ש קדשה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא (יבמות ט"ז.). וכן אם הצדיק השלים שנותיו אינו מגיע היזק רק לדור ולא לו, כמ"ש הצדיק אבד לדורו אבד משל מי שאבד מרגליות (מגילה ט"ו), ובצדיק פנה זיוה והודה, וכדאי' במרגלים (שלח י"ג ח') היש בה עץ ופרש"י צדיק שיגין עליהם, וז"ש שקולה כו', פי' שהנזק אין מגיע להם רק לנו, אבל אם ח"ו נפטר אברך ועדיין לא תיקן מה שמוטל עליו יש לקונן הן על עצמינו שנאבד כלי יקרה, לכן יש לבכות גם עליו שאם הזקין הי' מתחזק בצדקו, וז"פ קשה סילוקן של בחורי ישראל יותר מחורבן, דבאברך הנזק גם לנפטר בעצמו, וז"ש בשבת (ק"ה:) כל המורד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחם בבית גנזיו, דאדם כשר פי' שלא השלים שנותיו ולא מקרי עדיין צדיק, ולזה צריכים לבכות ב' על עצמינו ועליו, ולזה סופרן אם יש בהם ב' דמעות: ובתורת משה וירא (דף ח', ויקרא ט') כ' דדרך שאין סופרין אוצר שישלוט בו ברכה. אבל דבר שאינו חשוב כל כך סופר ומונה כדי שלא יגונב, ודמעות אף שחשובין מאד מ"מ סופרן שלא יהי' בהם ברכה ח"ו ויבולע המות לנצח – מיתת צדיקים מכפר כקרבן אבל עכ"פ צריך נסכים, ולא נסכי יין ושמן רק מים פלגי עין, ובברכות (ל"ב:) משחרב בהמ"ק אע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, ועי' זה"ק שמות (י"ב: ותרומה קס"ה:), וקשה אם שערי דמעות לעולם לא ינעלו. מה צורך בהמנעל, והתירוץ שהשער ינעל בעד אותו איש שאינו עושה מאומה להחליץ מצרתו רק שם בטחונו בדמעותו - וראיתי פי' מהר"ם אלשנינו דלכן בתהלים ל"ד דהוא ע"פ סדר א"ב, רק פסוק הביט אליו ונהרו ופניכם וגו', כתיב ה' ו' בפסוק אחד, ופי' ונהרו היינו שיעשו נהר בדמעותיהם ואז תיכף נענע, ופניהם אל יחפרו: באיוב (כ"ג י"ג) והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש עפמ"ש תענית (כ"ג.) מי מושל בי צדיק ה' גוזר וצדיק מבטל, וכ' ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ"ב כ"ח), והאחד המיוחד שבעדרו, הצדיק יוכל עליו כביכול, אבל כשנלקח הצדיק מעולם מי יבטל גזירות ה', וז"פ והוא באחד אם ה' לוקח את האחד המיוחד, ומי ישיבנו מי ישוב לו ויבטל גזרותיו. ונפשו אותה ויעש, אז ה' יוכל לעשות מה שירצה, באין מי שיעכב על ידו והישועות יעקב ז"ל אמר אהא דאבות פ"ו מ"ג שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ומשו"ה נענש הצדיק בעון הדור, דנקרא בן חורין. ואין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בן חורין: ובכתובות (ל'.) משחרב בהמ"ק דין ד' מיתות לא בטלה וכו'. ויש בהם אש ומיתת מים שנטבע, והבדל דבאש נכלה העצם ולא נשאר רושם מהגוף, ובטביעה כל זמן שהוא תחת המים אינו ניכר ואח"כ כשיצוף ניכר, ובמיתת צדיק יש ב': א'. אם השאיר בנים דומה לטובע דאהני לי' זכותי' לברא ותולדותיהם כיוצא בהם (עמהרש"א ב"מ פ"ה:)אבל מת בלי בנים אף דנשמתו עלתה למרומים מ"מ בעה"ז זה שריפתו, ואם תשאל הלא די ליקח צדיק שהעמיד תולדות ולמה מת צדיק בלי בנים י"ל דמיתתו תמורת החוטא כמו קרבן, עתו"ס זבחים ק"ח: ד"ה שוגג, ובא לכפר כמו שעיר המשתלח ביומא ס"ו. ובמשנה שבועות ב': דשעיר מכפר על ח"כ ומיתת ב"ד, נמצא מי שנתחייב שריפה אז הצדיק לכפרה עבורו ג"כ כה"ג, ומי שנתחייב חנק אז דנין במיתה קלה בצדיק שהשאיר תולדות, וז"פ עשה למען באי באש ומים על קידוש שמיך, היינו במיתת צדיקים שהם בבחי' אש ומים, ובשבועות י"ד. בקרבן בעי מחוסר ממונא, וכל שאין לבעלים חלק בקרבן א"י להתכפר, אך עפמ"ש בשבת קנ"ג. אחים בהספידא דהתם קאימנא דחי הולך ואח"כ עומד, ורק ע"י תשובת הרבים ע"י הצדיק אף אחר מיתתו הולך ממדרגה למדרגה ויש לו חלק בזה, ומה"ט נמי נותנין צדקה בעת לוי' דלכפרה צריך להיות מחוסר ממון כנ"ל: ובירמי' (ט' כ') כי עלה מות בחלונינו כו' להרבות עולל מבחוץ בחורים מרחובות, כמו אם בעל חוב יבא לגבות חובו אז לא יבוש לבוא ביום לאור השמש דרך הפתח כי כספו הוא, אבל גנב יבא בלילה ולא דרך פתח רק דרך חלון, כן הלא שנותינו ע' שנה, ואם ימות לעת זקנה אז יכנס המלה"מ כבעל חוב דרך הפתח, אבל באברך ח"ו יבוא כמו גנב, וז"פ כי עלה מות בחלונינו ובשבת (י"ג.) בתלמיד שמת בחצי ימיו וכו', וק' דילמא נתפס בעון הדור, וי"ל דבחגיגה (ה'.) אם ה' ירא שלא יחטא צדיק נוטלו בלא זמנו, והנה אם הי' רוצה שיטול הצדיק להורות מוסר שנתפס עבורם, ממתין עד שיעברו רוב שנותיו, כיומא (ל"ח:) דשוב לא יחטא, ובודאי לא מת מחמת שהי' ירא שלא יחטא דבודאי לא יחטא, אלא ודאי מחמת עון הדור, וא"ש אם מת בחצי ימיו שאלה האשה, מפני מה מת דאם ע"י עון הדור הי' ה' ממתין עד שיעברו רוב שנותיו והמוכיח צריך להוכיח בימי ילדותו, דמזכה רבים אין חטא בא על ידו (יומא פ"ז.) וממילא בטוח שלא יחטא עוד, וגם צריך להוכיח אחר שעבר רוב שנותיו כדי שלא יתפוס בעון הדור: במלכים א' (ב' א') ויקרבו ימי דוד למות, ויצו את שלמה לאמר אני הולך בדרך כל הארץ, ופי' באלשך אם יבא אליך יצה"ר תאמר לו אנכי הולך כו', דהיינו זכור לו יום המיתה וילך לו, וז"ש באבות פ"ג מ"א ולאן אתה הולך דהול"ל ולאן אתה תלך, רק שמיום הולדו בכל רגע ורגע ימות האדם דמתקרב יום מיתתו, לאן אתה הולך בכל ימי חייך: בפנחס (כ"ח ב') את קרבני לחמי לאשי, צדיקים הוי קרבנות שמיכאל כ"ג מקריב אותם צדיקים תשמרו להקריב לי במועדו, שלא יסלקו ח"ו קודם זמנם וגם מיתת צדיקים לכפר על עון הדור שהי' לו להתפלל על דורו שלא יכשלו בעונות ופשעים, והגה"ק מדזיקוב ז"ל אמר טעם מה שנותנין פדיון לצדיק עפמ"ש חז"ל דאין ה' נותן משלו כלום אלא שנוטל מזה ונותן לאחר, א"כ הצדיק כשמתפלל להשפיע לאיש זה עושר והצלחה הוי בזה חב לאחרים, ותופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה חבירו כמ"ש בגיטין (י"א: וב"מ י':), אבל אם הוא שליח בשכר מהני אף בחב לאחרים כמ"ש הש"ך חו"מ סי' ק"ה סק"א, משום זה נותנים ממון פדיון להצדיק המתפלל כדי שיהי' שליח בשכר ומהני, ויכול להשפיע עשירות ופרנסה בריוח: ויש לעיין אם בעון הדור או בעונו, דאין צריך בארץ שלא יחטיא (קהלת ז' כ'), רק דרוב וקרוב אזלי' בתר רוב (ב"ב כ"ג:), ואדם קרוב אצל עצמו (סנהד' ט':) ותלינן ברוב: ב"ד פצ"א כולם אם אבדו יש להם תמורה, ת"ח שמת אין לו תמורה, וק' מיומא (ל"ח:) וקידושין (ע"ב.) וזרח השמש ובא השמש כו' הרי לצדיק יש תמורה, וי"ל דבכמה מקומות השתמשו חז"ל בלשון חכם כמו מו"ק (כ"ב:) חכם שמת בהמ"ד בטל, ובכמה מקומות בל' תלמוד חכם, והחילוק שחכם הוא רב העיר או ראש ישיבה, ות"ח הוא בלא התמנות, וכשרב מת לוקחים רב אחר במקומו, וז"פ (ברכה ל"ד ה') וימת שם משה, כי חכם שמת אינו מת בעירו, כי יקח אחר תמורתו, אבל הוא מת באותו מקום, וז"ש וימת שם משה, אולם כשמת ת"ח אין חליפין ותמורה כי העדה לא תבקש ת"ח אחר במקומו, וזה חסרון לא יוכל להמנות, וז"פ ת"ח אין לו תמורה: שם במד' כל דברים שאבדו יש להם חליפין ת"ח שמת אין תמורה, וק' שפתח בחליפין וסיים בתמורה, וחילוק מצינו בקרבן (בחקתי כ"ז י') לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימירנו והי' היא ותמורתו קודש, חליפין נותן דבר קטן ומקבל גדול, וזה קנין סידר, ותמורה נותן גדול ומקבל קטן, וזה ת"ח אין לו תמורה, שאפי'קטן ממנו אינו נותן ומניח, שהדורות נתמעטין ואם הראשונים כמלאכים כו' (שבת קי"ב:): וביבמות (ע"ח:) נענשו על שאול שלא נספד כהלכה, ובסנהד' מ"ז. סימן יפה למת שלא נספד ולא נקבר, ותוס' מ"ו: ד"ה קבורה כ' דלא נוכל לומר שלא נקבר כלל, רק שלא נקבר כהלכה לפי כבודו, ומסתמא גם שלא נספד בזה הכוונה שלא נספד כהלכה, וק' למה נענשו על שאול, ועכצ"ל שהכונה שבאמת סימן יפה שלא נספד כלל, ואף אם נספד צ"ל כהלכה ולכן נענשו, ומה הסימן יפה, כי הספד מה שהמספיד מדבר ומצייר יקרת החיים והפסד המות, וצריכים לקונן על אבדן נפש ישראל, ומונה מעלות ושבחים של הנפטר ומעורר לבכי, ואז אין סימן כל כך שהנפטר הי' באמת חשוב גדול, ורק מאריכות דיבורו ונואמו של המספיד עורר לבכי, אבל באמת איש גדול במעלות לא צריך להאריך כל כך, ורק די לומר שאיש זה נאסף מן העולם, והעם יתחילו לבכות, וז"ל סימן יפה למת שלא נספד, ורק הודיע שמת די: ובשבת קנ"ג. אר"י ברי' דר' שמואל בר שילת משמי' דרב, מהספדו של אדם ניכר אם בן עוה"ב הוא, פרש"י אדם כשר הכל בוכין, אינו והאמר לי' רב לרשב"ש אחים בהספידא דהתם קאמינא, פרש"י דרב הי' אדם כשר בכל זה חשש שלא יבכו בלא חימום, ורב ודאי בן עוה"ב הי', ומשני הא דמחממי לי' ואיחום, הא דמחממו לי' ולא איחום, רש"י לעולם בעי חמומי ולחסיד מועיל מה שמחממין ובוכין ולשאינו חסיד אין בוכין, וא"כ הייתי מתיירא להספיד כאלו אין בכחי להחים, ויצא ח"י דיבה על הנפטר שאינו בן עוה"ב, וק' מה ביקש רב ואיזה תועלת לו שיבכו, האם הי' דורש רב כ"כ כבוד גם לאחר מותו, וי"ל דאין ההספד בחינה על הנפטר, רק על העם השומעין אם רואין שיבכו על ת"ח ניכר שהבוכה בן עה"ב, יען שמצטער ובוכה אות הוא שנשמתו קשירה בתורה, דאורייתא וישראל וקב"ה חד הוא, וכל ישראל ערבים זל"ז, אבל אם אין מצטער אות הוא דניתק החבל ממנו לתוה"ק, והוא בגדר איש שיש ספק אם בן עוה"ב הוא, ופריך א"כ בלא חימום ניכר אם בן עוה"ב הוא, אם אינו בוכה ראי' שאינו בן עה"ב, ומתרץ בלא חימום אינו ראי', שהרגל נעשה טבע שאינו בוכה, ובפרט ת"ח זקן שמת, ורק אם גם ע"י חימום רואים שאינו מרגיש, ראי' שניתק חבל התקשרות ביני לת"ח, ואם יש הרבה מספידים אולי ע"י אחר יתרגש ויבכה: עי"ל אחים כו' דאין להספיד דאולי הוא גדול ממה שמספידין אותו, ורק דבפניו אומרים מקצת שבחו, ועי' כתנות איר פ' ויחי - והגר"א ז"ל אמר שהגוף ששוכב בקבר יש לו יסורין כל זמן שהנשמה בגיהנם כמו אם נחלק מאגנעט לב' חלקים, חלק א' יהי' במזרח וא' במערב, ואם ינענע ח"א החלק ה' ג"כ ינענע, כן הנפש עם הגוף הם א', וכשיענו הא' ירגיש הב', ועמ"ש בפרד"י משפטים דף רכ"א: ובקהלת (ד' ב') ושבח אני את המתים וגו' אימתי יכולים לשבח המתים "מן החיים אשר חיים עודנה" היינו מהבנים אשר חיים, עדי התורה ויראה וברא מזכה אבא, - וגם הקשו דהא אמר לכלב חי טוב מאריה מת (שם ט' ד'). אך אם אין המספיד מכיר להנספד רק מפי השמועה שמקלסים אותו, וז"פ ושבח אני המתים שכבר מתו ואיזו שבחים אוכל להגיד, אם לא הכרתיו, רק שמעתי מהחיים אשר חיים עודנה, השבחים אני שומע מהחיים: בתהלים (קכ"ג ב') הנה כעיני העבדים א"י אדוניהם, הג"ר ישראל סאלאנטר ז"ל אמר, דמקונן על בוז וקלון אשר הצדיקים נלכדו בעון ישראל, ובזה יכופר עונותיהם. ולא ישיבו מעצמם, וכמו עבד שיצא בשן ועין ובהכות האדון אותי יכוין במקום שלא יאונה לו נזק, שעי"כ יצא חפשי ורק יכה על גבו וכדומה, ורק העבד יכוף עצמו שיכה במקום שנו ועיני, וע"י זה יוכל ליצא חפשי, והפך לו פנים לא עורף, כן אנחנו עיני העדה הם הצדיקים שהם לעינים באור התורה, ובידינו נבילם לטבח לכפרותינו, ודי בזיון בהעלות העבד על דעתו כי מה יתרון לו בחירות, אם סומא הוא וכמת יחשב, וז"ש הנה בעיני עבדים המושטות אל יד אדוניהם וכעיני שפחה המושטה ע"י גבירתה. כן עיניני הם הצדיקים מושטים אל ה' עד שיחננו לכפר עלינו, ועז"א חנני ה' חנני כי רב שבענו בוז (שם בתהלים): בברכות ח'. איכא סבי בבבל למען ירבו על אדמותיכם כ' כיון דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא היינו דאהני להו, וק' למה דוקא בבבל, וי"ל אף דצדיק נתפס על עון הדור, רק מי שאינו מעביר על מדותי' אבל מעביר מוסיפין לו שנותיו, עי' חגיגה ה'. ויבמות נ'. ובתוס', ואי' ונתן לך רב רגז (תבא כ"ח ס"ה) בבבל כתיב, (נדרים כ"ב.) ונקראים ת"ח שבבל חובלים זב"ז בהלכה, וז"פ (ישעי' נ"ז א') הצדיק אבד וגו', די"ל שמא בא זמנו. אבל ואנשי חסד נאספו שמעבירין על מדותיהם, וראוי להוסיף להם, ודאי מפני הרעה נאסף בעון הדור ובתענית (כ"א:) בשבבותא דרב ל"ה דבר והי' בזכות אשה, ובנזר הקודש כ' אף כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין, מ"מ לצדיק גמור מבחין, א"כ בזכות רב לא ניצולו דמבחין אבל אשה אינה צ"ג ואינו מבחין וכיון דהיא נצלת גם הם נצולי'. ועי' ערבי נחל ר"ה תקנ"ג, ופרד"י נח (דף נ"ג.) מ"ש בזה: איכה (א' י"ב) לא עליכם כל עוברי דרך המגיד מדובנא אמר משל עשיר הי' לו בן רע, והאב מיצר על עשרו שיכלה, הטמין מעותיו במקום סתר אולי בתוך כך הבן יתיישב עצמו לטוב, פ"א נשרף הבית ר"ל והאב בכה מאד, ושאלו לו על זה, הלא יש לו עשירות גדול חוץ מזה. וגם יקח דמי אחריות של הבית, אבל לא ידעו מהמטמונות שהי' לו שם, ורק ידעו תפארת הבית מבחוץ, העיר ירושלים כלילת יופי וכו', וז"ש ל"ע כל עוברי דרך, אין אתם יודעים שמץ מנהו, אנו יודעים כי מציון תצא תורה. וכן באדם זה הנסתר. ורק אני יודע מה הי': העמדת מצבה ושמירות יא"צ עומדת אצל הרבה מאחב"י בראש כל המצות, והרבה מיסודי הדת שהם גבוהים אצלם כקליפת השום, אבל יא"צ קודש. המצבה יוצג בכבוד גדול, ולכאורה מחזה נהדר הוא שמכבדים הוריהם הנפטרים, אבל באמת הוא כאב לב דבשעה שמדליקים נר יא"צ מכבים נר היהדות בעזבם תורת ה', הבנים משתדלים הקים שם לזכרון אבותיהם אבלי בחללם תורת ה' הרי מוחקים את שמותיהם מן החיים - כותבים על המצבה "תהי' נשמתו צרורה בצרור החיים" וזה אם הבנים חיים ברוחם לתורתם וקשורים בכל מה שקדוש לנו. אבל אם הבנים יזניחו תורת אביהם אז בהכרח תנתק נשמת אבותיהם מצרור החיים, ולא יהי' יחס וקשר בינו ובין נשמת בניו בנים כאלה שכל יהודתם רק על הקדיש ויא"צ ויזכור, מהראוי לכתוב "פה נקבר אבינו קבורה שלימה", משל לעץ פרי שנקטפו ממנו ענפים ואחר שנטעו ונשרשו במקום אחר והחלו להוציא פירות, עלה רק בלב העץ וחדל לתת פריו ומתקו, האם נוכל לומר שמת אותו העץ לא! עץ הזה הוא חי, ויחיה כל זמן שהענפים שנכרתו ממנו יתנו את פרים. וכתענית (ה'.) יעקב לא מת כו' מה זרעו בחיים וכו' וז"ש "ושבח אני את המתים" אף שכבר מתו מ"מ ראוים הם לשבח "מן החיים אשר חיים עודנה" בעד המעשים הפוריים שהחיים עושים: ובענין הזכרת נשמות "מותר אדם מן הבהמה אין" כלומר יתרון מה שמרגיש "באין" היינו בעבר, כי בכל בעל חי יש אהבה וגעגועים לבניהם וחבה למטיביהם. או שהוא טבעיית "אינסטינקטים" או שכליית, נתחבטו החוקרים, ומ"מ רואים אנו שהפרה מתגעגת על ולדה, ותרנגולת לאפרוחיה, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. וכלב מכיר אדונו. אך האהבה רק כשהם לפניהם הם מרגישים, אבל כשיתרחקו רחוק מקום או זמן, יעבר הכל, ויקרה כשתתגדל הבת קמה באמה הפרה ונוגחת אותה, ותרנגולת תכה אפרוחיה כשיגדלו, ונמצא דאהבתם רק זמניות כפי הנצרך לקיום המין לא כן האדם שאהבה והכרה שלו לא רגש בעלמא כי אם הבניית ושכליית, וחרפה לאדם לדמות בזה לבהמה, כמ"ש בפסחים (קי"ח.) כשאמר ה' לאדם קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב הארץ, זלגו עיניו דמעות ואמר אני וחמור נאכל באבוס אחד כי האדם דעתו ולבו לאהבה בלי תלוי' בדבר, וממילא אין להם גבולים וזמנים, וז"ש ומותר אדם מן הבהמה "אין", שאנו רואין הפרש בהאין ואפס, הבהמה אם הנאהב אינו לפנינו אז אין אהבה, לא כן האדם לפניו אין הפרש אם הנאהב לפניו או לא, אדרבה אם נתרחק ממנו תתוסף אהבה ויתרבו הגעגועים, וזאת הוא בהזכרת נשמות מראים חיבה להנפטר שזוכרים אותו תמיד: ואירע שרב א' נלחץ אל הקיר והוכרח להפסיד לאיש חפשי ופתח בנואמו: בטח תתמהו מאי נוכל לומר על איש חפשי כזה, ורק בשבת (ל'.) במתים חפשי שנעשה חפשי ממצות, וזה באדם שעשה מצוה בחייו ולא באיש שמביא חפשיותו עמו בקבר, אך אי' בקידושין (ל"א) גדול המצוה ועושה מאינו מצוה ועושה, כן גדול אינו מצוה ואינו עושה ממצוה ואינו עושה, כי האינו מצוה וא"ע אינו עושה שום רע, והמצוה ועושה עובר בכל שעה על עבירות, ואם א' עשה עבירות בחייו שהי' מצוה וא"ע, במיתתו נתעלה ממדרגתו כי נעשה אינו מצוה, שעל זה ג"כ נאמר במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי, וכמו בצדיקים אמרי' שגדולים במיתתן מבחייהן. כן בעוברי עבירה, כן בזה שמיתתו כפרתו ועתה אין חוטא עוד. צריכים לבקש שינוח בשלום על משכבו: ובפרדס יוסף כתבתי הרבה בעניני הספד ואציין המקומות והרוצה לעיין שם ימצא הרבה חדשות בעזה"י: בענין "וזרח השמש" עי' בחלק א' (דף נ"ח. וח"ב קמ"ב. קמ"ד:), ומלואים והערותתכ"ט. "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" בח"א (דף ל"ד: רפ"ב. וח"ב רכ"א:) ומלואים (תי"ד:), ובענין הספד לנשים ומצבות בח"א רמ"א: - השתטחות על קברים ח"ב שס"ג: ומלואים תל"ז. ותמ"ד. - פאטאגראפית על מצבות ח"ב קפ"ד:
פסוק א:
שם) אחרי מות, בשבועות י"ג. ויומא פ"ה פריך לרבי דעצם יו"כ מכפר אף בלא תשובה כרת דיומא איך משכחת לה, ומשני שחנקתי' אומצא או סמוך לבין השמשות, והקשו לרמב"ם דבחסר מעלה עשן חייב מיתה (ועמל"מ פ"ב ה"ג מכלי מקדש), ולרבי לא משכחת זה דיו"כ מכפר, וי"ל דאף לרבי, אם עשה חסרון בכפרה עצמו אינו מכפר יו"כ, וראי' דהרי המשכן הי' לכפרות עונות ואעפ"כ אמר ה' בקרובי אקדש שע"י נתכפר לישראל, ולכך אמר ה' אחרי מות שני בני אהרן משום בקרבתם לפני ה' דהי' מעכב בדבר הכפרה, א"כ אחר שהקדים דיני יו"כ אל יבא בכל עת וגו', דלכן לא מהני כפרה לכהן אף ביו"כ אם יעשה חסרון בכפרה, ועי' לעיל בזה, ועשו"ת פני מבין או"ח סי' א' ובספרו עה"ת: ובמדרש חסרי מעיל היו ע"ל בפ' שמיני (י' ב') מ"ש בזה, וע"ע בשפתי צדיק אות ט'. וי"ל עוד דמטרת האדם עלי חלדו לזכות אחרים, ולא טוב היות אדם לבדו, רק ברצות ה' דרכי איש ישתדל שגם אויביו ישלימו אתו, והמליצו חז"ל "ת"ח אל יצא יחידי בלילה" אם הלילה וחושך פרושה על העם אל יצא יחידי רק יתאמץ להאיר את הערפל הבערות, וכמ"ש החת"ס בהקדמה, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו, נפלאה אהבת ה' לאאע"ה יען שהתאמץ לזכות הרבים, ולא רק להשלים עצמו ולעלות על פסגת ההשלמה להיות כאחד מצבא מרום כחנוך ואלי', ובשבת (קכ"ז.) גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, וגדול האיש המכניס אורחים בהיכל התורה ויראה, יותר מהאיש אשר יעבוד רק לעצמו, ואל יתהלל החכם "בחכמתו" רק החובה רובצת עליו להפיץ חכמתו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת יראת ה', ולרמז על זה הי' על המעיל פעמון ורימון, ונשמע קולו בבואו אל הקודש, שקולו הי' נשמע לאחרים, וז"ש ואל יבא בכל עת אל הקדש כי בענן אראה אל הכפרת, צוה שלא ישתדל לבוא בכל עת, להשיג סודות מפעלי אל, כי רצונו ית' שיכסה ענן על השגתו, ורק שידריך אחרים וכמ"ש ההפלאה, אם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיו (חגיגה ט"ו:) כי מלאך בבחי' עומד במדרגתו, כך לא ישתדל הרב רק לעלות במדרגות לעצמו בלתי להשגיח על אנשי דורו, ונדב ואביהוא בקרבתם אל ה' רק להשלמת נפשם, ולא זיכו אחרים הי' חסרים "מעיל" אשר עליו הי' הפעמונים המורים תעודת האיש לזכות רבים, ועי' ירחון המגיד שנה ז': ובס' הדרוש ועיון העיר לזה"ק כאן (נ"ו:) דנו"א לא היו עוד בני כ' שנה, וכן הביא בסדר הדורות, ובפחות מבן כ' אין ב"ד שלמעלה מענשין כשבת (פ"ט:) וזה"ק וירא (קי"ח:), אלא שבצל"ח ברכות (ל"א) כ' דקטן אם חכים טובא, לפי רוב חכמתו מענשין אותו, וא"כ נו"א שנתעלו מאד בחכמתם נענשו, ולפ"ז הבי"ת השימושית "בקרבתם" באה להורות הטעם כלומר שבשביל שנתקרבו לפני ה' לכן מתו על חטאם וע"ל בדף קצ"ו.: אמנם גוף ד' צל"ח תמוהים דא"כ נתת דבריך לשיעורין, וכמו בגיטין (י"ד.) וחולין (ט'.), ובבנין אריאל פ' וישב הוציא ג"כ מרא"ם שם שקטנים אם היו חריפים ביותר נידונין ביד"ש אף קודם שנות הגדלות, ומה"ט נענשו ער ואונן אף שהי' קטנים - ובענין עונש ביד"ש פחות מכ' הארכתי בפרד"י ח"א (דף קל"ט.), ובח"ב במלואים (תכ"ט:) ע"ש הרבה חדשות:
פסוק א:
שם) אוה"ח ובערבי נחל כ' שדבריו אינם מושגים רק ברוח הקודש, ועי' בס' נר למאור מה שכ' בפירושו, וע"ע בס' מאמר מרדכי ומרגניתא טבא, ועדות ביעקב, ובכורי אביב, ואור הגנוז שהאריכו בפשט דבריו:
פסוק א:
שם) ואל יבא בכל עת, עי' אוה"ח ד"ה עוד יתבאר ובשפת אמת בליקוטים, ובדרך רמז י"ל דיש בנ"א שמכסים על קרוביהם ויאמרו שכוונתם לשם שמים, ואף אם נראה מבחוץ שאינם עושים רצון קונם במעשיהם, ואמר הכ' דאף לאהרן אחיך תדבר בלשון קשה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וגו' שיאמר שכוונתו בסתר לש"ש, כי אף מעשה חיצונים והכרת פנים צ"ל קודש, ואמת כי יש אנשים שאף לפי הדרת פנים אינו כל כך כהוגן ורק לבם לשמים, אמנם גם בזה לא חפץ ה', כי הנסתרות לה' אלקינו, לנו ולבנינו, כי להואיל בניו ומשפחתו צריך גם להכיר מבחוץ, ובכל מעשיו שהוא איש קדוש, עי' בזה בס' פני מבין, ובמ"ש בפרד"י דברים נעימים בח"א (דף מ"ו:) ושמ"ו, וח"ב (דף א'. וש"ל:) ע"ש ותמצא עונג:
פסוק א:
שם) בכל עת, כ"ג נכנס ביו"כ לקה"ק ד' פעמים ואי נכנס פעם ה' חייב מיתה, וכה"ד נכנס להיכל לעבוד בכל יום, ושלא לצורך חייבמלקות, ואם יכנס דרך גגות, או לעבודה לאחר שגמר ושהה שם, עמל"מ פ"ג הי"ט מביאת מקדש ד"ה ודע, כיון שלא יתחייב על הביאה אינו חייב אם שהה שם - וגם עכשיו מוזהרים בזה דכ' והשימותי את מקדשכם (בחקתי כ"ו נ"א), ולא כ' מקדשכם אשים שממה, משמע קדושתן עליהן אפי' כשהן שוממין, ובמנ"ח מ' קפ"ד אות ו' כ' דזה דעת הר"מ פ"ו הי"ד מבית הבחירה דקדושת המקדש לא בטלה, ולראב"ד שם בטלה, ואף בטומאה אינו חייב היום, וה"ה בביאה ריקנות - ועפרד"י ח"ב (דף רע"א. ותכ"ד.) בענין שמירת ביהמ"ק, ובירושלמי תרומות פ"א ה"ב אי' שטהרות נעשית ע"י חשו"ק, והי' צריכין שמירה, ושוטה הוי כישן, בסנהד' (מ"ז.) אימא כישן דמי, וע"כ דגם בישן הוי שמירה, ועשו"ת מהרש"ם ח"ב סי ד' שמחלק הא דשמירה במקדש מטעם כבוד צריך בהקיץ משא"כ ענין קמח שמירה ע"ש, ובד' תוס' זבחים כ' סוע"א דהוי היסח הדעת בשינה, וע"ע שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' י', ובספר עולת תמיד מהגה"ק ממינקאטש ז"ל ד"ג ע"ב, וחמדת ישראל אות ז', ואור הישר ריש תמיד, ומה שהבאתי בפ' צו (ח' ל"ה): והגר"א מווילנא ז"ל אמר לפמ"ש ביומא (ג'.) דאיל האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים, וק' למה נכתב כאן ולא נכתב שאר הקרבנות משם, ז' כבשים ועוד, וי"ל עפמ"ש במד"ר כאן דאהרן הי' יכול לבוא בכל השנה לקה"ק רק שיעשה כסדר הזה, ונשמע שדוקא שאר כ"ג אסורים לכנוס לקה"ק אלא ביו"כ, וא"ש דבכל הפרשה לא נזכר רק אהרן, ובפסוק ל"ד והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר אחת בשנה, ר"ל לכם דייקא אחת בשנה אבל לא לאהרן שמותר לכנוס בכל השנה רק לדורות הי' פעם אחת בשנה, וא"כ א"ש דלא נכתב רק איל לפי שלא הצריכו המכפרים לאהרן בכל השנה, דכל הפרשה נאמרה לאהרן, ולא נכתב רק האיל הנצרך לו לסדר הזה, ועי' חכמת אדם בסופו, וס' קול אליהו, ובפרד"י ח"ב (דף רפ"א. ורצ"ד.):
פסוק א:
שם) בכל עת, יש הבדל בין עת ובין יום, שמלת עת נאמר על כל חלק מחלקי הזמן בין על עתי השנה בין על הזמן הכולל, ומלת יום מציין היום לבד, עי' תוה"מ ובפ' אמור (כ"ג ט"ו):
פסוק א:
שם) ברש"י משל לרופא אל תאכל צונן ואל תשכב בחמה, למה הביא אלו ב' אזהרות, דבכל מצוה צריך ב' דברים, א', שלא יעשה כמצות אנשים מלומדה בלי התלהבות. ב' שלא יעשה בהתלהבות גדול יותר מכפי ערך השגתו, דהא בני אהרן מתו שעשו המצוה בהתלהבות יותר מכפי ערכם כמ"ש בקרבתם לפני ה' שהיו מקרבים עצמם יותר ליכנס לפני ולפנים, ומצינו ארבעה נכנסו לפרדס ולא יצאו בשלום, (חגיגה י"ד: זהר בראשית כ"ו:), וז"ש המד' שלא תאכל צונן כלומר שלא יהי' מצונן לגמרי בעשיית מצוה, וגם שלא ישכב בטחב שלא יתחמם יותר מכפי השגתו, ועי' בס' שיח השדה כאן, ופתיחה לשו"ת קול ארי' אות י"ב, ופרד"י ח"א דף (שס"ח:):
פסוק א:
שם) בענין רשב"ם קטרת להחשיך הבית, עי' שיח יצחק יומא (דף נ"א.):
פסוק ג:
בזאת יבא אהרן. בשנת ת"ח הראו מקובלים לשנת משיח, "זאת" גימ' ת"ח, וכן אמר הגה"ק ר"ש מאסטראפאלי ז"ל, וכשעבר השנה ולא בא הקץ נפלו ישראל ביאוש, ופרסם אא"ז הש"ך ז"ל קול קורא, "מאת ה' היתה זאת" זאת שנת ת"ח הי' במוסכם מהשי"ת, "הוא נפלאת בענינו" שנראה נפלאות, אבל "זה היום עשה ה" המניעה הי' "היום", כמ"ש בסנהדרין (צ"ח.) בשעה שריב"ל שאל למשיח אימתי יבוא מר וענה "היום" היום אם בקולי תשמעון, מתחלה צריך תשובה וחסר היום הזה - וגם איתא זאת גימ' ת"ח, ולתשובה צריך "צום קול ממון" ג' פעמים קל"ו ג"כ גי' ת"ח, הקול קול יעקב, ב' קולות יתן, אבל השלישי "ממון" ידים ידי עשו - היתן כפיר "קולו" זה יתן "צום קול" אבל לא ממון: וז"ש בתהלים (כ"ז ב') אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, אם יהי' מלחמה אני בוטח "בזאת", וכן י"ל ואף גם "זאת" בהיותי בארץ אויביהם, לא מאסתם ולא געלתם (בחקתי כ"ו מ"ד), ובמשלי (י"ט ל"א) ועצת ה' הוא תקום "עצת" ר"ת "עינוי צדקה תורה" - ובמד"ר פכ"א יש עשרה דרשות על בזאת, וחשב י' זכותים, שבת מילה תורה ירושלים שבטים יהודה ישראל תרומה מעשר קרבנות, ובמשנה כלים פ"א מ"ו עשרה קדושות, וקדושה של ק"ק העשירות וקדושה גדולה מכולם, וכדי לבוא למקום הגדול הזה הי' צריך אהרן לעשרה זכותים, כן כ' בשם האבני נזר ז"ל ובמד' שם זש"ה בתחבולות תעשה לך מלחמה (משלי כ"ד ו') חבילות של מצות, הלשון חבילות מצות שכל א' יכולל הרבה כמו חבילה אחד ויש בו הרבה דברים מיוחדים, וחשב שבת ומילה, דשקולה שבת ככל התורה, וכן מילה שאלמלא היא לא נברא העולם(נדרים ל"א:). וזאת נקרא חבילות של מצות, ועי' שפ"א תרל"ח: וכעת אין לנו שיור רק המקדש מעט בתי כנסיות ובהמ"ד, ובמקום כ"ג יכהן הרב הדורש ומקשר לבותיהם של ישראל לאביהם שבשמים וצריך שלא יבא ביאה ריקנית ורק להראות כשרון הטפה, רק שידע כי עובד עבודת הקודש, לזרזם לתורה ולצדקה ולשמור שבתות, בזאת יבא אל הקדש, וכל "אדם" לא יהי' בו, בהדורש כל נטיה אשיית, לא לכבוד עצמו ידרוש רק מה שנצרך לכלל ישראל - אומה שלימה אי אפשר שתבדיל עצמה מעסוק בצרכי פרנסתה ותתיחד לעבודה רוחנית, והבדיל ה' הכהנים מורי הדרך לעם שאינם טרודים בצרכי יום יום, וברמב"ם סוף הלכות שמיטה לא שבט לוי בלבד אלא כל איש אשר יעמוד לשרת את ה' ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים הרי זה נתקדש קודש קדשים וכו', ובכל עת יהי' בגדיו לבנים, ושמן על ראשו לא יחסר, בגדיו מדותו יהי' לבנים בלי שום רבב, רדיפה אחר הבצע או הכבוד, שמן על ראשו לא יחסר כל דבר מדע כללית - וביומא (י"ט:) ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע כו' לפעמים גם הכ"ג מתנמנם, זקן וצדיק סגור בתוך ד' אמות רואה סביבו רק תלמידי חכמים, סוכי' שהכל טוב ואין צורך לפעולות כבירות, אז מחובת הנוער פרחי גדולה להעידו ולזרזו למעשים:
פסוק ג:
שם) אל הקדש עבודת כל היום אף בכהן הדיוט רק דמצוה בכ"ג, ויש סוברים דאפי' בדיעבד פסול בכה"ד עבודת כל היום, ובמנ"ח מ' קפ"ה כ' דז"פ בשעה שכ"ג לבש בכדי לבן אם הפך בצינורא ע"ג מזבח החיצון חייב מיתה וכמחוסר בגדים, לכן אם עבד עבודה בפנים בבגדי זהב דינו כיתר בגדים שג"כ ח"מ בידי שמים, וג"כ מחלל עבודה – וכה"ד או זר אי עבדו ביו"כ ויש בה מלאכה חייב, כמ"ש בפ"ט הי"ב מביאת מקדש, דזר ששימש בשבת דבר שיש מלאכה חייב משום שבת, ה"נ משום יה"כ: וסדר עבודת יו"כ בקיצור: ז' ימים קודם יו"כ מפרישין אותו מאשתו, ומזין עליו ביום ג' וז' מאפר פרה. ובליל יו"כ בחצות מפייסין לתה"ד ושאר עבודות עד שמגיעין לשחיטת תמיד, פושט בגדיו וטובל, ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ושוחט התמיד רוב ואחר גומר. וכ"ג מקבל הדם וזורקו, ומקטיר קטרת שחר ואברים ונסכים ואח"ז מקריב הפר, וז' כבשי עולות של מוסף, ומקדש יו"ר ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן, ומקדש יו"ר וסומך ידיו ומתודה ואח"כ מגריל ב' השעירים ואח"כ קושר בראש לשון זהורית ול"ה קושר על צוארו, ומתודה ושוחט הפר ומקבל דמו ונותנו למי שמנדנדו שלא יקרש, וחותה אש על מזבח החיצון ולוקח קטרת דקה מן הדקה, וחופן מהכלי להסף ונכנס לקה"ק ומניח המחתה בין ב' בדים, וצובר הקטרת ע"ג גחלים וממתין עד שיתמלא הבית עשן ויוצא, ומתפלל בהיכל ונוטל דם הפר מזה שהי' מנדנדו ונכנס לק"ק ומזה ח' הזאות א' למעלה וז' למטה, ויוצא ושוחט השעיר ומקבל דמו ונכנס לק"ק ומזה ח' הזאות כדרך שהזה מדם הפר, ויוצא ולוקח דם הפר ומזה על הפרכת המפסיק בין היכל לק"ק ג"כ א' למעלה וז' למטה. וכן מזה מדם השעיר ומערבין דם השעיר בדם הפר ומזה על ד' קרנות ממזבח זהב, ומזה על מזבח בצד הדרום ז' הזאת ויוצא, שופך שירת הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון ובא לשעיר המשתלח וסומך ידיו ומתודה עונות ישראל, ומוסר המשתלח לשלחו, ואח"כ מוציא אימרי פר ושעיר הנשרפין חוץ למחנה לשרפם ומקדש יו"ר ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב, ומקדש יו"ר ומקריב שעיר הנעשה בחוץ ואילו ואיל העם, ועושה מנחת המוספין ונסכיהם ומקריב תמיד של בה"ע ומנחתם, ומקדש יו"ר ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן, והולך לק"ק ומוציא הכף ומחתה ומקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב, ומקדש יו"ר ומקטיר קטרת של בה"ע ומטיב הנרות ומקדש יו"ר ופושט ולובש בגדי עצמו ויוצא, זה לדעת ר"מ ויש ג"כ חלוקי דעת בזה. ואם חל יו"כ בע"ש השעיר החיצון נאכל לערב כשהוא חי, דא"א לבשלו בשבת, ומזה מקשים על הר"מ פ"ו ה"ו ממ"א דדם אברים שלא פירש אסור מה"ת, עי' תי"ט מנחות (פי"א מ"ז): ובס' עבודת ישראל בחי' ליו"כ מביא מאברבנאל שהק', למה כ"ג בהכניסו את הכף ומחתה לפני ולפנים הניחם שם עד אחר גמר עבודת היום, הביאו לו בגדי לבן ולבש נכנס להוציא הכף ומחתה, וק' בשלומא המחתה היתה צריכה להיות שם עד גמר עלות עשן הקטרת, אבל הכף הי' לו להוציא תיכף בראשונה אחרי אשר נתן הקטרת על האש לפני ה' ע"ש, וראיתי לתרץ דהי' להוציא מדעת הצדוקים לכנוס בענן. ולשיטתם ל"ה צורך כלל להכניס הכף, כי קודם שנכנס הכהן לק"ק כבר נתן הקטרת על הגחלים במחתה (עי' יומא פ"א מ"ה, וברע"ב פ"ה מ"א), לכן עושים להיפך דלא די שמכניסים הכף לחת על הגחלים בק"ק פנימה אלא גם נשאר הכף בפנים, בעת שהוא כבר תיקן, עד כניסה ויציאה מיוחדת, והוא מן הקצה אל הקצה כמו (במנחות פ"י מ"ג) בקצירות העומר להוציא מדעת הצדוקין, ועי' חגיגה פ"ב מ"ד, ובס' קול סופר ובפרה פ"ג מ"ז, ופנים יפות (ט"ז כ"ג), ובשו"ת בית יחזקאל בפתח הבית (דף י"ז.): והבעה"ט בילדותו שימש להה"ק ר' יצחק מדראהאביטש ז"ל, ופ"א כשנתן לו הקאווע חכה עד ששתה ונטל הכלי בחזרה, ושאל לו: הבאת הקאווע אני מבין דמשמש ת"ח, אבל החזרה מה מצוה, והשיב לו דגם החזרת דכף ביו"כ הי' מן עבודות יו"כ, הרר"י נתפעל מהתשובה, והשיב לו אם כן הוא, מהיום אני מתחיל לשמש אתכם: בענין קטרת עי' יומא (י"ב.) הפך בצנורא, ועמל"מ פ"ו ה"א מתמידין דאינו אלא רשות, ועי' אגלי טל מלאכת זורע ואבני נזר או"ח סי' ע"ג וע"ד, אי מהפך בצינורא הוי בגדר עבודה, וי"ל מהא דגם בשבת הי' מהפכין בצינורא, כסוכה (נ"ז:) במשמר הנכנס פרש"י דמהפכין בצינורא, הרי דגם בשבת הי' עושין, וכן מיומא שם לובש ח' ומהפך בצינורא ומוכח דהוי עבודה, דאל"כ איך מותר בשבת ויו"כ דהוי מלאכה גמורה וכרשב"א שבועות (י"ז:) דהוי קרוב בישול, ועי' בזה בירחון קול תורה ש"א כי' כ"ה, וא"ש בזה ביבמות (ל"ג:) זר ששימש בשבת או בהקטרה וכו', ועשו"ת חמד שלמה אה"ע סי' י"ז דתמה הא הקטרה נפסלת והוי מקלקל ע"ש, אך י"ל על זר שהפך בצינורא דחייב משום שבת וזרות, ובודאי אין הקטרה נפסלת ע"י היפך הזר בצינורא: וע"ש באב"נ מתי מתקיימת מצות הקטרה. וחידוש שלא העיר מספרי קרח בקרא דוזה יבא וגו' מן האש (קרח י"ח ט'), דאע"פ דכשנותן האברים על האש קיים מצות הקטרה, אבל אינו עולה לרצון עד שתאכלנו האש, וכ"ה בספרי פנחס בקרא אשה ריח ניחוח לה' (כ"ח כ"ד) – וע"ע ס' יראים סי' שע"ד וז"ל ומצות הקטרה שנותן על האש על המזבח ומיד כשהעשן יוצא קיים מצות והקטיר ע"ש, וע"ע רמב"ן ויקרא (א' ט'), ובמשנה זבחים (מ"ז:) - ובענין כ"ג שעבד בד' בגדים ח"מ ביד"ש ועבודתו פסולה זבחים (י"ח.), ור"מ פ"י ה"ד מכלי מקדש ועוד עניני כ"ג ומשיח, ועי' חידושי מהרא"ך ח"ב (דף מ"ו.) קונטרס בשם "בית הגדול" מזקיני הגאון מלאסק ז"ל בעהמח"ס אהבת דוד ושו"ת הרד"ד. ומגודל אריכות לא העתקתי דבריו הנחמדים מפז:
פסוק ד:
כתנת בד קדש ילבש. ערש"י ר"ה (כ"ו.) דאינו נכנס בבגדי זהב דאין קטיגר נעשה סניגר, ועי' מטה אפרים סי' תרי"א שלא יעשה עטרה של זהב על בית הצואר של הקיטל שלובשים ביו"כ, ותמוהים דבריו דבגמ' שם מבפנים קא אמרינן, ולא עדיפא לבישת קיטל מעבודת חוץ ביו"כ עי' בהדו"ע – ובמד"ר הביא עוד טעם שלא לבש בגדי זהב לפני ולפנים. כדי לחוס על ממון ישראל, וברש"ש ביאר דהבגדים ששימש בפנים הי' טעינן גניזה (יומא י"ב:), ואבני אפוד היו יקרים מאוד וחשו על ממון של ישראל לגונזם - ועי' שפתי צדיק אות י"ד, ומצינו גם אין סניגר נעשה קטיגר בקידושין (ה'.) - ועי' בני יששכר תשרי מאמר ו', תיב"ע על בגדי קדש הם לבוש קודשא הינון ברם בלבושי דהבא וכו', דרשו יתור לשון "בג"ק הם" היינו אותן הבגדים שלא נזכר עליהם רק הקדושה לבושא כתלג חיור, משא"כ בגדי זהב יש חשש להזכיר מעשה עגל, וע"ש מכל הפרשה כאן: ובראב"ע כ"ג בעבודת יה"כ הי' לבוש גם בגדי זהב, והוא נגד הלכה דל"ה רשאי לכנוס לפני ולפנים בב"ז, ומצינו גם ברשב"ם פי' כן, וע"ע ויק"ר פכ"א ז' בזאת וגו' בל"ו אגין וכו', ועי' זבחים (פ"ח:) ורש"ש שם בויק"ר, ויומא (מ"ד:) ברש"י טבעת שמקשקש ומשמיע קול, נ' מזה שרש"י רצה לתרץ התורה ופי' מלת ניאשתיק טבעת שמקשקש, אבל בתוס' שם ד"ה בכל, שבירושלמי גרסי' נרתק שלא יכוה ידו, ועתו"י שם וערוך השלם ע' נשתק, וע"ע בפיוט של עבודת יו"כ אות ק' קיש צעדיו לפרכוס וקרב לבדים, ופי' קול הקשת הוליכו ע"י פעמונים, ועי' תורה תמימה אות י"ד שכ' שבטעות פי' כן המפו', וכ' שכוונתו על הניאשתיק והוא טבעת המקשקש אבל זה רק לרש"י ועמ"ש בזה בפרד"י תצוה (רצ"ד:) - וע"ע בראב"ע בבית שני ששמשו בלא אורים ותומים, וער"מ פ"י ה"י מכלי מקדש שעשו בבית שני או"ת, ועכ"מ מקידושין (ל"א.) דבימי בית שני בקשו חכמים אבנים לאפוד:
פסוק ה:
ומאת בנ"י יקח, בס' עטרת שלמה די"ט כ' דיש לרמז מ"ש והכהנים והעם העומדים בעזרה, ואמר הרה"צ ר"י מפשעדבורז ז"ל שהעם עמדו בעזרה בתפלה ותחנונים עבור כ"ג שיקובל עבודתו, ובלי עזר וסעד מבנ"י לא יכול לגשת אל הקודש, וז"ש הגדול גדלהו משל אחיו, גדולתו הי' משל אחיו המסייעים אותו. וז"פ ומן בנ"י יקחו וכו':
פסוק ה:
שם) שני שעירי עמ"ש בפרד"י תרומה (רע"ד:) ובהגהות מהגאבד"ק מקאליש שליט"א (דכ"א:), וביומא (ס"ב:) שני שיהי' שווין, והביאור כיון דסתם רבים שנים. א"צ לציין המספר שנים, ובקידושין (ס"ח.) שתי נשים. שיהי' מעם אחד, ובת"כ אמור (כ"ג י"ז) לחם תנופה שתים שיהי' שוות, ועי' מה שהבאתי בזה הרבה בפרד"י ח"ב במלואים (דף ת"ה. ותל"ד): גם י"ל דידוע דכל דבר משתוקק להיות מקורב אל קדושה, כמ"ש בחולין (צ"א) באבני יעקב עלי ינוח צדיק את ראשו, וכן באברהם (ח"ש כ"ג י"ז) ויקם השדה רש"י תקומה הי' לה שיצאהמרשות הדיוט למלך, ובבעלי חיים מצינו (מ"א י"ח כ"ג) שצוה אלי' ליקח ב' פרים לשם ה' ולשם ע"ז, ובמד"ר מסעי פכ"ג ותנחומא דפר שעלה לע"ז לא רצה לילך עד שלחש לו אליהו לך, שגם בך יתקדש השם, ולקחו בידו למסרו להם, והענין בכל דבר יש לו שר מלמעלה (ב"ר פרשה י'), וכן כאן יש לחוש פן לא יבא ברצון השעיר לעזאזל לילך לכן אמר ולקח שני שעירים, שיקח שניהם בדברים טובים כמו שעשה אליהו דאף השני חשוב דע"י יתכפרו עונות ישראל, ועפרד"י (נ"ח ס"ט. וישלח רל"ט:). וע"ע בס' הפרפראות (דף כ"ט:) וגם להראות שצדקה ונתינות על דברים שבקדושה יהי', לא פחות מן הוצאות על לוקסוס ומותרות וטיול, וכמו שתתן על לעזאזל תתן גם לשם:
פסוק ו:
אשר לו משלו הוא מביא ולא מכהנים, עי' תורה תמימה אות כ"ו, וביומא (נ"א:) מקשה האיך מכופר להו בפר דלאו דידהו, דהא מאשר לו ילפי' דמשלו מביא, ומשני דרחמנא הפקיר ממונו לכל אחיו הכהנים ע"ש, אף דהפקר מועיל רק לצאת מרשות הראשון, ולא להכניס ברשות אחר ברשב"א גיטין ל"ז, ועי' מקור חיים סי' תמ"ח סק"ט, מ"מ הפקר של הקב"ה אלים, ועי' קצה"ח סי' ל"ט סק"א בשיעבודא דאו' דשיעבוד של הקב"ה פועל חצי קנין, ועי' בקול סופר:
פסוק ו:
שם) ובעד ביתו עפרד"י ח"ב במלואים (דף תכ"ט:) שהבאתי קושיית הגרי"מ בידרמאן שליט"א הא כ"ג אסור בבוגרות, וגם אין מענשין פחות מכ', הרי אשתו א"צ כפרה ולא מתקיים וכפר בעד ביתו, ואדמו"ר מגור שליט"א תי' דאע"ג דאינה בת עונשין צריכה כפרה וכמו בחייבי עשה דאע"ג דאין עונשין אפ"ה יש עלי' כפרה עש"ה בזה, ולפמ"ש לעיל (בדף קצ"ב:) בשם הצל"ח דבחריף מענשין קודם הזמן א"ש:
פסוק ח:
ונתן אהרן עי' פר"ח או"ח סי' תרצ"ד וברכ"י בזה והבאתי בפרד"י תרומה (דף רה"ע.) ע"ש חדשות:
פסוק ח:
שם) על שני השעירים גורלות רש"י מעמיד א' מימין וא' משמאל, וביומא (ל"ט.) סימן טוב אם גורל לה' הי' ביד ימין, השעיר לעזאזל הי' לדחות הפסולת ולזכך מעבירות, ושעיר לשם הי' להקריב נשמות ישראל להקדושה ולהביאם לשרשם, ובסוטה (מ"ז.) לעולם תהי' שמאל דוחה וימין מקרבת, וזה שעיר לעזאזל הדוחה הי' להיות בשמאל, ושעיר לה' "המקרב" הי' להיות בימין, כן ראיתי בשם האב"נ ז"ל:
פסוק ח:
שם) רמב"ן שהיו נותנין שוחד לסט"א וכו' וכ"כ בפדר"א פמ"ו, ע' ס' תולדות אפרים תזריע בזה והבאתיו בפרד"י ח"א (דף רט"ו:), וע"ע שם (רכ"א: ורפ"ח: ובפ' תצוה שט"ו.) דטהור נולד מטמא, ובספר פרי חיים בזה: ובזה"ק (ס"ב:) ונתן אהרן בגין דאתא מסיטרא דחסד על שני השעירים על דייקא בגין דתתבסם מטרופינא, ובשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רל"ז כ' שאלת מ"ש כו' בגין דיבסם מטרופינא, דע כי נוסחא מוטעת וצ"ל דיבסם מטונופא וכ"ה במד' וסודו כי הכ"ג מצד החסד מדת אהרן, ואהרן דכ' תומיך ואוריך לאיש חסידיך (דברים ל"ג ח) ועל שני השעירים, ועל דייקא ר"ל שהם כנגד העליונים להשלים מדת גבורה שהיא מצד שמאל והיא מדת יצחק ומדת החסד שמצד ימין כדי שישלמו כל המדות, הקו האמצעי תפארת מדת יעקב שנ' תפארת ישראל (איכה ב' א') והוא אמת שנ' תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, (מיכה ז' כ') וכיוצא בזה אמרו תנו שוחד לסמאל שהוא ממדת הגבורה שיתבסם ויתמתק מלכלוך המחטא ולא יקטרג, וזה ונשא השעיר זה סמא המקטרג, וע"ש עוד בס' נ"ז בח"ג ע"ד הקבלה בזה הענין ואין לי עסק בנסתרות: ובראב"ע כשתהי' בן ל"ג תדע, וערמב"ן שכוונתו על פ' ולא יזבחו עוד כו' שהוא פסוק ל"ג מכאן, ובבעה"ת כ' פשט אחר ע"ש, ועי' ס' מטפחת ספרים מיעב"ץ ז"ל ח"ב פ"ח אות י"א שכ' כרמב"ן, והונה את הקורא לפי תומו לגנוב לבבו כאלו ר"ל כשיבא המעיין לבן ל"ג שנה, בשלימות שכלו אז יהי' בכחו להשיג הסוד הנפלא ההוא עש"ה, וציין לשו"ת מהר"ם מרוטנבערג, ועי' מו"נ ח"ג פל"ב, ובמגיד משרים להב"י דאין השכל סובל דאיך אפשר ליתן שוחד לסמאל ויהי' שווין, והוי סגי דיתנו אברים ופדרים, אבל הוא רזא דרזין טמירא דטמירין ולא אפשר למיקם עלה אא"כ יתימר מפה אל פה ע"ש - ויש סודות בתורה סתרי תורה והוא חכמת הקבלה, ובזהר מפליג בשבח חכמה זו, עזה"ק נשא (קכ"ג: פנחס רכ"ו. ורמ"ד. והאזינו רצ"ד.), ומבואר כמה עונשים ופרעניות ר"ל למי שמגלה סתרי תורה הראוים להיות מכוסים וכמוסים, עזה"ק יתרו (ע"א: נשא קכ"ח.) תקו"ז תקון ס"ט, תנחומא ויחי ח', ויקהל י', ר' בחיי תצא (כ"ד כ'), מצודת דוד להרדב"ז תצוה. ר"ח שער הקדושה, חס"ל מעין ה' נהר כ"ד, אמונת חכמים פ"ו מגלהעמוקות אופן צ"ט, יסוד עולם פ"י מאמר ב', נובלות חכמה כוזרי שני סי' ש"ד:
פסוק ח:
שם) גורל עי' יומא (ל"ז.) שיהי' שווין, וער"מ פכ"ג הי"ז משבת, דאסור להטיל גורל בשבת שהוא כמקח וממכר, ובלבוש או"ח סי' כ"ב כ' משום גזירה שמא יכתוב, ובס' הדו"ע הק' מט"ז יו"ד סי' קי"ז דאין כח ביד חכמים לאסור מה שהתורה הותרה בפירוש, וכאן הי' הגרלה ביו"כ, אך ל"ק דהגרלה היא מחובת היום וכמו שהותרו כל עבודות כן הותרה הגרלה, ועי' שבות יעקב ח"ג סי' כ"ד בזה ובשבת (קמ"ח:) ומטילין חלשין על הקדשים ביו"ט אבל לא על המנות, ונ' דה"ט דבקדשים ליכא איסור להגריל ביו"ט ושבת דעיקר האיסור משום גזירה, כרש"י מעילה (י"א.) דבדאו' אין מועילין שאין גוזרין גזירות במקדש, וע"ע זבחים (ע"ט:) דפליגי בזה ת"ק ור"א וע"ע בכ"מ פ"ח הי"ב מבית הבחירה דלא הותר שבות במקדש רק היכי שאי אפשר בלי העברת השבות, אבל היכי שאפשר לא אמרי' אין שבות במקדש וא"ש (בדף קי"ט:) מטילין חלשין ביו"ט אבל לא על המנות, ולכן בקדשים של יו"ט בעצמו שא"א בענין אחר מותר להטיל גורלות דא"ש במקדש, אבל בשל אתמול דאפשר הי' להטיל גורל אתמול ל"א א"ש במקדש, ועי' מג"א סי' שכ"ב סק"ט להטיל גורל אם יאמר קדיש שרי, ועי' הגהות נתיב חיים שם: ובס' לקוטי אמרות על תהלים (קי"ט כ"ד) הביא ילקוט משלי רמז רי"ט, אם בקשת ליטול עצה מן התורה הוי נוטל, וכן אמר דוד בפקודיך אשיחה, וכשהיו רוצים לעשות דבר והיו מסופקים היו נוטלים חומש או עשרים וארבעה, והיו פותחים ורואים בראש הדף מה פסוק מוצא וכפי מה שהי' מראה הי' עושה ונמצא שהיו מתייעצים עם התורה, ועי' יו"ד סי' קע"ט ס"ד ברמ"א, ושו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות מ"א שכ', חזינן לרבנן קשישאי שפותחים הספר בצר להם כמו גורל, ובספרו שיורי ברכה יו"ד שם אות י', ובספרו דבש לפי מער' תי' סי' מ"ה, וביותר יש לפרש עפמ"ש באבות פ"ו מ"א ונהנין ממנו עצה ותושי', ובס' דברי גאונים כלל כ' סי' א' הביא משו"ת גאוני קדמאי סי' ס' באחים שחלקו ע"פ גורל וז"ל, ובכ"מ שיפול הגורל יטלנו ואין רשות לשום אדם מישראל לעבור על הגורל שאין הגורל אלא מפי שמים, שנ' ע"פ הגורל תחלק הארץ, (ובמשלי ט"ז ל"ג בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו וערש"י), והעובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות ע"ש והסיום הוא פלא' ועשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קס"ב, וחוות יאור סי' ס"א כי בהגורל ידבק בו השגחה עליונה כו' ועפרד"י פנחס (כ"ו נ"ו): ועי' חמדת ישראל ח"א דף ע"ג ע"ג וקמ"ו ע"ג לענין שעיר המשתלח אי שייך בו ערובי תחומין כיון שהוא של ישראל, ועי' חולין (מ':) כיון דקני' לי' לכפרה כדידי' דמי, וה"נ כיון דכל ישראל הי' להם כפרה בשעיר הו"ל כמו שהוא של ישראל, ובאמת על השעיר ל"ש עירוב דצ"ל יעמוד חי לפני ה' עד שעת שילוח ושם מקומו, ובעיקר הדבר אי בהקדש שייך איסור תחומין כיון דכל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא והוי הכל ברשות אחד יש לעיין בזה:
פסוק ט:
חטאת ערש"י ויומא (ל"ט:) לה' חטאת, עמ"ש בזה בפרד"י בשלח (רמ"ג.), ובפ' ויקרא (א' ב') בקרבן לה':
פסוק י:
יעמד חי ער"מ פ"ה הי"ח מעבודת יה"כ הא טריפה פסול שנא' יעמד חי, ותמה למה לא הביא מחולין (י"א.) ודילמא חד טרפה כו' הא אין הגורל קובע אלא בדבר שראוי לשם, ובמל"מ תי' דאיצטריך היכי דנטרף אחר הגרלה, ובאור חדש פסחים סוגי' דחזקי' כ', הא דחולין מימרא דר' אחא בר יעקב, ולשיטתו בחולין (נ"ז.) טרפה יולדת ומשבחת ומכש"כ דס"ל טרפה חי' כתוס' חולין (ק"מ.), ולא נשמע מיעמוד חי ולא טרפה דגם טרפה נקרא חי, והוצרך הטעם אין הגורל קובע כו', אבל הר"מ דפוסק טרפה א"ח ממעט מיעמוד חי ע"ש, ולהיש"ש סי' פ' ליישב הרשב"א בתשו' סי' צ"ח, דטרפה א"ח מרוב ומיעוט חיים א"כ קודם דילפי' דאזלי' ב"ר י"ל דגם טרפה נקרא חי, ולא נוכל למילף מיעמוד חי, אבל לדידן דאזלי' ב"ר טרפה א"ח, ושפיר מביא הר"מ מיעמוד חי, ועי' ישועות יעקב יו"ד סי' נ"ז, ושו"ת מנחת שי סימן ל"א, וע"ע בשו"ת בית יחזקאל סי' כ"ב, וס' אהבת אברהם סי' י"א בהנ"ל: ובס' עזרת ישראל על יומא (ס"ז:) על הא דאי שם אברי שעיר המשתלח מותרין בהנאה לא אמרה תורה שלח לתקלה, וכן בקידושין (נ"ז) בצפור מצורע וחולין (קט"ו) באם על בנים תתסר, ומשני ל"א תורה שלח לתקלה, אבל הכא ק"ל הא שילוחו של שעיר הי' למיתה כפרש"י בחומש, ולעיל (ס"ו:) לא מת ירד אחריו וימיתנו, וא"כ דילמא באמת אחר נפילת השעיר צריך לקבור האברים כדי שלא יהנה מהם אדם, כמו דאסרה תורה צפור השחוטה של מצורע ולא חיישי' שמא ימצאנה אדם ואמת דקוברה תיכף, ובשלומא במושלחת מצורע שתוכל לפרוח ושמא ימצאנה אדם, ול"א התירה שלח לתקלה וכן בשלוח הקן, אבל בשעיר הרי שילוחו למיתה, וצ"ל כיון דכ' והמשלח את השעיר כו' מדקרי לי' לדחיפתו שילוח, משמע שאחר הדחיפה אין פונה עוד אלא רק שמניחו שם כמו שהוא, אך א"כ בחולין (י"א:) בשעיר דאזלי' ב"ר וכ"ת דבדקינן לי' והתנן ל"ה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים, תיפק לי' מדכ' והמשלח משמע שמשליכו ואין פונה עוד אליו ועי' בקומץ המנחה מ' קפ"ה שנסתפק דאפשר דאותן אברים מותרים באכילה כמ"ש (בד' ס"ד.) דחייתו לצוק זהו שחיטתו הוי כמו שחיטה ממש וכמו במליקה דשרי באכילה, ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י משפטים רי"ד:
פסוק י:
שם) לכפר עלי' שיתודה, במקור ברוך (דף שפ"ט.) הביא של"ה ה' תשובה. אחרי דברי מוסר כותב בזה"ל ולכן ראוי לאדם לירא מבורא ית' וישפיל קומתו ויזכור בימי ילדותו ימי זקנותו, ובימי חזקתו ימי חולשתו, ובימי גדלותו ימי שפלותו, ובימי שיחתו ימי אנחתו, ובימי טובו ימי מכאובו, ובימי הונו ימי אונו, ובימי כבודו ימי אידו, מוכנע על חטאיו, ויודה על פשעיו, יחיש מעשהו, ויתחשב עם קונהו, וגם כ' בשל"ה בענין מניעת הדאגה: העבר אין, והעתיד עדיין, וההוה כהרף עין, ואם כן הדאגה מנין:
פסוק יא:
ביתו ובריש יומא זה אשתו ועמל"מ פ"ג הי"א מעבדים האי דרשי' בעבד עברי אהבתי את אדוני ואת ביתי, בית א' ולא ב' בתים ע"ש כמה הערות בזה:
פסוק יג:
ונתן ביומא (נ"ג.) שלא יתקן מבחוץ כצדוקים, וביומא (י"ח.) שהי' משביעין אותו שלא ישנה, עיי"ש בזה דבר נכון בפרד"י (נ"ח ס"ז.) - ובדברי רא"ם כאן עיי"ש בכל"ח בקו"א אות כ"ד אריכות ופלפול, וע"ע בתפארת ישראל יומא שם אות כ"ח. בחת"ס או"ח סי' קע"ו, ובס' ישמח משה, שו"ת אוריין תליתיאה סי' מ"ה, ברכת משה (חולין ד'.) ובס' פינות הבית בהקדמה הר הבית:. ושם ביומא בלא נתן מעלה עשן ח"מ, ופריך ות"ל משום ביאה ריקנית כו' שתי הקטרות כו', והק' בשאגת ארי' סי' ע"א הרי בהקטרה יש חיוב משום מבעיר ורק לצורך עבודת יום התורה התירה אבל הקטרה ב' יש איסור הבערה, והיתכן שכ"ג יעבור על הבערה, ובהדו"ע תי' דמשכחת דעייל ב' הקטרות א' שלימה וא' חסירה, והוי מקלקל ופטור עי' שבת (ק"ו.), אמנם למ"ש בקובץ על הר"מ פ"א הי"ז משבת בשם לחם שמים דאיסור תורה יש גם במקלקל (ועי' בית יצחק או"ח סי' צ"ו אות י') והדק"ל איך יעבור במזיד על איסור תורה, וי"ל דרק במלאכות שחייב מיתה י"ל גם במקלקל יש איסור תורה, אבל בהבערה לר' אסי בשבת (ע'.) דהבערה ללא' יצאה, י"ל שהיא קלה גם לענין מקלקל וליכא איסור דאו', וי"ל דר' אשי דתי' דעייל ב' הקטרות ס"ל כר' יוסי: ושם ביומא (נ"ג.) שנתנו גם מעלה עשן שגורם לעלות כמקל זקוף העשן, ובכריתות (ו'.) מעלה עשן כל שהוא, והובא בשם ס' שלטי הגבורים פפ"ו מר' אברהם הרופא ז"ל, דאין הכוונה דבר מיעוט ממש, רק כל שהוא בלי שיעור קבוע כמי שאר הסימנים רק כפי שהי' צריך, שאין להאמין שמשהו יספיק לשס"ח מנים של סמני קטרת ע"ש, ועי' ג"כ ב"ב (קמ"ט:) שייר קרבן כל שהוא מתנתו קיימת וכמה כ"ש קרקע כדי פרנסה, הרי שמצינו לשון כ"ש במובן כפי הצורך - וגם י"ל למ"ש במל"מ פ"ב ה"ג מכלהמ"ק שהקטרת של כל השנה ל"ה נותנים מעלה עשן ורק לקטרת יו"כ, וי"ל שלא הי' נותנים מעלה עשן רק לכ"ג מנים יתירים, שנשארו אחר נכיון שס"ה מנים קטרת שעלו לכל השנה, ולהג' מנים י"ל שהספיק מעלה עשן כ"ש ממש, וע"ל קדושים ("ט ט'):
פסוק יד:
וזה עבעה"ט שקבלו ערבות זה לזה, עמ"ש בזה בס' בתוך הגולה מהג' מטורקא גאליציע שיחי' (בדף ל"ה:) דבר נכון:
פסוק טז:
השוכן אתם בתוך טומאתם, עי' ר' בחיי זה לדעת ר' יהודה מסככין בדבר המקבל טומאה, ומטעם הכתוב הזה הי' אומר כן אע"פ שאין הלכה כמותו עכ"ל, ופליאה שלא נמצא בש"ס וירושלמי מי שיאמר לא ר' יהודה ולא תנא ואמורא אחר, ואדרבה לחד מ"ד (בדף כ"א:) טעמו של ר"י דהסומך סוכתו בכרעי המטה, אם אינה יכולה לעמוד בפ"ע פסולה מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, ושם בירושלמי פ"ב ה"ב, הרי דפוסל ר"י אף במעמד בדבר המקבל טומאה, וראיתי בשו"ת תירוש ויצהר סי' קי"ג שתי' דבכפת תמרים (סוכה ל"ז.) הק' האיך אמר ר"י דאין מסככין רק בד' מינים הלא אין יכול לסכך באתרוג שמקבל טומאה, ורק י"ל דמסככין באתרוגים שלא הוכשרו, וכיון דלדעה זאת אין מקבלים טומאה אע"ג דראוים לקבל טומאה מ"מ מסככין בהם, וע"כ אמר ר' בחיי דאנן לא קיי"ל כר' יהודה בזה אלא אע"גדעכשיו אינו מקבל טומאה מ"מ כיון דראוי לקבל ע"י הכשר שוב אין מסככין בו, וז"ש ר' בחיי שר"י אומר שמסככין במקבל טומאה היינו בדבר שראוי לקבל טומאה, ומטעם הכ' השוכן אתם בתוך טומאתם הי' אומר כן אע"פ שאין הלכה כמותו - גם י"ל ע"פ כת"א סו"פ ברכה באור חדש שם. דבאמת לר"י לא כל הד' מינים בעינן רק סגי באחד מהם, א"כ באתרוג י"ל אה"נ דאין מסככין בו ע"ש עוד, וי"ל בפשוט דהא דבעינן דוקא דבר שאינו מקבל טומאה לסכך ילפי' מקרא באספך ומיקבך בסוכה (י"ב.) וזה שפיר לדידן דמסככין בכל דבר ובעי רק מפסולת גורן ויקב, משא"כ לר"י דס"ל (בדף ל"ו:) דאין מסככין רק בד' מינים אשר אינם בכלל גורן ויקב, וע"כ דס"ל דקרא מאספך מגרנך לא קאי כלל על דין הסכך, ממילא גם בדברים המקבלים טומאה מסככין (ור' בחיי לא ס"ל כמ"ש תוס' שם בד"ה רי"א) וז"פ ונכון – ועי' מראה פנים על ירושלמי סוכה פ"א ה"ו ממרדכי שגם דפנות צ"ל שאינו מקבל טומאה וע"ש בס' טל תורה על ירושלמי ובירושלמי פסחים פ"ב הל"א כ' דר"י חזר בו, וא"ש בנחמי' (ח' י"ד) אשר ישבו בנ"י בסוכות, ופלא איך שכחו בזמן מיעוט, בע' שנה של גליות בבל, והתירץ ששם מסיים צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ וגו', וזה התי' כי עזרא מצא דין חדש בתורה שמותר לסכך אפי' בעלים, על זה הי' שמחה גדולה גדולה: וביומא (נ"ז.) אפי' בזמן שהם טמאים שכינה עמהם, ובס' ברכת אהרן מאמר רמ"ה מ"ש בעובדי' (א' י') מחמם אחיך יעקב תכסה בושה. דעשו צריך להתבייש לא לבד מהמצות שיעקב עושה רק גם מעבירות שלו, ואף שיחטא בדברים שבין דם לחבירו, וחמס שהוא עושה אין כוונת למלא תאות נפשו כעשו, רק שיהי' בידו לקיים מצות ה' שדורשת הוצאות שונות, וז"ש אפי' כשהם טמאים שנצרכים להתגאל בחלאת עונות גם אז השכינה עמהם - ובס' רשפי אש השלם בשלח אות ל"ד על זהר אמור (צ"ה.) פתחו לי פתח כחודו של מחט, דהיינו לידע באמת שהיצה"ר רודף אותו ועדיין הוא כבוש תחת ידו, וזה השוכן אתם בתוך טומאתם דייקא מה שאינו כן גבוה עינים אין אני והוא יכולים לדור ביחד, שנא' (תהלים ק"א ה') גבוה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, בערכין (ט"ו: וסוטה ה'.) ומזה הוכיח הבעש"ט ז"ל שעון הגאוה, חמור יותר, כחו"ה שער עבודת אלקים פ"ה, ועי' פרד"י שמות (כ"ד:) מזה הרבה, וקדושים י"ט ב': [ויסופר כי הרה"ק ר' העשיל מאפט ז"ל בא לעיר א' והי' שם ב' בעה"ב עשירים והיו רוצים שיהי' לו אכסניא אצלם, א' הי' ת"ח אבל בעל גאוה, והשני הי' לו חסרון שלא הי' נזהר כל כך במצות, ובחר בהשני ושאלו לו על זה ואמר, על בעל עבירה ב' השוכן אתם בתוך טומאתם אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם ואם רבש"ע ידור אצלו בדירה א', אני מכל שכן, אבל בעל גאוה אי' אין אני והוא יכולין לדור ביחד]:
פסוק יז:
וכל אדם לא יהי' באהל, בירושלמי יומא פ"א ה"ה לרבות אפי' מלאכים שדמות פניהם פני אדם, ובתוס' ישנים יומא (ל"ט:) הביאו, ומבואר עוד בירו' דדוקא אם מקיים מצות עבודה כתיקונה אסור לאדם להיות שם, ובספרי נשא והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה ולא מאבות ומלאכי השרת, ומשמע דאדם ימעט מלה"ש, אבל בירו' הנ"ל מרבה מאדם מלאכים, ואולי יש לחלק בין אדם להאדם, ובת"כ ויקרא פ"א כי לא יראנו אדם וחי אפי' מלאכים, ועי' מכות (י"ג.) טעה שאינו קולט אלא אדם והוא הי' מלאך וע"ש בח"א מהרש"א, ובויק"ר פכ"א וכל אדם וכו' וכהן גדול לאו אדם הוא. אלא בשעה שהי' רוה"ק שורה עליו הי' מלאך ולא אדם, ועי' בש"ך עה"ת, ומ"מ הי' כשר לעבודה, ועי' אמבוהא דספרי ושו"ת תירוש ויצהר סי' קכ"א, ופרד"י בראשית (ל"ג. ותשא שי"ז.) ע"ש חדשות מזה: ובס' חסדי אבות סי' י"ד הביא, למה בתפלת כ"ג התפלל בארמית לא יעדו עביד שולטן מדבית יהודה כיומא (נ"ו:), ובר"מ פ"ד ה"א מעבודת יו"כ אי' לא יסיר שבט מבית יהודה בלשון הקודש. ואיתא בשם הגר"א, מטעם שדברים שבכתב א"א רשאי לומר בעל פה, ולכן שינו הקרא ללשון ארמי ע"ש בזה, ועתוס' ב"ק (ג':) ד"ה כדמתרגם. ובהקדמה לספר חמדת ישראל הנדמ"ח הביא קו' למה לא מנו ללאו וכל אדם לא יהיה באהל וכ' דהוי רק שלילה, דהיה צריך להיות באהל כדי שיראה אם מפגל כגיטין (נ"ד:), ובאמת אין האיסור רק משום ביאה רקנית. ופלא שנעלם ממנו גמרא יומא (מ"ג:) דפריך על הא דנותנו למי שממרס בו הרי כתיב וכל אדם לא יהי' באהל ע"ש. ומה קו' הרי לא הי' ביאה ריקנית דהוי לצורך קרבן שלא יקרוש הדם. וכמו מקטיר קטרת הי' מכניס עמו אוהבו לסייעו כמ"ש בתמיד פ"ו מ"ג. ועתו"ס יומא (כ"ה:) ד"ה ת"ש, דהי' אפשר בלא"ה וכמו דכ"ג נכנס להשתחוות ג' נכנסים עמו לסייעו, ולא מצינו דהשתחוו עמו אז, ובעיקר הקו' פשוט דהוא רק חלק מחלקי המצות עבודת המקדש, וכ' הרמב"ם ז"ל דאין לחשוב חלק עבודה למצוה בפני עצמה: ויש לרמז מכאן דהעוסק בצרכי הכלל לא יהי' לו נגיעת עצמו, וצריך לזכור שעבודתו עבודת הקודש, וז"פ וכל אדם לא יהי' באהל מועד בבואו אל הקודש, ,וכל אדם אפי' מקצת אדם שלו, כמ"ש בחולין (ע"ט:) כל אפי' מקצת, כל שה אפי' מקצת שה, ותי' נדה (מ"ג:) אדם כל שהוא, ובסנהד' (ע"ח.) פלוגתא כל נפש אי כל דהוא נפש, ועי' בכורות (ג'.) כתב רחמנא כל דאפי' כל שהוא ועתו"ס שם ד"ה ור"י:
פסוק יח:
ויצא ערש"י ומהרש"א עה"ת אריכות, ובלח"מ פ"ה הי"ד ממעה"ק מ"ש ברא"ם כאן:
פסוק יח:
שם) מדם הפר ומדם השעיר ביומא (נ"ג:), שצריך לערוב ב' הדמים ואח"כ לזרוק, התורה יורה שהגדול צריך להתערב עם הקטן ואינו יכול להיות גדול מחבירו, ואז יהי' מחילה גמורה על עונותיו:
פסוק יט:
והזה ביומא פ"ה מ"ד, לא הי' מתכון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף, וברש"י כ' לשון כמצליף לא נודע לי, ובבני יששכר תשרי מאמר ח' אות ה' הביא תיב"ע (דברים כ"ה ג') ארבעים יכנו לא יוסף ארבעין "יצליף" וחסר חד ילקוני' כו', ונ' שרוצה לפרש דלמה כ' ארבעים והוי רק ל"ט, וס"ל שהמכה אחרונה אחר ל"ט, לא יהיה במעשה רק כעין מחשבה, יטה ידו להלקות ולא יוריד ידו לגופי' להלקותו, ולשון יצליף היינו יעשה בידו כמו צלף שענפי' מתפשטים עד כמעט סמוך לארץ, כשבת (ק"נ:) בחסיד שעלה אצלו צלף שיהי' גדר לשדהו ואעפ"כ אינו מגיע לארץ, ונלמדה ממסורה ארבעים יכנו, וארבעים שנה אקוט בדור וגו' (תהלים צ"ה י'), הנאמר על דור המדבר שנגזר עליהם מ' שנה יום לשנה, וגם שם ל"ה אלא ל"ט שנה, ששילוח מרגלים הי' בשנה השנית ונחשב בשנה הקודמת, שכבר הי' הגזירה במחשבה כרש"י שם, וכמו ששם נחשב המחשבה במנין להיות סכום לארבעים כן כאן במלקות יהי' ל"ט במעשה, ומספר הסכום ל"ה רק כעין מחשבה היינו יצליף, וגם זה במשנה ל"ה מתכוין כו' אלא כמצליף, ובס' תוספת ברכה הביא מיומא (נ"ה.) צריך להזות אחת למעלה ושבע למטה, ועם כל אחת שלמטה צריך להזות א' למעלה כדי להזהר מטעות ערש"י, ופליגו ר"מ ור"י אם מתחיל אחת ושתים או שתים ואחת, ועשו"ת אמונת שמואל סי' מ"ט, ובסוכה (נ"א:) רי"א שבעים ואחת קתדראות, והמנהג לומר אחת ושתים, וכן בספירה שנים ועשרים יום וכו' ובאה"ע סי' קכ"ו ס"ה בחשבון השנים יכתבו המספר המרובה קודם חמשת אלפים ושש מאות ותשעים ושמונה שנה, ובחשבון הימים המספר המיעוט קודם כשנים ועשרים יום לחדש, ומצינו במקרא שנים רבות (קהלת ו' ג') וימים אחדים (ויצא כ"ט כ'):
פסוק כא:
וסמך ידיו עמ"ש בפ' ויקרא (א' ד') ובטור או"ח סי' ר"ה מניח ידו על ראש התרנגול וסומך עליו וכו', וק' דסמיכה צריך ב' ידיו כמנחות (צ"ג.) ור"מ פ"ג הי"ג ממעה"ק, וא"ש לטו"ז שם הי' נראה כמקדיש קדשים ושוחטן בחוץ, וכמ"ש באו"ח סי' תס"ט ולהכי אין להניח רק יד אחת שיהי' ניכר שאין זה כסמיכה על הקרבן רק לזכר בעלמא - ורמ"א שם כ' וסמך ידיו וצ"ע, ובהדרוש ועיון הביא שבשו"ע או"ח שנדפס באמרשטרדם ש' תנ"ז כ' ברמ"א "ידו". ועי' באר שבע סי' נ"ג וסידור יעב"ץ, ובס' ברכת אהרן מאמר א' בזה, וגם צ"ע מה שאומרים בעת שלוקחים תרנגול לכפרה בני אדם יושבי חשך ב' תיבות "בני אדם" מה טיבן, בתהלים ק"ז כ' רק יושבי חשך וגו', וכ' בהדו"ע ע"פ מג"א שם דב' רשאים ליקח כפרה א' דב' נודבין קרבן אחד כמנחות (ק"ד:), וי"ל דבסידורים הי' כתיב בראשי תיבות ב"א והוא קיצור "ב' אומרים" כלומר שב' אנשים יכולים לומר כאחד הפסוקים ולצאת בתרנגול אחד, וע"י טעות המדפיסים כ' "בני אדם", ובאמת בטור כ' רק יושבי חשך וחסר תיבות בני אדם, ובכלבו סי' ס"ח הביא רק הפסוקים אוילים מדרך פשעם:
פסוק כא:
שם) עתי יש הבדל בין עת ובין מועד, מלת עת מציין נקודה הזמניית המחויבת לאיזה דבר מצד הסדר הטבעי, ומלת מועד מציין נקודה אמנית נגבלת ע"י הדת או ההסכמה, תוה"מ אות נ"ג - ורש"י פי' עתי מוכן לכך מיום אתמול וכ"פ ביומא (ס"ו:), ותיב"ע די מזמן מן אשתקד, משמע משנת העברה, וכ"כ ברע"ב ב"ב פ"ו מ"ג וע"ש בתי"ט. וברשב"ם ורד"ק פי' איש הבקי בדרכים ומדבריות שהולך שם כל עת, ובירושלמי יומא פ"ו ה"ג עתי שיהי' עתיד (ר"ל מוכן כמו להיות עתידים ליום הזה אסתר ח' י"ג), ובריטב"א יומא דילפי' מתיבת המדברה, בשם מד' ועי' שיח יצחק יומא (דק"ד.) וברא"ם, וביומא שם ות"כ עתי אפי' בשבת, וק' מנ"ל וי"ל דיום או לילה נקרא עת, ויום לילה נקראו מעת לעת, וכשאמר עתי משמע דנבחר לזה חצי מעל"ע כלומר מערב יו"כ ושפיר פרש"י המוכן לכך מיום אתמול, ואםנאמר דאינם דוחין שבת וטומאה הרי נבחר יותר מעת הנ"ל, ול"ש לומר עליו עתי, ומשמע עתי שדוחה שבת עי' ס' פרי חיים: והקשו על גמ' הנ"ל אפי' בשבת שאם הוא חולה מרכיבו על כתפו, ולמה לא אמרו חילול שבת דהי' קושרין לשון של זהורית בראש השעיר (שבת פ"ו), והמשלח הלך אחריו הוא חילול שבת ע"י מחמר אחר בהמתו וע"ש בהגהות רצ"ח, שהשאג"א הק' כן, ובשו"ת אבני חפץ סי' ק' תי' דמה שקשרו בראשו הי' תקנה מאוחרת, ומתחילת הי' קושרין על פתח האולם כיומא (ס"ז.), ולפמ"ש ביומא (ל':) הי' מתקנת ריב"ז, ול"ש שהתורה התירה חילול שבת דבר שנתקן אח"כ בסוף ימי הבית: וע"ע שו"ת שער אפרים או"ח סי' נ"ג שהק' על התקנה בעצמה לקשור לשון זהורית איך תיקנו ולא חשו לאיסור מחמר, ודן מזה אי ביה"כ שייך מחמר, וע"ש בתוס' ישינים שהק' ג"כ דהוי מחמר, ותי' דהוי מחמר לאחר יד, ועוד הק' שם באבני חפץ דהי' אפשר לשלחו ע"י ב', וב' שעשאו פטורים, וכיון שהי' באפשר להנצל מאיסור שבת אמאי באמת הי' דוחה שבת, ועי' בזה בשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' צ"ב וי"ל דבהוצאה גם בב' יש חיוב, דהטעם דב' שעשאו פטורים דלא הוי מלאכה גמורה, דכל א' עושה מקצת בשבת (צ"ב.) אבל בהוצאה דל"ה מלאכה גמורה כתוס' שבת (ב'.) ד"ה פשט וביצה (י"ב.) ד"ה דילמא ואפ"ה אסרה תורה וה"ה די"ל דגם בב' חייבין, אבל זה טעות דבשבת שם בע"ב הוציאו ב' פטורין, ועי' שאג"א סי' ל': ובס' דבש השדה אות ק"ח הביא דכ' כאן המדברה ואח"כ בפכ"ב כ' במדבר, המדברה משמע דבר ידועה, דבאמת הי' ידוע המדבר בראש הצוק, אבל שילוח עונות הי' למקום שאינו ידוע לשום בריה שבעולם לכן כ' במדבר, וכמ"ש במיכה (ז' י"ט) יכבוש עונותינו וגו' ותשליך במצולות הים כל חטאתם, במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו: ובטו"ז סי' תקצ"ז הביא הא דאין מצוה להתענות בר"ה, במ"ב (ד' ח') באלישע שאכל אצל השונמית והי' אז ר"ה, ובגליון שם מביא שלא כן היא ע"ש, ובס'. מקור חסד על ס' חסידים סי' תר"ה הביא זהר פנחס (רל"א.) דבכל מקום דכ' ויהי היום הוא ר"ה ואשר הט"ז ועי' ס"ח סי' רנ"ח שיו"כ ג"כ נקרא ר"ה, עי' ראש סוף יומא, ומהרש"א ב"ב י' ע"א, וביחזקאל (מ' א') בראש השנה בעשור לחדש, וכן המנהג בליל יו"כ לומר כל נדרי, שמקורו בנדרים (כ"ג:) הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר"ה ויאמר כל נדרי כו', הרי דיו"כ נקרא ר"ה, וכן בשבת (קכ"ז:) מעשה שנשכר לג' שנים בערב יו"כ א"ל תן לי שכרי, וע"ש בפמ"ג וברכ"י:
פסוק כג:
ובא רש"י אין זה מקומו והוא מיומא (ל"ב.), ועי' בהכתב והקבלה בל יעלה על דעתך שרבותינו עוקרים המקרא ומושיבין אותו במק"א, רק ילמדנו בזה לפרש לשון המקרא בדרך שיובן ממנו המאוחר למוקדם ומוקדם, למאוחר, והווי"ן מהפעלים "ורחץ ולבש ויצא ועשה וכפר" מורים על זמן שכבר עבר קודם הפעל, כמו אתה קצפת ונחטא (ישעי' ס"ד ד'), ר"ל וכבר חטאנו, וכמו וירם תולעת ויבאש (בשלח ט"ז ה') וכבר באש, וברש"י ורמב"ן כאן עי' אריכות בלח"מ פ"ב ה"ב מעבודת יו"כ:
פסוק כד:
רש"י בית הפרוה, עי' יומא (ל"ה.) מכשף, ועפרד"י ח"ב בהערות אדמו"ר מגור שליט"א אות י"ז בזה:
פסוק כח:
והשורף הפעלים "דלק בער יצת" מציינים איכות ההדלקה, והבערה משיאחז האור ומדליקו או מאחז האור בעצים ומבעירם ובא ע"ז כמה לשונות, אבל פעל "שרף" מציין שריפת הדבר עצמו, ובא גם על דברים שאין האור נאחז בהם עצמם רק נשרפים ע"י עצים ודומיהם, ויש הבדל פרטי בין שרף ובין אכל, שפעל אכל מציין פעולת האש עצמו שאוכל ומכלה את הגשם, ופעל שרף מציין פעולת האדם המסבב שריפת העצים, תוה"מ סי' ע' ואילת השחר סי' ת"א:
פסוק כט:
והיתה לכם לחקת עולם, אוה"ח לבל תטעה שכהנים פטורים מעינוי או כ"ג שבמקום עינוי הוא עבודתו וכו', וכ' לכם שגם משה ואהרן בכלל עינוי וצ"ע, ובכל"ח אות ב' כ' כיון דהקריבו ביו"כ וס"ד כמו מלאכה אשתרי ה"ה עינוי במקדש ביו"כ ע"ש אריכות, וגם משום דכהנים באכילתם מקיימים מ"ע קס"ד דא"צ לכפרת עון ואינם בכלל גזירת העינוי, ובקונ' קוי אור הק' התינח באכילת קדשים, אבל הרי עדיין לכפרת עון על אכילתם חולין, וי"ל עפ"מ שהק' בשו"ת צמח צדק מהג' מליבאוויטש ז"ל לר"ל דח"ש מותר מה"ת יה"כ שחל בשבת יהי' מחויב לאכול כזית כדי לקיים מצות עונג שבת שהוא מ"ע,כמ"ש בשו"ת הרשב"א סי' תרי"ד בדעת הרמב"ם דהמצוה מקיים, ולענין יו"כ לא הוי רק ח"ש דיו"כ שיעורו בככותבת דהוא ב' זתים - הן אמת דבס' לחם שמים יעב"ץ חידש דביו"כ דח"ש דילי' כזית גם לר"ל אסור מה"ת, ואמנם כי כן אי' בירושלמי פ"ו ה"א מתרומות, אבל זה נגד ש"ס דילן ביומא ר"פ יה"כ, ותו דגם לר"י ק' אמאי לא ידחה עשה דוקראת לשבת עונג לאיסור ח"ש דיה"כ, וי"ל דבתהלים (ק"ז י"ח) אוילים מדרך פשעם וגו' כמו אדם שיש לו משפט קשה אז ביום הדין לא יוכל לאכול, וז"ש אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו שזה אולת מאתם, רק צריך שהחוטא מאימת יום הדין ימרר נפשו כ"כ כי כל אוכל תתעב נפשו גם שלא לשם תענית: והה"ק מריזין ז"ל אמר דב' תעניות יו"כ וט"ב גם אם לא הי' כתובים בתורה היינו יודעים מסברא, ט"ב מחמת גודל הצער שחרבה ביהמ"ק בימינו וישראל הלך לגולה למי יערב כל אוכל, וביה"כ להיפך מגודל השמחה שהוא יום כפרה סליחה ומחילה לא יעלה על לב אכילה, ודבריו מקור מקומו טהור מברכות (נ"ז.) בבר הדיא לרבא א"ל פסוד עסקך ולא אהנת לך למיכל מעצבא, לאביי א"ל נפוש עסקך ולא אכלת מחדותא דלבך, וזה כנ"ל שאדם א"י לאכול מחמת צער או שמחה, וא"ש קו' הצ"צ דאטו מאכל ומשתה כ' בקרא, וקראת לשבת עונג כ', ואם מחמת שמחת יום הקדוש לא יהי' לו תאוה לאכילה, כמצינו בתענית חלום באו"ח סי' רפ"ח דמותר להתענות, שהתענית עינה לו גם בזה מקיים מצות עונג, וכן ת"א (שמות כ"ד א') ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו והוו חדן בקרבנותיהן דאתקבלי' ברעוא כאלו אכלין ושתין: וכן אמר הגה"ק ר' יחזקאל משינאווע ז"ל עה"פ (בשלח ט"ז כ"ה) אכלוהו היום, כלומר עצומו של יום כי קדוש היום לה', וע"כ מפני כי קדוש היום יהי' היום עצמו אכילה וכתרגום הנ"ל, וה"נ ביה"כ קדושת היום עצמו עונג, וגם אם חל בשבת מקיים בזה מצות עונג, וז"פ אוה"ח דקס"ד שהכהנים המקודשים, ומה גם כ"ג או משה רבינו, דמשיגים ביותר קדושת היום בלא"ה לא ירגשו שום עינוי בתענית, ע"כ צוה ה' "והיתה לכם" שגם הם בכלל העינוי:
פסוק כט:
שם) לחקת עי' כלי חמדה קו' מיד ולדורות אות י"א בזה, ובמדרש משלי ט' כל המועדים בטלים ופורים לא בטל, ועשו"ת הרשב"א ח"ד סי' צ"ג שמי יאמר שיבטל מן התורה אפי' אות א', ואפי' יה"כ אינו בטל לעולם דכ' לחקת עולם, ועשו"ת רדב"ז סי' תתכ"ח, והארכתי בזה בפרד"י תצוה (רפ"ד:) עש"ה, וביוצר לפ' החודש דת חדשה יתן, וע"ע בעוללות אפרים מאמר ל"א, פרי עץ חיים שער י"ט פ"ה, תורה אור דרוש ק"י, של"ה מגילה פ' נר מצוה ותורה שבכתב פ' תצוה, וס' הברית ח"א מאמר ב' פל"א: מדרש פליאה אמרו מה"ש להקב"ה אימתי יה"כ השיב להם אני ואתה נלך לב"ד של מטה ותמוה, ובס' שמנה לחמו כ' עפמ"ש בטור או"ח סי' תכ"ח לא אד"ו ראש, ואי' בתנחומא משפטים ה', בזמן שיש דין למטה אין דין למעלה וזה הי' שאלת המלאכים, באיזה יום ר"ה, אם ביום א' הלא לא אד"ו ראש, ואם ביום ב' אז יש דין למטה דב"ד יושבין בב' וה' בשבת, ובזמן שיש דין למטה אין דין למעלה ור"ה יום הדין - וא"ת ביום ג' אזי יקשה מתי יה"כ דא"כ יהי' ביום ה', ואם יש דין למטה אין דין למעלה, וא"ת ביום ד' לא אד"ו ראש, וא"ת ביום ה' יש דין למטה, וא"ת ביום ו' לא אד"ו ראש, וא"ת בשבת, אז יקשה אימתי יה"כ ביום ב' ויש דין למטה, והשיב ה' לעולם ר"ה בגה"ז, וא"ת כשיש דין למטה אין דין למעלה, באמת אני ואתם נלך לב"ד של מטה ואז יהי' רק דין של מטה:
פסוק כט:
שם) בעשור לחדש תענו, בירושלמי בפ"א מחלה והובא בב"י סוס"י תרכ"ד, ומג"א סק"ז, הקשה למה לא תיקנו ב' ימים יו"כ מספק ותי' דהוי סכנה, וכ"כ בשאלתות פ' בא סי' מ"ו וע"ש בשאילת שלום אות נ"ג, וראיתי מקשים לטו"ז סי' תר"ד דא"א לומר שיהי' התענית ביום ט' דצ"ל התענית מערב עד ערב ותו לא כמ"ש בקרא, א"כ מה מקשה בירו', והתי' דהט"ז אמר דלא יכול להיות כוונת התורה שהתענית בט' וי' משום דמערב עד הערב כ' יום א', אבל ירו' הקשה דחכמים יתקנו להתענות ב' ימים מספק, דאין אנו יודעים איזהו יום העשירי, וכמ"ש שבעת ימים מצות תאכלו ומספק אנו אוכלים ח' ימים, וגם עתה דבקיאין בקביעא דירחא גזרו חז"ל משום גזירה, ואם כי מפורש בתורה יכלו חכמים לגזור משום סייג וגם כי זה אינו מקרא מפורש בתורה לענין שא"י לגזור, כי אדרבה בתורה כ' גם ועניתם את נפשותיכם בתשעה בחדש, א"כ כ' מערב ועד ערב, וכ' בתשעה, אז ניתן הדבר לחכמים שהם יבחרו איך הדבר, וזה לא נקרא מפורש בתורה לעניןשלא יוכלו לגזור, וכטו"ז יו"ד סי' קי"ז, ואו"ח סי' תקפ"ח וחו"מ סי' ב': ועל תי' ירו' משום סכנה קשה הא אפשר לאכול שלא כדרך אכילה ולא עבר על יו"כ, ויהי' ראי' מזה לשאג"א סי' ע"ד דביו"כ לכ"ע אסור שלכדה"נ ועשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קס"ו בירו' הנ"ל: וראיתי בשם הגה"ק מאסטראווצא ז"ל על תי' ירו' דהוי סכנה וספק פק"נ, דעכ"פ במלאכה ל"ה פק"נ, ומהראוי שיהי' אסור במלאכה ב' ימים מספק, וי"ל דבאמת כ' המפורשים דגם ביום א' סכנה להתענות, ורק כיון דרצון ה' להתענות תו לא הוי סכנה, דציווי התורה עשאו לדרך הטבע שלא יהי' סכנה, ובתוס' פסחים (מ"ו:) ד"ה רבה, הק' אי אמרי' הואיל בטלה כל מלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה, ותי' דחולה שיב"ס לא שכיח, וא"כ ממנ"פ דאם תאמר דלא יעשה מלאכה מספק שמא היום יו"כ, א"כ אתמול לא הי' יו"כ, א"כ על יום אתמול לא הי' הציווי להתענות ואעפ"כ התענו, א"כ שוב כולם בחזקת סכנה עומדים, ושוב מותר היום לעשות מלאכה דהא שכיח חולה שיב"ס, דהא כולם בחזקת סכנה הם ודפח"ח: ועל תי' הנ"ל דיכול לאכול שלכדה"נ להפו', דר' יוחנן רק אין לוקה קאמר בפסחים (כ"ד:) אבל איסור תורה גם שלכדה"נ א"כ א"ש, ורק נשאר קו' לרמב"ם דאף איסור תורה ליכא רק מדרבנן, ועי' משל"מ פ"ה ה"ח מיסוה"ת, אולם לשיטתי' דספקא דאו' מה"ת לקולא א"כ מה"ת בלא"ה ל"צ לעשות ב' ימים רק מדרבנן, ומדרבנן אין מועילין כלום דבדרבנן גם שלכדה"נ אסור, וכ"כ בכרו"פ סי' ק"י בסופו, שהק' לירושלמי דאין עושין ב' ימים מסכנה, לר"ל דח"ש מותר מה"ת עושין לאכול ח"ש ויקיים תענית דספיקא דיומא ואיסור ליכא בח"ש, ותי' ג"כ כנ"ל לרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא ומדרבנן גם ח"ש אסור, ע"ש, ועי' מג"א סי' תרנ"ה דאין דוחין דרבנן מפני דרבנן: ובתירץ הכרו"פ יש להעיר לפמ"ש המהרי"ט ופר"ח, דבב' חתיכות מודה הרמב"ם דספק מדאו' לחומרא (עי' מלא הרועים בזה בערך ספד"א) ה"נ חד יומא בודאי יו"כ הוא, ואל תשיבני דלא דמי לחתיכה מב' חתיכות בכריתות (י"ז:) דאיסור והיתר לפנינו בזמן אחד, אבל הכא אם היום יו"כ אז רק איסור ואם היום חול לפנינו רק היתר, אך כבר כ' המג"א סי' שמ"ב הא דבאיסור דרבנן לא גזרו בין, השמשות רק ביה"ש של ערב שבת. אבל ביה"ש של מוצאי שבת גזרינן דהוי איקבע איסורא ע"ש, והוא מתוס' כריתות (י"ז:) ד"ה מדסיפא, הרי דגם באופן זה מקרי איקבע איסורא, ועי' לח"מ פ"ח, ה"ב משגגות, דגם ביה"ש של ערב שבת מיקרי איקבע איסורא כיון דהוי בהכנסת שבת: והנה קשה מתענית (כ"ו.) דלא היו מתענים ביום ראשון שלא יצאו ממנוחה ותענוג ליגיעה ותענית וימותו, ובטור או"ח סי' תר"ד מצוה להרבות בסעודה בערב יו"כ כדי שיקל התענית של יו"כ, וערש"י ביצה (ט"ז), ולגמ' הנ"ל כל מה שאוכלים בט' יותר מקבלים כובד התענית ליום עשירי, (ולשון וימותו שם הפשט ויחלשו כמו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' ברכות (ס"ג.), דאילו מיתה ממש נעשה חפשי מתורה בנדה (ס"א:). וכן משמש מת יבמות (נ"ח:), ובתמיד (ל"ב.) מה יעשה האדם ויחיה ימית עצמו, כלומר ישפיל עצמו) ועל פי זה יובן בברכות (ל"ד:) מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד ותמוה, ולהנ"ל א"ש דלזה שהורגל בתענוגים חטאים, קשה לו ביותר לפרוש מהם, ועוד לסגף עצמו יותר מצדיקים אשר לא הרגישו שום חטא וכרש"י סוכה (נ"ב.) בשם חסיד, על מי שלא עבר עבירה מימיו, וע"כ נסיונם של בע"ת רב מאד: ולקושיא זו יש לחלק דבעיו"כ מצוה לאכול רק בבוקר כמ"ש במג"א סק"א, דפעם א' ביום סגי, ולא דמי לשבת דמצוה לאכול סעודה ג', והעיקר נראה דודאי אלו לא יאכלו ביום שלפני' ויתענה ביו"כ יהי' סכנה, וברוב אנשים הסעודה של אתמול מבריאו ומחזקת כח, וע"י כן לא תכבד התענית, ואף דלקצתם מזיק שינוי וסת לצאת מעונג לתענית, והוי כמו בכתובות (ק"י:) אין יכול לכופה להוציאה מנוה רעה ליפה מפני שנוה יפה בודק והוי שינוי וסת, אף דלרוב העולם יחשב כיתרון גדול מ"מ האשה תוכל לטעון לא בעינא, וכמו במתנה שזכות כגיטין (י"ד:) ומ"מ קיי"ל בחו"מ סי' קע"א ס"י כרשב"ג דיכול לומר שונא מתנות יחיה, (ורשב"ג לשיטתי' בכתובות) וה"נ לא קבעו תענית ביום א' דיש אנשים שמזיק להם שינוי וסת, אבל פשיטא שלרוב אנשים סעודה מיום שלפניו מקילה התענית, ובראב"עכאן עי' פרד"י בא (דף ס"ז.) מ"ש מזקיני הגאון מלאסק ז"ל, ומכל ענין עינוי של תענית עי' באריכות בס' תוספת ברכה, ושו"ת חבלים בנעימים ח"ג סי' ל"ד, וקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קע"ח, וילקט יוסף תרס"ב סי' י"א ומ"ז, ואהל מועד סי' ע"ג: בשו"ת בנין ציון סי' ל"ד נסתפק, כשאכל פעם א' ברשות כגון חולה שיב"ס, כשאוכל אח"כ שלא ברשות אי הוי בכרת, או כיון שלא יכול לקיים מצות תענו את נפשותיכם מערב עד ערב דכבר אכל, שוב אינו בכרת אם יאכל באותו יום, ובקובץ דרושים חוברת ה' סי' ל"ד הביא דודי הגאבד"ק לאסק ז"ל ראי' מיומא (ע"ב:) יה"כ אסור באכילה ופריך אסור ענוש כרת הוא כו', נימא דכל היום אסור אף אי שכח ואכל, ואינו בכרת על אכילה שני', ומדלא משני כן משמע דעל כל אכילות חייב כרת ע"ש אריכות, ובחוברת ז' סי' כ"ו הביא ראי' מכריתות (י"ח:) וא"א ידיעות מחלקות לחייב ב' חטאת כו' הרי דגם באכילה שני' חייב כרת, ויש לחלק בין אכל ברשות ולא נצטוה על מערב ועד ערב שוב ליכא כרת כשאכל אח"כ, אבל היכי שאכל גם בפעם הראשון שלא ברשות ונתחייב כרת שפיר מחייב על כל אכילה, וא"כ אין ראי' מכריתות, ועי' ברשב"א קידושין (כ"א:) מי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאירו עיניו ומשם ואילך באיסורא קאי עכ"ל, והביאו בלחם הפנים על קיצור ש"ע סי' קל"ג ע"ש, ובקובץ דרושת חוב' ט' סי' י"ב הביא המשנה יומא פ"ג הנ"ל בבולמוס עד שיאירו עיניו ומוכח דאח"כ אסור וכרשב"א הנ"ל, ודחה זאת דבמשנה מיירי בדברים טמאים, וי"ל דזה אסור אחר שיאירו עיניו, אבל בטהורים י"ל כבנין ציון ע"ש, אבל ברשב"א מפורש דאח"כ קאי באיסורא, וע"ע בזה בס' מנחת סולת על החינוך מהגאבד"ק דוקלא בשו"ת שם סי' ג' בזה, וע"ע בשד"ח הל' יה"כ סי' י"ג: ושם בקו"ד מדודי ז"ל, בפלוג' ב"י ומג"א בסי' קצ"ז אי השותה מים מצטרף לזימון, והביא הלכות קטנות ח"ב סי' רפ"ב דבשותה מים ביה"כ אינו חייב כרת דמים לאו מידי דמזין רק מוליך המזון למקום הנצרך, ורק איסור תורה גרידא יש, ומכל הפוסקים לא משמע כן, ועשו"ת חדות יעקב תנינא סי' ס"ט בזה. והביא מיומא פ"ו מ"ה הרי מזון והרי מים הרי דמים הוי שתי', ועי' בזה במנחת סלת על חינוך מצוה ל' ובקול סופר על משניות יומא שם, וע"ע בזה בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכ"ג, ומה שכתבתי בזה הרבה בפרד"י ח"ב (דף שפ"ו:) ובשו"ת חבלים בנעימים, ח"ב סי' כ"ט בזה:
פסוק כט:
שם) והגר הגר בתוככם, וה"ה בקדשים (י"ט ל"ד) הגר הגר אתכם, לשון הגר אתכם בא על מי שנתגייר מקרוב, ול' הגר בתוככם מורה שנתגייר זה ימים רבים, וכן לשון גר בישראל מורה שהוא "גר" מכבר:
פסוק ל:
כי ביום הזה, יכפר, ביומא פ"ג מ"ט כפר נא וכו' ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם, עי' משניות ווילנא בלקוטים שם (דף ז') שהק' למה הוצרך להזכיר שמו של מרע"ה דמי לא ידע זאת, וטפי הול"ל ככתוב בתורתיך, ורק דק' דהול"ל "אכפר" ולא יכפר, וגם לפני, ולא לפני ה', להכי. קאמר בתורת משה עבדך, שמשה הוא המדבר ברוח קדשו, יכפר עליכם ה' ע"ש עוד ועי' בינה לעתים דרוש י"א ובמס' כלים פי"ז מי"ד מה שנברא ביום א' טומאה, בשני אין בו טומאה, בג' יש, בד' וה' אין טומאה חוץ מכנף העוז, ועשו"ת מים חיים בקונ' אוצרות חיים דביה"כ כולו טהור כמ"ש כי ביום כו' לפני ה' תטהרו, ע"כ לא יחול יה"כ בימים שיש בהם טומאה, רק ביום ב' ד' ה' ז', ואף שביום ה' נברא כנף עוז, מ"מ הוא רק מדרבנן, ויה"כ שהוא דאורייתא יכול לחול בה: ובס' פני מבין כ' דבמשל"מ פ"ג ה"ט משגגות, והגהות מל"מ פ"א ה"ג מתשובה כ' דביה"כ אינו מכפר על חצי שיעור ע"ש, וצ"ע דהא על עבירות חמורות מכפר ועל ח"ש הקל אינו מכפר, ורק לענין ידיעות אי' בכריתות דאינו מצטרף, ויש ליישב בזה קו' תוס' ישנים יומא (פ"ה:) לרבי דיה"כ מכפר אף לאינם שבים א"כ איך נחרב בהמ"ק, ולהנ"ל א"ש דחטאו כמה פעמים באיסור ח"ש - ואפ"ל בדרך רמז כי ביום הזה יכפר עליכם "מכל" חטאתיכם דדרשו בריש פ' יה"כ מכל חלב ח"ש דכל הפירוש כל שהוא, לזה אמר מכל חטאתיכם דאף על ח"ש מכפר יה"כ לא כמל"מ, ועשו"ת מהר"ם שי"ק או"ח סי' שי"ז ושו"ת בית שערים או"ח סי' רצ"ג, ושו"ת פני מבין יו"ד סי' רפ"ט: וביומא (פ"ה:) אשריכם ישראל כו' ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, דבכתנות אור הק' הלא קיי"ל דנראה ונדחה וחוזר ונראה אינו נראה עוד איך מועיל תשובה, וי"ל דאם באותויום חוזר ונראה לא הוי דיחוי כמ"ש תוס' יומא (ס"ד.) ד"ה התם, ולגבי הקב"ה אלף שנה כיום אחד, וז"פ ותאמר שובו בני אדם, וכ"ת איך מועיל תשובה כנ"ל ומתרץ כי אלף שנה בעיניך כיום אתמול, ובאותו יום נראה, וז"ש אשריכם ישראל מי מטהר אתכם אביכם שבשמים, ודן אתכם לפי שמיה ולא לדין הארץ, ועמ"ש בפ' אמור (כ"ג כ"ד): ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קס"ח העיר מדוע לא תיקנו ברכה על התשובה דהוי מ"ע ע"ש, ובס' ברכת אהרן מאמר ש"ח כ' כיון שאין המצוה כולה ביד העושה וא"א לה להגמר רק אם הקב"ה מקבל התשובה, ועל מצוה שאין קיומה כולו ביד העושה אין מברכין, וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' י"ח והובא בתומים וקצה"ח ר"ס צ"ז דה"ט שאין מברכין על צדקה שא"א לעשות המצוה רק ע"י צירוף אדם אחר ע"ש, ובמח"כ אין דומה דשם דילמא לא ירצה לקבל הצדקה, אבל אם יעשה תשובה בכל לבו, בטח יקבל ה' תשובתו וכמ"ש אם ישוב מיד תקבלו (ועפרד"י משפטים דף רמ"ד. בזה הרבה), וע"ש די"ל דאין מברכין על מ"ע הבאה ע"י עבירה, ומטעם זה אין מברכין על לאו הניתק לעשה, כגון השבת רבית והשבת גזילה וכדומה שקיום המצוה בא ע"י עבירה, וכמ"ש הרשב"א שם ואבודרהם בברכות והמצות שער ג' וג"כ בתשובה י"ל כן, (ועי' בתוספות יוה"כ יומא פ"ו בהא דתשובה דוחה ל"ת, ותמהו מה רבותא והא תשובה מ"ע וכל מ"ע דוחה לל"ת, ורק רבותא אף שהדחי' באה ע"י פשיעה ואין עדל"ת כתוס' עירובין (ק'.) מ"מ בתשובה דוחה), וי"ל עוד דעיקר תשובה הוא בלב שמתחרט על חטאיו ומקבל שלא ישיב לכסלה עוד, ועי' קידושין (מ"ט:) ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, ועל דברים שבלב אין מברכין כב"י או"ח סי' תל"ב, דה"ט שתקנו לברך על בדיקת חמץ שהוא מדבריהם ולא תקנו לברך על הביטול שהוא מה"ת, משום דביטול הוא בלב ואין מברכין על דברים שבלב ע"ש:
פסוק ל:
לטהר אתכם, טהרה ג"כ צחצוחות, וכעצם השמים לטוהר (שמות כ"ד י'), השבת מטהרו (תהלים פ"ט מ"ה), ואמרה תורה כשה' יכפר על חטאים יהי' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ויהי' מהם מצות, דתשובה מאהבה זדונות נעשו זכיות, יומא (פ"ו.) וע' בהכתב והקבלה:
פסוק לא:
שבת שבתון היא לכם, אף דיו"כ קל משבת דבכרת ולא בסקילה, אבל כפל לשביתה מאכילה וממלאכה, וכאן כ' היא ביו"ד ובאמור (כ"ג ג') כ' הוא בוי"ו, וכ' רש"י יומא (פ"א:) ד"ה תשבתו דלשון מנוחה בל' זכר ונקבה, וי"ל דמרמז נמי אשבת, מה דאומרים בליל שבת ויניחו בה, וביום בו, ומלת לכם כאן ל' רבים לרמז תפלת מנחה שאומרים בם, ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י יתרו (קס"ז: ויקהל שנ"ח:) - ומצינו עוד בוישלח (ל"ג כ"ב) בלילה ההוא, ומקץ (מ"א י"א) בלילה אחד, ובפ' בא כמה פעמים בלילה הזה, וגם היא הלילה, ובאיוב (ג' ז') כמה פעמים הלילה יהי' גלמוד, רננה בו, כוכבי נשפו, יקו לאור, ובאסתר (ו' א') בלילה ההוא, ודניאל (ה' ל') בי' בלילה קטל בלשאצר, ובמשנה איזהו מקומן שני ימים ולילה אחד, וגם י"ל בלילה אומרים בה וביום בו, דשבת ארוסת ישראל ואומרים פעם בה ופעם בו לכבוד הארוס וארוסה, ובמנחה על שניהם - וכאן כ' הוא לכם, ובשבת כ' שבת לה' (יתרו כ' י', ואתחנן ה' י"ד) שעיקר יו"כ בשבילכם בשביל כפרה, וזה לכם, אבל שבת הוא אות לה':
פסוק לב:
ואשר ימלא רש"י אין לי משיח בשמה"מ מרובה בגדים מנין ת"ל ואשר ימלא, והם הכהנים מיאשיהו ואילך שנגנזה צליחות שמן המשתה, והפי' לדברי' כי כ"ג נבדל מהדיוט בב' דברים, א' שלובש ח' בגדים, ב' במשיחה, ויתרון הבגדים נקרא ריבוי בגדים, ובפ' צו בעת שנתמנה לכ"ג צריך ללבוש ז"י יום אחר יום, וכן משיחה ז"י - ובת"כ כאן מרבה דאפי' נתרבה או נמשח יום א' סגי, ומרש"י משמע שאי אפשר שיהי' ביחד משיח ומרובה בגדים, דקודם שנגנז שמן המשחה הי' כל כ"ג משוחים ואח"כ הי' כולם מרובי בגדים: רמב"ן הק' מהוריות (י"ג.) משיח ומרובה איזה קודם, משמע שהי' במציאות שיהי' בזמן א', וכן במכות (י"א:) במיתת כולן חוזר א' בא' מהם, משמע שמשכחת שיהי' בזמן א', והא שהי' מתקנים כהן אחר ליו"כ לא הי' מושחין אותו רק עובד בריבוי בגדים, ובאמת כבר הק' זה בתוס', נזיר (מ"ז.) ד"ה וכן, וכ' דמשכחת בזמן אחד כ"ג שנמשח ובתוך כך נגנז שה"מ, ואירע פסול במשיח ומינו אחר ריבוי בגדים ע"ש, משמע דזולת זה לא משכחת שיהי' ביחד, וכן אי' בתוס' שם בע"ב ד"ה מרובה, והראי' ממכות ע"ש בריטב"א מכות שעמד ג"כ בזה, וק' דמשכחתקודם יאשיהו, כגון שהלך משיח למקום אחר ונשבה שם שממנין אחר תחתי' ואין מושחין אותו דאין מושחין ב' כ"ג בדור אחד, ואם אירע פסול בשני זמנין אחר עד שיעבור פסולו, ואם חזר השני למקומו הוי השלישי כהן שעבר, ונמצא כל השלשה בזמן אחד ע"ש ובס' הדרוש ועיון הק' האיך משכחת ילך למקום אחר הא כ"ג לא הי' יוצא לעולם מירושלים וכרמב"ם פ"ה ה"ז מכלי מקדש, וצ"ל דהריטב"א לא ס"ל כן ובאמת לא כתבו הנו"כ מקור לרמב"ם - ועמנ"ח מ' קל"ו שכ' דהא דל"ה יוצא מירושלים מפאת שהקריב בכל יום קרבן מנחת חביתין, ולפמ"ש בסוכה (מ"ז.) ובתד"ה לינה, דכל המביא קרבן אפי' עצים הי' טעון לינה, וכ"כ הר"מ פ"ג הי"ד מבכורים, ועשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' קמ"ג אות ד' דלצורך גדול הי' יוצא, וכ"מ ביומא (ס"ט.) שמעון הצדיק הי' יוצא לקראת אלכסנדר מוקדון ע"ש, ועשו"ת אבני חפץ סי' ס"ט, ועפנ"י יומא (ה'.) וכל"ח כאן בת"כ ורמב"ן: וע"ע בחמדת ישראל ח"א דף ס' שהביא שו"ת רמ"ע מפאנו סי' ק"ב שאלה ו', דמשכח"ל ביחד משיח ומרובה בנתרבה ביה"כ שאין משיחתו בשה"מ דוחה שבת ויו"ט ע"ש, ותמוה דאיזה איסור תורה יש בזה, דנימא דאינו דוחה שבת ויו"ט, ואי שבות דמתקן גברא הא אין שבות במקדש, ובפרט דאין משיחה מעכב, ויוכל להיות כ"ג גם במרובה, וצ"ל שרמ"ע סובר כהחת"ס יו"ד סי' ה', דהא שכ' תוס' כ"ג מתמנה ומסתלק בפה רק בנתרבה בבגדים, אבל משיח א"י להסתלק מקדושתו לעולם, וא"כ עי"ז שמושחין הוי תיקון גברא והוי דאורייתא, ואינו דוחה שבת ויו"ט, ועי' תוס' ישינים יומא (י"ב.) ד"ה כמה דבבית הראשון הי' מושחין ביה"כ, ועי' יע"ד ח"ב דרשות אה"ו דרוש י"א פלוג' דתנאי אי כ"ג יכול להסתלק מדין כ"ג שעליו עש"ה, ועי' בלקוטי שפת אמת: ובס' פתחי שערים בשו"ת סי' מ"ו הביא ג"כ רמ"ע מפאנו דאסור למשוח בשבת, וכ' הטעם דגזרו כמו בהזאה, ובשעה"מ ה' שופר כ' בשם הר"ן אמאי גזרו בהזאה הא לא טרידי כמו תק"ש ולולב ומגילה עש"ה, ותירוצו ל"ש במשיחה, ומיהו קשה כיון דמה"ת אפשר למשחו א"כ מעכב המשיחה פעם א', וצ"ל כיון דמשיחה כהזאה משום מתקן או שמא יעבירנו הוי כמו דנגנז שה"מ, וכיוצא בזה אי' בביצה (כ'.) וע"ע ברמב"ן כאן בשיח יצחק דקמ"ג. בתוס' ד"ה נתערבה:
פסוק לב:
שם) בנו קודם עמ"ש הרבה בעניני בנו קודם בפרד"י תצוה (דף ש"א.):
פסוק לג:
בראב"ע עמם הלוים כי הם לא יקראו הכהנים רק כל כהן הוא לוי ואין כל לון כהן, בחולין (קל"א:) פלוגתא אי לוים מקרי עם, ועתו"ס שבועות (י"ד.) ד"ה כולן, ומ"ש א"ע דלוים לא איקרי כהנים זה אמת ועש"ך יו"ד סי' ס"א סקי"ב דנהי דהוי ספק אי לוים איקרי עם אבל פשיטא דלאו כהנים איקרי ע"ש, ועי' בס' עבודת הלוים על מס' שבועות:
פסוק לד:
לכפר באו"ח סי' תר"ד ס"ד בערב יו"כ יש לטבול, וברמ"א כ' רק פעם א', ובטו"ז סק"ה ג' פעמים, ובמחצת השקל בשם של"ה י"ד פעמים, וי"א ל"ט, ובס' הדוה"ע הק' מר"מ פ"א ה"ט ממקואות דהטובל פעמים ה"ז מגונה, וע"ש בכ"מ שנראה שטובל להקר, וי"ל דרק כשעלה ממקוה וחוזר וטובל, אבל כל שלא עלה והוא במים רשאי לטבול הרבה פעמים, ומזה יהי' ראי' לכ"מ פ"ו הט"ז מאבות הטומאה שאין נטהר אלא בעליותו ממים ולא בעודו בתוך המקוה ע"ש, ושפיר כל עוד שהוא במים נחשב כטבילה אחת אפי' כשטובל הרבה פעמים, ועמ"ש בזה בפ' מצורע (י"ד ח'): והנה שיעור מקוה מ' סאה תתק"ס לוגין שיעור ביטול בריה, עי' ירושלמי תרומות פ"ו ה"ה, והטעם דרביעית דם הוי דם הנפש, וד' מיני דמים הם בכריתות (כ"ב.), א"כ כל דם האדם לוג וצריך ביטול בתתק"ס לוגין, ועשו"ת חת"ס יו"ד סי' ר"ט רמז לשיעור טהרת מקוה ביחס לגופו של אדם שיתבטל חד בתרי ע"ש: