בקרבתם וגו'. מלת בקרבתם שם הפעל וה"א לקרבה אל המלאכה (ויקהל ל"ו) שבה תי"ו כמנהג ה"א הנקבה (ראב"ע), ובאמת ה"א במלת לקרבה היא נוספת וכן ה"א במלת לדבקה בו (עקב י"א כ"ב), ובנצבים (ל' כ'), וביהושע (כ"ב ה') היא נוספת, כמו שהעירו בעלי הלשון, אמנם לא אמרו טעם על תוספותם, ונ"ל למה שהעירותי (בוירא באוציאה נא, ובמקץ ושלחה, ובבשלח בתפול עליהם) על אות ה"א הנתלית בסוף הפעלים שהיא בא להורות על עשיית הפעולה בחפץ ורצון, ע"ש. ועתה ראיתי במכדרשב"י (ויגש דר"י) ואתה צויתה כתיב בה"א דמשמע דיוסף תבע להון, ע"ש. והוא מסכים מאד לכלל זה, שהה"א התלויה בסוף יורה על עשיית הפעולה בחפץ ורצון, ובמלת צויתה תבא הה"א להורות שהיתה הצווי מרצונו של יוסף שהוא מעצמו השתדל להשגת העגלות, דאל"כ דמצווי פרעה לבד שלח העגלות, לא היה בהם סימן ליעקב בעסק עגלה ערופה. ובתצוה (כ"ט ל"ה) כאשר צויתי אותכה והראוי אותך בלא ה"א, אמנם באה הה"א להורות על הצווי שהיתה מרצונו של משה ומאהבתו למשוח את אהרן אל הכהונה; והנה עצם דבקות ה' הוא דבקות הרצון בו באהבה לכן בכ"מ באה אות ה"א במלת לדבקה, וכן כל עסק מלאכת המשכן היה מרצון נפשם ובאהבה גמורה לכן תלה הה"א במלת לקרבה. והנה נדב ואביהוא מה שעשו לא היה רק מגודל השמחה והאהבה כמ"ש רבותינו בת"כ אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה שירדה משמים ותאכל את העולה אמרו נוסיף אהבה על אהבה (עמ"ש בשמיני ותאכל על המזבח), ולהיות שקרבתם בזה היה מצד אהבה, לכן בא במלת בקרבתם התי"ו שהיא במקום הה"א להורות על פעולה הנעשה ברצון ואהבה; ועמ"ש בפנחס בוראיתה אותה. ודע דלהמפרשים חסר נשוא הדבור במקרא זה, שאינו מבואר מה דבר אל משה, ול"נ שאמר. בקרבתם לפני ה' וימותו. הוא נשוא הדבור, וטעמו אחרי שמתו שני בני אהרן היה דבר ה' אל משה להודיעו סבת מיתתם, והוא בעבור שנתקרבו אל ה' לכן מתו, הבי"ת שבקרבתם היא לייחס הסבה הגורמת, כמו איש בחטאו יומת, ר"ל בעבור חטאו, כן בקרבתם בעבור קרבתם, והוי"ו בוימותו כטעם לכן, כמו כי אהבך ה"א וברכך (דברים י"ג) יען אהבך לכן ברכך, בתום לבבך עשית זאת ואחשוך, כן וימותו כמו לכן מתו; ומצאתי לרמ"א שפי' כן, והוסיף לאמר, שהודיע ית' למשה שלא יעלה על דעתו שמתו להיותם רעים וחטאים לה', אבל בשביל קרבתם להיותם קרובים אל ה' מתו, כי מדקדק הקב"ה עם חסידיו ויקדש בם, וכמאמר משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש; ואחרי שייחד דבור בפ"ע אל הודעה זו בא לענין האזהרה אל אהרן וייחד לזה מאמר בפ"ע. וראיתי במכדרשב"י דף ס' שאמר, משה הוה מהרהר מאן גרם לון טעותא דא והוה עציב. מה כתי' וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, ומה אמר לי' בקרבתם לפני ה' וימותו, ע"ש. מבואר כדברינו:
מבית לפרכת. חבר בעל הטעמים אל פני הפרכת לסוף המקרא ולא הפסיק הדבור באתנחתא בולא ימות, מפני שעיקר טעם שלא יבא הוא מפני גלוי שכינה והוא על הכפרת בין הכרובים לכן הושם האתנח במלת לפרכת (רל"ש):
בזאת יבא אהרן פירש"י ואף זו לא בכל עת כ"א ביה"כ כמו שמפורש בסוף הפרשה בחדש השביעי בעשור לחדש, אמנם במדרש רבה פכ"א (והובא בילקוט, וע"ש בזית רענן) איתא, אר"י ב"ס בכל שעה שהוא רוצה לכנוס יכנס רק שיכנס בסדר הזה, וכ"א ברבה ס"פ תצוה, אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדשי הקדשים, ע"ש. והא דכתי' בתצוה וכפר אהרן אחת בשנה ר"ל אחת בשנה מחוייב לכפר, ולזה שינתה התורה כאן וכתבה תחלה כל סדר העבודה, ובסוף אמרה בחדש השביעי וגו; ולרש"י הו"ל להתחיל בחדש השביעי, כמו שנהגה בכל הפרשיות, שכתבה תחלה באיזה יום ואח"כ מה שיקריבו, כמו באמור ובפנחס, אמנם לדברי המדרש שאהרן היה לו רשות לכנס באיזה יום מימות השנה אל בית קדשי הקדשים עם סדר העבודה האמורה בפרשה, שפיר לא התחילה התורה הפרשה בחדש השביעי וגו', דלאהרן נאמרה כל הפרשה, ולכן נכפל כמה פעמים בכל הפרשה שם אהרן, והוא יכול לכנוס בכל יום ויום. אמנם מפסוק כ"ט ואילך מתחיל ענין חדש, להודיע הנהגת כל כה"ג ביה"כ, לכן אמרה התורה שם וכפר הכהן אשר ימשח אותו והיתה זאת לכם וגו', ר"ל כל סדר העבודה הנאמר למעלה לאהרן על כל ימות השנה, יהיה לדורות לכל כה"ג ביה"כ לבד. והנה עפ"י הדברים האלה, מקרא ובא אהרן אל אהל מועד (לקמן פ' כ"ג) על מקומו הראוי הוא בא, דאף שאמרו רבותינו שאין זה מקומו של מקרא (ערש"י ורמב"ן) ר"ל לכל כה"ג ביה"כ לא היתה סדר עבודתו עד"ז, כיון דגמירי שצריך הכה"ג ה' טבילות וי' קדושין, ואם כסדר הכתוב לא משכחת אלא ג', אמנם המקרא בעצמו הנכתב בהנהגת אהרן בכל ימות השנה בכניסתו לפנים, מקומו הראוי שם דוקא לא במקום אחר, דבשאר ימות השנה באמת לא היה אלא ג' ובביאה זו גמר אהרן סדר עבודתו הפנימית בכל ימות השנה, דכל זה שנאמר אחר מקרא זה הן העבודות שבבגדי זהב שאינו נוהג אלא ביוה"כ. והנה בד"ז הא דאמרי' (ביומא כ"ג) אין לי אלא ביה"כ, בשאר ימות השנה מנין, ת"ל וכסה ענן הקטורת, שנתקשה במ"ל (בפ"א מכלי מקדש) הא בשאר ימות השנה אין מצוה במעלה עשן רק ביה"כ, יעו"ש. ולפי המבואר, כוונת התלמוד בשאר ימות השנה היינו בכניסת אהרן בכל ימות השנה חוץ מיה"כ. את הדברים האלה ראיתי בס' ח"א בשם הגר"א, והוא ענין נפלא ומיושבים בו סדר המקראות בפ' זו בדרך נכון, ולפנינו בפסוק ובא אהרן ידובר עוד מזה:
לעזאזל. רבותינו פירשוהו הר עז וקשה, מענין ואת אילי הארץ לקח, דרשוהו כמו עזז אל, אף על פי שיש זיי"ן בין אל"ף ללמ"ד. והרנ"ו יאמר שנכלל בו ג"כ ענין השנוי במשנתינו שלא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים ע"ד שמוזכר ביב"ע, כי תרגם על ושלח את השעיר במדבר, ופטיר גברא ית צפירא למדברא דצוק ויסק צפירא על טורא דבית חדורי וידחיניה רוח זיקא מן קדם ה' וימות, שכשדחפוהו לאחוריו רוח עזה יוצא מלפני ה' ומפרק עצמות השעיר ולא ישאר עצם אל עצם, והוא נכלל ג"כ במלת עזאזל, כי עזה תואר לרוח כמו ברוח קדים עזה כל הלילה ולפי שהה"א אינה נחה באמצע התיבה נתחלפה לאל"ף, ומלת זל היא תואר לרוח קשה מאד כעין ורוח זלעפות (תהלים י"א) והמלה מורכבת מן עזה וזל כלומר רוח עזה של זל שממנו יתפרק לחתיכות וימות מיד עכ"ד-. ול"נ שהמלה מורכבת מן עזה ומן זל, עזה על חוזק הדבר וגדלו כענין רוח קדים עזה, עזה כמות אהבה (העפטיג), ונתחלפה האל"ף בה"א, כי אין האל"ף נחה באמצע התיבה, ובא כאן להפלגת הדבר, כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף, הכוונה להפליג הדבר, כמו קראו לי מרא (רות א') להפליג המרירות, ויצא בחימא גדולה (דניאל י"א) להגדיל החימה, והיה לכם לזרא לגודל המיאוס (בהעלותך וכמש"ש, ע"ש). זל, הוא מענין כל מכבדיה הזילוה, ורבותינו שמשוה ע"ד המרובע, המזלזל בנט"י, מזלזלין בו, וטעם מלת. לעזאזל. לבזיון גדול וחזק (צור פאֶלליגען פעראכטונג), להתנהג בשעיר מנהג חרפה ובזיון, כי תחת עבודות נכבדות אשר הטועים בימי קדם היו נוהגים בו, אנחנו נוהגים בו דרך בזיון ומגונה במדבר בארץ גזרה מקום שאין בו הגעות תועלת מאומה; כי ענין שעיר המשתלח לפי דעת הפשוט הוא (כמ"ש רי"ע), למה שאמר הכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם אלא לה' לבד, וזה כי לפי שהיו הטועים אז מורגלים לזבוח זבחים אל השעירים להיות ממשלת השדים או להיות להם דרך עבודה האלהות כמעשה ארץ מצרים, והיו משוטטים דמיונותם בכמו אלה הענינים הנפסדים והמשחיתים בעם, והיה מהרצון האלהי כי ביום זה הגדול והנורא תעשה המצוה הזאת, אשר ענינה הוא לנהוג בזה השעיר מנהג הפקר ובזיון, בתת עליו כל עונות בנ"י ופשעיהם, ולשלח אותו אל הר עז וקשה ולהפיל אותו שם אל תחתית הר להפסד ונתוח, כדי לטעת בלבם שלא לעבוד אלהים זולתו ית', ולא עוד אלא שהוא דבר שנוי ומשוקץ ומטמא במגע, דכתי' והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה. ולפי שהענין הזה הוא למוד והישרה גדולה אל דעות האנשים ושכלם הדמיוני, הרואה במפלתו ובזיונו, ומתוך כך מסיחין דעתם ורצונם ממנו ומהדומה לו ומהנמשך אליו, אמרו עליו שהוא נושא כל עונותם אל ארץ גזרה, שכבר ישארו בזה בלי עון כלל, והוא מה שאמרו שאין כח לשטן לקטרג ביה"כ, ובמכילתא דרשב"י (תולדות ד' קל"ח) ביומי דכפורי לאקרבא ההוא שעיר וכו' בגין דאיהו חיויא בישא עקים רוחא חכים לאבאשא אסטי לעילא ואסטי לתתא וכו' דלא יהב דוכתא ליה לההוא חויא לסאבא מקדשא וכו' דלא יהב ליה שלטנותא כלל, (שם ד' קל"ט) בגין לתברא תוקפיה וחילי' וכו, ולא יכיל לשלטאה ואתכפיא ולא אסתאיב בי, ביתי', (שם קמ"ב) בגין לכפייא דרגי' דעשו דלא ישלוט עלי' דיעקב, (ובדף קע"ד ב') אי בר נש אזיל באורח קשוט ההוא יצה"ר איהו עבד לו דכתי' טוב נקלה ועבד לו וגו' כגוונא דא ישראל ביומי דכפורי דיהבי ליה שעיר ואתעסיקו בהדי' (מערערין בו, מענין שדה שיש לה עסיקין) עד דאתהדר עבד להו וכו', ובמכדרשב"י אמור (ד' ק"א ב') עזאזל אקרי מצולות ים, ומצולות ים אקרי מצולות זוהמא דכספא, עיין שם מ"ש מתלא אמרי' לזלזולי דבי מלכא; הנה להיות שהיוקר והחשיבות יגדיל את הפחיתות והבזיון הבא אחריו, שנופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לכן הכינו את שני השעירים שוים במראה ובקומה עד שאין הבדל בכל עניניהם, וכל אחד מהם ראוי לעלות לקרבן ה' כחברו, אם כן כשמתנהגים אחר כך באחד מהם דרך בזיון, יעשה בנפש רואיו רושם יותר גדול להתבזות מעשי התועבה כאלה, וכעין פסח מצרים שהוקדם לקיחתו לשחיטה ד' ימים, דאמרינן שם במכילתא שהיו ישראל שטופים במצרים בעבודה זרה ששקולה כנגד כל מצות שבתורה, ונאמר להם משכו ידיכם מעבודת אלילים והדבקו במצות, הנה נצטוו לנהוג דרך בזיון במה שהורגל בו התועבה, כמה שכתוב הטור (באורח חיים סימן ת"ל), ואמר רעי' מהימנא (בא ד' מ"א ב'), ועצם לא תשברו בו לאחזאה ביה קלנא, דהא גרמין הוו רמאן בשוקא ואתו כלבי והוו גררי להון, עיין שם. ככה בענין הזה ההתנהגות בדרך בזיונות בשעיר, אשר תסבב להנס הנפלא להתלבן האודם, יעשה רושם גדול בנפשם להתרחק מן הכעור ומן הדומה לו מעבודת אלילים שהוא יסוד התורה הכולל תחתיו כל פרטי אזהרות לא תעשה שבתורה (והנה דעת רבותינו שפירשו מלת עזאזל להר גבוה וצוק צריכה ביאור, כי איך נכלל בשם עזאזל מלת הר, ואף שבאמת נמצא הר לא רחוק מירושלים הנקרא בשם עזאזל (כעדות בעל כפתור ופרח), הדבר ברור שנקרא ההר בשם זה ע"ש המעשה שנעשה בו ביה"כ עפ"י התורה לא בהיפוך; וקרוב לומר אחר שמדרך המקראות לכנות את הדברים ע"ש הפעולה הנעשה בו, האליל יקרא תועבה (ולא תביא תועבה אל ביתך) ע"ש מעשה המתועב, ועל תרפים דלבן אמרו (במכדרשב"י ד' שע"ו) תרפים ע"א הוה ואמאי אקרי תרפים, בגין גנאי כמה דתנינין במקום התורף, וההר שנעשו עליו דברי תועבה המשחיתים את הנפש כינהו לגנאי הר המשחית (מ"ב כ"ג), וסתם עבודות תועבותיהם היו בימים קדמונים על ההרים ככתוב על ראשי ההרים יזבחו (הושע ד'), אלהיהם על ההרים רמים וגבוהים, ולגנאי קרא אותו במקום זה עזאזל (פעראכטונגספאָללער אָרט), לחוזק מעשה המתועב והמזולזל הנעשה בו מן הטועים; ויש להמפרשים דעת אחרת בענין שעיר המשתלח, עי' בדברי הרמב"ן רב"ח ומהרמ"א ושל"ה, והם בנוים על פרקי דר"א ומוזכר ג"כ במכדרשב"י וברעי' מהימנא פ' זו, ואין לתפוס דבריהם אלו כמשמעם וכפשטם, אבל הם מכלל דברי חכמים וחדותם, וכדאתמר עלה במכדרשב"י (פ' נח ד' ס"א) רזא דנא לא אתיהב רשו לגלאה בר לחסידי קדישין עליונין חכימין, וכ"כ במגיד מישרים למרי"ק רזא דמלתא לית חכימא בעלמא דינדע ליה ולא אפשר למיקם עליה אלא א"כ יתמסר מפה א"פ, ע"ש. לכן בחרנו בדרך הפשט לומר ששם עזאזל, פי' זלזול וגנות גדול ועז (פעראכטונגספאָלל), אם ע"ש המעשה הנעשה בשעיר לגנותו ולזלזולו, ואם ע"ש המקום המגונה והוא ההר שהיו רגילים בימי קדם בתועבותיהם המזולזלים:
לכפר עליה. להתודות עליו כדכתיב והתודה עליו (רש"י מרבותינו), השוה הכתוב לשון כפרה עם לשון והתודה, כי עיקר מובנם אחד כמ"ש למעלה (ויקרא ה'), בביאור מלת והתודה דעיקר פירושו השלכת ועזיבת החטא (זינדענענטפערנונג), ע"ש. וכן עיקר המכוון בלשון כפרה כמ"ש הר"ש ב"מ, וז"ל. אכפרה פניו אסיר כעסו, וכן כל לשון כפרה ענין הסרה, וכן כפר בריתכם את מות (ישעיה כ"ח), לא תוכלי כפרה (שם מ"ז), וכן כפרת העון, עכ"ד. וכ"כ רש"י שם בישעיה כל לשון כפרה העברה וסילוק הדבר, ע"ש. ועמ"ש ביום הכפורים:
יעמד חי. יעמד מן ההפעל, ומן הראוי יועמד בשור"ק (כ"כ המפרשים); ובאמת יש נפעל עובר ונפעל ממשיך, אמר ונעתר להם ורפאם (ישעיה י"ט), ואמר ונעתר להם כי בטחו בו, הנפעל של ונעתר הוא נפעל עובר ר"ל בלתי קיים ומושך להבא, והמובן בו שנתרצה באותו הפעם, ואפשר שעכשיו שוב אינו מרוצה, כי זה המין מן נפעל אינו מדבר על הזמן של עכשיו כ"א על הזמן ההוא גרידא שבו נתהוה ההתפעלות (ערבאֶטיג געוואָרדען), אמנם הנפעל של ונעתור הוא נפעל ממשיך והיינו שמעת שנפעל אל ההתרצות הוא עומד כן מאז ועד עתה בתכונת הרצוי בלי שנוי (ער ווארד ערבאֶטיג), וכמשקל ונהפוך הוא (אסתר ט') כלומר שהוא עומד כך עדיין אשר ישלטו עדיין בשונאיהם בימי אחשורוש כל עת שיתגרו בהם, ואין כן החדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה (שם) שהכוונה אותו הפעם כשנהפך החדש לשמחה דהיינו בשנה ההיא שהיו מזומנים ליהרג ונהפך הדבר שהיו הם הורגים את הורגיהם, וזה לא היה כ"א בשנה ראשונה לבד, וכאן יעמד חי ר"ל שיהיה נשאר כך בעמידה חיים עוד עכשיו ולא יעשה בו דבר (לעבעכדיג געשטעללט בלייבען), ואלו אמר יועמד חי בשור"ק בתולדת פועל, היה משמעו שיהיה מובא עכשיו בתכונת העמידה חי (געשטעללט ווערדען), וכן יחרם כל רכושו, משחת מאיש רעהו ודומיהם כולם על הפעל המתעכב הממשיך עוד עכשיו (רש"פ), וירא' דמדלא אמר קרא יועמד אלא יעמד אשר יורה על השארו בעמידה, מזה אמרו (יומא מ' ב') עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי עד שעת וודוי דברים ואם מת קודם צריך להביא אחר; ורש"י פי' שם דממלת חי שהוא מיותר למדו כן ע"ש. וקשה קצת דהא צריך ששלוחו לעזאזל הוא למיתה כדאמרי' בת"כ, וע"ש בקרבן אהרן. וראיתי להחכם יוסף פלעש (עי' בכ"ע) שהמציא כלל חדש להבדיל בבנין הפעל בין אם הה"א קמוצה או מקובצת, כשהיא קמוצה הוראת ההפעל פועל ופעול מעצמו, וכשהיא מנוקדת בקבוץ אז הוראתו רק פעול מאחר ולא מעצמו, המלח לא הֻמלחת והחתל לא חֻתלת, באים בקבוץ לפי שהוראתם פעל מאחר הוא, עליך הָשלכתי מרחם הה"א קמוצה כי הוראתו פעל עומד לא יוצאת, וענינו כעין שעושין הפעולה ולא מתקבל (אויף דיך פיעל איך), ור"ל מיום צאתי מרחם אמי מוטל אני עליך לכלכלני, ולפי מונח זה הבין לנו דברי רבא (מגילה י"ג) שאמר אשר הגלה שגלה מעצמו, וכתבו התוס' שם דרש כן מדלא כתיב הוגלה ע"ש, כי רק בקמ"ץ יתפרש ההפעל ג"כ פעול מעצמו זולת שיש לו ג"כ הוראות מזולתו, אבל בקבוץ לא יתפרש באופן אחר כ"א ע"י אחר, וז"ש כאן רש"י יעמד כאן כמו יועמד ע"י אחרים, ואמנם כאן בא בקמ"ץ בעבור אות הגרון שאחריה, עכ"ד. ומה יענה על הוקם המשכן (שמות מ') שאמרו עליו, ג"כ הוקם מאליו, אף שהוא בשורק תמורת הקבוץ, ערש"י (שם ל"ט ל"ג) על ויביאו את המשכן, ועי' בס' מבין חדות על הושב כספי מש"ש רד"ק, ועמ"ש מזה בשם הרוו"ה (שמות מ'):
הכפרת. פי' לשון מכסה שהיה מכסה לארון, ובתנחומא פ' ויקהל למה נקרא שמו כפורת שמכפרת על ישראל, ואמרו עוד ע"י כפורת אני מכפר לכם, א"כ הוראת כפורת תאומית, מכסה המכפרת (ענטזינדיגונגס דעקקעל):
העדות. התורה נקראת עדות שהיא לעדות ביני וביניכם שצויתי אתכם מצות הכתובות בה כפירש"י בתרומה, וי"א הלואות הם עדות הברית שבין הקב"ה לישראל ולכן נקראו עדות הברית, וע"ד הפשט נ"ל שהתורה בכלל והלוחות בפרט נקראו עדות ע"ש האזהרות וההתראות הכתובות בה (דיא ווארנונג), וכולל בין מצות עשה בין מצות ל"ת, כי גם על העשה שייך לשון אזהרה לשמור ולעשות, כמו ששייך שם מצוה גם על מצות לא תעשה, וכבר נתבאר פ' שופטים שעיקר הוראת שם עדות על האזהרה והתראה:
וכפר על הקודש. נ"ל כי מלת על כאן הוראתו על עסק וענין (אין בעטרעף) כמו על כל דבר פשע על שור, ועל השנות החלום, שבהזאת דם השעיר יסבב כפרה על כל הדברים הנוגעים בענין הקדש והן טומאת מקדש וקדשיו, וז"ש אחריו מטומאת בני ישראל:
לכל חטאתם. אלו אמר את כל חטאתם כמו בעונות ופשעי' הי' משמעותו דכך יהי' סדר הוודוי תחלה עונות ופשעים ואח"כ חטאים. כדעת ר"מ (יומא ל"ו ב') עכשיו שאמר לכל חטאתם, יורה שעל החטאים מתודה בראשונה, כי אות למ"ד ישמש על גבול הזמן שעבר כמלת אחר (נאך) כמו ויהי לשבעת הימים, אחר שבעת, לשבת אברם בארץ מצרים אחר שבת, לצאת ב"י מארץ מצרים. אחר צאת, כן לכל חטאתם אחר כל חטאתם, וטעמו יתודה על העונות והפשעים אחר חטאתם, וכרבנן דאמרי התם, אחר שהתודה על הזדונות והמרדים היאך יחזור ויתודה על השגגות, גם יש לפרש אות למ"ד כמלת אֶל (הינצו) כמו ואשה אל אחותה לא תקח, שיורה מלת אל תוספת דבר על דבר, שהאשה היא תוספת בנשואוי' על אחותה הנשואה מקודם, ככה העונות והפשעים יתוספו בוודוי על החטאים שהקדימם תחלה, ע"ש במהרש"א ח"א ודברי הרנ"ו בישוב אות למ"ד כאן רחוקים מן הפשוט:
ונתן וגו' ונשא. העונות והפשעים אינם נתפשים ביד לומר עליהם שיתנם על השעיר ושישא השעיר אותם, לכן יאמרו שהיא הבטחה מהש"י, שאם יעשה הכהן כסדר זה יהיו העונות נתונים על השעיר, ושישא אותם השעיר אל המדבר ולא יהיה למכשול לבית ישראל; ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש והוא. מצאנו לשון נתינה שהורה על נתינת רשות (געשטאטטען), כמו ולא נתנו אלהים להרע עמדי, לא נתתיך לנגוע אלי' דתרגומם לא שבקי' (ניכט צוגעבען), ומצאנוה גם לענין עזיבה ממש (פערלאססען), כמו (הושע ה') לא יתנו מעלליהם שפירש"י לא יעזבו דרכם הרעה, וכן נרדי נתן ריחו (עי' שבת פי"ח ב') ולא כתיב הסריח, וכן תיב"ע לא שבקין, ובמכדרשב"י (שמות ט"ז ב') נרדי נתן ריחו שבקו ריחיהון טב, גרמי לאסתלקא מנהון. וזה נהוג גם בלשון אשכנזי לומר על עזיבת עסק (אויפגעבען דאס געשעפט), וכבר כתב הרוו"ה בוירא כי כל לשון נתינה עיקר ענינו לשון הרמה, ושניהם נרדפים במקרא, כי מצאנו נתינה בקול גם הרמה בקול, וכל תרומת מתנם, ועיקר ענין שניהם לשון הפרשה וממנו לשון עזיבה ולשון הנחה, ולכן המפרש יוכל לתקן כולם ע"ד הלשון; וזה יהיה לשון נתינה גם כאן, כי אחרי שאמר שיסמוך ידיו על ראש השעיר ויתודה עליו (כלומר בעוד ידיו מונחות עליו) את העונות והפשעים והחטאים, חתם ואמר. ונתן אותם על ראש השעיר. כלומר בעוד ידיו מונחות על ראש השעיר יעזוב את החטאים (אויפגעבען) יסכים בלב שלם וברצון גמור לעזוב אותם (ער זאָלל זיא אויפ: געבען, פערלאססען), ובמאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם, לדעתי אין המכוון בו שהשעיר, יהיה הנושא והעונות תהיינה נשואות עליו, אבל פעל ונשא מוסב על איש עתי המוזכר לפניו, הוא יהיה הנושא את השעיר על שכמו בדרך הוליכו אותו אל המדבר, כמאמרם (יומא ס"ו) מרכיבו על כתיפו אפילו בשבת; ומאמר. את כל עונותם. הוא תואר לשעיר, דוגמת ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל (עקב ט') שקרא את העגל בשם סתמי חטאת (זינדענווערק) ע"ש שבו נעשה החטא, ככה קרא כאן את השעיר בשם עונותם (איהר זינדענשטיק) ע"י שנתודו עליו העונות, כמו פר חטאת ע"ש שמתודה עליו חטאתו, (ואפשר שמטעם זה לא אמר עונותיהם להורות על אחדים רבים מחולקים רק עונותם שם דבר בלשון יחיד מצד שהוא חבור אחד של אחדים המתאחדים בשעיר). והמכוון במקרא יהיה. איש עתי הוא ישא על כתיפו את השעיר שהוא עונותם, אל ארץ גזרה, כלומר השעיר אשר בו התודו עוונתם ישא האיש על כתיפו אל ארץ גזירה; וסמוכים לפירוש זה מלישנא דקרא, כי אם יובן לשון ונשא השעיר עליו, שהשעיר הוא הפועל הנושא העונות, יחסר לנו הפועל במאמר הבא אחריו שאמר ושלח השעיר במדבר, ולא הוזכר פועל השלוח, ולדברינו הנושא והמשלח שניהם פועל אחד להם והוא איש עתי (עי' רעיא מהימנא פינחס ד' רל"ב במש"ש), ועוד ונשא השעיר עליו כד רעותי' (ובד' רמ"ח) ואמאי היו שלחין ליה ביד איש עתי פגום וכו' וכשעיר דא אתפרש מכלא ונושא כל חובין דישראל עליו כד"א ונשא השעיר עליו את כל עונותם ועוד בתר דנטיל איהו; ואל יקשה בעיניך חסרון מלת את סימן הפעול שהיה ראוי ונשא את השעיר, כי יש דוגמים לזה הרבה, כמו מים תבעה אש (ישעיה ס"ד), אבנים שחקו מים (איוב י"ד), ובכוונה מכוונת החסירה התורה מלת את, להורות גם על כוונה שנייה שהשעיר יהיה הנושא, וכמאמרם (ת"כ ספ"ד), ונשא השעיר עליו, עליו הוא נושא ואין שאר שעירים עמו, כלומר השעיר לבד הוא נושא את כל העונות ואין שאר שעירים כשעירי ר"ח ורגלים יכפרו מה שיכפר שעיר המשלח; דוגמא לזה מאמר ורב יעבוד צעיר (תולדת), שחסר מלת את סימן הפעול להורות על כוונות מתחלפות, דלפעמים יעבוד הרב את הצעיר ולפעמים הצעיר את הרב. ויב"ע אמר בתרגומו ויפטר גברא ית צפירא למדברא, הוסיף מלת גברא, ולדברינו אין צורך אל התוספת:
ובא אהרן אאה"מ. בת"כ ובתלמוד יומא (ע"א), אמרו ובא אהרן אאה"מ למה הוא בא ? להוציא את הכף והמחתה, שכל הפ' כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה, כי גמירא לן הל"מ דחמש טבילות ועשרה קדושין טובל כה"ג ומקדש בו ביום, ואי אמרת כסדרן לא משכחת לה אלא ג' טבילות וששה קדושין, ע"כ. ולא יעלה על דעתך שרבותינו עוקרים את המקרא ממקומו ומושיבין אותו במקום אחר (כמו שנראה לכאורה מלשון רש"י שכתב שם בפירושו שמשבשין סדרא דקרא, וכן כאן כתב: שאין זה מקומו של מקרא זה ע"ש), כי חלילה לנו להפך את דברי אלהים חיים, אבל ילמדונו בזה לפרש לשון המקרא בדרך שיובן ממנו המאוחר למוקדם והמוקדם למאוחר וזה. אם נפרש הפעלים הבאים במקרא שלאח"ז ורחץ, ולבש, ויצא, ועשה, וכפר, כל הפעלים האלה אם נפרש כפעלים צוויים, כדין אות וי"ו המחובר לעבר שמהפכו לעתיד, א"כ יהיה מעשה עולתו ועולת העם הבאים במקרא שאח"ז מאוחר למקרא שלפניו, ותהי' פשיטת בגדי הבד להניח שם ולגנזם קדם אליו, כיון שאין צורך בהם עוד, ובמה יכנס אח"כ לפני ולפנים ולהוציא את הכף והמחתה, ויחסרו לן טבילות וקדושין, אבל למדונו רבותינו בזה לפרש כל הפעלים במקרא שלאח"ז לעבר המוקדם, והוי"ו אינו להפך אלא כוי"ו החבור, כמו אתה קצפת ונחטא (ישעיה ס"ד) שפי' שם הר"ש ב"מ הוי"ו מורה על זמן שכבר עבר קודם הפעל אשר לפניו, ר"ל וכבר חטאנו, וכן וירם תולעים ויבאש ר"ל וכבר באש, וכן ויבקעו המים כבר נבקעו כי הרוח שם את הים לחרבה אחר שנבקעו המים, וכן גבר ימות ויחלש (איוב י"ד) פי' כבר חלש כי קודם שימות יחלש ויחלה, וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת (שמיני ט') פי' הראב"ע וירד כבר ירד מעשות כי לאחר שירד מעשות הקרבנות נשא ידיו אל העם ויברכם, ככה נפרש כל הפעלים במקרא שלאח"ז, אחר שרחץ ולבש, אחר שיצא ועשה את עולתו, אחר שכיפר בעדו, ויהיה טעם ובא אהרן אאה"מ ופשט וגו' והניחם שם אחר שרחץ וכפר וגו' (אהרן קאממע וכו' נאכדעם ער זיך געבאדעט), כי אחר הקרבתו אילו ואיל העם בא להוציא את הכף והמחתה, ובזה יתקיימו חמש טבילות ועשרה קדושין דגמירא לן, אמנם אימורי פר ושעיר המדובר מהם (פ' כ"ה), ואת חלב החטאת יקטיר, שאמר יקטיר בלשון עתיד, באמת היו קרבים אחר הוצאת כף ומחתה, ומפשטות לשון המקרא מוכיח כדעת התוס' והרא"ש שלא הוקדם להוצאת כף ומחתה רק הקרבת אילו ואיל העם, וחולקים על רש"י שמקדימין לפניו גם עבודות אחרות, וכמ"ש גם כאן בפירושו לסדר המקראות לפי העבודות כך הוא, ושלח את השעיר, ורחץ, ויצא, ואת חלב וכל הפרשה עד ואח"כ יבוא אל המחנה ואח"כ בא אהרן, ע"ש, והאמת יורה דרכו. (ולפי"ז מה שדרשו רבותינו ממלת והניחם שם על גניזת ובגדים, היא דרשה צדדית לא לבאר לשון המקרא, כי לפי עיקר המכוון בקרא מלת והניחם שם, הי' אשר הניחם שם ומוסב על כף ומחתה), ולפי הכלל שהדרשה תדרוש ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, י"ל דגם רבותינו יודו דעיקר המכוון במקרא זה כפשטי', והוא שיבא כה"ג למקום המיוחד לפשוט את בגדי הבד לגנזם שם ולטבול ולקדש וללבוש את בגדי הזהב, כמו שאמר אחריו ורחץ ללבש ועשה וגו' והמקום המיוחד אל פשיטת בגדי לבן וגניזתם שם, הי' בעזרת ישראל, ומסתמא וקרוב ללשכת הפרוה אשר על גגה היתה בית הטבילה לכה"ג ביוה"כ, והיא היתה קדש ונתקדשה בקדושת העזרה כמ"ש התו' (יומא ל"א) ד"ה או דלמא (ערמב"ם הלכות בית הבחירה ספ"ה) וכבר מצאנו שמהדביר ולהיכל ולהלן עד החיל נקרא פתח אוה"מ או חצר אוה"ה (ערש"י שמות כ"ט ל"ב), וכבר קרא את העזרה בשם קדש הקדשים, כמו בקדש הקדשים תאכלנו (קרח י"ח יו"ד), ואחרי שלמדונו רבותינו שאחר שהגיע השעיר למדבר יצא כה"ג לקרות בתורה בעזרת נשים, הנה על יציאתו מעזרת נשים ליכנס למקום המיוחד שבעזרת ישראל אל הפשיטה והרחיצה אמר קרא. ובא אהרן אאה"מ ופשט ורחץ וגו'. (ומ"ש התוס' (יומא ל"ב ד"ה ואי) למה נאמר ובא אהרן וגו' א"כ לימא, משום דכתיב ובא אהרן, ש"מ שלא על הסדר נאמר, ע"ש אינו מובן כלל), ואל יקשה לנו א"כ יחסר לנו קדוש וטבילה ללבישת בגדי לבן להוצאת כף ומחתה, כי באמת דבגדי לבן להוצאת כף ומחתה אם כה"ג אין רוצה ליקח מן הצבור הרשות בידו לעשותם משלו, כמ"ש הרא"ש בסדר עבודת יה"כ, והוא מגמ' דיומא (ל"ה ע"ב) דאמרי' שם אחר שכלתה שם עבודת צבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד, ופירש"י עבודת יחיד היא הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה לצבור אלא שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד, ע"ש, וכיון שאינה אלא עבודת יחיד ואינו צריך דוקא בבגדי לבן שלבש מקדם לעבודת פנים, לכן לא הזכירה קרא, ומדוייק היטב לשון המקרא. ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש, כי רק על בגדי הבד שעבד בהם עבודות צבור והיו צריכים דוקא להיות משל צבור, על אלה הקפיד קרא להניחם ולגנזם שם בקדש, אמנם לבישת בגדי לבן להוצאת כף ומחתה שאינה אלא עבודת יחיד, והיה ברשות כה"ג לעשותם משלו, מזה לא דברה התורה כלל, והשאירה לנו ע"פ, במה דגמירא לן הל"מ דצריכים ה' טבילות ועשרה קדושין. ונרויח בזה להבין דברי רבותינו אשר בהשקפה ראשונה הם תמוהים מאד, כי בת"כ רפ"ו אמרו. ובא אהרן אאה"מ, כל הפרשה כולה אמורה על הסדר חוץ מפסוק זה, ושם בת"כ ספ"ח איתא להפך כי אמרו שם מנין שכל הפרשה אמורה על הסדר ת"ל ויעש כל אשר צוה ה' א"מ והם סותרים זא"ז; אמנם לפי המבואר שיש במקרא ובא אהרן אאה"מ שתי כוונות, לפי הדרש ולפי הפשט, דבריהם מיושבים, כי לפי הדרש דקרא. ובא אהרן אאה"מ. מהוצאת כף ומחתה ידבר, ע"כ שלא על הסדר אמור, לחסרון הקדושין והטבילות, אבל לפי הפשט שאין המקרא מדבר אלא מפשיטת בגדי לבן שהם משל צבור דוקא ומגניזתם שם, אמנם לכניסתו לפנים להוצאת כף ומחתה שיכול להיות מבגדי לבן משל עצמו אינו רק ע"פ הל"מ, א"כ גם מקרא זה אינו יוצא משאר סדורי המקראות. ולדעת הגר"א שהזכרתי בריש הפרשה שלאהרן בעצמו היה רשות ליכנס לפנים בכל יום ויום, ובכל ימות השנה היתה גמר עבודתו בביאתו אאה"מ, וקרא ובא אהרן אאה"מ במקומו הראוי לעבודתו, שבכל ימות השנה, יעו"ש דבריו המאירות את העינים, גם בזה דברי הת"כ מיושבים על פשוטם, דקרא ויעש כאשר צוה ה' א"מ לא ביוה"כ איירי (דלא כמ"ש רש"י שם), אלא בכל ימות השנה חוץ מיה"כ, ובזה שפיר אמרו שעשה אהרן כסדר המוזכר בתורה; ויתכן שעל כוונה זו אמרו שם בת"כ שלא היה לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמקיים גזירת מלך, להורות שאף בביאת רשות דהיינו בשאר ימות השנה ג"כ לא התלבש בבגדים לשם פני' חצונית:
האזרח. מאן דאיהו משרשא וגזעא דישראל (מכדרשב"י אמור ק"ג):
והגר. זה גר צדק, ובמכדרשב"י (יתרו ד' ע'), גר אע"ג דאתדבק באתר דא עלאה קדישא כיון דשביק עמיה ואבהתוי גר אקרי כמאן דשוי מדוריה באתר דלא ידע מקדמת דנא:
והגר הגר. כל לשון גר הוא אדם שלא נולד באותה מדינה אלא בא מארץ אחרת לגור שם (רש"י במשפטים), ולרד"ק גר מנחי ע"ו שרשו גור וענינו שהוא גר אתנו, פעמים הוא עכומ"ז וקיבל עליו שלא לעבוד אלילים, ויש שנתגייר והתייהד, והוא שהזהירתנו התורה על ענין המצות, והראב"ע (פ' לך לך) אמר האיש שיש לו משפחה הוא כסעיף הדבוק בשרש, לכן נקרא אזרח כטעם אזרח רענן, וטעם גר כמו גרגיר שנכרת משרש מקום גדילתו, ולרנ"ו שרשו גרר מן הכפולים מלשון חכמים גורר אדם מטה, גרר אבתרייהו, וכן מגררות במגרה (מ"א ז'), כי כלי המגרה נמשך מצד לצד, וכן הגר מתגורר מפה לפה, ויש ג' מיני גרים, הא' שגר בעיר איזה ימים והולך לו, והב' שהתיישב בעיר ונוהג במנהגיו הראשונים וזהו גר תושב, והג' שהתיישב וקבל עליו תורה ומצוה והיה כאחד מאזרח הארץ וזהו גר צדק, ועליו נאמר והגר הגר בתוככם, להבדילו מן הגר המתגורר על איזה ימים ומגר תושב, וכן נהגה בכל המקומות כמו וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה' (שמות י"ב), תורה אחת יהיה לכם ולהגר הגר בתוככם (שם מ"ח), עכ"ד. ונראין דבריו ממש (משפטים כ"ג) וינפש בן אמתך והגר, שאינו אלא גר תושב ע"ש רש"י ובמכילתא, אף שיש לעורר ע"ז ממקומות אחרות, ולפי"ז אין לפרש הגר אתכם לשון דירה לבד כ"א לשון התחברות שהתחבר אתכם להיות שוה כמותכם בקבלת הדת, כי שרש גור יורה ג"כ על אסיפת הנפזרים וחבורם יחד כענין יגורו עלי עזים (תהלים נ"ט), ולשון אסיפה ישמש גם בדבר אחד המתאסף ומתחבר אל איזה מקום, כמו ואספתו אל תוך ביתך, אף שאינו אלא בהמה אחת כשיתחבר ממקום ההפקר למקום המשומר יאמר עליו לשון אסיפה, וכן ואין איש מאסף אותו הביתה, וכבר ישמש המקרא אל הגירות וההתיהדות לשון התחברות, ונלוה הגר אליהם ונספח. ונ"ל עוד בטעם מלת גר על הנכנס בעדת ישראל, כי כל עובד את ה' הוא תמיד במלחמה פנימית, כי תאוות נפש הבהמית משתוקקות תמיד למלא תאותם בבעילות ומאכלות אסורות וכדומה, ומצד נפש המשכלת הרוחנית יתגבר עליהם עפ"י התורה וכובש אותם בל יפרצו לעשות כחפצם, לכן מתוארים הצדיקים בשם גבורים, ה' עמך גבור החיל (שופטים ו') ולנעמי מודע איש גבור חיל (רות ב') וברבותינו איזהו גבור הכובש את יצרו, ואם הישראלי שלא טעם מעולם טעמי דאיסורי, בהשמרו מלטעום אותם נקרא גבור ואיש מלחמה, מכש"כ הנכרי שמנעוריו טעם טעמי כל האיסורים בהיתר, כי לא הוזהר עליהם, אם זה יסכים בדעתו לקבל עליו דת הישראלי ומתייהד, כמה מתגברת בנפשו המלחמה הפנימית. כי בכל רגע יגורו בו מלחמות התאות החומריות בהשתוקקות ללכת אחרי שרירות לבבם כפי הרגלו מנעוריו עד היום הזה, הנה ראוי לקרותו גבור ואיש מלחמה, וזהו בעצמו שם גר, ענין חרחור ריב ומדון שמתחדש בנפשו כל רגע. (זיך זעלבסט בעקאֶפפענדער), גר מלשון כל היום יגורו מלחמת, והתגר בו מלחמה, שומרי תורה יתגרו בם. ומזה גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך (תהלים קי"ט) בי"ת בארץ היא בי"ת הסבה הגורמת, כמו איש בחטאו ימות, בסבת חטאו, בסבת ארץ, והוא העולם הגשמי אשר בו תמיד לעינינו דברים המעוררים אל התאות החומריות, ומסבתם יתחדש בנפש האדם ריב ומדון וצריכה שמירה יתרה לעמוד בקשרי המלחמה הנפשית לבלי היות מנוצח מהם, וזהו גר אנכי בארץ. לכן אתפלל להושיעני בל יתעלם מנגד עיני חיוב מצותיך, ובזה אתחזק לכבוש ולהלחם בכל כחי:
ביום הזה יכפר עליכם. מלת יכפר מוסב על מה שאמר תענו את נפשותיכם, וטעמו ענוי הנפש ביום זה הוא הכנה לכפר עליכם, ובזה אין צורך להוסיף על המקרא מי הוא אשר יכפר אם ה' או הכהן העובד:
תטהרו. צריכים אתם לטהר עצמיכם מכל חטאתיכם קודם, והוא ע"י התשובה והודוי ואז יכופר לכם, וכתיב"ע ואתון קדם ה' תודון סורחנותכון ותידכון. וז"ש ר"ע סוף יומא דף פ"ה אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין כו' (ועי' שם במהרש"א וברי"ף בחדושי אגדות, וכן לראב"ע דמתני' שם פירוש מלת תטהרו כן כמ"ש בקרבן אהרן בפי' לת"כ כאן). לכן ממקרא זה אנו למדין, שעצמו של יוה"כ אינו מכפר אלא לשבים (ערמב"ם ה' תשובה פ"א ה"ג), עמ"ש במצורע בואחר תטהר:
יכפר עליכם לטהר. הוסיף לשון טהרה אחר כפרה, יורה שיש בתשובה הכח להפוך הזדונות כזכיות, כי יש בלשון טהרה שתי כוונות, האחת הסרת הלכלוך והפסולת, כמו זהב טהור, מטהר כסף, שענינם מזוקק מן הסיג שהוסר ממנו הפסולת, והשנית זריחת זהר ובהירות (גלאנץ) כמו עצם השמים לטהר. השבת מטהרו (תהלים פ"ט) שפירושם זהרורית צחצוח ובהירות, ומשתי טהרות אלה דבר הכתוב, אמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, אם אתם תשתדלו להטהר ולהסיר מכם כל סיג החטאים וחלאת הפשעים אז ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, כלומר וכפר ויקנח חטאתיכם ויסיר לכלוכם, ועוד יוסיף שהמלוכלך בעצמו יתהפך להיות מצוחצח לאור זהיר ובהירות שהזדון עצמו יתהפך לזכות:
