פסוק א:פירש״י ז״ל וידבר וכו׳ מה תלמוד לומר וכו׳. פירוש מעיקרא מרגיש רש״י אמאי כתיב ב׳ דבורים חד וידבר ה׳ אל משה אחרי מות וכו׳ ואחר כך חזר וכתב ויאמר ה׳ וכו׳ ושוב מקשה רש״י בלשון הכתוב מה תלמוד לומר אחרי וכו׳ דמאי נ״מ בהודעה זו להודיע שהדיבור הזה היה אחר מיתת בני אהרן ורצה לתרץ כל זה באגדת ראב״ע. ולעמוד על כוונת הברייתא צריך לדעת דהתנא נמי מרגיש אלו השתי קושיות. ועוד אחרת והיא שהכתוב נרא׳ בו סתירה בדבריו והיינו דמדכתיב אחרי מות וכו׳ נראה שהדיבור הזה היה אחר מיתת בני אהרן ומדכתיב כי בענן אראה משמע דקודם לכן נאמר דהכי איתא נמי בש״ס דיומא דף נ״ג בענין המעלה עשן תניא ר״א אומר וכסה ענן וכו׳ ולא ימות עונש כי בענן אראה אזהרה יכול יהיו שניהם אמורים קודם מיתת בני אהרן תלמוד לומר אחרי מות וכו׳ יכול יהיו שניהם אמורים אחר מיתתם תלמוד לומר כי בענן אראה ועדיין לא נראה (ופירש״י אראה משמע לעתיד אלמא כשנאמר מקרא זה עדיין לא נראה אי לאחר מיתתם כבר נראה בו ביום) הא כיצד אזהרה קודם מיתה ועונש לאחר מיתה ע״כ ומעתה ה״נ נראה דקא דייק ראב״ע לענין ביאת המקדש ואל יבא בכל עת וכו׳ אזהרה לא ימות עונש יכול שניהם אמורים קודם מיתתם תלמוד לומר אחרי מות יכול שניהם לאחר מיתה תלמוד לומר כי בענן אראה הא כיצד אזהרה קודם מיתה ועונש אחר מיתה ולפי״ז א״ש דלאשמעינן הך מלתא כתיבי בקרא ב׳ דבורים וידבר ויאמר להודיע דתרתי הוי חד מקמי מיתתם וחד בתר הכי ואם תקשי מאחר שכבר נאמרה פרשה זו למשה תחלה מ״ט נשנית ומשני לפי שעכשיו נולד זה המאורע של מיתת בני אהרן בגלל הדבר הזה ולכך נתוסף דבור שני להוסיף העונש ולא ימות כדרך שמתו בניו שעי״כ יזדרז יותר להשמר מלבוא והוא המשל שהביא מהב׳ רופאים שהשני זרזו יותר והב׳ רופאים הם רמז לשני הדבורים. ונמצא פירושא דקרא לדעת ראב״ע עזה״ד וידבר ה׳ אל משה אחרי מות וכו׳ כלומר חזר ודבר לו להוסיף על האמירה הראשונה שהלא מראש ויאמר ה׳ אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וכו׳ בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון כי בענן אראה וכו׳ הוסיף לו עכשיו ולא ימות זו נלע״ד כוונת התנא יותר ממה שנדחקו בפירושה הרא״ם והרב ק״א ע״ע. ואכתי פש גבן לברורי אמאי מייתי ראב״ע במשל שלו שני דברים אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. ונלע״ד משום דבהך פרושתא פליגי בת״כ ר״י הגלילי אומר על הקריבה דבקה״ק מתו ולא על ההקרב׳ ר״ע אומר וכו׳ ראב״ע אומר כדי קריבה לעצמה וכדי הקרבה לעצמה ע״כ כלומר דס״ל שעל שניהם מתו ומה שלא נכתבו במקום א׳ לומר שכל א׳ היה כדי לעצמו לחייבם וענין איסורים בהקרבה נראה דסבר ראב״ע כמ״ד שתויי יין הקריבו וע״ז הביא המשל אל תאכל צונן רמז לשתיית יין ואל תשכב בטחב רמז לכניסה בכל עת במקום האסור ליכנס וס״ל לראב״ע דפ׳ שתויי יין נמי נאמרה למשה בסיני עם כל התורה קודם מיתת בני אהרן אלא שלא נאמר לו אלא האזהרה ואחר מיתתם נתוסף העונש דכתיב בפ׳ שמיני יין ושכר אל תשת וכו׳ ולא תמותו ודמיא לדהכא. ומה שלא נכתב שם ב׳ דברות כמו הכא דלא דמי דהכא הב׳ דברות היו למשה אבל התם הדיבור הראשון היה למשה והב׳ אל אהרן בשכר שתיקתו כדכתיב וידבר ה׳ אל אהרן וכו׳ ואל תקשה על מה שפירשתי לעיל בכוונת הברייתא בתיבת כי בענן אראה דמשמע לעתיד וכו׳ ממה שרש״י גופיה פי׳ אחר כך בענין אחר כי תמיד אני נראה וכו׳ דבהא מלתא לא רצה רש״י למשכוני נפשיה בהכי לפי שאינו קרוב לפשט. ועפ״י דרכנו יובן ג״כ מאי דמסיים אח״כ רש״י ויאמר וכו׳ דבר וכו׳ שלא ימות כדרך וכו׳ שכל זה נראה כפל הענין אלא הוא סוף פירושו דלעיל וכיוון להמתיק ל׳ הכתוב ולהודיע שזה בלבד הוא מה שנתחדש לו עכשיו בדיבור זה ולא ימות:
פסוק ג:בזאת גי׳ כו׳. דק״ל דהול״ל באלו ולכך הוכרח לתרץ באגדה זו דאיתא בויקרא רבה וז״ל הכתוב מבשרו שהוא חי ת״י שנים וכי תעלה על דעתך שאהרן חי ת״י שנים אלא מקדש ראשון ע״י ששימשו בו באמונה שמשו בו ח׳ כהנים הוא ובנו ובן בנו מקדש שני פ׳ וכו׳ ע״כ וכלומר שכל אותן השנים חשוב כאלו אהרן קיים שכלם חשובים תלמידיו של אהרן וע״ד מ״ש גבי משה ויהושע:
פסוק ג:בזאת וכו׳ ואף זו וכו׳ כמו שמפורש וכו׳. כבר פי׳ זה רש״י לעיל בענן הקטורת ביוה״כ ועוד דכבר ידוע שכל הפרשה מיירי ביום הכפורים ואפשר לומר שכוונת רש״י בכאן להסביר קצת פנים למלת בזאת עפ״י פשוטו ומפ׳ דבזאת קאי על העת שהזכיר למעלה ואל יבא בכל עת וה״ק ואל יבא בכל עת רק בזאת העת המפורש׳ למטה בסוף הפ׳ והיתה זאת לכם וכו׳ בחדש השביעי וכו׳ וכשיבא בזאת העת יבא בפר בן בקר וכו׳:
פסוק ד:כתנת וכו׳ בד׳ ככהן הדיוט וכלן של בוץ. לא סגי ליה למימר בד׳ ככ״ה לפי שבד׳ של כ״ה היה האבנט של כלאים צמר ופשתים ברם הכא כולם של בוץ:
פסוק ד:ורחץ וכו׳ אותו היום וכו׳. דע״כ אין טבילה זו שחרית בבאו למקדש לעבוד כדתנן אין אדם נכנס לעזרה לעבודה עד שיטבול דהא ודאי העבודה הראשונה הוא תמיד של שחר והוא נעשה בבגדי זהב והיכי כתיב הכא בבגדי לבן ורחץ במים ולבשם א״ו אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו:
פסוק ו:את פר וכו׳ שמשלו הוא בא ולא משל צבור. לכאורה לישנא יתירה הוא דהוה סגי לומר שמשלו הוא בא ואמאי אצטריך למימר תו ולא משל צבור אבל לכי תידוק שפיר דייק רבינו וקמ״ל דהך משלו דילפינן מהך קרא אינו אלא למעט של צבור. ומיהו אכתי הוא אפשר למשמע שיהיה משל כהנים דשפיר קרינן ביה אשר לו הואיל וכולם קרויים ביתו כדלקמן ומש״ה אצטריך קרא אחרינא לקמי והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו לו׳ משלו דוקא ולא דכהנים וכדאיתא בת״כ. ואין להקשות דהאיך מתכפרין בו כל הכהנים כיון שאין להם חלק בו דכבר תירצו בגמרא שאני בי גזא דאהרן דאפקריה רחמנא לגבי אחיו הכהנים כדי שיתכפרו בו ואפשר דמש״ה הזכירם כלם בל׳ ביתו לומר דכדידיה דמי לענין כפרה זו ומאי דהדר וכתב למטה ושחט את פר החטאת אשר לו היינו לעכב כדתניא נמי בת״כ:
פסוק ח:ונתן וכו׳ מעמיד וכו׳. דיוקו דרש״י דמדכתיב גורלות משמע תרווייהו בהדי הדדי ומדכתיב בתר הכי גורל אח׳ וגורל א׳ משמע הא באפי נפשיה והא באפי נפשיה ולכך תי׳ דהא דכתיב ונתן וכו׳ גורלות דמשום דבנתינה תרווייהו אהדדי שנותן שניהם כאחד והא דכתיב גורל א׳ וגורל א׳ היינו להודיע דהגרלה הויא בשתי ידיו א׳ בימין וא׳ בשמאל:
פסוק יא:וכפר וכו׳ וכל כפרתן וכו׳. הוצרך לכתוב זה כאן להכריח מה שפירש דוידוי הזה היה על כל הכהנים מנ״ל דדילמא הכא נמי ביתו דוקא וכי תימא הא כבר התודה עליהם למעלה ניחא דהתם על הקלות והכא על החמורות ומשני דהא ליכא למימר שהרי כל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו דאילו על כל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות עשה ול״ת כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר על הכהנים כשם שמכפר על ישראל וכרבנן דמתני׳ דספ״ק דשבועות וא״כ וידוי שני למה לי אלא ודאי שהוא על כל הכהנים דבראשון לא הוה אפ׳ למכללינהו בהדיא כדר״ל קשוט עצמך ואחר כך קשוט לאחרים. ואם תאמר סוף סוף הכא בוידוי שני למה חוזר ומתודה עליו הא כבר התודה עליו. וי״ל שעושה כן לתוספות טהרה לדידיה. א״נ להודיע שכלם נכללים אחריו שקרויים ביתו ולכך יכולים להתכפר בפר שלו דכדידהו חשיב:
פסוק יב:מעל המזבח החיצון. דאילו בפנימי הול״ל אשר לפני ה׳ כדכתיב בתר הכי ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳:
פסוק יב:דקה ההרגש שמבחוץ דהול״ל דקים דהא הסמים הם שנכתשים ונעשים דקים אלא מש״ה כתיב דקה דקאי אקטורת שהקטורת עצמה שכבר נדוקה חוזר ומכניסה למכתשת:
פסוק יג:על האש שבתוך המחתה. לאפוקי דלא נימא שהיה מערה הגחלים בארץ לפני הארון ושם היה נותן הקטורת דהשתא לפני מלך כ״ו אין עושים כן לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה מיבעיא:
פסוק טו:אשר לעם מה שהפר וכו׳ משום דק״ל דהו״ל לסיומי תחלה כלהו מתנות דפר דידיה אף מה שעל הפרוכת ושעל מזבח הזהב והדר לשחוט השעיר אשר לעם ומשני מה שהפר מכפר וכו׳ ומשו״ה ערבינהו בהדדי נמי בתר הכי במתנות שעל מזבח הזהב:
פסוק טז:מטומאות וכו׳ ולא נודע וכו׳. וחטאת הוא שוגג כלומר הא ודאי דמוכרח לפרש דקרא מיירי נמי בשוגג דהא כתיב לכל חטאתם וחטאת הוא שוגג ומיהו תיקשי איך אפשר לומר ששעיר זה מכפר על שגגת טומאת מקדש. והלא בר קרבן עולה ויורד הוא כדכתיב בפרשת ויקרא וכל דלא מייתי לא מתכפר ליה לכך צריך לפרש דהכא מיירי שיש לו ידיעה בתחל׳ שידע שטמא היה אבל אין לו ידיעה בסוף דהשתא לא מצי לאתויי קרבן עולה ויורד דהא לא ידע אחר כך שבטומאה אכל או נכנס דהשתא ע״י שעיר זה תולין לו מהפורעניות עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד ואי אין לו ידיעה בתחל׳ אבל יש לו בסוף שעיר דמוסף הנעשה בחוץ מכפר דהתם לא שייך לומר תולין דמעולם לא יוכל לבוא לידי חיוב קרבן עולה ויורד שהרי לא הו״ל ידיעה בתחלה ואי אין לו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים מכפרין כדתנן כל זה בפ״ק דשבועות ולפי פ׳ זה דייק שפיר קרא דבתחלה כתיב פשעיהם והדר חטאתם ולכאורה ק׳ דהול״ל איפכא דהשתא ק׳ שאם על המזיד מכפר על השוגג מיבעיא ותו איכא למידק דהול״ל ולכל חטאתם בוי״ו ולפי מ״ש רש״י א״ש דהכי קאמר מפשעיהם על זה מכפר דלאו בר אתויי קרבן הוא ואמנם לכל חטאתם כל זמן שהם דומיא דפשעיהם דלאו בר אתויי קרבן דהיינו שאין בו ידיעה בסוף דאפשר לבא לידי חטאת על אלו ג״כ יש לו קצת כפרה דהיינו שתולין כדלעיל. ובעל ש״ח לא דק דהקשה שאם מזיד יש לו כפרה כ״ש שוגג וא״כ לישתוק משוגג ותירץ דה״א דשוגג א״צ כפרה וליתא דמעיקרא ל״ק ולא מידי דעל המזיד מכפר ועל השוגג תולה כדתנן בהדיא ולא דמו מש״ה צריכי תרווייהו:
פסוק טז:ותו כתב הש״ח על המזידים שכ׳ רש״י דמיירי נמי שלא ידע בסוף ע״כ ובהא נמי לא דק דבמזיד לא שייך שום חילוק בין ידע בסוף ללא ידע דמעולם מזיד לאו בר אתויי קרבן הוא. ותו דמאי נ״מ שלא ידע בסוף כיון שהיה מזיד בשעת מעשה והענין בעצמו אין לו שחר דמה ר״ל אם לא שרצונו לומר ששכח אח״כ שעבר עבירה במזיד ומאי נ״מ אם שכח או לא שכח:
פסוק טז:השכן וכו׳ אע״פ וכו׳. כלומר דלא נימא הואיל ונכנסו בטומאה הרי טמאו המקדש וחללו קדושתו וא״כ מה מהני כפרה מאחר שכבר נסתלקה קדושת שכינה משם ולכך כתיב דליתא אלא השוכן אתם אע״פ שהם טמאים שאין הטומאה פועלת בו כלל חלילה קל וחומר ממ״ש אין דברי תורה מקבלים טומאה והיינו כדכתיב אם חטאת מה תפעל בו והפגם והטומאה היא לחוטאים:
פסוק יח:וכפר וכו׳. דליכא למימר כפרת דברים דהיינו וידוי שכבר התודה מקמי שחיטה א״ו אבתריה קאי. ומה שהוצרך רבי׳ לכתוב מעורבין וכו׳ היינו משום דכתיב מדם הפר ומדם השעיר ולכאורה מדלא ערבינהו לכתוב מדם הפר והשעיר משמע כל חד באפי נפשיה משו״ה בא רבינו להודיע דלאו הכי הוא וההכרח לזה כמ״ש בת״כ וביומא פ׳ הוציאו לו מדכתיב וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ואי תימא הא באפי נפשיה והא באפי נפשיה הוה ליה תרי זימני. וא״ת השתא מדם ומדם למה לי וי״ל דאצטריך לההיא דפליגי ר״י ורבנן דלרבנן למדין מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה ולר״י מכאן דמין במינו לא בטיל:
פסוק יט:וטיהרו ממה שעבר וקדשו לעתיד לבא. פירש הרא״ם ז״ל וקדשו לע״ל שיזהרו מלטמא עוד ע״כ ולא זכיתי להבין דבריו דהאיך שייך לומר שיקדש את המזבח שיזהרו ישראל מלטמא עוד מה ענין קידוש המזבח עם אזהרה לישראל. ומשמעות פשט הברייתא הורה דה״פ וטהרו ממה שעבר מן הטומאה שהכניסו בו ופרחה לה טומאה אמנם מעתה צריך לקדשו כבראשונה דכתיב וקדשת את המזבח וכו׳ דההיא אזדא לה כשטמאוהו ועכשיו אחר שחזר ונטהר צריך נמי לקדשו כבתחלה:
פסוק כא:איש עתי המוכן וכו׳. נראה דפירוש עתי מל׳ עת כלומר שעבר עליו אחר שהוכן יום אחד מעת לעת והיינו דקאמר רש״י מיום אתמול ואינו ענין לפי׳ הרד״ק שהביא הרא״ם ז״ל:
פסוק כג:ובא אהרן וכו׳ אמרו רבותינו וכו׳. פירוש דק״ל דכתיב ובא לו ולא פירש ביאתו זאת למה היא:
