פסוק א:וידבר ה' אל משה אחרי מות, בדבור ראשון מה נאמר לו, ועוד מהו אחר סמוך אחרי מופלג. ועוד אומר שני וכי אין אנו יודעים שהיו שנים, ועוד אומר בני אהרן, למה נזכר שמו של אהרן כאן. ועוד אומרו דבר אל אהרן אחיך, למה נזכרה כאן האחוה כי ידוע הוא שאהרן אחיו של משה. אלא כך אמר הקב"ה למשה תדע שאיני נושא פנים לשום אדם לא משום חכמתו ולא משום אביו ולא משום קרובו, כי איני ותרן אלא מאריך אפי, ולזה אחרי מופלג שאינו סמוך וגבי דיליה, וזהו שני, אפי' שהם שנים לא עמד זכותם לומר זכות תרי עדיף מחד, אע"פ שהיו צדיקים כי לזה קורין פרשת מיתת בני אהרן ביום הכפורים לומר שבפרשתם כפרה על ישראל, ולזה וכל ישראל יבכו את השרפה וגו', ועכ"ז לא עמד זכותם, לפי שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, ואע"פ שהם בני אהרן לא עמד להם זכות אביהם, בקרבתם אע"פ שיש להם קורבה עמך והם קרובים לה' עכ"ז וימותו, וימתו כתיב וי שכבר מתו, מיום שהציצו הם חייבים מיתה אלא שלא לערבב שמחת התורה הארכתי להם אפי, שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, וזהו אחרי. ומהם ילמוד כל אדם אם אלו לא עמד להם זכותם שאין הקב"ה גובה מצוה בעבירה אלא מעניש אותו על עבירה שעשה ונותן לו שכר המצוה, וזהו בקרבתם לפני ה', לומר אע"פ שיש להם קורבה אל ה לא עמד להם זכות אבות, וזהו שאמר בני אהרן, ולא זכות משה אחי אביהם, ולזה אמר אחיך, א"כ מה יעשה מי שאין לו לא זכות עצמו ולא זכות אבות, מכאן ילמדו ויכשירו מעשיהם ולא יאמרו הקב"ה ותרן, לזה דבר אל אהרן אחיך אע"פ שהוא אהרן וזכיתי גדול והוא אחיך עכ"ז לא זכותך ולא זכותו עומדים ביום חרון אף ה', לז"א ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות, ואפילו שהביאה היא לצורך כפרה על ישראל עכ"ז צריך שיהיה עמו זכות התורה, היינו בזאת יבא אהרן, שהתורה נקראת זאת שנאמר וזאת התורה אשר שם משה. בפר בן בקר, בזכות הקרבנות, ועוד בפר בן בקר ואיל לעולה, בזכות אברהם ואל הבקר רץ אברהם, ובזכות יצחק ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. כתנות בד קודש וגו', בזכות בגדי כהונה שהם קדושים שנאמר בגדי קודש הם, ובטהרה מבית ומחוץ שנאמר ורחץ במים את בשרו, לא אמר ורחץ את בשרו במים אלא ורחץ במים הידועים במים העליונים ירחץ נשמתו קודם, ואח"כ את בשרו, שהוא הגוף שהוא טפל לנשמה, ולזה אמר את, ובזכות כל ישראל זהו ומאת עדת בני ישראל יקח. הרי נתברר לך שבעשר זכיות היה נכנס. בזכותו של אהרן, ובזכות משה, וזכות אברהם, וזכות יצחק, וזכות הקרבנות, וזכות התורה, וזכות בגדי כהונה, וזכותו של יום, וזכותם של כל ישראל. וזכות הקטורת שהיא חביבה יותר מכל הקרבנות. כל זה להודיע שלא יתגאה האדם בעשותו המצוה לומר שכבר יש לו זכות ויהיה לבו בטוח בהם לומר שלום יהיה לי, כי אלולא שהקדים הקב"ה עליו חסדיו ונתן לו כח ועזר וסיוע ויכולת ומעות לא היה עושה המצוה כמו שאמר מי הקדימני ואשלם, ועל זה נאמר לך ה' הצדקה, לא לבן אדם שעושה צדקה שאחר שנתן לו הקב"ה מאה או עשר נותן צדקה, אמר מה צדקה עשה מדבר שאינו שלו שנאמר כי ממך הכל, א"כ הצדקה האמיתית היא להקב"ה ואנו אין לנו אלא בושת הפנים, שהיה ראוי מאחר שהכל של הקב"ה שניתן חציו או שלישו, אלא ממיעוט אנו נותני לו המעט, א"כ לנו בושת הפנים:
פסוק א:העולה לנו מזה שלא יתלה האדם במעשיו, לא היה אדם במעשים כאברהם ואמר ואנכי עפר ואפר, ומשה ואהרן אמרו ונחנו מה, ודוד אמר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, ולא נזכר כאן זכות של יעקב לפי שביום זה אנו משחדים לסמאל שרו של עשו, ואם יראה זכותו של יעקב, יתאכזר ולא יקח שוחד, אלא אדרבה יקטרג עליהם, ולכן ביום ר"ה אין לומר ועקידת יצחק לזרע יעקב תזכור אלא לזרעו תזכור, כי יעקב הוא מלשון עקבה ומרמה, ועוד כדי שיבין שהוא בכלל שהוא ג"כ זרעו, ואינו כן כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק, אלא להסיח דעתו אומר כן:
פסוק ג:בזאת יבא אהרן אל הקודש, עם המלות בגימ' עם עשר זכיות. ועוד בדיבור ראשון וידבר הוא לשון תנחומין כמו וידבר על לב כתיב דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת ע"כ. ובפרשת מקץ ז"ל ועת לכל חפץ מאי עת כדכתיב עת לעשות לה', וכתיב ואל יבא בכל עת ואיהו ברזא דממנא והא אוקמוה ובגין כך עת איהו דממנא בכל חפץ ע"כ:
פסוק ד:וכתונת בד קודש ילבש וגו'. אמר בד בכל אחד מד' בגדים, לומר שכל אחד היה לו לכהן גדול כוונה בלבישתו שהם כנגד ארבע אותיות הוי"ה, וסדר לבישתו היה לובש המכנסים תחלה ואח"כ הכתונת, וזה שאמר ומכנסי בד יהיו על בשרו בלשון רבים, לומר כשבאה הכתונת היו שתים במכנסים שלבש תחילה, והם רמז לה' ו' שאין להפרישם, ומתחיל ממטה למעלה, ואח"כ אבנט והיה ארכו ל"ב אמות והיה חוגרו כנגד אצילי ידיו כרך על כרך עד שגומר וקושר, כן כתב הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות עבודת כלי המשכן, תחת אצילי ידיו רומז לנצח וליסוד לזה היה כרך על כרך. והמצנפת היתה י"ו אמות לרמוז לי' ולו' וחבור הכל עם הוא"ו, כי האבנט היה ל"ב אמות והיה על הטבור רמז לבריח התיכון. ומה שאמר קודש בכתונת בפרט ולא אמר כן בשאר בגדים אלא אמר דרך כלל, לפי שצריך ליזהר בלבישתה הרבה משא"כ בשאר בגדים, שאמר יהיו על בשרו, וכתב הרב הנזכר בפרק הנזכר ז"ל, נאמר בבגדי כהונה על בשרו מלמד שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבגדיו, אפילו נימא אחת או עפר או כנה מתה אם היה בין בשר לבגד הרי זו חציצה ועבודתו פסולה. וכתב עוד וצריך להזהר בשעה שלובש שלא יהא אבק בין בגדו לבשרו ולא כנה אע"פ שהיא בחיים ולא תכנס הרוח בין בשרו לבגדו עד שיתרחק מעליו ולא יכניס ידו תחת חלוקו לחוך, ולא יצא שער מן הבגד ולא יהיה בבגד נימא מדולדלת ואם היה שם אחת מכל אלו עבודתו כשרה, ורוב אלו הם מצויים בכתונת, ולזה נאמר בכתונת על בשרו שלא יהא דבר חוצץ א"כ צריכה קדושה, לזה נאמר בה בפרט קודש:
פסוק ד:וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל אם תשכיל בלשון בד תמצאנו כולל כמה כוונות נפלאות, כי ירמוז על ההכנעה והשפלות, וירמוז על היחוד, ובגוון שלו על המחילה, ומספרו על הקו. ירמוז על ההכנעה שהרי הבד צמח מן העפר להכנע העובד שהוא מן העפר משא"כ בצמר שהוא מבעלי חיים, וכן אמר במסכת יומא כי דבר העולה מן הקרקע בד בבד, זהו לשון בדים וענפים ירמוז על היחוד שהוא לשון בד יחידי, ומן הידוע שהחוט שלו יחידי אינו נחלק כלל, לא כמו הצמר שהחוט שלו נחלק, וכן השער באדם, וזהו שאמר בד בבד כלומר יחידי שאינו נחלק, א"כ הרי יש בו סימן ורמז ליחוד, וכן הבד הוא לבן זהו רמז למחילה, ופירש"י ז"ל במס' יומא ריש פרק בא לו בד בבד העולה מן הקרקע הוא הפשתן שאינו יוצא אלא מן הקנה האמצעי, משא"כ בקנבוס שהוא יוצא מבחוץ סביב העץ. ומספרו שש, וכן נקרא שש בלשון ארמית רמז לקו הנרמז בוא"ו שבשם ע"כ, וכן ב"ד ב' היא בחכמה שהיא שניה לכתר וד' רמז לכנסת ישראל שמאל"ף עד ד' הם עשר, והכתר בקוץ ב' אל בראשית היא מתוייגת, הרי כל אחד ואחד מהבגדים כלולים בו העשר ספירות, והיה מכוון הכהן להמשיך קדושתו על כל אחד ואחד מהבגדים בשעת לבישתו ואחר לבישתו דרך כלל על הכל, ולזה אמר כתונת בד ילבש, הקדים הקדושה ואח"כ ילבש, ולא אמר ילבש כתונת בד קודש, וה"ה למכנסים ולאבנט ולמצנפת, אלא אמר קודם בכתונת לפי שהיא סמוך לבשרו כמו שאמרנו, וצריך להזהר בכל אותם הדברים שכתב הרב ז"ל וכמו שאמרנו, ואח"כ אמר בגדי קודש הם לכלול בהם הקדושה דרך כלל, ולהיות הכל אחד להורות על היחוד, וכן ד' פעמים בד עם ד' בגדים גימ' כ"ח, יחוד גי' כ"ח, הם ד' בפרט והם כ"ח בכלל, וכן השם ד' אותיות ברחבו ובארכו כ"ח, יו"ד וא"ו דל"ת, ה"א אל"ף, וא"ו אל"ף וא"ו, ה"א אל"ף, הם כ"ח אותיות, וזהו ארך היריעה כ"ח באמה ורחב ארבע באמה, גימ' יחוד, וגימ' כל הכ"ח אותיות כ"ח ח"ל, חיל וכח לעליונים, כמ"ש הזוהר באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, וכן אמר משה ועתה יגדל נא כ"ח אדני והבן. וכן ל"ב כריכות של אבנט וי"ו כריכות של מצנפת הם מ"ח, כי הוי"ה יש לו י"ב צרופים וכל צרוף ד' אותיות הרי מ"ח, וסימנך מ"ח זה שדי יחזה, ועם ד' בגדים גימטריא בן, והוי"ה במלואו כזה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה גימ' בן, בנים אתם לה' אלהיכם והכל ברמז. ונוהגים בארץ ישראל שעושים תכריכין מפשתן, אולי לרמוז למה שאמ' שהוא רמז לסוד היחוד, וכן רמז שכמו שכהן גדול אינו נכנס לפני ולפנים אלא בארבעה בגדים של בוץ כן המת הוא נכנס לפני ממ"ה. וכבר כתבתי פרשת קדושים פסוק ובגד כלאים, פשתן באתב"ש גימ' ח"י, רמז על התחיה שיקומו בתחיית המתים בתכריכים שלהם, ושם כתבתי שהפשתן קבל עליו ד' מיתות ב"ד, סקילה וכו', וכן המת, סקילה כשמשליכין אותו בקבר, שריפה שהוא נשרף בחום אש של חולים, הרג וחנק ע"י מלאך המות כמו שאמר מלאך המות לרבי יהושע בן לוי אי לאו משום כבוד הבריות הייתי שוחטו שחיטה מפורעת ועכשיו הייתי שוחטו שחיטה מכוסת, היינו הרג וחנק:
פסוק ה:ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וגו', אמר מאת עדת כי היה מספיק שיאמר מאת בני ישראל ואמר עדת, לומר שיקחו מהכל אפילו מהנשים שהם בכלל עדה, לפי שהאחד היתה לחטאת וכלם צריכים חטוי, והאחד היה שוחד לעזאזל וכלם צריכים ליתן שוחד שאם לא יתן יקטרג עליו, ובסבתו יקטרג על אחרים מאחר שמתחיל לפתוח פיו, לזה יתנו הכל לסתום פיו, וגם שעיר של עזאזל היה לחטא ולנקוי, וכן אמרו בזוהר ז"ל ושעיר עזים לחטאת שוחד לעזאזל לכפרא אנפוי בההוא בכיה דאיהו בכי, כיון דחמי לא אתעבד רעותיה והא למגנא צד צידה, וזהו לשון כפור קנוח. וגם כדי שיהיו כולם כאחד באהבה ובלב שלם כל אחד עם חבירו כדי שלא ימצא מקום לקטרג. וכן אמרה רבקה ליעקב לך נא אל הצאן וקח לי גו' רמז לישראל שנקראו צאן, ואמרה לו שני גדיי עזים טובים, טובים לך שעל ידיהם תקבל, הברכות, טובים לבניך שע"י יכופרו ישראל, ולזה היו שעירים ולא כבשים, לפי שהוא איש שעיר ולהסיר המשטמה מלבו, וכן ארז"ל ונשא השעיר עליו את כל עונותם, עון של תם שהוא יעקב שנאמר ויעקב איש תם, ולהזכירו האחוה שהיו שנים בשליא והיו בשליא אחת, לזה היו השעירים שנים, שעיר גימ' תקף, לתקוף בו שלא יקטרג, והיו משלחין אותו המדברה, שלא יבא ויאבק כמו שעשה עם יעקב שנאמר ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב, ועיין פרשת וישלח פסוק וישא עיניו וירא את הילדים:
פסוק ו:והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו וגו'. קבלתי מרז"ל שהקרבה זו היא הקרבה לודוי, כי בכאן לא אמר ושחט ואח"כ והקריב אהרן את פר וגו', ושחט את פר וגו' היא הקרבה ממש, אם כן הקרבה זו היא הקרבת דברים, מכאן שהודוי נקרא קרבן, ועל זה אמר הנביא קחו עמכם דברים, בזמן שאין קרבן יש קרבן דברים, כלו' הקורא פרשת חטאת כאילו הקריב חטאת וכן פ' אשם, וכן פרשת עולה, וכן ג"כ וידוי דברים נקרא קרבן אלא בתנאו שאותם דברים יהיו עמכם, לא יהיו מן השפה ולחוץ כמו שאמר ויפתוהו בפיהם, שאומרים חטאנו בפה ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, שאין פיהם ולבם שוים, וכשאומר חטאתי יהיה החטא נגדו שנאמר וחטאתי נגדי תמיד, וכל זמן שמתודה גחלים אתה חותה על ראשו, ואין לו כח לקטרג, למה וה' ישלם לך ישלימנו, במה על ידי הוידוי, ודוי גימ' כ"ו היינו וה' ישלם לך, ולזה כהן גדול קודם ההגרלה היה מתודה, כדי שיהיה ראוי להגרלה ולא ימצא מקום המקטרג להוציא לעז על הגורל, אבל לא היה מתודה אלא עליו ועל ביתו כדי שיבדל ממנו לבד. אחר ההגרלה היה מתודה על אחיו הכהנים לבד. לומר שכבר יש לו חלק עם ה' ולא יקטרג עליו ועל אחיו הכהנים לבד, ולא היה מתודה על כל ישראל כדי לפתות ולומר שהניח לו מקום לקטרג, אחר שהקדיש פרו והקטיר הקטורת והקריב השעיר של ה' מתודה על כל ישראל, כי נסתם פיו על יד הקטורת, כי הקטורת קושר למלאך המות וכן אמר בזוהר על פסוק ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ושים קטורת מה כתיב ותעצם המגפה, דכפית ליה למלאך המות דלא יכיל לשלטאה כלל, לא למעבד דינא, א"כ מתנהגים עמו ע"י פתוי, ועל זה הדרך ג"כ בודוי, קודם אמר חטאתו שואל מחילה על החטא שהוא בשוגג, ואח"כ אומר עויתי שהוא על המזיד אח"כ פשעתי שהוא על המרד, ולזה היתה עבודת יום הכפורים על ידי כהן גדול. גם היתה על ידי כהן גדול, לפי שהיה נכנס לפני ולפנים לפני מלך, ואין כל אדם ראוי לזה אלא מי שהוא בן בית ונאה בקומה ובפרצוף ואין בו מום, וכשרואה סמאל שמשרת המלך הוא מתעסק בתקרבתו, כשרואה כל זה מתפתה באיזה דבר שנותנין לו, ולזה היה שעיר ולא פר, גם לפי שלא יזכור עון העגל, גם לפי שהוא איש שעיר, הרי לך טעם למה ג' ודוים ולא היה בוידוי אחד. והשעיר אשר עלה עלין הגורל לעזאזל יעמד חי, ולא היה נשחט שאם היה נשחט, היה נראה כזובח, וזובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, ועוד שמזלו מאדים והוא אוהב הדם ונמנע ממנו שפיכת דם, דם מילה, וא"ת למה נותנין לו שוחד ביום הכפורים שאין לו בו שום שולטנות כמו שאמרו שהשטן עולה שס"ד וימות השנה הם שס"ה, היה ראוי שיתנו לו ביום השולטנות. ויש לומר שאם היו נותנין לו ביום אחר לא היה מתרצה לא בשעיר ולא בקרבן ולא באלף, מלמד קטיגוריא על עם כזה, אבל כשיראה שניתנין ביום שאין לו בו שולטנות ועשו חשבון ממנו אז נסמו עיניו, ולכך שמו סמאל, ומתרצה באיזה דבר, זה קטיגור נעשה סניגור:
פסוק יב:ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ולא מכל צד אלא מלפני ה, קבלו רז"ל שהוא מצד מערב. ונתן את הקטורת על האש לפני ה', שלא יתן בחוץ ויכניס לפנים אלא לפני ה', לפי שצריך להזות מדם הפר אחת למעלה, ואולי בהזותו למעלה יביט ויסתכל בשכינה ויסתכן מחמלתו עליו צוהו שיתן הקטורת עד שיתמלא הבית עשן, כדי שלא יביט בשעת ההזאה, זהו אומרו וכסה ענן הקטורת את הכפורת ולא ימות, כדי שלא ימות אם יסתכל למעלה. סמים דקה והביא מבית, ר"ת סדום רוצה לומר שכמו שעשה הקב"ה אות בינו ובין העולם שלא להביא מבול לעולם ונתן הקשת לאות כן עשה שלא להביא אש לעולם, ונתן הקטורת לאות, ולזה היה מלח סדומית עם סמני הקטורת, כי הקטורת מסלקת חרון אף מהעולם, וכן הוא אומר ישימו קטורה באפך:
פסוק יד:ולקח מדם הפר והזה וגו'. קבלו רז"ל לפי שאמר והזה מן הדם ואח"כ אמר יזה ז' פעמים, הזאה ראשונה אינה ממנין השבע הזאות, לומר כי המנין אינו נופל אלא בעולם שהוא מחסד ולמטה שמשם נקרא עולם שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה, למעלה הוא אחדות שלימה, כי שלשתם חשובים כאחת, ולזה היה רומז המנין שהיה מונה אחת אחת ואחת הרי שלשה אחדים, לומר שהם חשובים כאחת, והיה מונה אחת ושתים וכו' אחת ושלש כו', לומר שהכינה האצילה ששה בנים ובת, ולזה אומר אחת ואחת בתוספת הוא"ו ולזה אחת תחת עם כולם, וכן אמר דוד לך ה', כלל בו הג' עליונות, ואח"כ אמר הגדולה והגבורה והתפארת וכו' ודע שההזאות היו ז' מדם הפר לפנים בין בדי הארון, ושבע מדם השעיר הרי י"ד, וכן היה מזה על הפרוכת כנגד הארון מבחוץ ז' מדם הפר וז' מדם השעיר, הרי י"ד שהם כ"ח הזאות, חוץ מהאחדות שהם הראשונות שאינם נכנסות במנין, תמצא רמוז מה שאמרנו, רוחב ארבע באמה שהם הארבעה אחדות, ואורך שמנה ועשרים שהוא מלוי המלוי, כמ"ש לעיל, והיה מערה דם הפר לתוך דם השעיר ומזה על קרנות המזבח שבע פעמים, הרי ל"ה הזאות אחר שהיו י"ד וי"ד, שהם רמז ליד הגדולה ויד החזקה, וז' הרי ל"ה, וכבר ידעת היכן רומז זה, ועם ד' הזאות האחדים גימ' ט"ל, שהוא הוי"ה אח"ד, והכל מאחדות שלימה בשכמל"ו, ט"ל, ל"ט, להעביר לווטין מהעולם. ועוד אם תסתכל במנין שהיה מונה, תמצא ט' אחדים, אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע, הרי ט' אחדים, וכבר ידעת כי סוף המספר הוא ט', כי היו"ד היא בסוד אי"ק חוזרת לאחדים, ואם תצרף שתים שאמר אחת ושתים, תצרף שתים ושלש וד' וה' וו' וז' יעלו הכל ז"ך, ועם האחת הם כ"ח שהיא הנותנת להם כח, ואם תצרף ד"פ ז"ך כנגד ד' הזאות, יעלו ח"ק, ועם הארבעה אחדים יעלה יב"ק, שהם דרך הקו, ה"ס כ"ו כ"א, והבן. בזוהר ודאי כמצליף כניטופין דאצבעא לסטרי כפורתא אדי ואתכוין ושארי לממני אחת אחת ואחת, אחת בלחודא אחת דכליל כולא, אחת שבחא דכולא, אחת דכולא אהדרן לקבלה, אחת רישא דכולא, לבתר אחת ואחת, אחת ואחת, דאינון שריאן כחדא ברעותא דלא מתפרשין לעלמין, בתר דמטא להאי ואחת דאיהו אמא בכולא מכאן שרי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים אחת וכו' אחת ושבע, בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דאיהי אמא עילאה בדרגין דבתרא לאמא תתאה ולאמשכא נהרין מאתרייהו לכנסת ישראל:
פסוק יד:ואמר והזה באצבעו ואח"כ אמר באצבעו, שאמר יזה ז' פעמים מן הדם באצבעו, רמז מה שאז"ל על כל הזאה טבילה שלא יטבול אצבעו בדם ויזה באותה טבילה שבע פעמים, אלא לכל הזאה הוא טובל אצבעו בדם, לפי שכל אחת היה לה כוונה בפני עצמה, ואולי אלו הד' הזאות הם רמז לאבי"ע, כי כל אחד יש לו שלש עליונות שהם חשובים כאחת וז' בנים, והז' הזאות שעל המזבח הם כנגד הז' נערות הראויות לה, והבן:
פסוק טז:וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל. הזאה זו היתה לקנח עון העגל, שע"ז מטמא כנדה, ומפשעיהם לכפר על מכירת יוסף שפשעו בו, וכשחרב בהמ"ק שלא היה כפרה על עון זה, נהרגו עשרה הרוגי מלכות, לכל חטאתם הם שאר עונות שהם בערך אלו נקראים חטאות, וכן יעשה באוהל מועד, היא ההזאה שהיתה על הפרוכת מבחוץ, השכן אתם בתוך טומאתם, שהוא בין שני דמים דם הזיה של לפנים שהיתה בין בדי הארון, ודם הזיה של חוץ שהיתה על הפרכת, זהו השכן אתם בתוך טומאתם, כי הדם נקרא טמא שנאמר נגואלו בדם, ואע"פ שזה הדם הוא דם חללים בערך הי"ת דם הבהמה הוא טמא, ועכ"ז שוכן אתם. והוצרכו בכל שנה על אלו, לפי שארז"ל על פסוק וביום פקדי אין לך פורענות באה לעולם שאין בה קצת מעון העגל, ועל מכירת יוסף הנה הנביא צועק ואומר על מכרם בכסף צדיק וגו':
פסוק יז:וכל אדם לא יהיה באהל מועד. אמרו במדרש וכל אדם אפי' המלאכים כמו שנאמר ודמות פניהם פני אדם, לא יהיה, וטעם הדבר הוא שאין ראוי להכנס פתאום אפי' לביתו וכ"ש לבית חבירו וכ"ש לבית מלך, כי ודאי חייב מיתה, ולזה היו הפעמונים שהיה כמו נטילת רשות, וביום הכפורים לא היה לובש המעיל שיש בו זהב שהפעמונים היו זהב, או כמו שאמר במדרש שאין קטיגור נעשה סניגור, או מטעם אל תתהדר לפני מלך, כדי שלא יסתכן מהמלאכים שהיו שם, לזה אמר וכל אדם לא יהיה אפילו המלאכים, ויתכן לזה אמרו במדרש אמר רבי אבהו הקב"ה כבודו נכנס עמו ויצא עמו:
פסוק יז:עוד במדרש וכל אדם, וכהן גדול לא אדם היה. אמר רבי פנחס בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים שנאמר כי שפתי כהן ישמרו וגו' כי מלאך ה' הוא, הוא מלאך ולא אדם. וכתב. ריקאנטי ז"ל כל זה כדי שיתיחד עבד עם אדוניו ביחוד בלתי אמצעי אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם, ובענין דנטיל ברכאן בחשאי, כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הצנוע ע"כ:
פסוק יח:ויצא אל המזבח וכפר עליו. מה כפרה שייכא במזבח, ונוכל לומר שלשון כפרה הוא לשון קנוח, כי אולי נגע בו אדם טמא בלא ידיעתו, כי מזבח זה הוא מזבח הזהב שהוא מזבח הקטורת, כי מזבח העולה אי אפשר להיותו טמא לפי שאש תמיד תוקד על המזבח והאש מטהרת, משא"כ במזבח הזהב, וכן מזבח העולה לא היה חלול אלא מלא אדמה שנאמר מזבח אדמה וגו', אבל מזבח הזהב היה חלול שנאמר את גנו, והוא מקבל טומאה מחללו, ולזה צריך כפרה וטהרה:
פסוק יט:וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל. כתב הרב מנחם רקאנטי ז"ל, המזבח העליון שהוא רצון הוא לפני ממש, וצריך לכפרה בשביל עונותיהם של ישראל. ודע כי על כן נקרא יום הזה יום הכפורים לא יום כפרה, כי מיעוט כפורים שנים, כפרת כ"י של מעלה שנטמאת בעונותיהם של ישראל, וכפרת ישראל של מטה, וכן הוא אומר ובפשעכם שולחה אמכם, ועל כן כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם, אכפר לא כתיב אלא יכפר, ר"ל כי עם היום הזה הנקרא תשובה יכפר הידוע, סוד זה יבין כמה גדול כח התשובה וכמה שלימות מתקן ע"כ:
פסוק כ:והקריב את השעיר החי. וחזר ואמר וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, ונקוד קדמאה החי בסג"ל קמ"ץ, תנינא החי פת"ח פת"ח, לומר שכל זמן שהיה עומד לפני ה' היה מתוסף בו חיות כאמרו יעמד חי, אבל משמתחיל לסמוך ידיו עליו הוא פוחת והולך מחיותו, ולזה בפת"ח כי הפת"ח הוא עבד. ובזוהר אמר על השעיר החי, החי דייקא לאכללא ההוא דלעילא ע"כ. א"כ לזה אמר שני פעמים החי, ולזה השני מוטעם זרקא, על ראש השעיר החי הידוע, והוא עבד:
פסוק כא:והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. והודוי לא היה כך, כי קודם היה מתודה על חטאים והיה אומר חטאו עוו פשעו, יובן זה ממה שארז"ל על פסוק נשאת עון עמך ארז"ל כשבא יום ראש השנה שהוא יום הדין בא השטן שנאמר ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה', שהם מלמדים חובה, ויבא גם השטן בתוכם להשטין על ישראל ואומר רבש"ע כמה זדונות כמה פשעים כמה מרדים עשו ישראל, אומר לו הקב"ה ולא עשו ג"כ מצות וכמה זכיות, אומר העונות הם יותר על הזכיות יעלו למשקל ומשים הזכיות בכף מאזנים והעונות בכף שנייה, וכשרואה הקב"ה שכף העונות מכרעת מכה בה שתעלה למעלה ומכרעת כף הזכיות זהו נשאת עון עמך שנושא אותו למעלה. וא"ת משוא פנים יש בדבר, אלא הקב"ה יודע שלא עשו אלא מאונס היצר והם קרובין לאנוסים, כמו שאמר ולך ה' חסד וכו', וזה שאמר לוקח מעונות הגדולים ומביא ראיה מפסוקים כסית כל חטאתם, היל"ל כסית כל פשעיהם, אלא כמ"ש, בערך השטן נראה לו שהם גדולים, אבל הקב"ה שיודע שאנוס ליצר, בערכו הם חטאתם, אומר השטן יש כמה אבק רבית ואבק לשון הרע, עד שהולך להביא לוקח הקב"ה מאותם עונות הגדולים והכבדים ומכסה אותם תחת כסא הכבוד, שנאמר כסית כל חטאתם סלה, ואם יביא מה שיביא א"א להכריע כף העונות, א"כ מגמת פניו הם העונות הגדולים, ומניח הקטנים לבסוף להכרעה, לזה היה הכהן מתודה על הפשעים קודם שהם מגמתו ואח"כ על החטאים שלא יכריעו:
פסוק כא:או נאמר ג"כ, שהיה מתפלל על ישראל שיעשה להם זדונות כשגגות כמו שארז"ל על משה שאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב, עשו אלהי זהב וקורא אותו חטא, אלא התפלל עליהם שיעשה להם זדונות כשגגות. עוד נאמר לכל חטאתם בסוף, לפי שרוב העולם נכשלים בהם, כי מי הוא שיודע רבו ומכוין למרוד בו, ולזה אמר לכל חטאתם, ר"ל על הכף הם חטאים, לפי שהם בשוגג, ואמר דוד שגיאות מי יבין, לא אמר מי יודע אלא יבין, שאם שנודע לו ששגג עשה לו הבנה, לומר אולי היה כך אולי לא היה או לא היה בו שעור ומבקש טענות, וזה יותר חמור מן המזיד. והכהן היה אומר חטאתי עויתי פשעתי, מקדים החטא, לומר שכל מה שעושה לפי שקורץ מחומר הוא כמו אנוס, ולזה מקדים חטאתי עויתי פשעתי, כלומר אע"פ שעויתי ופשעתי אינו אלא שוגג לפי שחטאתי:
פסוק כא:ונתן אותם על ראש השעיר, איך שייך נתינה בעונות, הוא שעבר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד וכל אותם קטיגורים היה הכהן בכח השם שהוא שם מ"ב שהוא שם הגבורה מתגבר עליהם וכופתם ונותנם על ראש השעיר ולזה היו עושים סוכות ומשימין בהם מאכל ומשתה ואומרים לו הרי מאכל וכו, לפי שהיה נושא השעיר על כתפו, שהשעיר לא היה יכול להלוך מרוב העונות, שהם אותם קטיגורים שהיו חלים ובאים על ראש השעיר בעל כרחם בכח השם, וג' פעמים היה מזכיר כהן גדול את השם, ובפרט על שעיר המשתלח, אחד כדי שיהיה לו כח אותו האיש הנושאו לישא אותו, ולא יצטרך לאכול, כמו שאמרו בגמרא שעושין לו סוכות ואומרין לו הרי מזון הרי מים, ואמרו שמעולם לא נצטרך אדם לכך. ולא היו עושין כן אלא כדי שייטב לבו שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו', ואחד כדי שיוכל השעיר לסובלם, ואחד לכפות כל אותם מקטרגים על השעיר ועל זה היה שעיר ולא בהמה אחרת לפי שהוא איש שעיר, שבכל שער ושער תלויים כמה גרדינין, ולזה ונתן אותם ולא פירש מי הוא הנותן, ושלח ביד איש עתי, כמו ותעבור המנחה על פניו:
פסוק כא:ביד איש עתי. כתב החזקוני שנמצא במדרש עתי שהגיע זמנו ועתו למות תוך אותה שנה, שהנושא השעיר אינו משלים שנתו, לכך בוררים אדם שהגיע זמנו למות שהיו יודעים בחכמת המזלות ע"כ:
פסוק כב:אל ארץ גזרה. במדרש שמא תאמר מעשה תהו הם ת"ל גזרה, אני גזרתי אין לך רשות להרהר. ושלח את השעיר במדבר, במשנה ביומא מה היה עושה חולק לשון של זהורית חציו קושר בסלע וחציו בין קרניו ודוחפו לאחוריו ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, קשירת לשון של זהורית רמז לקשירת לשונו של שטן והוא הזהורית שהוא מאדום. והוא הדילטור על ישראל ומתלבן שנעשה מלמד סניגוריא על ישראל, ותרגם יונתן בן עוזיאל ויתן יתהון בשבועה חמירא ומפרשא ובשמא רבא ויקירא על ריש צפירא ויפטר בה גבר דמזמן למהך מן אשתקד למהך למדברא דהוה בית חדודי ויפטר ית צפירא למדברא דצוק ויסיק ית צפירא על טורא דביה חדודי וידחיניה רוחא זיקא מן קדם ה' וימות:
פסוק כט:והיתה לכם לחקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וגו'. צוה הקב"ה בעינוי בחודש הזה, לפי שבתשרי נברא העולם, וכן אותיות בראשית בא תשרי, ופירוש תשרי כמו תשרי ותשבוק, שהוא לשון סליחה כפרה, ואדם הראשון נברא בתשרי וחטא ונכנס לדין ויצא בדימוס פירוש בנצוח) שנתכפר לו חטאו, וכבר אמרנו כוונת הבריאה שיהיו כמלאכים בארץ, אע"פ שיהיו בחיריים פירוש בעלי בחירה ולפי שחטא ולא נעשה רצון הבורא ב"ה צוה שיום בשנה נהיה כמלאכים ובזה תתקיים הכוונה שיום בשנה חשוב שנה, ונלמוד מהמרגלים שנאמר יום לשנה ומדה טובה מרובה ממדת פורענות. וכן במסכת חגיגה אמר על רב אידי דהוה אזיל ג' ירחי בארחא והוה קרי יומא חד והדר אזיל ג' ירחי בארחא והוה יתיב בביתיה יומא חד והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא עד דאמר להו רבי יוחנן במטותא מינך לא תעניש רבנן, נפק ודרש ואותי יום יום ידרשון וכי ביום דורשין ובלילה אין דורשין אלא לומר לך כל העוסק בתורה יום אחד כאילו עסק כל השנה כולה, וכן בפורענות הוא אומר כמספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה, וכי ארבעים שנה חטאו והלא ארבעים יום חטאו, אלא לומר לך שכל העובר עבירה יום אחד בשנה ואינו חוזר בה מעלה עליו הכתוב כאילו עברה כל השנה כולה ע"כ. לזה צוה הקב"ה שיום בשנה נהיה כמלאכים בלא אכילה ולא שתיה ובלא שנאה ותחרות, ובזה תושלם הכוונה האלהית, ועל זה צותה התורה בהרבה מקומו אשר אנכי מצוך היום, וידעת היום, שהוא על היום הידוע שהוא יום כפורים:
פסוק כט:עוד טעם העינוי ביום זה, הוא ידוע, כי סוד כפורים בלשון רבים הוא רמז על כנסת ישראל שעולה להתחבר עם אמא עילאה, להביא טרף לביתה וחוק לנערותיה, וזהו לשון חקה שאמר והיתה לכם לחקת. ר"ל בשבילכם לחקה להביא לכם מזון, כי לשון חקה הוא לשון מזון, כמו הטריפני לחם חקי, מעולם העליון זהו לחקת עולם, שמשם בא המזון לעולם, בחודש היא כנסת ישראל שבה מתחדש הכל, השביעי הוא שבת הגדול שהוא יום השביעי מהיסוד ולמעלה, והוא שביעי שמשם בא שובע לעולם, והיא כלולה מב' ראשונות ששלשתם חשובים כאחת, וזהו בעשור ולא בעשירי שהוא עולם הזכר שמשפיע ואינו מקבל ולפי שהכתר הוא נעלם, לזה אמר בעשור ולא בעשירי, תענו את נפשותיכם, שעוה"ב שהוא שבת הגדול אין בו לא אכילה ולא שתיה, וזהו סוד ה' ענויים, והם ששה אלא שהשתיה בכלל אכילה, לומר שהשש מדות הם אותו יום בלא השפעה עד שתקבל כנסת ישראל השפע ובירידתה תתן שפע לכל העולמות כולם, ה' ענויים, אכילה כנגד אברהם שהיה מאכיל לכל בני עולם, שתיה כנגד יצחק, שהשתיה היא מרוב החמימות, ונאמר ויתפרו עבדי יצחק וימצאו באר מים חיים, והשתיה בכלל אכילה, לומר שאין לדין יום זה פתחון פה, בסוד ויעקד את יצחק בנו והרחיצה נגד התפארת שהוא הצער הגדול שמושך מימי הרחמים ומימי החסד, וע"ז רמזו ז"ל המלך והכלה ירחצו את פניהם, אבל לא אחר כי אין להשתמש בשרביטו של מלך, וסיכה נגד נצח, שהוא ענף החסד ומושך השמן מחכמה ע"י זקן אהרן, ונעילת הסנדל הוא נגד ההוד, שנאמר והודי נהפך עלי, ותשמיש המטה נגדי היסוד שע"י הוא החבור לכ"י, וזהו תענו את נפשותיכם לא אמר נפשיכם אלא נפשותיכם, ואת לרמוז לשש מדות ונפשתיכם מלשון פושו שהוא תרגום פרו, שעל ידיהם בא השפע לעולם ולהם נרמז, וכל מלאכה לא תעשו, ששובתים הכל עד שתעלה שבת לשבתון, אח"כ אמר והיתה זאת לכם שהיא כ"י תהיה לכם לחקת עולם, שהביאה מזון לכל העולמות קודם אמר והיתה לכם. לא אמר זאת לפי שהיא עולה ומקבלת בחשאי, אבל אח"כ בירידתה אמר והיתה זאת לכם. לזה צותה תורה להתענות ביום זה לפי שהפרנס הגדול עולה להביא פרנסה לעולם, וכל האוכל ביום זה הוא נהנה מן הקליפות שכבר נשלם המזון, שנאמר עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, מרשית כתיב חסר, הן אותיות מתשרי. ודוק באומרו מראשית השנה בה' הידיעה ועד אחרית שנה בלא ה', לרמוז לשכינה עילאה ולשכינה תתאה שמתחברות שתיהן ומתקבלת ברתא מאימא ונותנת שפע לכל העולמות, ולזה הם ה' ענויים וה' תפלות, לרמוז לחבר ה' לה', ולזה אומרים ז"פ. אחר נעילה ה' הוא האלהים, בגימ' עם ג' מלות קבל, שנותנת שפע לכל אחת ואחת ואומרת קבל:
פסוק כט:ובזוהר ז"ל ועל דא ביומא דכפורא דאיהו קנוח לכל חובין ונקיות דלהון בגין ישראל לנקאה גרמייהו ולמהך מערטלי רגלין כמלאכי עילאין. חמש ענויין בגין לאסתייעא מחמש סטרין עילאין דיומא דכיפורי אפיק לון ואינון תרעין דיליה ואי שתיה קא חשיב דאיהו מסטרא דיצחק הא שית, ואע"ג דבכלל אכילה איהו וכדין אינון שית, וענויא בתראה תשמיש המטה איהו ובדרגא שתיתאה שכיח ולקבליה אנן עבדין ענויא דא ע"כ:
פסוק ל:כי ביום הזה יכפר וגו' מכל חטאותיכם, לא אמר מכל עונותיכם או מכל פשעיכם, כמו שאמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם, לפי שהזדונות נעשות כשגגות אחר שנעשה סדר עבודה:
פסוק לג:וכפר את מקדש הקודש וגו', כאן רמוז הה' הזאות, וכפר את מקדש הקודש אלו הב' הזאות מדם הפר ומדם השעיר שהיה מזה לפנים בין בדי הארון, ואת אהל מועד אלו ב' הזאות מדם הפר ומדם השעיר על הפרוכת, ואת המזבח זו הזאת ערוב דם הפר ודם השעיר, ומזה מהם על טהרו של מזבח, ועל הכהנים ועל כל עם הקהל, כאן חזר דרך כלל ורמז על ג' ודוים, על הכהנים זה ודויו ראשון שהיה מתודה עליו ועל ביתו שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו, ועל כל עם זה וידוי אחיו הכהנים, שעם הכהנים נקראים עם, שלא היו מתכפרים בשעיר אלא בפרו של אהרן כדאיתא בשבועות פרק א', קהל יכפר, זה וידוי שהיה מתודה על השעיר בלשון כל ישראל, וקבלו רז"ל שעשר פעמים היה מזכיר שם המפורש, ג' על כל ודוי בג' וידוים, ואחד בגורל שהיה אומר לה' חטאת, וכן קבלו בנוסח הודוי שכך היה אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי, אנא ה' ולא יאמר בשם, שנראה כמשביעו ומכריחו, כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי אני וביתי ככתוב בתורת משה כי ביום הזה יכפר עליכם לפני ה', זהו נוסח הודוי ויש לדקדק באומרו אנא השם חטאתי, מי אמר לו שחטא בשלמא אנא ה' כפר נא שואל בבקשה שיכפר לו, אבל אנא ה' חטאתי מי אמר לו שחטא. אבל הכוונה על חטא הקדמוני של אדם הראשון, שכל הדורות היו בכחו, ובחטאו חטאו כל הדורות, והוא היה סבה להמשך הערלה והגביר היצר, וזהו אומר אנא ה' חטאתי, לומר שמוכרח אני, וזה הוידוי שלו שהיה מתודה על פרו, היה אומר ג"פ ה', אולי שהיה מכוון לג' ראשונות שחטא אדם עלה למעלה שחטא במעשה ובמחשבה, וכן הסכימו רוב המפרשים ומהם בעל המערכת, ורבי יהודה חייט ז"ל, ודוי ראשון שהוא ודוי של כהן גדול הוא רומז לג' ראשונות, ושם הוא רמוז הכהן הגדול שנאמר והוא כהן, והוא דייקא ושלשתם חשובים כאחת, ולזה היה על פרו לרמוז לשור שהקריב אדם הראשון, והכוונה היא לומר שאם חטא כבר התודה ועשה תשובה והקריב קרבן, והוא אינו צריך כפרה, אבל אני צריך כפרה, אנא ה' כפר נא לחטאים שחטאתי, כי אני בתחלה כמו אנוס הואיל ובאתי וקורצתי מחומר, ולזה אומר חטאתי ואח"כ כשבא יצה"ט ולמדתי בתורה וחטאתי, ודאי אותו חטא נחשב לי במזיד, ובפרט כשהגעתי לשנת הארבעים, שבן ארבעים לבינה, ונתוספה לי דעת ובינה ודאי זה החטא שחטאתי אחר הארבעים שנה הוא כמו מרד, זהו ושפשעתי, ובודוי שני שהיה מתודה על אחיו הכהנים היה מכוון לג' גג"ת, כי הגדולה היא כהן, והגבורה היא כמוסה בגדולה, והיה מתודה ג"כ על פרו שהוא פר בן בקר, פר רמז לגבורה, בן בקר רמז לגדולה שנאמר ואל הבקר רץ אברהם, והיה מכוון ג"כ אל התפארת נקראת ב"ן במלוי כזה, יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה גימ' בן, א"כ הרי רמז הג' פר בן בקר, לזה היה מזכיר שלשה שמות בודוי של אחיו הכהנים, ובכ"ד מקומות נקראים הכהנים לוים, שנאמר והכהנים הלוים ומדתם היא בגבורה, לזה היה מתודה על פרו, ובודוי שהיה מתודה על ישראל על השעיר לא על הפר שלא להזכיר עון העגל, אלא על השעיר לכפר על עון וישחטו שעיר עזים, ולפי שבני לוי לא היו בעון העגל היה הודוי שלהם על הפר, והיה מכוין בודוי לנצח והוד ויסוד שהוא יוסף שחטאו במכירתו, וכשהיה משליך הגורל והיה אומר לה' חטאת היה מכוין בכל העשר, ולזה היה אומר בלמ"ד לה' שהוא מגדל הפורח. וכן מצאתי כתוב שהכהן היה מכוין בכל ודוי וודוי לכל העשר, והיה אומר אנא ה' בגימ' אני והו והבן, שהוא ראש וסוף. ואני מעיד שבא אדם אחד מא"י והיה בידו מחזור כתיבת יד וראיתי שם כתובים עשר הויו"ת כל אחת בנקוד בפני עצמה, ולא היה לי פנאי להעתיקם כי הלך לו מיד. ורבינו בחיי ז"ל כתב בשם הרב רבו הר"ש ז"ל, שהשם שהיה מזכיר הוא שם מ"ב, כי יום הכפורים הוא רחמים בדין, וכתב עוד יש מן הגדולים שדעתם כי השם המיוחד היה מזכיר, ורבינו סעדיה גאון מכללם:
פסוק לג:וכפר את מקדש הקודש. כאן רמוז כל מה שעשה, וכפר את מקדש הקדש ההזאה של פנים, ואת אהל מועד היא ההזאה שעל הפרכת, ואת המזבח זה ההזאה שעל המזבח, ועל הכהנים הוא על ודוי שלו ושל אחיו הכהנים, ועל כל עם הקהל זה ודוי שהיה על כל ישראל:
