פסוק א:בקרבתם, בקרוביהון אשתא נוכריתא. לא ת' כפשוטו שנענשו על שנכנסו לפנים כדעת ריה"ג "על הקרבה מתו ולא על ההקרבה" רק כדעת ר"ע בת"כ שהוא כמו "בהקריבם",
פסוק ב:על הכפרת, על בית כפרתא. לא ת' "כפרתא" כלעיל בפסוק זה, אפשר להורות כי מלת "בענן" שלפניה, לא קאי על ענן הקטרת, רק כטעם "ה' אמר לשכן בערפל" כפי' הי"א בהראב"ע "כי אני דר בענן וכו'".
פסוק ד:יחגר, יֵסַר. בכל המקומות ית' "חגורה" בל' "זרוז" וכן לעיל (ח' ז')והכא ת' בל' "אסר" אפשר שט"ס הוא וכן "לא יחגרו ביזע" (יחזקאל מ"ד י"ח) שבנוסחא שלפנינו הוא "ולא יסרון גורס הרד"ק "ולא יזרזון" וב"ס לחם ושמלה רצה להבדיל שכשהוא פעל עומד ית' "אסר" וכשהוא יוצא ית' "זרוז" ולא ידעתי מה יענה על "לא יסרון" שביחזקאל ששם הוא ג"כ פעל יוצא ? ע"ש. יצנף, יחת ברישה. ערש"י שפי' "יניח בראשו" וערמב"ן שהקשה למה תרגם בהנחה ולא בצניפה, ולע"ד סובר הת"א כריב"א (בתוס' יומא י"ב ד"ה אלא לאו ודף כ"ה ד"ה נוטל) דמצנפת לאו היינו מגבעות שת"א כובעין וזה דוקא בכל השנה, אבל ביוה"כ שאין לו לא ציץ ולא תפילין, מצנפת ומגבעת שוין. ומתורצת קו' התוס', והוכחתי מסוגיא הנ"ל דלר' דוסא בגדי כ"ג כשרין לכהן הדיוט ומה עשה במצנפת? אלא ודאי דביוה"כ מצנפת ומגבעות שוין. וע' ברש"י בפ' תצוה ד"ה מצנפת, וברא"ם שהוא כיפה של צמר, והחכם רוו"ה במוסף של שבועות תמה ע"ז, וע' ברמב"ם ובראב"ד (פ"ח וריש פ"י מה' כלי המקדש הלכה א') ודו"ק היטב.
פסוק ח:לה', לשמא דה'. וכן בפסוק שאח"ז, אבל "לעזאזל" ת' כבעברית, נראה שסובר לא כהראב"ע ולא כהרמב"ן, ורק כפירש"י "הר עז וקשה".
פסוק יב:ומלא חפניו, ומלי חפנוהי. ת' לשון רבים, וע' במס' יומא (מ"ו מ"ז) וברמב"ם פ"ד מהל' עיוה"כ הלכה א' שדווקא ביד אחת, ועי' מ"ש בהקדמה כוללת, והתמה על המתרגם האשכנזי שתרגם "ביידע האנדע פאלל" וביותר על בעל הכתב והקבלה.
פסוק כא:איש עתי, גבר דזמין. הוא כדעת רז"ל "המוכן לכך" ואפשר איש מעיר "עַת" המובאה ביהושע (י"ט י"ג) והוא כמו מן "גִּת" "גִּתִּי" אבל חז"ל מאנו בזה מב' טעמים, הא' כי ע"פ דקדוק הלשון גם "גתה" גם "עתה" שבפסוק ההוא כן שמותם, כי לו היו הההי"ן במקום ל' בתחלתן היו באים מלעיל, והב' באשר כי במקומות אשר המתואר מובן מאליו יבא התאר לבד והמתואר יחסר כידוע למדקדקים, והיה ראוי לכתוב לפ"ז "עִתִּי" ויובן כי רק ע"י איש ישולח.
פסוק כב:אל ארץ גזרה, לארעא דלא יתבא. הוא בלי ישוב, כמ"ש רז"ל "לצוק".
פסוק כג:ובא אהרן, ויעיל אהרן. הנה רש"י כתב "אמרו רבותינו שאין זה מקומו של מקרא" והוא מהגמ' (יומא ל"ב ע"א) "וכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה מ"ט גמירי ה' טבילות וי' קדושין ואי כסדרן לא משכחת אלא ג' טבילות וששה קידושין" ומקשים שם תוס' בד"ה ואי למה צריך תרווייהו הפסוק ובא אהרן וגם גמירי ? ונ"ל דהנה הרב בעל ת"א כתב בשם הגר"ז מווילנא דלהכי לא התחילה הפרשה מבחדש השביעי משום דמצינו במדרש רבה (פ' כ"א) והובא בילקוט "אר"י ב"ס בכל שעה שרוצה ליכנס יכנס רק שיכנס כסדר הזה" וכן הוא בשמות רבה פ' תצוה "אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קה"ק" והא דכתב שם וכפר אהרן אחת בשנה, ר"ל אחת בשנה מחויב לכפר, ודלא כרש"י (לעיל פסוק ג') "ואף זו לא בכל עת אלא ביום הכפורים" ולכן כל סדר העבודה עד פסוק כ"ט נאמרה לאהרן אפילו על כל ימות השנה אמנם מפסוק כ"ט מתחיל הנהגת כה"ג ביוה"כ לבד, ולפ"ז נאמר הפסוק "ובא אהרן" במקומו שבכל ימות השנה לא היו באמת אלא ג' טבילות וששה קידושין, ולפ"ז דוקא ביוה"כ גמירי שטובל ה' טבילות ולכך צריכין תרווייהו הפסוק והל"מ, ומתורצת קו' התוס' הנ"ל, ובזה תתורץ גם קו' התוס' (עירובין ס"ג ע"א) ד"ה מאי שהקשו לדעת ר"ע שבני אהרן התחייבו מיתה רק על הקריבם אש זרה, איך הלכו בשעת המלואים לפני ולפנים מה שלא הורשה לאביהם ליכנס בכל ימות השנה, דבאמת לדעת ר"ע הורשה לאהרן ליכנס בכל ימות השנה כמ"ש במ"ר הנ"ל, וריה"ג שסבר שעל הקרבה מתו סבר שאפילו לאהרן לא הורשה בכל ימות השנה, ואפשר שמ"ש בת"כ סוף פ"ח "מנין שכל הפרשה אמורה כסדר כו'" כוונתו ג"כ על כל ימות השנה, והארכתי בסוגיא הזאת ואין כאן מקומו. והניחם שם, ויצנעינון תמן. הוא כדעת רז"ל שצריכין גניזה.
פסוק כט:האזרח והגר, יציביא וגיוריא. ת' ל"ר כדרכו ובחומשי רוו"ה הנוסחא "יציבא וגיורא" בל' יחיד.
פסוק ל:מכל חטאתיכם, מכל חוביכין. לא ת' "חטאיכון" (כמו שת' לעיל פסוק כ"א ובשאר מקומות) משום ששעיר יוה"כ מכפר אפילו על המזיד, וע' באוג"ר ע"פ "ונשא השעיר עליו את כל עונותם", שכ' אולי בחר אונקלוס במלת "חוביהון" לכלול גם העונות גם הפשעים גם החטאים, כי אחר שאמר שיתודה על ג' מינים האלה, היה הלשון תמוה שיאמר שהשעיר ישא עליו א' מן הג' בלבד.