פסוק א:וידבר ה' אל משה זאת תהיה וגו'. במדרש למה לא נאמר בפרשה זו דבר אל בני ישראל, ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה שנאמר חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות המת, ובמה הוא חפץ להצדיק בריותיו שנאמר ה' חפץ למען צדקו, ובשאר פרשיות של נגעים, כמו נגע צרעת כי תהיה באדם, ופרשת ובשר, או בשר, ואיש או אשה, ואיש כי ימרט ראשו, והבגד כי יהיה בו נגע, בכולם לא נאמר בהם וידבר לפי שהם מיני נגעים, ולפי שאינו חפץ ברשע שנאמר כי לא אל חפץ רשע, לזה לא נאמר בהם וידבר, אבל כאן שהתחילה הרפואה לבא אמר וידבר, אבל לא אמר דבר אל בני ישראל, לפי שאינו חפץ לחייב בריותיו, ויותר טוב היה שלא יחטא ויבא לידי נגעים אע"פ שנתרפא זאת תהיה תורת המצורע, וכי המצורע יש לו תורה בפני עצמו שאמר תורת המצורע. עוד והובא אל הכהן, למה יביאוהו אל הכהן בשלמא כשבא לו הנגע נאמר אדם כי יהיה בו נגע צרעת והובא על כרחו יביאוהו, כמו שאמר בזוהר מאן דחמי ליה אתחייב ביה לקרובי קמי כהנא בגין דדיוקנא קדישא לא ליתיב הכי, אלא אחר שנטהר בעל כרחו למה יביא אותו יבא הוא מעצמו. ועוד מאחר שהובא למה יצא הכהן שנאמר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה. והיינו יכולין לומר שהמצורע היה משולח לג' מחנות וביום טהרתו היו מביאים אותו בעל כרחו להראות שאינו מתגאה ברפואתו, למחנה ישראל. והכהן היה יוצא לקראתו, ממחנה שכינה שהוא שם למחנה ישראל, אלא שרש"י ז"ל פירש ויצא הכהן חוץ לג' מחנות. והגאון רבי סעדיה ז"ל פירש לא שהוא היה בא אלא אוהביו וקרוביו שהם עמו ומשמשים אותו הם היו מביאים עניני רפואתו כפי מה שנראה להם, או כפי מה שצוה להם הכהן כשהסגירו. ורז"ל אמרו זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע, ותימה כי כאן הוא מדבר על טהרתו לא על עונשו אלא דרשו המלה לא הענין:
פסוק ג:ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, שהוא חוץ לג' מחנות כפירש"י ז"ל, להראות שמאחר שקבל עונשו ונתרפא ודאי שהקב"ה חפץ בו והיו יסורין של אהבה, וראוי לאהבו שנאמר אני אוהבי אהב, וזה ודאי לא באה לו רפואה אלא מחמת חשקו ועסקו בתורה כמו שאמר בפרשת זאת תורת נגע הצרעת, שע"י התורה באה לו הרפואה, כי אע"פ שהוא טמא חייב בתלמוד תורה, כי התורה היא מטהרת ואינה מקבלת טומאה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק י' מהלכות טהרת מצורע, ועל שפם יעטה שיהיו שפתותיו דבוקות, אבל קורא ושונה ודורש, לזה אמר זאת תהיה תורת המצורע, כשיראו כהן קדוש טורח ויוצא חוץ לשלש מחנות היו יודעים שנתרפא, ובמה בתורה, לפי שכשהיה הכהן מסגירו היה מלמדו דרכי התשובה והיה מזהירו בעסק התורה שממנה תבא לו הרפואה שנאמר ולכל בשרו מרפא, לזה אמר זאת תורת המצורע, להודיע שע"י עסק התורה נתרפא. עוד היה כהן קדוש יוצא אל מחוץ למחנה, לפי שנשתלח חוץ לג' מחנות, ועבר על ג' מחנות וידעו כולם שהוא מצורע ונתבזה בפני כולם, עתה שעשה תשובה אחר שקבל עונשו ועסק בתורה כמו שאמרתי, נתן לו הקב"ה כבוד תחת אותו בזוי ומה כבוד נתן לו ויצא הכהן, מי ראה כהן קדוש יוצא ולא יצא עמו ודאי שהיו באים עמו הרבה בני אדם מהם ללוותן ומהם ללמוד כיצד מטהרים המצורע ואחיו הכהנים היו הולכים עמו, והיו הכל אומרים להיכן הכהן הולך לראות לפלוני שנתרפא והיה מגיע לו כבוד גדול בזה שטרח הכהן הזקן וכל העם אשר, אתו כדי לטהרו חוץ לג' מחנות וגם להראות לעם ענותנותם של משרתיו ומהם ילמדו הענוה:
פסוק ג:וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת, נגע הצרעת למה, היה מספיק והנה נרפא. ועוד אומר מן הצרוע, אלא ממי, ודאי שהוא מיותר, אלא הכהן היה רואה מה שלא היה רואה שום אדם שהיה רואה לעיקר הנגע שהנגע בא בסבתו שהוא העון, שהיה יודע בשרטוטים, זהו והנה נרפא נגע הצרעת, שהיל"ל והנה נרפא המצורע מן הנגע, אלא אמר נרפא נגע הצרעת בה' הידיעה, מן הצרוע שראה שנמחה העון מעיקרו, וכן מן הצרוע גימ' מן העקר עה"א, מסטרא דשמאלא שהוא נקרא איש צרוע:
פסוק ד:וצוה הכהן. מהו הצווי, אם הצווי בלקיחת הצפרים כמו שארז"ל צווי בכהן ולקיחה בכל אדם, א"כ היל"ל וצוה הכהן בלקיחת ב' צפרים, ועוד מה צריך צווי באמירה סגי, ודאי שיעשו הם כל ההשתדלות כדי לטהר עצמו ולבא לתוך הקהל ולבא לביתו ולא ישב חוץ למחנה ויקרא טמא טמא. אפשר לומר שהצווי היה לשר של צפרים, לפי שאמר חיות שלא יהיו טריפות שהטריפה היא כמתה, כמו שאז"ל על זאת החיה אשר תאכלו, חיה אכול שאינה חיה שהיא הטריפה לא תאכל, ואם אולי נקב קרום של מוח או נפסק חוט השדרה לא היתה טהרתו טהרה, לזה היה הצווי שלא יזמין אלא צפרים חיות, ולזה אמר ולקח ולא אמר ולקחו, כי אם היה הלקיחה בכל אדם היה לו לומר ויקחו:
פסוק ד:ובמדרש וצוה הכהן ולקח, א"ר יהושע בן לוי זה הצפור הוא צפור דרור, פירש"י ז"ל דרור שדר בביתו שאוכלת מפתו ושותה מימיו, והלא דברים ק"ו ומה צפרים שאוכלים מפתו ושותין מימיו מכפרים עליו כהן שנהנה מישראל בכ"ד מתנות עאכ"ו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות טהרת מצורע נגוע שבא לכהן לראותו לא יאמר לו לך ושוב אלא נזקק לו מיד, א"כ פירוש ולקח למטהר, יקח הכהן ק"ו לעצמו שלא יהיה עליו לטורח שילך חוץ לב' מחנות לטהר המצורע, ובפרט אם הוא מדלת העם, כי כל אחד ואחד מישראל הוא חשוב לפני הקב"ה כרב, כמו שארז"ל על פסוק ונפל ממנו רב, כל מה שיפול ואפילו הוא יחידי חשוב לפני כרב, שתי צפרים למה שתים היה מספיק אותה שהיא נשחטת, ארז"ל אם עשה תשובה אין הצרעת חוזרת עליו ואם חוזר לסורו היתה הצרעת חוזרת עליו, לזה היו משלחין אותה לומר שעדיין הוא היה כדאי להזהירו, לפי שכשיראה הכהן וכל העם המלוים אותו יוצאים לקראתו חוץ לג' מחנות תזוח דעתו עליו, לזה אמרה תורה שישלחו האחת, ולזה היה יושב אחר כבוס וגלוח ז' ימים שלא היה בא עם הכהן:
פסוק ד:ובמדרש א"ר יהושע בן לוי מפני מה אמרה תורה מצורע יביא צפרים לטהרתו, לפי שהיא עשה מעשה פטיט אמרה תורה יביא פטיט כו'. זה היה צודק אם היה מביא ביום צרעתו לא ביום טהרתו, אלא כמו שאמרתי בשלוח האחת כדי שלא יחזור לסורו ויהיה קל בעיניו לשון הרע, כתבו החזקוני ז"ל, על מים חיים לומר עד עכשיו היה חשוב כמת עכשיו חשוב עם החיים לבא אל המחנה ע"כ. עוד היה מביא צפרים לומר שילמוד מהצפור שאינו הולך לבקש מקום נאה או מקום גבוה לשים קנו כמו שאמר ושים בסלע קנך אלא בכל עץ או על הארץ, ואינו אוכל אלא מזרע הארץ, ואינו מזדווג אלא למינו ולזוגתו שנולדה עמו ובזמן הצריך לעיבורה, כן הוא יעשה כמוהו ויתרפא, ולא יבקש דירה נאה ואשה נאה ולא ילך בגאוה ויגדור עצמו במותר לו:
פסוק ד:שתי צפרים. רמז לפי שהאדם מורכב משני יצרים יצה"ט ויצה"ר ובסבת יצה"ר בא לו הצרעת, לזה וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת הידועה שהוא היצה"ר. אבל צפור החיה שבא לו החיות מצדה, זו יקח אותה ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, לפי שהוא בלשון הרע שבר הארז ששם קטטה בין אדם לחבירו ושברו, כמו התולעת שמשברת הארז בשיניה, כן זה שברם והפרידם, שדרך הארזים לעלות הרבה בעיקר אחד וזה הפרידם ועשאם שפלים כאזוב, לזה היתה טהרתו ע"י ארז ושני תולעת ואזוב:
פסוק ד:ועל דרך האמת, זאת תהיה תורת המצורע, בא לטהר מסייעין אותו, זאת היא כ"י הנקראת זאת שנאמר בזאת יבא אהרן שהיא הפתח שממנו נכנסים כאשר ידוע לבעלי הקבלה, וכשעשה תשובה היא מלמדת עליו זכות. והובא אל הכהן, שעולה למעלה להביא לו רפואה ממקום החסד מהכהן העליון, לפי שבחטא הסכימו הז' להלקותו ונהפך עליו מדת רחמים לדין, זהו הפך לבן טמא הוא, וכשעשה תשובה התשובה מהפכת מדת הדין לרחמים, והז' שהסכימו עליו להלקותו הכהן העליון שהיא התשובה מצוה להם שיסכימו לטהרתו:
פסוק ד:וצוה הכהן ולקח שתי צפרים, הם נצח והוד, ועץ ארז הוא ת"ת ושני תולעת היא גבורה, ואזוב היא היסוד, על מים חיים הוא החסד, שנמשך מן החיים ע"י כ"י, שהיא כלי חרס מלשון שתיקה, כמו שנים אנשים מרגלים חרש וגו', הרי הז' מסכימים לטהרתו ע"י צווי הכהן העליון, ויש לזה סיוע מהזוהר ז"ל, רבי יצחק ורבי יוסי הוו שכיחי קמי דר' שמעון יומא חד א"ל עץ ארז הא ידיעא כד"א מן הארז אשר בלבנון, דהא דהוא עץ ארז לא אשתרשן נטיעוי אלא בלבנון, והא אתמר. אזוב למה ומאי הוא, פתח ואמר ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, ת"ח בר נש דאשתדל בפולחנא דמארי ואשתדל באורייתא קב"ה שארי עליה ושכינתא אשתתפת בהדיה כיון דבר נש אתי לאסתאבא שכינתא אסתלק מיניה קב"ה אתרחיק מינה וכל סטרא דקדושא דמארי מתרחקין מיניה ושארי עליה רוחא מסאבא וכל סטרא דמסאבא, אתי לאדכאה מסייעין ליה בתר דאדכי ואתהדר בתשובה ההוא דאסתלק מיניה אהדר ושארי עליה, ת"ח כתיב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות כיון דאמר שתי צפרים לא ידענא דאינון חיות אלא הא אוקמוה, אבל חיות חיות ממש כד"א ואראה את החיות לקבל אתר דינקי מניה נביאי מהימני, ועץ ארז הא אתמר ושני תולעת סטר סומקא דגבורא דאשתתף בהדיה בקדמיתא, ואזוב דא ו' זעירא דיניק לה לכ"י, ובגין כך עץ ארז ואזוב אזלא כחדא ועל דא ו"ו כחדא אשתכחו חד עילאה וחד זעירא וקרינון לון ו' עילאה ו' תתאה וכלא אתהדרו לשריא עלוי בנין דהא אדכי לקבל אלין לתתא מינייהו, עץ ארז ואזוב ושני תולעת אשתכחו בשמא דא, ותליין מאילין עילאין ע"כ. הרי ז' עליונות מסייעין אותו, כנגדם היה צריך ז' דברים, ב' צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת, וכלי חרש ומים חיים. ולזה היתה ההזאה שבע פעמים, ורז"ל אמרו למה עץ ארז לפי שהנגעים באים על גסות הרוח מה תקנתו ישפיל עצמו כתולעת וכאזוב ויתרפא. עוד טעם אחר לפי שהארזים עולים ד' וה' בשורש אחד והתולעת באה ומכה בפיה אחד או שנים מהם ומיבשתו ומפרידתו ומשברתו ממקום יניקתו עד שאבד ורואיו יאמרו איו, כן זה עשה בלשון הרע הפריד בין אדם לחבירו עד שאמר, אין זה בעולם, ר"ת אז"ב, מרוב ההשפלה שבאה לו מחמת לשונו הרע, אם כן זה הלשון שהוא פטיט ישחט, ויקחו דמו ויטבול בעץ הארץ, ובאזוב רמז שילך וישפיל עצמו וילחך עפר רגליהם וידבק בהם וישאל להם שימחלו לו, שעבירות שבין אדם לחבירו אין המקום מכפר עד שירצה את חבירו, ולזה הוא רמז שחיטת הצפור וטבילת דמה בצפור החיה שהוא חבירו שהפרידו מחבירו שהוא עץ הארז שהיה מתהנה ממנו, או כמו האשה שהיא מתחופפת תחת כנפי בעלה, ובהפרידה ממנו עתה היא לוחכת העפר כתולעת, לבקש טרפה ומזונה, עד שהיו אומרים ובעלה למה לא יזונה אומר אין זה בעלה, מרוב לשון הרע ששם ביניהם, עתה ילך ויעשה שלום ביניהם ויחברם, לזה רמז עץ ארז ואזוב, שהיו אגודים בלשון של זהירות ועושים אותם אגודה אחת עד שיאמר הכל אמת זה בעלה, שחזרו לאהבתם, והזה על המטהר מן הצרעת ז' פעמים, כמ"ש שעל שבעה דברים נגעים באים:
פסוק ה:על כלי חרס על מים חיים, לומר שכלי חרס שנשבר אין לו תקנה, וזה האדם שהוא מן האדמה שהוא כמו כלי חרס ונשבר שנצטרע והוא חשוב כמת ויש לו תקנה ע"י עסק התורה שהיא נותנת חייה לבעליה, זהו על מים חיים:
פסוק ז:ושלח את הצפור החיה על פני השדה, זה רמז שאחר שעשה כל זה לא יפחד מבעל השדה שהוא סמאל וחילותיו, שעד עתה היה הוא ברשותו שהיה חוץ למחנה והיה קורא לו שיתחבר אליו שהוא היה טמא והיה קורא לטמא, זהו שאמר וטמא טמא יקרא, ועתה יצא מחברתו לזה אמר על פני השדה שהוא סמאל שהוא איש שדה איש יודע ציד, שצד זה היה ברשותו ועתה ברח ממנו וניצול. עוד נאמר שהיו משלחין אותה לבעל השדה לסתום פיו שלא יקטרג לפי שעדיין לא נשלמה טהרתו עד אחר תגלחת וכבוס בגדים וטבילה של יום ז' וקרבן של יום ח', ופירוש על פני כמו שאמר יעקב אבינו אכפרה פניו, אניח רוגזיה שהוא מקבל שוחד, ולזה היה שעיר של עזאזל. וכבס המטהר את בגדיו, למי טעון כבוס בגדים יום הטהרה ויום השביעי, ועוד ביום הטהרה היה הכבוס קודם להתגלחת וביום השביעי תגלחת קודם, ועוד בתגלחת של יום פירש ואמר וגלח את בשרו שערו ראשו וזקנו וגבות עיניו, ובתגלחת של יום טהרה לא פירש אלא אמר וגלח את כל שערו סתם. אלא כבוס בגדים של יום טהרה, הוא רמז לבגדים הפנימים שיטהר ויקדש עצמו מבפנים ויסיר מלבו כל הרהור וכל מחשבה רעה קודם, ואח"כ יגלח את כל שערו שהם מחשבות רעות שהם מצד השעירים, ורחץ בשרו שהוא טבילה של מ' סאה שהיא מ' של לסרבה המשרה שהיא המקוה שהיא התשובה ולא יהיה טובל ושרץ בידו. וטהר ואחר יבא אל המחנה שהיא למחנה שכינה. שהיא שביעית שנכנס לה היא תשלום טהרתו. והיה ביום השביעי יגלח וגו', בא לטהר מסייעין אותו, זהו שאמר והיה ביום השביעי יגלח, השביעי הוא יגלח את כל שערו ולזה ב"פ יגלח את כל שערו, ואת כל שערו יגלח, יגלח את כל שערו הוא ליום השביעי שהוא יגלחנו, ולזה יגלח קודם שהדברים שהם ע"י שמים קודם עשייתן הם נעשים, לזה יגלח את כל שערו מתחלת הגלוח כאילו נעשה הכל, אבל מה שהוא ע"י בשר ודם עד שיעשה כולו נגמרת מלאכתו, לזה ואת כל שערו יגלח אחר שגלח כל שערו נקרא גלוח את ראשו, שהלך בגסות הרוח, ואת זקנו שהדרת פנים זקן והלך ברכילות והסביר פנים עד שקבלו דבריו, ואת גבות עיניו שהלך אחר עיניו בפנים רמות, ולשון גבות מלשון גובה. ואת כל שערו, רמז על שאר הדברים שהנגעים באים עליהם. וכבס בגדיו פעם שנית, כי כבוס של יום הטהרה הוא על כבוס איברים הפנימיים, כמו שאמרתי, וזה הכבוס הוא על האיברים החיצונים, וכן ורחץ במים של יום טהרתו הוא טבילת האיברים הפנימיים שיטבול אותם במי התורה, במ' סאה שהוא רמז למ' של לסרבה המשרה שהיא ם המרובעת דריבע על בנין שהיא התשובה. ואמר בתקונים ז"ל דבהון אתדכיאת שכינתא תתאה לגבי בעלה, מקוה דילה האי הוא מקוה ישראל ה', ואיהו שיעור קומה דהכי אינון אתוון דמקוה קומה, ואינון רזא דאם תשע נקודות לכל סטר בנקודה דאמצעיתא אשתלימו מ' סאין דאיהו שיעורא דמקוה דביה אתדכיאת אתתא לבעלה, וכן הוי"ה יש בו ארבע אותיות כל אות כלולה מעשר והוא סוד מקוה ישראל ה', א"כ לזה בטבילה של איברים הפנימיים לא אמר ורחץ את בשרו במים, אלא אמר ורחץ במים את בשרו, אבל ברחיצת איבריו ממש ורחץ את בשרו וגו' והבן. וביום השמיני שהיא הבינה היא משלמת טהרתו, יקח שני כבשים צריך לכבוש מדת הדין, ושני כבשים אחד כנגד מדת הפחד ואחד כנגד ההוד שהוא ענף הגבורה, וכבשה אחת נגד הדין שבאדנ"י, ומי כובשה ביום השמיני אחר שנכנס לתוכה. ושלשה עשרונים הם ג' יודי"ן בשם מחיה שהוא יו"ד ה"י וא"ו ה"י, גימ' מחיה, שממנו בא לו החיות והרפואה. ולוג שמן הוא ענף החכמים שממנה בא לו ג"כ חיות שנאמר והחכמה תחיה בעליה. והעמיד הכהן המטהר וגו' לפני ה' פתח אוהל מועד, עתה יש לו העמדה נגד המקטרגים שהם פתח אהל מועד. ואם דל הוא, שהוא דל מהזכיות, ואין ידו משגת לכבוש ג' בתי דינים, ולקח כבש אחד, לפחות יכבוש הא' שבהם שהיא מדת הפחד, ואחר שזה נכבש, האחרים הם בכלל שממנו הם שואבים הדין. ונתינת הדם על תנוך האזן, כמו שארז"ל למה כל האזן קשה והאליה שלה רכה שאם ישמע דברים שאין ראוי לשמעם שיכוף האליה לתוכה, וזה לא כפף לזה צריכה טהרה, ועל. הבהן יש כת שדים שנקראים שדי בהן, וכדי לטהרו ולהרחיקו מהכל, וכדי לטהר השמאל, ג"כ, היה הכהן לוקח השמן בכפו השמאלית והיה נותן מותר השמן על תנוך אוזן הימנית ועל בהן ימנית ולא שמאלית, לפי שאין דוחין אותם לגמרי, כי ימין ושמאל יש להם צורך גם זה לעומת זה עשה האלהים, אבל מאחר שבא מיד שמאלית של כהן היה נתש ונחלש השמאל, כל זה היה צריך לעשות למצורע לפי שנכנס לתוך הטומאה וישב בתחומה והיתה מחופפת עליו, כמו שאמרת המשנה טמא יושב תחת האילן וטהור עובר נתלבשה בו טומאה וטמא, א"כ נתלבשה בו טומאה והיה צריך כל זה לטהרתו ולהוציאו ולהצילו מיד הטומאה, והבן:
פסוק לד:וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו' כי תבאו אל ארץ כנען וגו'. למה נזכר כאן אהרן, בשלמא אם היה אומר דברו אל בני ישראל כי תבואו וגו' היה צודק הדבור לבאים שהם ישראל, אבל אומרו אל משה אל אהרן כי שבאו, והם אינם באים לא יצדק בהם כי תבאו, גם אשר אני נותן לכם לאחוזה ולא נתנה להם ולא לזרעם, שהלויים אין להם חלק בארץ., שנאמר לא יהיה לכהנים הלויים חלק ונחלה וגו'. ואפשר לומר שזו הפרשה היא פיוס למשה ולאהרן, לומר אע"פ שאינם באים לארץ, עיקר יישוב הארץ אינה אלא על פיהם, לפי שאני נותן צרעת בבית כדי שיהרס אותו בנין של טומאה שבנו הכנענים ויחזרו הם ויבנו בנין של טהרה וקדושה, ואינה חלה הטהרה והקדושה אלא ע"י הכהן שבא מזרעך, ואפילו שיהיה בעל הבית תלמיד חכם והכהן עם הארץ אם יאמר הכהן טהור טהור ואם יאמר טמא טמא, וכן ארז"ל אפילו היה הכהן קטן או שוטה החכם אומר והוא מחליט או פוטר או סוגר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות טומאת צרעת. ואינו אומר נגע נראה לי בבית אלא כנגע, א"כ עיקר ישוב הארץ וקדושתה היא הקדושה שאם אין קדושה לא תשרה שכינה, א"כ ע"י זרע אהרן וע"י הלמוד של משה כמו שנאמר אלה תולדות אהרן ומשה הבכור נדב ואביהוא, לומר אהרן הוליד ומשה למד מכאן כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו, א"כ צודק כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם לאחוזה. עוד אמר כי תבאו מכאן לתחיית המתים מן התורה שעתידין לבא בזמן התחייה. ועוד אפשר לומר כמו שאמר ברעיא מהימנא ז"ל עלך אתמר ממכון שבתו השגיח על כל יושבי הארץ ואנת דאתמר עלך בשגם הוא בשר בדור הפלגה הויתא ובכל דרא ודרא בגלגולתא בגלגול דמתהפך לכמה גוונין ולא נגליתה אלא בדרא דאתיהיב ביה אורייתא על ידך, אנת הוא כשמשא דנהיר בכל דרא ודרא דכד אתכניש שמשא בליליא נהיר בסיהרא בשתין רבוא כוכביא הכי אנת דנהיר בשתין רבוא בכל דרא ודרא, והאי הוא דקא רמיז קהלת דור הולך ודור בא ואוקמוה רבנן אין דור פחות מששים רבוא, ועוד אוקמוה רבנן הדור שהולך הוא הדור שבא לקיים "מה "שהיה "הוא שיהיה ע"כ. ואפשר שכמו שבא משה כן בא אהרן עמו:
פסוק לד:ואמר וגו' ונתתי נגע, י"מ לפי שהזהיר ואמר אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, והכנענים היו עובדים בסתר ובגלוי, כשע"ז של כסף וזהב היתה בסתר וכשהיא של עץ ואבן היתה בגלוי שנאמר ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם, וישראל לא היו יודעים המקום שעבדו בו ע"ז בסתר, אלא היה בא הנגע להראות להם כדי לאבדו:
פסוק לד:ובמדרש מה חטאת הארץ שלוקה, אלא בעון בני אדם שנאמר ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה, ארץ כנען ארץ ז' עממין היא ואמר ארץ כנען, רבנן אמרו רמז כאן חם חטא וכנען לקה אף כאן ישראל חטאו והארץ לוקה ומתקלקלת, רבנן אמרי ע"י שהיו כולם תגרים שנאמר אשר סוחריה שרים כנענים נכבדי ארץ, תאני רשב"י כיון ששמעו כנעניים שישראל באים לארצם עמדו והטמינו כל ממונם בכותלים ובשדות, אמר הקב"ה הבטחתי לאבותיהם להכניס בניהם לארץ מלאה כל טוב שנאמר ובתים מלאים כל טוב מה עשה הקב"ה מגרה בתוך ביתו נגעים והוא סותרו ומוצא בו סימא, שדהו נשדפה ומתוך שהוא הופכה מוצא בה סימא ארץ אחזתכם בגימ' כדי לגלות כספם וזהבם עם ד' מלות, ולזה אמר בבית ארץ ולא אמר בארץ אחזתכם, לרמוז לבית ולשדה, ולפי שהרוב בבית מטמינים ולא בשדות, לזה באה השדה ברמז. ובזוהר (נ'.) ז"ל ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וכי אגר טב דאשתכח נגעין באינון דזכאן למיעל בארעא, אלא הא אוקמוה לאשכחא מטמונים דמטמרן בביתייהו, ולאהנאה לון לישראל, אבל ת"ח זכאין אינון ישראל דאינון מדבקי ביה בקב"ה וקב"ה רחים להו דכתיב אהבתי אתכם אמר ה' ומגו רחימותא דיליה אעיל להו לארעא קדישא לאשראה שכינתיה בינייהו ולמהוי דיוריה עמהון וישתכחון קדישין על כל בני עלמא. ת"ח וכל הנשים אשר נשא לבן אותם, בשעתא דהוו עבדין עבידתא הוו אמרו דא למקדשא דא למשכנא דא לכהנא דא לפרוכתא, וכן כל אינון אומנין בגין דתשרי קדושה על ידייהו ואתקדש ההוא עבידתא. כגוונא דא מאן דעביד עבידתא לע"ז או לסטרא אחרא כיון דאדכר ליה על ההוא עבידתא הא רוח מסאבא שריא עלוי, כנענים פלחי לע"ז וכד הוו בניין בנין לטנופייהו כד שארן למבני הוו אמרין לה וכיון דאדכר בפומיה סליק עליה רוח מסאבא, כיון דעאלו ישראל לארעא בעא קב"ה לרפאה לון ולקדשא לון ארעא ולפנאה אתר לשכינתא דלא תשרי שכינתא גו מסאבא, ועל דא בההוא נגע צרעת הוו סתרי בניינין דאעין ואבנין, ת"ח אי עובדא דא הוה לאשכחא מטמונין בלחודוי יהדרון אבנין לבתר כמא דאינון לאתייוהו ועפרא לאתריה וקרא אמר וחלצו את האבנים ועפר אחר יקח, בגין דיתעבר רוח מסאבא ויתפני ויתקדש השתא כמלקדמין וישתכחו ישראל בקדושא ובדיורא למשרי בינייהו שכינתא, ועל דא מאן דבני בניין כד שארי למבני בניינא בעי לאדכרא דא לפולחנא דקב"ה אנא בני, בגין דכתיב הוי בונה ביתו בלא צדק, וכדין סייעתא דשמיא שארי עלוי וקב"ה זמין עליה קדושתא וקרי עליה שלום דכתיב וידעת כי שלום אהלך, ופקדת נוך, מהו ופקדת נוך הא אוקמוה, אבל ופקדת לאפקדא מלה בפומא וכד איהו בני כדון ולא תחטא, ואי לא הא זמין לביתיה סטרא אחרא כ"ש. מאן דבני ורעותיה בסטרא אחרא הא ודאי שריא ביה רוח מסאבא ומאן דדייר ביה יכיל לאתזקא דהא ההוא סטרא מסאבא שריא ביה ואזיק מאן דאשכח או באנשי ביתיה או בנזקי גופא או בנזקי דממונא הא ודאי יערוק בר נש לטורא ולא ידור ביה ידור בפלחא דעפרא ולא ידור ביה. ובגין כך קב"ה חס עלייהו דישראל דאינון לא ידעי מלה והוא אמר אתון לא ידעי אנא ידענא וארשים לון בנגע דייר בביתא הא נגע אוחרא תקיפא דיפיק ליה ויעבר ליה מן עלמא וכדין ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, כיון דאזיל ליה מ"ט ונתץ את הבית אלא כל זמנא דההוא בניין קיים דיליה הוא ויכיל לאהדרא האי בארעא קדישא וכ"ש בארעא אחרא דזמינא רוח מסאבא יתיר ויכיל בר נש לאיתזקא, כדון פקיד כהנא וינתצון ליה לביתא אעין ואבנין ויבנון ליה מאבנין אחרנין ומעפרא אחרא כדון כתיב ובתים טובים תבנה וישבת כדין אית ליה ישובא ואלין, אקרון טובים דקדמאי לאו אינון טובים ולאו בכללא דקדושא דכיו אינון, אר"י אי הכי במאי מוקמינא קרא ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת אי רוח מסאבא שריא בגווייהו היך מלאים כל טוב, א"ר אלעזר מלאים כל טוב בממונא בכספא ובדהבא ובכולא. א"ר שמעון כל דא הוא לאיתקדשא ארעא ולאעברא רוח מסאבא מארעא ומגו ישראל וכד ביתא הוה נתיץ הוה אשתכח ביה ממונא למבני ליה ולמליא ביתא בגין דלא אצטער על ביתא וישרון בדיורא קדיש ע"כ. ואולי ג"כ אותו מטמון מדמי ע"ז שאסור ליהנות ממנו, לזה היה מוציאו בבנין שהבנין אינו הנאה לפי שייעדם ליתן להם ארץ טובה ולא ארץ חרבה ואפילו כותלי דחזירי התיר להם כ"ש בבנין מדמי ע"ז, ואגב ארחין ידענו למה לא אמר ובתים בנויים אשר לא בנית כמו שאמר ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת, לפי שבנינם צריך ליהרס שנבנה ע"ש הטומאה, כמו שאמרו בזוהר, ולפי מה שארז"ל אין בעל הרחמים גובה מן הנפשות תחילה היה לו לכתוב פרשת בתים תחילה ואח"כ בגדים ואח"כ נגע צרעת כי תהיה באדם שהיא בנפשות היה לו להיות באחרונה למה התחיל בה, כתב רבינו בחיי ז"ל כדי שלא יהא הסדור מסודר בפורענות הולך וגדל וכמו שהיה הענין אלא הולך ומתמעט כנתבאר לנו מסדר הפרשיות ע"כ. ועוד כדי לאיים אמר החמור תחילה:
פסוק לד:עוד נקראת ארץ כנען, לפי כשהיו ישראל במדבר היה כל עסקיהם בתורה וכשנכנסו לארץ נתעסקו בבנין במשא ובמתן ובסחורות, לזה אמר כי תבאו אל ארץ כנען, לומר שאתם עושים סחורה לא תעשו לשון הרע זה על זה ולא שבועת שוא, ולא תתגאו זה על זה ולא תהיו צרי עין זע"ז, ורוב הדברים שהנגעים באים עליהם הם מצד שיש להם סחורות ויש לזה יותר על זה, לזה אמר כי תבאו אל ארץ כנען, לומר שאתם תגרים בה מה שלא הייתם עד עתה, לא יהיה ביניכם הדברים שעל ידיהם הנגעים באים, ולזה אמר בבית להזהיר על דברים שבבית, שלא יהיה צר עין, השאילני דבר פלוני לא יאמר אין לי ויש לו. ארץ, על דברים בארץ כגון במשא ומתן שלא יתגאו זה על זה מצד שיש לאחד יותר על חבירו ולא ילך רכיל על חבירו ולא שבועת שוא. אחזתכם, שלא יסיג גבול רעהו ולא יחמוד שדהו או ביתו שעל אלו הדברים הנגעים באים, לזה אמר בבית ארץ אחזתכם:
פסוק לה:ובא אשר לו הבית. ארז"ל במדרש יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו, יהיו גוררין ומוציאין כל מה שבביתו, אימתי ביום שיגרה הקב"ה אפו באותו האיש, הא כיצד אדם אומר לחבירו השאילני קב חטים ואומר אין לי, קב שעורים ואומר אין לי, קב תמרים ואומר אין לי, אשה אומרת לחברתה השאיליני כברה, אין לי, מה הקב"ה עושה מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא כליו הבריות רואות ואומרים הוא היה אומר אין לי ראו כמה חטים כמה שעורים כמה תמרים לווט ביתא באילין לווטייא. ר' יצחק ברבי אלעזר מייתי לה מן הדין קרא שקערורות, שקע ביתא באילין לווטייא, פירוש רורות מלשון ארור, כאלו אמר ארורות. לפיכך משה מזהיר את ישראל כי תבאו וגו'. גם ובא אשר לו הבית, שלא הכניס בו אורחים מעולם, א"כ ראוי להלקות לאותו בית ולבעליו, לפי שלא הלך בדרכי אברהם אבינו ע"ה שהיה מכניס אורחים וצוה בניו שילכו בדרכיו שנאמר אשר יצוה את בניו וגו', וזה עבר על צוויו, ודרשו ז"ל כן שהיל"ל ובא בעל הבית ואמר אשר לו הבית לדרשה. עוד ארז"ל ובא אשר לו הבית, הוא ולא שלוחו כדי שיאמר לו הכהן דברי כבושין ותוכחות ויאיר עיניו ויודיעהו על מה נגעים באים ויחזור בתשובה קודם שיגיעו אל עצמו ואל בשרו:
פסוק לה:והגיד לכהן לאמר. למה והגיד, ההגדה היא ספור דברים, וזה בא לומר לו שראה נגע לא בא לספר, א"כ היה לו לומר ואמר לכהן, ועוד מאי לאמר. אלא כבר כתבנו לעיל שכתב הרמב"ם ז"ל שאפילו יהיה הכהן ע"ה אפי' קטן או שוטה, החכם אומר לו אמור טמא והוא אומר טמא, אמור טהור והוא אומר טהור, זהו והגיד לכהן, שמגיד לו ומודיעו ואומר לו כשאומר לך טמא אמור אתה טמא וכשאומר לך טהור אמור טהור, זהו לאמר שהחכם מודיעו מה יאמר, והכהן גוזר אומר ואומר או טמא או טהור, כמו שאמר לו החכם ומשך לבי לומר כן, זהו והגיד לכהן לאמר. ובזוהר והגיד לכהן ויאמר מבעי ליה או וידבר, מהו והגיד, אלא בכל אתר מלה דחכמתא הוא והא אוקמוה, כנגע, נגע מבעי ליה, נראה יש לי מבעי ליה, דהא כתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, דאתחזי לכלא אמאי כנגע נראה לי, אלא בשעתא דהאי עייל אחורא אתגליא ומקטרגא דא בדא, ועל דא נראה לי ההוא דמתכסי אתגליא ודאתגליא אתכסי ולבתר אתחזי ליה דדיוקנא דההוא נגע דביתא ואתכסיא אחרא ועל דא והגיד לכהן מלה דחכמתא היא ע"כ. א"כ פירוש נראה שנראה לי וחזר ונתכסה ממנו:
פסוק לו:וצוה הכהן ופנו את הבית. למה קודם ביאת הכהן ימתינו עד שיבא הכהן ויראה אם הוא נגע, קודם גזרת אומרו טמא יפנו, אולי אינו נגע ומראה כל נכסיו לעולם, אלא שאמר לו נראה לי, כמו שאמר בזוהר דאתכסיא אתגליא, ידע הכהן דסטרא אחרא שרא תמן והכהן הוא הקטיגור שלו ומיד כשיראהו יטיל זוהמתו בכל מה שבבית, מחמת שבא הכהן שהוא קטיגורו, זהו ולא יטמא כל אשר בבית, יטמא לעתיד, אבל עתה לא טמא, ואחר כך יבא הכהן וגו' וראה את הנגע והנה הנגע, נגע נגע למה יאמר וראה והנה הנגע בקירות הבית וגו', אלא כשבא הכהן וראה הכהן את הנגע וגו' שראה אותו שד ולא ברח מפניו והלך לו, אלא והנה הנגע בקירת כתיב שהלך ונחבא בקיר ונשקע שם כדי שלא יראהו הכהן ונעשו פניו ירקרקות או אדמדמות מרוב בושתו ומראיהן שפל שנתבייש, ולזה לא יתגרו בו ולא יחלצו לא אבנים ולא יקציע אלא ויצא הכהן והסגיר את הבית, אולי כשיצא הכהן ילך כדי שלא יראהו, והסגירו ז' ימים, לפי שנטמא הבית מחמתו, ושב הכהן ביום הז' וגו' וראה והנה פשה הנגע שלא נתבייש ולא הוריקו פניו, אלא אדרבא פשה הנגע וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן, יוציאוהו בעל כרחו, ולזה אמר וחלצו את האבנים, כד"א וחלצה נעלו, לומר שאינם מניחים אותו לחול על אותם האבנים אלא חולצים אותו מהם, כדי שלא יהיה היזק לעולם, ואם ישוב הנגע ופרת בבית אחר חלץ וגו' ובא הכהן והנה פשה, לא אמר והנה פרח כמו שאמר ואם ישוב הנגע ופרח, לפי שאינו מתבייש מאנשי הבית אלא אדרבא הוא שמח, זהו לשון פרח, אבל כשבא הכהן לא אמר והנה פרח, כי מ"מ הוא מתבייש ממנו שהוא קטיגורו ואין מראה לו פנים אבל העיז פניו והראה לו שמקטרג, שכן דרכו, לזה ונתץ את הבית. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ו מהלכות טהרת טומאת המצורע ז"ל, הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל ענינים הרבה שאין דומים זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים או בתים קראתו תורת צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אצא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו ואם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלו העור שבביתו שיושב ושוכב עליהם, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנים הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא בליצנות ולשון הרע, ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך, הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדברה באחיה שהיא גדולה ממנו בשנים וגדלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשוויתו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה עניו מאד, ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת, ק"ו לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות, לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו להתרחק מישיבתם ומלדבר עמהם כדי שלא יתפס אדם ברשתות רשעים וסכלותם, וזהו דרך ישיבת הלצים הרשעים, בתחילה מרבים בדברי הבאי כענין שנאמר וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך כך באים לספר בגנות הצדיקים, כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כענין שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, ומתוך כך באים לדבר באלהים וכופרים בעיקר כענין שנאמר ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם, והרי הוא אומר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ, זו הוא שיחת הרשעים שגורם להם ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשירי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, ולפיכך הקב"ה עוזר על ידם ומזכה אותם בה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו ע"כ:
פסוק לו:והחמירה תורה בנגעי בתים והאריכה בהם להזהיר לאדם שלא יבנה ביתו בגזל שסופו ליהרס, וכן הוא אומר הוי בונה ביתו בגזל, וכן כשיבנהו יזכר עליו שם שמים תחילה, כדי שיתקדש ותחול בו הקדושה, כדי שלא יבא לעשות באותו בית שום דבר טומאה מאחר שקדמה הקדושה היא תסייעהו, כי אם ח"ו חלה טומאה באותו בית צריך כח גדול להוציאו, ולזה נזכר כ"ח פעמים בית בנגעי בתים, ועל זה הזהירה תורה ולא תביא תועבה אל ביתך שאם תביא צריך כח גדול וקדושה גדולה להוציאה, ואם לא הוציאה נאמר עליו והיית חרם כמוה ח"ו דמתלטיא כל מה דבביתא והבא אל הבית והאוכל בבית והשוכב בבית כ"ש הדר בבית, ולזה כתבה תורה נגעי בתים אחר כל הנגעים לומר שהוא כנגד הכל וממנו מתחילים ובאים, שאם ח"ו עבר עבירה באותו בית אותה עבירה קנתה דירה באותו בית, ואבני אותו הבית ועציו הם צועקים עליו לומר שהביא להם שכן רע, שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ וגו', ואין לאותם אבנים נחת רוח עד שיוציאם שנאמר וחלצו את האבנים כד"א חלץ מהם, ואם יחזור פעם אחרת ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, על זה ארז"ל מי מעיד בו אבניו וקורות ביתו מעידים עליו, ואם לא נזהר סוף שנוגע אל עצמו ואל בשרו, למה שהוא מטמא כל אשר בבית, והטומאה החמורה היא הצרעת עד שמוציאתו מן הבית שנאמר מחוץ למחנה מושבו, ולזה השוויתה התורה טהרת הבית לטהרת המצורע, ולזה הצריכה תורה מזוזה לכל פתחי הבית, ועל זה ארז"ל כל בית שאין נשמעים בו ד"ת בלילה אש שורפתו, כל זה לקדש דירתו כמו שהגוף שהוא דירת הנשמה צריך קדוש כן הבית שהוא דירת הגוף צריך קדוש, ועל זה נאמר והתקדשתם זה דירת הנשמה, והייתם קדושים זה דירת הגוף. עוד יש רמז בבית המנוגע שתמצא בו שלשה ענינים הסגר וחלוץ ונתיצה, כאן נרמז ג' גלגולים, כארז"ל שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, הסגר שאם חזר בו חוזר לביתו, אין ביתו אלא אשתו כלומר שחוזר לדירתו, ואם לא חזר בו סופו שיחלץ ממנה ופקודתו יקח אחר, וילך לבקש לו מנוח לבנות לו בנין אחר, זהו ולקחו אבנים אחרות, ועפר אחר יקח, זהו ומעפר אחר יצמחו, ואם בא בשני ולא נתקן עליו נאמר ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, וצריך להחזירו לגלגול האחרון, זהו סוד ואחרון על עפר יקום, ולזה כיון בג' דברים אלו שאמר בבית, ארץ, אחוזתכם. וזהו כי תבאו אל ארץ כנען, אומר לנשמות הבאות לעוה"ז לקנות סחורה שהם המצות, כמו שארז"ל מקדמתו ומלפפתו לעוה"ב, היינו סחורה לשון סחור סחור, פי' מעטרו ואומר לנשמות שאם הגופים אינם ראויים להם שייסר אותן מפניהן, זהו ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, ובא אשר לו הבית שהיא הנשמה והגיד לכהן שהוא הקב"ה, כנגע נראה לי בבית. כנגע ולא נגע לפי שאין לך ריקן שבישראל שאין בו מצות, לזה אמר כנגע לומר שרובו עבירות, וצוה הכהן ופנו את הבית והסגיר וגו' שהוא גלגול ראשון כחז"ל כדאמרן:
