פסוק א:אמר וידבר ה׳. כי יחל תורת המטהר ואמר ר׳ יונה הספרדי המדקדק כי נרפא נגע הצרעת מן הצרוע הוא הפוך והיה ראוי להיותו נרפא הצרוע מנגע הצרעת ולמה נהפוך דברי אלהים חיים בעבור חוסר דעתנו והלא שם כתוב כי נרפא הנתק טהור הוא ועוד כי נרפא הנגע:
פסוק ב:וטעם והובא. כמו חביריו כי אחר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה שמחוייב:
פסוק ג:ויצא הכהן אל מחוץ למחנה. אף על פי שטהרו הכהן לא יכנם אל המחנה או במדינה עד שיתן טהרתו וישלם כל אשר צוה:
פסוק ג:ויצא הכהן. איננו כהן גדול והנה נתברר פירוש או אל אחד מבניו הכהנים:
פסוק ד:ולקח למטהר. הכהן יקח משלו ויש אומר המצורע יתנם ותי״ו התפעל מובלע בדגשות הטי״ת והוא על משקל איש מתהלל:
פסוק ד:שתי צפרים. כל עוף יקרא צפור והנה יקח כל עוף שימצא:
פסוק ד:טהורות. שלא יקח מהטמאות:
פסוק ד:ועץ ארז ואזוב. הוא הגדול וקטן במיני הצמחים והעד מדברי חכמת שלמה ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה. והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים והנה גם הם כדמות פסח מצרים:
פסוק ה:וצוה הכהן ושחט. כהן אחר או ישראל ויש אומרים המצורע והוא רחוק:
פסוק ה:אל כלי חרס. כמו על, וכן אל הנער הזה התפללתי:
פסוק ה:מים חיים. לקוחים ממקום נובע:
פסוק ו:וטבל אותם. הארז והשני והאזוב:
פסוק ו:על המים. שהדם מעורב עמם:
פסוק ז:והזה. מהדם המעורב אחר טבול גם הצפור החיה והנזכרים:
פסוק ז:על פני השדה. מקום שאין שם יישוב שלא תדבק הצרעת. וההזיה בשלשתן או באזוב לבדו כטומאת המת:
פסוק ח:וכבס. וגלח את כל שערו. כלל:
פסוק ח:ורחץ במים וטהר. בערב כמשפט ואחר כן שב לפרש כי זה יהיה אחר ימים שבעה וכן היה משפט שבעה של מרים ופרט כי יגלח את כל שערו ביום השביעי וביאר כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וזאת המלה קרובה מגזרת גב:
פסוק ט:ואת כל שערו. שער הרגלים ויש אומרים אף זרועיו ושוקיו והחזה:
פסוק י:שני כבשים וכבשה אחת. בעבור היות נגע הצרעת מוסר על מעשה הלשון על כן יקריב כבש אחד לעולה כמשפט כל העולה על הרוח ואחד אשם כמשפט כל אשם ונקבה לחטאת כמשפט כל חטאת ושלשה עשרונים כמשפט עשרון לכבש:
פסוק י:ולוג אחד. מדה ואין לו אח וטעם אותם הכבשים והכבשה גם זה האשם גם זאת החטאת לכהן חוץ מהאמורים:
פסוק יד:על תנוך. טעמו ידוע ממקומו והנה המטהר מהצרעת שהוא בגוף כמו הכהן שימלא ידו כי העון כמו הצרעת בנפש והבהן מקום חבור והוא עקר כל המעשים והימנות בעבור כח הצד הימין והתנוך זכר לשמוע אשר צוה:
פסוק טו:על כף הכהן השמאלית. היא כף הכהן המטהר רק כן דרך צחות בלשון הקדש והעד הפסוק הבא אחריו:
פסוק טז:לפני ה׳. אל פתח אהל מועד:
פסוק יז:על דם האשם. שהוא תנוך ובהונות:
פסוק יט:ועשה הכהן את החטאת. היא הכבשה כתורת כל חטאת:
פסוק כ:והעלה. את העולה. הוא הכבש ומנחתו שהוא עשרון ויש אומרים שכל המנחה יקריב לעולה ובתחלה האשם שהוא החמור:
פסוק כ:וטהר. אז יהיה טהור ככל הטהורים:
פסוק כא:דל. יש בגוף כמו דלות ורעות אשרי משכיל אל דל ככה דל בן המלך ויש דל שאין לו ממון:
פסוק לג:וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן. החל לבאר צרעת הבית:
פסוק לד:וטעם כי תבאו אל ארץ כנען. כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ כי המקדש בתוכם והכבוד בתוך המקדש:
פסוק לד:ונתתי. הדבר תלוי בנתינת ה׳:
פסוק לה:ובא אשר לו הבית. מצוה שיבא אל הכהן:
פסוק לו:ופנו את הבית. בעל הבית וכל אנשי ביתו. וטעם לשון רבים לפנותו מהרה:
פסוק לו:בטרם יבא הכהן. כי עוד יסגיר הבית בעבור הספק וטרם בואו ספקו:
פסוק לז:שקערורות. אין אחות למלה הזאת ולא נדע אם היא מרובעת כפולה האות האחרון או מחמשת אותיות ופירושיה לפי טעם המקום יש אומרים כדמות סימנין או חוטין ויש אומרים שהיא מלה מורכבת מטעם ותשקע האש. ורורות מגזרת רר בשרו וזה רחוק:
פסוק לז:ומראיהן. ומראה כל אחד מהם שפל:
פסוק מ:וחלצו את האבנים. יסירו וכן חלצני ה׳ מאדם רע:
פסוק מ:אל מקום טמא. שלא יקחם משם אדם שיהיו ניכרים שהם טמאים:
פסוק מא:ואת הבית יקציע. מגזרת מקצעות וכן מר ואהלות קציעות וטעמו פצולות ויש אומרים שיפצלו המקצוע ואין זה נכון כי כבר פשה נגע בבית רק יקציע כל הבית:
פסוק מא:וטעם מבית. מבפנים:
פסוק מא:הקצו. מגזרת קצה כי קצתו ההו׳ למעלה הסירו לבדו:
פסוק מב:וטח. הפך יקציע והוא מגזרת טחים אותו טפל:
פסוק מב:ומלת ולקחו והביאו. רבים במהרה:
פסוק מב:ועפר אחר יקח. בעל הבית שירצה לדור בו:
פסוק מג:ואם הנגע ישוב ובא הכהן אחר חלץ. אחר שחלץ ואחרי הקצות את הבית בתחלה:
פסוק מה:ונתץ את הבית. בצווי. וכן והוציא והקרוב שסגור יהיה שבעת ימים רק הכתוב אחז דרך קצרה והעד והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו בראשונה ובשנייה:
פסוק מו:יטמא עד הערב. אחר שירחץ בשרו כמשפט:
פסוק מז:והשוכב. חמור על כן יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ולא הזכירו הכתוב כי כל שוכב ואוכל הוא בא בבית:
פסוק נז:ביום הטמא. ביום שיהיה האדם או הבגד או הבית טמא או טהור:
