פסוק ב:זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן.
תו״כ, פרשה א, ג: תורת המצורע בכהן; מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן. אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן, מנין שחיטת ציפרים והזיית דם ציפור ותגלחתו בכהן, ת״ל תורת המצורע ככהן.
עיין בתוס׳ שבועות דף ג׳, בד״ה ועל, בסוף, במ״ש שם דאפשר לקיים גבי מצורע ע״י נכרי, והוא תמוה דהא מבואר בתו״כ פ׳ מצורע דהתגלחת של מצורע דוקא ע״י כהן. אך באמת עיין בהך דסוטה דף ט״ז בהך מחלוקת דר״י ור״ע גבי תגלחת דמצורע אם כדלעת או לא, והנה אם המחלוקת הוא רק בתגלחת שניה דשם פרט הכתוב, אבל בתגלחת ראשונה לדברי הכל כדלעת, ועמ״ש הראב״ד בת״כ פ׳ מצורע דפליגי גם בתגלחת הא׳, ועיין במשנה דנגעים פ״ב משנה ד׳ דשם מפורש דבית הסתרים גם בתגלחת ראשונה אינו מגלח. והנה באמת הנ״מ בין תגלחת הראשונה דלא פרטה לנו התורה הפרטים, ובין השניה דפרטה לנו הפרטים, ואף דמעכבי להדדי, אך נ״מ אם גלח הראש לבד והמתין עד שצמח ואח״כ גילח הזקן אם מהני, וכמו הך דנזיר דף מ״ב ע״א גבי שייר שתי שערות וכו׳, עכ״פ י״ל דזה יהיה נ״מ בין תגלחת ראשונה לתגלחת שניה, דשם כתיב סתם ׳כל שערו׳, א״כ י״ל דאם גמר הגילוח הוה ע״י כהן, די בזה, דכ״ז שלא גמר לאו כלום היא, כמו דחולין דף י״ט ע״ב גבי שחיטת הקנה, וא״ש דברי התוס׳ בשבועות שם ור״ל ג״כ כה״ג, וכו׳. ובאמת גם שם הוי בעיא בנזיר דף מ״ב וב״ק דף ק״ה היכי דשייר ב׳ שערות אם הוי כמו שלא גלח כלל, או כמו שלא גמר התגלחת או כמו שלא התחיל, דכל זמן שלא השלים התגלחת ליכא גדר ׳כל שערו׳. ועיין תוס׳ יבמות דף ד׳ ע״א די״ל דשער דהיתר הוי ג״כ בגדר כל שערו או בנמרט וכו׳, חזינן דסבירא להו דהוי התחלה וגמר. ועיין בדברי רבינו בפיה״מ סוף נגעים דמספקא ליה היכי דלא גמר הדבר אם הוי כמו שלא קיים כלל או לא.
פסוק ד:וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים.
שם, פרשה א, ט: ׳וצוה הכהן ולקח׳; הציווי בכהן והלקיחה בכל אדם.
עיין בהך דחולין דף ל״א ע״ב דאמר שם גבי תכבוסת דצריך לדעת, רק דנ״מ דתכבוסת ראשונה צריכה דעת כהן מה שאין כן בשניה. ועיין בתו״כ פ׳ מצורע גבי צפרים דבעי לדעת כהן, ועיין ב״מ דף כ״ב מה אתם לדעתכם וכו׳ ובנדרים דף ל״ו גבי התורם משלו על של חבירו ע״ש, ור״ל כך דמ״ד שם דעת לא בגדר שליחות רק דר״ל בגדר רצון בהדבר.
פסוק ד:שם, פרשה א, י: ׳ולקח למיטהר׳; לשם מטהר, בין איש בין אשה בין קטן. מיכן אמרו, לקח לאיש — כשירות לאשה, לאשה — כשירות לאיש, לבית — כשר למצורע, למצורע — כשר לבית.
הנה גבי צפרי מצורע בהך מחלוקת בקדושין וחולין וכריתות באמת זה הוה גדר קנין, ואין הקינין מתפרשות רק או בשעת לקיחת הבעלים או בשעת עשית כהן, וה״נ כן. ובאמת לא מצינו אם המטהר צריך לזכות בהם, רק התוספתא חולין ר״ל ג״כ, דמי שקובען לשם טהרת מצורע צריך שיקנם סתם ואח״כ לקבען, ואי״צ לשם מצורע פרטי, רק סתם, ואף דאינם נאסרין. ועיין קדושין בהך דר״י ור״ל, מ״מ נקבעין וכמו גבי קנין, עיין בתוס׳ נזיר דף כ״ז וזבחים דף ס״ז דרק בקנין, וזה ר״ל רש״י במעילה דף ח׳ ע״א, ולכך ס״ל להרמב״ם דיש אתנן גבי קרבן עוף לאחר הקדש. אבל ודאי אם אחד זכה בהקן סתם אח״כ יכול למכרו לאחר בקנין מעות לשם טהרת מצורע. וכן לאחר ששלחן ונעשו הפקר, אם לא חזרו רק צדן, עושה איתם למה שירצה וכו׳. והנה א״צ שיהיה בשעת לקיחה, דהיינו קנין, רק לשם טהרת מצורע איזו שירצה, בית או איש כמבואר בת״כ. דמבואר בתוספתא נגעים הובא בר״ש בסוף נגעים באם נתערבו לא איכפת לן וכו׳. אך באמת גבי מצורע כיון דצריך רק צפור דרור ואין לו מרות, שבת ק״ו וביצה וע״ז דף י״ט ומנחות דף צ״ט ע״ב וחולין דף ס״ב רק במגדל, א״כ אימת קנה הלוקח וכו׳, עכ״פ דודאי א״צ שיהיה משל המטהר, רק צריך ליקח לטהרה, וגבי צפורי מצורע ל״ש לקיחת בעלים.
פסוק ד:ושני תולעת ואזוב.
שם, פרשה א, יד: ושני; יכול פיקס, תלמוד לומר תולעת. אי תולעת, יכול אחד מן הצבעים, תלמוד לומר ׳ושני׳, הא כיצד, זו זהורית טובה. יוחנן בן דהבאי אומר, ׳ושני תולעת׳ שני שבתולעת. אך נ״ל כך, דהנה עיין בתוספתא דמנחות איתא שם דרק מן תולעת שבהרים, ומנ״ל זה, י״ל כך, דעיין במ״ש רש״י סנהדרין דף צ״א ע״א מבואר כך דחלזון עולה להר ושם משריץ הרבה ע״ש, ולהך דתכלת צריך דוקא הך שעלה מן הים, ולכך דמיו יקרים דהוא מועט, ולתולעת הוה הב׳ שהוא בהר, ולכך לנו אין לנו, מחמת כי שמא הוא הב׳, זה דאמר שני שבתולעת כנ״ל.
פסוק ה:וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת.
שם, פרשה א, פרק א, א: ׳וצוה הכהן׳; ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם, דברי רבי יהודה ב״ר יוסי. רבי אומר, אף שחיטה בכהן.
עיין במה דפליגי בתו״כ בפ׳ מצורע, אם שחיטת ציפורי מצורע דוקא בכהן או אף בזר. וזה משום דכל עוף הוה השחיטה רק לסלק, אבל בציפורי מצורע הוה השחיטה בגדר פעולה, דשם לא שייך בגדר סילוק האיסור, דהא אסורה בהנאה, ולכך אסורה בזר. ועיין תוס׳ יומא דף ל״ב ע״ב גבי מריקה דצריכה בכהן דוקא, וזה י״ל ג״כ דגבי ציפורי מצורע כיון דצריך לדם, צריך דוקא שחיטת ב׳ הסימנין וגם הורידין, כמבואר בסוטה דף ט״ז ע״ב.
פסוק ה:עיין בתו״כ פ׳ מצורע, דהוה מחלוקת דתנאי אם ציפורי מצורע אם הכהן צריך לשוחטן או ישראל, ע״ש. וזה משום מש״כ לעיל, אם השחיטה הוא תיקון, או שלא יהא אבר מן החי. ועיין בהך מחלוקת דר״נ וראב״א דחולין דף כ״ח ע״א אם השחיטה הדין כך או במיפק חיותיה תליא, ועיין תוס׳ חולין דף פ״ד ע״א דמשמע דס״ל דתליא במיפק חיותיה, וגבי ציפורי מצורע עיקר השחיטה משום דם, כמבואר בסוטה דף ט״ז ע״ב ולכך צריך כהן לזה.
פסוק ה:שם, שם, ב: ׳ושחט את הציפור האחת׳; האחת שבשתים. האחת הברורה שבשתים.
עיין בהך דשבועות דף ט״ו ע״א גדולות במינם מי איכא חשיבותא, דמין גדול הוה חשיבותא כמבואר בירושלמי פ״ג דהוריות גבי עבד מביא פר ורבו מביא גדי בהל׳ ז׳. ועיין במה דפליגי ביומא דף כ״ה ע״ב אם אזלינן בתר איברא דבישרא או שומן דבישרא, ובירושלמי שם פ״ו משובח בגופא משובח במראה משובח בגופא קודם, ועיין בתוס׳ שם דף ס״ד ע״ב ד״ה ואם היה ושם בתוס׳ דף ס״ב ע״ב דדוקא גבי נאכלין צריך מן המובחר ע״ש, ועי׳ בתו״כ גבי ציפורי מצורע, וכן כתב הרמב״ם ז״ל בהל׳ טומאת צרעת דשוחטין את הברורה דהיינו השמינה ע״ש בפ׳ י״א, אך י״ל משום דבעי דם שיהא נראה במים, דהיינו אדמומית ממש, עיין סוטה דף ט״ז ע״ב, ועי׳ בנדה דף י״ט ע״ב דשמן הדם יותר אדום, ולכך צריך זה.
פסוק ה:ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש.
תו״כ שם, ג: האחת אל כלי חרס, ואין שתיהם אל כלי חרס. (כלומר שאין שוחטין שתי צפרים לשני מצורעים בכלי חרס אחד, ואם נתערבו דמים בדמים פסולים — הראב״ד). ועיין בהך דסוטה דף י״ח ע״א ע״ש גבי סוטה כה״ג.
פסוק ה:שם. על מים חיים.
תו״כ, שם, ד: ר״ש אומר, מה מים הברורים שבמינן, אף ציפור הברורה שבמינה, זו קיפל. זה מין שליו. ועיין ביומא דף ע״ה ע״ב בזה.
פסוק ט:והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו.
שם פרק ב, ד: מה ת״ל ׳ראשו, ומה ת״ל ׳זקנו׳ וכו׳, הראש מותר ככל אדם והזקן אסור בכל אדם. בלא הקפה כל הראש והלא זקן ג״כ אם יניח פיאות, וצ״ל דהני לא הוה זקן. אך באמת צ״ל כך בראש דנזיר תגלחת נזיר אין צריך דוקא כהן אבל של מצורע דוקא כהן כמבואר בת״כ כאן. ועמ״ש בתוס׳ שבועות דף ג׳, ע״ש בזה.
פסוק יג:ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש.
שם פרק ב, ד: מה ת״ל ׳ראשו׳ ומה ת״ל ׳זקנו׳ וכו׳ הראש מותר בכל הרוח. עיין מנחות דף כ״ז ע״ב ובירושלמי פ״ה דיומא ע״ש גבי על הפרוכת ע״ש כנגד בדי, ועיין זבחים דף נ״ח, ואכמ״ל.
פסוק יז:ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית.
שם, פרק ג, יא: אין לו בוהן יד, בוהן רגל, אוזן ימנית, אין לו טהרה עולמית. ר״א אומר, נותן הוא על מקומו. דכי שמעון אומר, אם נתן על שמאל יצא.
עיין בר״ן יבמות פ׳ מצות חליצה ובחולין פ׳ גיד הנשה ע״ש בזה, ועי׳ בנגעים ובסנהדרין דף מ״ה ע״ב ומנחות דף י׳ ותו״כ פ׳ מצורע וכ״מ בזה גבי אוזן, וברמב״ם ומשום דאוזן לא הוי בגדר אבר.
פסוק כא:ואם דל הוא ואין ידו משגת.
שם, פרשה ד, א: אי ׳ואין ידו משגת׳, יש לו ואינו מוצא ליקח, ת״ל ׳אם דל הוא׳. הנה עיין בתוספתא דערכין דאין כופים לו ללות. והנה משמע דאם כבר לוה חייב, דרק דאין חייב ליקח משום דכיון ד[אין לו] פטור. וכן נ״מ אם אחרים נותנין לו רק לקרבן, ולא לעצם שיהא שלו, ואז אם היה חייב בקרבן עשיר, ועיין תמורה דף י׳ דלשון השג יד הוא משל אחרים, ועמ״ש נזיר דף כ״ד ע״ש.
פסוק כא:עיין נדה דף ע׳ ע״א דנקט שם כותב נכסיו לאחרים, ולכאורה קשה למה לא נקט מפקיר נכסיו, אך כך, דהנה בתו״כ פ׳ מצורע ובתוספתא מבואר דאי״צ ללוות, ומשמע דאם לוה מיקרי עשיר׳ ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ מתנות עניים פ״ו הל׳ ט״ז ובירושלמי ספ״א דפיאה. וא״כ דרק ללוות אינו מחויב, אבל אם יכול להביא קרבן עשיר יש עליו שם עשיר לענין זה, א״כ אם מפקיר נכסיו לא מהני, דהא יכול לזכות בהם, וע׳ נדרים דף ל״ד ע״ב ובירושלמי פיאה פ״ד גבי הך דהקדשתי בעניי דאמר שם שהיה מקדיש סעודתו, ור״ל דרצה שיהא ההקדש בא משל צבור וגם הוא היה המקדיש, וזה היה סעודתו דהיינו סעודת מלכים, ומה שלא היה אוכל לא הוה שלו דהיינו מותר מזונות, וע׳ תוס׳ נזיר דף כ״ד ע״ב וירושלמי פ״ו דעירובין וכ״מ, ומ״מ היה יכול הוא להקדיש משום שאם היה רוצה היה שלו.
פסוק כב:ושתי תרים וגו׳, והיה אחד חטאת והאחד עולה. ר״ל דכאן עשה אותם חטאת ועולה בשעת לקיחה, דאין הקינין מתפרשות וכו׳ ולקמן גבי יולדת קאי אעשיית הכהן, דאין הקינין מתפרשות או בשעת לקיחה או בשעת עשיה, וא״כ חזינן דהתורה התירה להקדיש מחוסר זמן קודם אשם, משא״כ בבהמה י״ל דרק מביא ואח״כ מקדיש, זה ר״ל קודם.
פסוק לב:זאת תורת אשר בו נגע צרעת, אשר לא תשיג ידו בטהרתו.
שם, פרשה ד, טז: אשר בו נגע צרעת; מלמד שאדם מביא ע״י בנו וע״י בתו, וע״י עבדו ושפחתו קרבן עני, ומאכילו בזבחים. יכול אף ע״י אשתו יביא קרבן עני, ת״ל ׳זאת׳, דברי רבי יהודה. ויהיה נ״מ גבי כה״ג שבו אין שייך עולה ויורד אם מביא על אשתו, מה, ועיין בהוריות דף י״א ע״ב, ומה דאמר גבי נשיא שנצטרע אף דירד ע״ש ברש״י אך לקרבן אשתו יהיה נ״מ, ואכמ״ל.
פסוק מ:והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא.
שם פ״ו, פ״ד, ד: אל מקום טמא, שיהא מקומו טמא. רבי יהודה אומר, אל מקום טמא, לרבות את הניטל.
גבי אבנים מנוגעות עי׳ בתו״כ פ׳ מצורע שיהא מקומם טמא, דגם המקום שפינו אותן שם טמא, ובתוספ׳ דנגעים הובא בר״ש פי״ב משנה ו׳, וגם קרקע שעמד שם הבית טמא בגדר תפוסה ג׳ אצבעות וכמו בנזיר דף ס״ד ועי״ש בנגעים פי״ג משנה י״א בר״ש.
פסוק מה:ונתץ את הבית את אבניו.
שם פ״ז, פ״ה, ג: אבניו; ולא אבנים שהכניס לו משנבנה. והני אבנים שבנה בזמן החליצה נמי, ועיין בהך דבגד שארג בו מטלית ע״ש במשנה ובתו״כ בזה ובתוספתא.
פסוק מה:עיין בדברי רבינו פי״ד הל׳ ט׳ בית שלא היו בו אבנים וכו׳ ובהשגות שם מה דמחלק בין נתיצה לטומאה. אך באמת במשנה פי״ב הל׳ ב׳ ובתו״כ שם, נראה דאם היו בו כשיעור אבנים וכו׳ בזמן הנגע, רק אח״כ בנו שם עוד, שפיר נתבטל להבית וחל גם על זה שם מנוגע, ואף דמלשון התו״כ בפרשה ז׳ פ״ה לכאורה לא משמע כן. וזהו ג״כ הגדר במה דפליגי בנגעים פי״א ובדברי רבינו שם פי״ב גבי בגד, אם גם המטלית שחיבר לבגד נשרף או לא. וכן בעיר הנדחת, אם לאחר שהודח קודם גמר דין נבנו בו עוד בתים, וכן השלל הנכנס לאחר כך מאי, אם נאסר או לא. ועיין תוס׳ ב״מ דף נ״ג ע״ב ובדברי רבינו לקמן בהל׳ י׳ במה דמפרש גבי נכסי רשעים המופקדים במדינה אחרת, דרק אם נקבצו עמה אז נשרפים, אבל של צדיקים רק הני שהיו שם בזמן שהודחה, ולקמן אבאר בזה דבאמת ר״ל כך, דנכסי צדיקים אין צריך לקבץ אל תוך העיר ולשרפם, וממילא מותרים. אבל של רשעים צריך לקבצם ולשרפם, ואם לא נקבצו מותרים.
פסוק נד:זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת.
תו״כ, שם, ברייתא טז: מנין אתה אומר כהן שבקי בנגעים אבל לא בנתקים, בנתקים אבל לא בקרחות, בקרחות אבל לא באדם, באדם אבל לא בבגדים, בבגדים אבל לא בנתקים, לא יראה את הנגעים עד שיהא בקי בהם ובשמותיהם, ת״ל ׳זאת התורה ולצרעת ולשאת ולצרעת הבגד׳, וכו׳.
עיין בהך מחלוקת דחגיגה דף ו׳ וכמ״מ גבי כללות נאמרו בהר סיני ובפרטים באה״מ, או גם פרטות נאמרו בהר סיני. וזה נ״מ למ״ש אם הם דברים נפרדים או הכל מציאות אחת. ובאמת זה הגדר היה החלוק בין לוחות הראשונות ולוחות האחרונות, דלוחות הראשונות הוי כל התורה כולה בגדר נקודה אחת כמבואר בירושלמי שקלים וסוטה וכל התורה כולה ענין אחד, כמבואר בתוספ׳ סנהדרין פ״ז פלוגתא שם, וכן מלאכת המשכן הוי כל הפרטים גדר מציאות אחת, וכמבואר בספרי פ׳ נשא. אבל בלוחות האחרונות הוי פרטים, וכן במקדש קיי״ל כחכמים בירושלמי פ״ד דשקלים דכלים שבמקדש אין מעכבין זה את זה. וכן נ״מ במה דפליגי ר״מ ורבנן ערובין דף ס״ט ובכורות דף ל׳ גבי מומר לדבר אחד אם הוי מומר לכל התורה, תליא בזה, אם זה הוי מציאות אחת או לא. ולכך גבי גר מבואר בבכורות דף ל׳ ע״ב דאם נחשד בדבר אחד נחשד לכל התורה, דאצלו הוי קבלה אחת לכל כמבואר בבכורות שם. וע״ש בבכורות גבי לוי ג״כ כן, ובירושלמי נדרים פ״י וחגיגה דאין סומכין רק אם ראוי לכל הדברים. וכן גבי נגעים מבואר בתו״כ פ׳ מצורע, דדוקא שיהא בקי בכל הנגעים גם בנגעי בתים ובגדים, וכן גבי כהן ג״כ כן.
פסוק נז:להורת ביום הטמא וביום הטהור, זאת תורת הצרעת.
תו״כ, שם: חנניה בן חכינאי אומר, ולמה בא ׳להורות׳, מלמד שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו רבו.
עיין בהך דבכורות דף ל״ח ע״ב במה דאמר שם ואעפ״י שאמרו ע״ש וכו׳, ר״ל כך, דאף דקיי״ל דגבי מום שאינו מובהק צריך מומחה, מ״מ יכול הרב להורות לתלמיד לומר שזה המום הוא מום קבוע, והתלמיד יכול להתירו אף שאינו מומחה. דזה הוה רק בגדר שליחות מהרב, ואף שהרב עצמו אינו יכול להתיר. וכן ס״ל לרבינו בהל׳ נגעים פ״ט גבי כהן שוטה, דאף דקיי״ל דגבי נגעים צריך שיהא בקי בהן ובשמותיהן עיין תוס׳ ערכין דף ג׳ וכ״מ ועיין בתו״כ מצורע בפי׳ הראב״ד על פסוק דלהורות ע״ש, אך זה רק היכא שהוא מורה מדעת עצמו אבל בשליחות הרב מהני.
פסוק נז:בתו״כ פ׳ מצורע יליף שם מקרא ד׳להורות׳, דא״י לראות נגעים רק עד שיורנו רבו. והראב״ד ז״ל גרס שם בירושלמי רפ״ב דחגיגה דאין אדם רשאי לומר דבר בנגע צרעת, אא״כ ראה או שימש. ר״ל, לא מסברא. וזהו מה דאמרינן בחגיגה דף י״א א׳ מסתפקא לך מילתא בנגעים וכו׳ ולכך גבי נגעים וגבי דמים וגבי עופות טהורים מבואר בשבועות דף ו׳ ובחולין דף ס״ב ודף ס״ג ע״ב ובירושלמי ספ״ב דנדה דצריך שיהא בקי בהן ובשמותיהן, ר״ל בגוף העוף ובגוף הדם ובגוף הנגע.
