זאת תהיה. האי תהיה מיותר. והכי מיבעי זאת תורת המצורע כמו וזאת תורת הנזיר ביום מלאת וגו׳. ומזה דרשו בתורת כוהנים תהיה בזה״ז. פי׳ אפילו ליכא קרבנות מכ״מ תהיה נוהגת המצוה ביום טהרתו. וכמו הבאת צפרים. וע׳ מש״כ בהע״ש סימן פ״ח אות א׳:
והובא אל הכהן. בע״כ כמו בטומאה כתיב והובא שלא ישתמט מלבא אל הכהן דבלא דבר הכהן ה״ה טהור. ע״כ כתיב והובא בע״כ. אבל בטהרה ס״ד שאם ירצה להטהר יעשה כך מש״ה כתיב והובא וכעין שאמרו טבילה בזמנה מצוה:
ויצא הכהן אל מחוץ וגו׳. לשון אל משמעו סמוך לחוץ. אחורי החומה אבל המצורע אע״ג שלא היה מוזהר אלא שלא להיות בחומה. ורשאי היה לישב חוץ לחומה מכ״מ מסתמא הלך הרחק מאדם העיר כדי שלא יזיק באוירו ומש״ה כתיב והובא למקום קרוב לעיר. וע׳ מש״כ בספר במדבר ה׳ ג׳:
מן הצרוע. מיותר ללמדנו אע״פ שעדיין הוא צרוע. אלא שנרפא משם נגע דמשמעו דוקא בסימני טומאה כמש״כ לעיל:
ולקח למטהר. המיטהר מיבעי אלא ללמדנו דאפילו אחר יכול ליקח עבורו. והכי תניא בת״כ למיטהר בין האיש בין האשה בין קטן. והוי כמו מחוסרי כפרה דאחר מביא כפרתו ה״נ אחר מביא צפרים. מיהו שם בעינן שיהא מיהא הקרבנות של המביא כדי שיהא יכול להקדיש אבל בצפרים אפילו לא זכה בהן כלל. והן של הפקר כשרים כמש״כ בהע״ש שם. ובתוספתא שלהי מס׳ חולין תניא המוצא קן לא יטהר בה את המצורע שנאמר ולקח. פירוש המוצא קן והוא הפקר לא יטהר בה את המצורע עד שיקח בידו שנאמר ולקח. אבל א״צ שיכוין לזכות בם:
וצוה הכהן ושחט. מי שהוא ואפילו לתנא בת״כ דשחיטה בכהן דוקא מ״מ לא דוקא אותו כהן שיש בכחו לראות הנגע ולטהרו אלא מצוה לאיזה כהן שישחוט:
המטהר מן הצרעת. הוא מיותר לאפוקי מיטהר מטומאת מת שאינו טעון הזאה שבע פעמים והכי תניא בת״כ:
וגלח את כל שערו. היינו המפורש בפסוק ט׳. ולכאורה היה להמקרא לכתוב כאן כל הפרטים. ובמקרא שאחריו בכלל כמו הקודם אלא בא ללמדנו דכלפי דכתיב ראשו וזקנו שבא לרבות אפילו במקום איסור לגלחם כידוע. וס״ד דוקא בתגלחת ראשונה בעינן רבוים אלו. אבל בתגלחת שניה שאינו אלא שבעה ימים אין בזה עדיין איסור כלל מש״ה שרי. אבל אם ע״פ סיבה נתאחר הגלוח ויש בו ג״כ איסור אינו דוחה מש״ה כתיב הרבוי גם בתגלחת שניה. ואל תדחני שהרי יש כאן שבעה ימים שהוא שיעור גדול שיער כדי לכוף ראשן לעיקרן כדאי׳ בנזיר דט״ז כל אחר מלאת שבעה סותר. והיינו משום שיהא כדי לגדל שיער. הא ל״ק דודאי במשך שבעה ימים ממש מתגדל השיער כדי לכוף ראשן לעיקרן אבל הרי אפשר לעשות התגלחת פחות משבעה ימים דהיינו שיגלח בראשונה בסוף היום והשניה בתחלת יום השביעי ואין זמן לגדל עדיין. ולא תקשה דא״כ לא יקוים מצות תגלחת כלל הא ל״ק דאכתי אפשר שיגלח במקום היתר בתחלת היום הראשון. ובמקום איסור בסוף היום כדי שיגיע ליום השביעי ויהא גדל במקום היתר ויקיים בזה מצות תגלחת מש״ה כתיב כל הפרטים בתגלחת שניה:
וכבשה אחת. לא הוצרך הכתוב לפרש בחטאת שיהא אחת דוקא ולא שתים שהרי אינו בא נדבה ומש״ה לא כתיב הכי לעיל בחטאת חלב. אלא כאן ובפ׳ נזיר. היינו משום דאי׳ בזבחים ד״ט דחטאת נזיר ומצורע הני עולות נינהו מש״ה הוצרך הכתוב לפרש דמכ״מ דוקא אחת. וע׳ מש״כ בס׳ במדבר בפ׳ נזיר:
בת שנתה. שנה שלה ולא של מנין עולם. וע׳ מש״כ בפ׳ יולדת:
ולג אחד. דייק הכתוב דוקא אחד ולא שנים דאע״ג שאינו בא על המזבח וס״ד דכשר גם שנים להכי דייק אחד. והטעם הוא דכל שאינו בזה אח״ז אפילו בב״א אינו ולא יחול עליו קדושה. ועיין להלן כ״א:
הכבש האחד. המיוחד בשני הכבשים דאשם עיקר המכשיר והוא לעיכובא בכבש אפילו בעני:
כי כחטאת האשם. לפי הפשט הוא טעם על שטעון צפון. ובאשר עיקרו אינו לכפרה כמו שאר אשמות אלא להכשיר ס״ד שאינו כחטאת המכפר מש״ה כתיב דלעולם האשם כחטאת של המצורע שגם היא אף ע״ג שאינו אלא עולה מכ״מ בדין ה״ה חטאת. והדרש ידוע:
והזה מן השמן. מיותר ומכאן דרשו בת״כ על כל הזיה טבילה והכי נדרש בספרי פ׳ חקת מדמה מיותר וע״ש. ולפי הפשט הוא משום שהוא חדוש להזות משמן ע״כ שנה עליו הכתוב וכן מתפרש בפ׳ חקת יע״ש:
והנותר בשמן. ע׳ להלן כ״ט:
וכפר על המטהר מטומאתו. הוא מיותר וכבר דרשו ע״ז מטומאתו ולא מטומאתו וזובו. פי׳ שאע״ג שהוא זב ג״כ אפשר להביא קרבנותיו של מצורע ולא חיישינן לסמיכה. [וזהו שכתבו התוס׳ כ״פ מכאן ראיה שאין הסמיכה מעכבת מדרשה דת״כ מזובו ולא מזובו ונגעו. והוא פלא דקרבנות זיבה אינן בני סמיכה. וגם לא כתיב מזובו אלא גבי ספירה ולא בהבאת קרבן. אלא טה״ד הוא וצ״ל מטומאתו ולא מטומאתו וזובו]. כ״ז הוא דרש. אבל לפי הפשט יש להבין ג״כ מה שכפל הכתוב ג״פ כפרה באשם וחטאת ועולה. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן ז״ל. ונראה ע״פ מה שהעלינו ר״פ תשא ולעיל ט׳ י״ח. דקרבנות חובה עולין זה בזה אם לא שמפורש שלא יעלה. מש״ה ס״ד דכבשה שהביא המצורע יעלה ג״כ אם אכל חלב בשוגג מש״ה כתיב בחטאת אשר יכפר רק על המטהר מטומאתו ולא מה שחייב על החלב:
והעלה הכהן וגו׳ וכפר עליו הכהן. גם על כל דבר שחייב עולה על עשה וכדומה מועיל זה העולה ג״כ וכמו חטאת חלב שמכפרת על חייבי עשה כדאיתא בזבחים ד״ז א׳ וא״ר חטאת כו׳. מכש״כ דעולת מצורע מכפר על ח״ע ג״כ. מש״ה כתיב וכפר סתם. עוד יש לבאר ענין שלש כפרות הללו כמו שביארנו גבי מנחה דתניא בת״כ שלש אזכרות כמש״כ לעיל ב׳ א׳ ב׳. וה״נ יש כאן שלשה דברים שצריכים כפרה. העון אשר חטא שהביא לידי צרעת. הצרעת מביא לידי הרהור רע על עונשי ה׳ ית׳. ועתה כשנתרפא מביא האשם על ראש העון. ומש״ה טעון הזיה על אוזן ובוהן יד ורגל. שהמה גורמים לזכות כלי השמיעה לתוכחת חיים כדכתיב שמעו ותחי נפשכם וכן להיפך. וכלי המעשה הוא יד ורגל וכבר ביארנו בפ׳ תצוה לענין אהרן ובניו. ואח״כ מביא החטאת לכפר על גוף הצרעת שיהא מתרפא לגמרי ומש״ה כתיב ביה על המטהר מטומאתו ואח״כ טעון כפרה על הרהור רע שגרם לו הצרעת. וע״ז מביא עולה ומנחה. דצרעת גורם השחתת המדות ג״כ וע״ז מביאים מנחה כמש״כ במקומו. (ומעין זה מצאתי בבעה״ט הגדול):
ואין ידו משגת. בקרבן עו״י כתיב בלשון עתיד ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו. וכן ביולדת כתיב ואם לא תמצא ידה וגו׳ וכאן כתיב ואין ידו משגת בלשון הוה. היינו משום דכל הקרבנות שאדם חייב באמצע השנה לא היה הולך לירושלים מיד אלא ממתין עד בוא הרגל ובא שמה והביא עמו כל חובותיו. והיה מקדיש לפעמים לפני המועד והביא הקרבן במועד. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״ב כ״ו. וא״כ אם היה דל בשעת הקדש והקדיש קרבן עני ואח״כ נתעשר בשעת הרגל היה צריך להביא קרבן עשיר. וכדאי׳ ביומא דמ״ב ובשלהי מס׳ כריתות מש״ה הזהיר הכתוב שלא יפריש קרבן עני אם לא שרואה בדעתו שלא תשיג ידו גם בשעת הקרבה במועד. וכן הוא ביולדת וכל מח״כ. משא״כ מצורע שאסור ליכנס למחנה ישראל ומש״ה היתה המצוה ליטהר ביום טהרתו ואחר כך כשנטהר ומתחיל ימי ספורו ה״ז אסור בתשה״מ ולכמה פוסקים אסור ליכנס ג״כ לביתו. כמש״כ בהע״ש סי׳ פ״ח. וממילא היה ראוי להזדרז להביא קרבנו מיד וא״כ הדבר תלוי היאך ידו משגת בשעת הקדש:
כבש אחד אשם. באשם גזלות לא כתיב אחד שידוע שאינו בא נדבה וא״כ ה״נ האשם הוא עיקר המכשיר ואינו בא נדבה למאי כתיב אחד. אלא לדרשה ביומא דס״א ב׳ אשם מצורע כו׳ ופרש״י דאי אפשר לגומרה באחר דאשם אחד א״ר ולא שתי אשמות. ולכאורה ק׳ שהרי בלוג שמן אי׳ שם לי שנה ר״י בלוגין שאם נשפך מביא אחר. ולא דייקינן אחד ולא שנים. אלא משום דשם איצטריך כמש״כ לעיל י׳ משא״כ אשם אינו בא נדבה:
לתנופה. אין כאן מקום התנופה כ״א להלן כ״ד ולא בא כאן אלא לטעם דמש״ה א״א להקל בדלות באשם שהרי בא לתנופה ואין תנופה בעופות:
והאחד עולה. דאע״ג דחטאת קודם גם בהקדש גם בהקרבה מ״מ גבי עולה העיקר לענין שיהא הוא המיוחד בשתי התורים או בני יונה. וע׳ מש״כ לעיל י״ב ח׳:
ולקח הכהן וגו׳. וכל הענין לא נשנה אלא משום דבר שנתחדש כאן וה״ה בעשיר:
מן השמן אשר על כפו. ולא כתיב ומיתר השמן. בא ללמד דאם נשפך הלוג ה״ז נותן לוג אחר לבהונות כדאי׳ ביומא דס״א וא״כ אינו נותר:
על מקום דם האשם. פירשו במנחות ד״י דאע״ג שנתקנח הדם. ובעשיר כתיב על דם האשם ללמד להיפך שאמלא נתקנח הדם אינו חוצץ:
והנותר מן השמן. לעיל בעשיר כתיב והנותר בשמן. ואינו מדוקדק ע׳ לעיל ח׳ ל״ב מש״כ. ונראה דגם כאן ה״פ שאם לא נשאר עוד מן השמן בעין אלא ידו מלוכלכת בשמן מקנח על ראש. ומשום דמיירי שם במזה בהיכל ועל בהונות מלוג א׳ שוב אינו נשאר בעין מש״ה כתיב בשמן. משא״כ כאן דמיירי בלוג אחר כמש״כ מש״ה כתיב מן השמן:
ועשה את האחד מן התורים וגו׳. כ״ז רבוי לשון והכי מיבעי ועשה את התורים או בני היונה אשר תשיג ידו האחד חטאת וגו׳. והנראה דכלפי דכתיב לעיל אחד חטאת והאחד עולה שיהא המובחר עולה ובסמוך כתיב האחד חטאת והאחד עולה. למדנו דמכ״מ יהיו שניהם מובחרים במינם אלא העולה תהי׳ המובחר בשניהם. מעתה אם בבני היונה דזול יכול להביא שניהם מובחרים ובתורים דיקירי אינו יכול להביא אלא האחד עולה. וס״ד דטוב להביא בני יונה. ולמדנו ממקרא זה ועשה את האחד מן התורים וגו׳ דהעיקר הוא העולה ותורים קודם לבני יונה:
כי תבאו אל ארץ כנען. כבר הרגישו ברבה על מה שייחד הכתוב ארץ כנען ופירשו שהיו סוחרים וכלשון כנעניה נכבדי ארץ. והנה מה שהכנענים היו סוחרים ביותר הוא עפ״י הכתוב בפ׳ שלח והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן. ויושבי חוף הימים מסוגלים לסחורה ביותר ממדינה למדינה. אבל עדיין יש לבאר מה שייך לכאן זה הכנוי. ונראה דמשום דעיקר צרעת באה על לשה״ר דאהני מעשיו להזיק לחבירו כדאי׳ בערכין די״ז דלשה״ר דלא אהני מעשיו המעיל מכפר. וא״כ עיקר לשה״ר זו מצוי ביותר בין הסוחרים שמתפרנסים מן הרוח ובא אחד בגבולו של רעהו ומש״ה מתרבה קנאה ותחרות ומביא ללשה״ר. דאהני להזיק. משא״כ מי שחיה ע״י עבודת הארץ וכדומה אין אדם מתקנא בחבירו ואין לשה״ר מצוי ביניהם. ואפילו יהא מכ״מ לא אהני מעשיו שיגיע מזה לעונש צרעת:
ונתתי נגע צרעת וגו׳. כ׳ הרמב״ן לרמוז כי יד ה׳ תעשה זאת ולא בידי הטבע כלל. ולא נתיישב בזה מדוע לא נכתב זה הלשון בבגדים שגם שם אינו אלא פלא. ומש״ה באו חז״ל לדרשה בשורה היא כו׳ כפרש״י והוא בהוריות ד״י. ובזוהר פ׳ תזריע הקשו ע״ז אמאי בעינן דוקא אבנים אחרות. ומש״ה יישבו שהבונה בית צריך להזהר ביסדו שיהיה ע״ש תורה ובקדושה ואם לא כן מידבק בו רוח טומאה. ומכש״כ כנענים שמתחלה בנו לשם טומאה. מש״ה היא מתנה שיתקצה הטומאה מהבית. ובאמת לפי הפשט מצינו גם בלשון קללה הלשון ונתתי כמבואר בתוכחה פ׳ בחקותי. והדיוק הוא שהוא בהשגחה פרטית כמש״כ הרמב״ן ז״ל. אכן בא ביחוד במקום שהוא בא להורות דסופו לקללה עוד יותר ע״י השגחה זו לרעה. וכן הוא בנגעי בתים כאשר יבואר להלן ל״ט. ומש״ה לא נזכר במקרא דעומד בראשון ובשני שטעון חולץ וקוצה וטח שהפסוק מרמז דמי שבא לזה העונש של נגעי בית סופו לבא לפשיון ונתיצה. מה שא״כ בבגדים אינו עומד סתמא לכך (ולא תקשה מהא דאי׳ בחולין ד״י דילמא עד דנפיק ואתי בצר ליה שיעורא. ולדברינו מאי ראיה הא בנגעי בתים דרך להיות פושה והולך. הא ל״ק דע״כ עיקר הוכחה הוא באם אשתכח לאחר שבוע דנחסר כמש״כ התוס׳ בד״ה ודלמא. וא״כ רואין אנו שאין כאן הכי):
בקירת הבית. לראב״ש ידוע דדוקא בשני קירות. ולרבנן דס״ל דאפילו בקיר א׳ טמא צ״ל הא דכתיב בקירות הוא לרבותא אפילו נתפשט על שני קירות וא״כ אין יכול לראות בראיה אחת וכיב״ז בנגעי אדם הוא טהור. ומש״ה אין ראשי איברים מטמאין בנגעים. אבל בבית אפילו כה״ג טמא:
שקערורת. היינו שנראין הקירות שקוע מן הנגע ומראה הנגע גבוה:
או מראהו שפל מן הקיר. ואין נ״מ איך שהוא עמוק או גבוה הכי צ״ל לפרש״י. ולפי הפשט משמעות שקערורות אפי׳ יהי נקלף יתראה אותו מראה ג״כ. ומש״ה לא כתיב זה הל׳ באדם ובבגד דלא שייך בהו קליפה:
והנה פשה. באדם כתיב אם פשה ובבגד כתיב כי פשה ומשמש בלשון אם. והכא כתיב והנה פשה. כמו שהכתוב מודיע שכן יהיה דמתחלה כשבא הצרעת היה בחזקה שיהיה גם פשיון וכמש״כ לעיל:
והנה פשה. ידוע הדרש ע״ז הלשון. דבאמת א״צ פשיון ורק פריחה שנית. ולפי הפשט הוא מסתרי הטבע אשר בהיות רוח טומאה בבית כל מה שמתחזקים להסירו אם אין השעה מצלחת להסיר לגמרי עוד אותו רוח טומאה הוא מתחזק ביותר מאשר היה תחלה מש״ה כיון שלא הועילה החליצה להסיר רוח הטומאה וחזר ופרח ממילא יהיה גם פשיון וחזק מאשר היה:
לכל נגע הצרעת ולנתק. כסדר הפרשיות כך סדר הכתוב בסוף. אלא ולשאת ולספחת ולבהרת אינו כסדר ובא לדרשה דמתחלה בא העונש בבגד ואח״כ בבית ואח״כ בגוף. וע״ע בסמוך ישוב אחר ע״ז:
להורות ביום הטמא וביום הטהור. כתב הראב״ד בפי׳ הת״כ בזה״ל ירושלמי פ׳ אין דורשין אמר רב אין אדם רשאי לומר בנגע הצרעת אלא א״כ ראה או שימש כיצד הוא עושה בתחלה רבו פותח לו ראשי פסוקים ומסכים. למדנו שאע״ג שהוא תלמיד ותיק ויודע ומבין הכל מדעתו אינו רשאי לעשות בהם מעשה אלא ע״י פתיחת רבו ומפיק טעמיה הכא מדכתיב להורות ביום הטמא עד שיורנו רבו עכ״ל הראב״ד. וא״כ פי׳ להורות היינו שהכהן יהא מורה בשעה שבא מעשה לפניו ויהא קורא לתלמידיו ולהראות להם בעין צורת הנגע ופרטיו בין ביום הטמא בין ביום הטהור. וע״ז מסיים המקרא עוד הפעם זאת תורת הצרעת פי׳ שזה הדין אינו בכ״מ אלא בצרעת באשר דקדוקי הפ׳ קשה להבין וגם ההלכות המקובלו׳ מועטות כדאי׳ בחגיגה פ״א. וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ד ט׳. ויש לבאר עפי״ז סמיכות המקרא לשאת ולספחת ולבהרת למקרא זה להורות וגו׳ משום שזה הדין ישנו ביותר בנגעי צרעת עור בשר שמראותיו מרובים ומטעים וצריך שקידה עד שיהא בקי בהם. וי״ל עוד דבאמת הוא בזיון גדול לאדם שיתקבצו תלמידים רבים ויביטו על בשרו ונגעו. ודאי בהוראה כיב״ז במק״א אסור לעשות כן ולהלבין פני השואל. אבל זאת תורת הצרעת שיגיע לו כפרה על שהלבין הוא פני חבירו:
