פסוק ב:פירש״י ז״ל זאת וכו׳. אע״ג דבת״כ אמרו מלמד שטומאתו וטהרתו ביום ורש״י לא הזכיר אלא הטהרה כבר כתב הרא״ם ז״ל דה״פ לדעת הרב כמו שטומאתו ביום כדכתיב וביום הראות בו כך טהרתו ביום כדכתיב ביום טהרתו וכן כתב הרב ק״א ז״ל. ואמנם לע״ד השפל א״א לומר כן לדעת רבי׳ ז״ל שהרי כ׳ בפ׳ וביום הראות וכו׳ וביום מה תלמוד לומר ללמד יש יום שאתה רואה כו וכו׳ מכאן אמרו חתן נותנים לו וכו׳. הרי דאצטריך לדידיה התם וביום לדרשא אחרינא וליכא למילף מניה ביום ולא בלילה ואע״ג דאביי בפ״ק דמ״ק דף ח׳ דריש לתרווייהו מההוא קרא דממלת ביום דריש ולא בלילה ומוי״ו דביום דריש יש יום וכו׳ מ״מ לשונו של רש״י דלעיל משמע דממלת וביום דדיש יש יום וכו׳ ולא מיתורא דרי״ו לבד. לכן נראה טפי דרש״י נפ״ל הך דלא בלילה כרבא התם מכנגע נראה לי ולא לאורי והכי נמי איתא בת״כ ומ״מ אע״ג דהכי סבר רש״י ז״ל לא המאה על פ׳ כנגע נראה לי לפי שאינה מוכרחת וקרובה לפשט המקרא:
פסוק ג:אל מחוץ וכו׳ שנשתלח שם וכו׳. כלומר שכבר ידענו שנשתלח שם בימי חלוטו שכבר הקדים רש״י ז״ל לפר׳ כן לעיל על פסוק בדד ישב וכו׳ הכא קמ״ל ששם צריך לצאת הכהן לטהרו דסד״א הואיל וכתיב בסמוך לעיל והובא אל הכהן אם כן נימא שהמצורע יובא תחלה תוך מחנה לויה ואז ויצא הכהן שיושב במחנה שכינה לשם קמ״ל דלאו הכי. והא דכתיב והובא אל הכהן כבר דרשוהו בת״כ ללמד שלא ישהא דסד״א שצריך לשהות ז׳ ימים אחר שנטהר מצרעתו קודם שיראנו הכהן כמו שהיה דן מונבז לפני ר״ע קמ״ל והובא מיד ע״ש. והרב ש״ח לא ראה בת״כ ולכך נדחק באמרו דהא דכתיב והובא לא אמצורע קאי אלא על טהרת המצורע ע״ע:
פסוק ד:טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים וכו׳. ממאי דלא קאמר רבי׳ פרט לטמאות וע״ד שכתב בסמוך חיות פרט לטרפות אלא שינה וכתב פר׳ לעוף טמא איכא למידק מינה דגלי דעתיה דמסתמיך ואזיל עם מאי דאמרינן בגמרא דחולין פ׳ שילוח הקן דף ק״מ דעוף איקרי בין טהור ובין טמא אבל צפור טהורה מיקרי טמאה לא מקרי אלא דא״כ אדרבא נפלה נא בקושיא עצומה דכיון דכתיב צפרים דמשמע דוקא טהורות מעתה תו ל״ל טהורות דמכח זה דרשו שם בגמ׳ טהורות למעט צפרי עיר הנדחת ושאר אוקמתות דאיכא התם ע״ש. ונראה דמשו״ה סמך רש״י לזה הך מילתא דאגדתא לפי שהצפרים באין על לה״ר וכו׳ כלומר איברא דצפרים בכל מקום טהורים משמע מ״מ אי לאו דכתיב טהורות הכא הוה דרשינן טמאות מיתור מלת שתי דהא מיעוט צפרים משמע ב׳ ועוד דמקראי דבתר הכי איכא למשמע שפיר דתרתי נינהו דהא כתיב ושחט את הצפור הא׳ וכו׳ את הצפור החיה וכו׳ ואם כן למה נאמר שתי אלא לרבות כל שהן שתי אף הטמאים וכ״ת אם כן לשתוק מצפרים איכא למימר אדרבא אצטריך צפרים להכשיר הטהורים דסד״א הואיל ואמר מר שהוזקק לצפרים לרמוז שהנגעים באין על לה״ר שהוא פטפוט דברים האסורים ה״נ להורות זה ליבעי עופות טמאין דוקא דהיינו פטפוט מינין האסורין שבזה מורה יותר על דבור האסור הילכך אצטריך צפרים להכשיר אף הטהורים משו״ה איכפל קרא וכתב טהורות ללמד דצפרים דוקא דהיינו טהורות וריבוייא דשתי מיבעי לן לכדדרשינן בת״כ שתי שיהו שוות והיינו דכתב רש״י פרט לעוף טמא כלומר הן אמת דבצפרים משמע טהורות מיהו לכך אתא טהורות כי היכי דלא נרבי עוף טמא מיתורא דשתי ובגמ׳ אה״נ דהו״מ לשנויי הכי אלא התם בעי לתרוצי דאפי׳ את״ל דלא מייתר שתי דנדרוש מניה לכדלעיל אפ״ה איכא לאוקומי טהורות למעט דעיר הנדחת וכו׳ א״נ מצינן למימר דעוף טמא דנקט רש״י לאו דוקא מין טמא אלא רוצה לומר שהוא טמא כלומר אסור כגון דעיר הנדחת או שהרג את הנפש ואידך דאמרינן התם. וה״ט דנקט רש״י בלשון יחיד עוף טמא משום דאתמר התם דלא אצטריך קרא אלא לחדא מנייהו דהיינו לשחוטה דאילו משולחת פשיטא דלא אמרה תורה שלח לתקלה ואלא מיהא לפי שאין זה קרוב למשמעות המקר׳ משו״ה נקט בלשון טמא הואיל ויש מקום ליישב גם כן בטמא ממש ע״ד שכתבנו לעיל. ואהא דכתב רבי׳ בטעמא דבעינן צפרים איברא דהכי איתא בפ״ג דערכין דף י״ו ברם איכא למידק דהא התם ארשב״ג אר״י על שבעה דברים הנגעים באין על לה״ר ועל שפיכות דמים וגילוי עריות וגסות הרוח ושבועת שוא וגזל וצרות העין וא״כ התינח בחטא לה״ר דבעינן צפרים בשאר עבירות מאי איכא למימר וי״ל דמ״מ עון לה״ר שכיח טפי מכלהו וכהה״ דאמרי ורוב בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לה״ר והילכך גזרה תורה על כולם דלייתו צפרים משום בעלי לה״ר הואיל ורוב המצורעים מנייהו הוו:
פסוק ד:ועץ ארז לפי שהנגעים וכו׳. ה״נ איכא למידק התינח בגסות הרוח באידך שית דכתיבנא לעיל מאי איכא למימר ונראה דכלהו שייכו בגסות הרוח דלה״ר ברור הוא דאי לאו רמות רוחא דאית ביה לא היה מספר לה״ר על חבירו וש״ד נמי אי לאו דבא לכלל כעס לא הוה עביד והכעס בא מן הגאוה כידוע וג״ע הרי אמור רבנן כל המתגאה נכשל בעריות ומפקי לה מקרא ואשת איש נפש יקרה תצוד א״כ כיון שחטא בעריות ידוע שנכשל תחלה בגאוה ושבועת שוא וגזל וצרות עין שלשתן באין מחמת חימוד ממון וזה בא ודאי מפאת הגאוה:
פסוק ד:ושני תולעת ואזוב מה תקנתו וכו׳. יש להבין אמאי צריך לתרתי תולעת ואזוב וי״ל ע״ד מאי דאמור רבנן במסכת אבות מאד מאד הוי שפל רוח וביאר שם הר״ב דר״ל דאף על גב דבכל שאר המדות הדרך האמצעי הוא המשובח מ״מ במדה זו צריך להתרחק מן הגאוה עד קצה האחרון. ועי״ל משום דאיכא ב׳ מיני גאוה יש שמתגאה על שלימות נפשו׳ חלק הרוחני דהיינו שגדול בחכמה ויש שמתגאה על עילוי גופני חלק החומרי דהיינו בגבורתו או בעשרו הילכך רמז לו שאם מתגאה ברוח החיוני ישפיל עצמו כתולעת שידמה חיות שבו לחיות התולעת ואם מתגאה בחומר שבו שהוא דבר דומם ישפיל עצמו וידמה לאזוב מקיר שהוא דומם:
פסוק ה:על מים וכו׳ כדי שיהא וכו׳. פי׳ דהכי שיערו רבנן דאין לך צפור שאין דמו ניכר ברביעית מים אפילו הקטן שבקטנים ומיהו ודאי דאיכא צפור שדמו ניכר אפילו ביותר מרביעית והתורה לא הקפידה על מין הציפור די שיהא טהור יכול ליקח בין גדול בין קטן ומיהו ראיתי בילקוט בשם ילמדנו דקאת׳ דהוי צפור דרור:
פסוק ו:את הצפור וכו׳ כך לא תהא וכו׳. פי׳ כך לא תהא בכלל טבילה כלל וכך פירש הרא״ם ז״ל אבל בש״ח כתב בשם הנח״י דהא לא ס״ד אלא הס״ד הוא שיהיה צריך לטבול הצפור בפ״ע בטבילה אחרת קמ״ל קרא דבעינן טבילה אח׳ לכלם ובאמת לשון רש״י וכן הוא בת״כ. דקאמר החזיר את הצפור לכלל טבילה משמע ודאי דקרא אתא לאפוקי דלא תיסק אדעתין שאינה בכלל טבילה כלל אפילו באפי נפשה והא דכתיב ברישיה דקרא את הצפור החיה יקח אותה היינו יכולים לפ׳ דה״ק שיקח הצפור בידו בשעה שטיבל העץ את וכו׳ אבל הצפור עצמה לעולם אימא דלא בעי טבילה כלל. והשתא דאשמעינן קרא דבעינן טבילה ממילא ש״מ דצריכא טבילה בהדייהו דהא לא כתיב אלא חדא טבילה ואי באפי נפשה היה צריך לכתוב טבילה אחר׳:
פסוק ח:וישב וכו׳. שאסור בתשמיש המטה דוקא בימי ספרו אבל לא בימי החלטו הכי מסיק בת״כ. והר״ב ק״א הסביר טעם נכון לדבר דבימי חלוטו דיושב חוץ למחנה ולית ליה צוותא דאינשי הילכך חס רחמנא עליה ושביק ליה צוותא דאתתיה אבל בימי ספרו דאית ליה צוותא דאינשי שכבר נכנס למחנה אז אסר לו את אשתו ע״ש ומ״מ אכתי לא משתמע טעמא דמסתבר לאיזה תכלית החמירה עליו תורה בימי ספרו לאסור לו תשמיש המטה. ואפ׳ לומר דה״ט דהחמירה תורה עליו לאסרו בתשמיש המטה כדי שיתן את לבו להביא קרבנותיו ביום הח׳ דאיכא למיחש הואיל וכבר נכנס למחנה תו לית ליה בושה ולא איכפת ליה ולא מידי ויתרשל להביא כפרתו אבל מאחר שהחמירה עליו תורה לאסור לו התשמיש בהכי יהיב דעתיה ויביא קרבנותיו:
פסוק יג:במקום וכו׳ לפי שיצא וכו׳. אף על גב דלענין זה גם החטאת והעולה יצאו מכלל שאר החטאות ועולות שגם הם צריכים העמדה דואותם דכתיב בקרא דלעיל אכלהו קאי (לחד פרושא דפי׳ הר״ב ק״א בברייתא ופירוש זה נ״ל עיקר עיין שם) מ״מ כתביה קרא גבי אשם שהוא הראשון ורמזו גם כן בכלהו אידך באמרו במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה שאם לא בא הכתוב אלא להשוות אשם זה לחטאת דעלמא לומר כשם שחטאת ועולה דעלמא טעונים צפון כך אשם זה של מצורע טעון צפון ל״ל תרתי את החטאת ואת העולה ליכתוב במקום אשר ישחט את החטאת ותו לא ועוד הול״ל במקום הקדש ברישא ולכתוב הכי ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת א״ו ה״ק קרא ושחט את הכבש הזה של מצורע במקום אשר ישחט ג״כ את החטאת ואת העולה האלו של מצורע ושלשתן הן במקום הקדש כלומר בצפון והיינו דדייק קרא וכתב אשר ישחט לשון עתיד ולא כתיב אשר שוחטים א״נ לימא אשר ישחטו כלומר בעלמא ומדכתיב ישחט ש״מ דאהנך קאי. והכי תניא בת״כ אין לי אלא אשם במקום הקדש מנין אף חטאת ועולה במה״ק ת״ל את החטאת ואת העולה במה״ק ע״כ ופירושו נ״ל דהיינו. כדאמרן דאתא לאשמועינן שאף החטאת והעולה של מצורע טעונים שחיטה במקום הקדש כלומר בצפון ופירושו מקום שחיטת ק״ק ואופן הלימוד הוא על דרך דכתיב. ובש״ח לא עיין בת״כ וכתב בזה מה שכ׳ ע״ע:
פסוק יד:תנוך גדר וכו׳ ולשון תנוך וכו׳. אף על גב דלא נעלם מעיני חכמתו של רבינו מ״ש בת״כ שהיא מלה מורכבת מן תוך ונוך שתוך הוא הפנימי ונוך היא החיצון ותנוך היא האמצעי מ״מ הרי כתב שם הר״ב ק״א וכן כתב הר״ב תי״ט בפי״ד דנגעים שלא ידע היאך מלת נוך מורה על החיצון ולכך כתב רש״י ולשון תנוך לא נודע לי ועמ״ש הב״ד שם בנגעים אבל הוא דוחק:
פסוק כ:ואת המנחה מנחת נסכים של בהמה. האי של בהמה לא ידענא מאי קמ״ל ואפ׳ דק״ל לרבינו לשון מנחה אמאי לא כתיב ואת המנחות שהרי גם חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים ואכתי לא הודיענו הכתוב הקרבתם ומש״ה קאמר דהאי המנחה אינו רוצה לומר מנחת נסכים של העולה אלא אשלשתן קאי וקרי להו מנחה כלומר מנחת נסכים של בהמה:
פסוק לד:ונתתי וכו׳ בשורה וכו׳. פ׳ דק״ל אמאי כתיב ונתתי ויחס הרעה להקב״ה הא אמרינן אין דבר רע יורד מן השמים והול״ל כדלעיל גבי נגעי הגוף והבגד ותו אמאי נטר קרא מלכתוב נגעי הבית עד הכא חוץ למקומם דהול״ל בפ׳ דלעיל אצל נגעי הגוף והבגד התם נמי הול״ל והבית כי יהיה בו נגע צרעת וכו׳ ומשני דרמז הכתוב בשורה לישראל וכו׳ ואע״ג דבאים גם כן נגעי בתים לעונש וכדאמרינן אין בעל הנפשות פוגע בנפשות תחלה אלא בתחלה באים על הבתים וכו׳ מכל מקום בתחלת ביאתן לארץ מיהא לא באו דרך עונש אלא דרך שכר וזה רמז כאן הכתוב:
פסוק לה:כנגע וכו׳ שאפילו הוא חכם וכו׳. טעמים הרבה נאמרו בזה ע׳ ברא״ם ובק״א ובש״ח ונלע״ד להוסיף על דבריהם טעם אחר שהוא לטובתו שאם הוא יאמר נגע הרי פסק וגילה דעתו לאורויי בה טומאה וכשיבא הכהן אפילו יראה לו לטהר שמא יחוש שלא לעבור אההיא דאמרינן חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר ולא יטהרנה אלא יגזור טומאה אף על גב דלא ס״ל שיהא כך האמת:
פסוק לו:ולא יטמא וכו׳. אלא על כלי חרס וכו׳. וליכא למימר כמו באוכלים ישתמש בהן בימי טומאתו דלאו בשופטני עסקינן דאין רצונו להשתמש בהן בימי טומאתו ואחר כך לשוברן שהרי בימי טומאתו יכול להשתמש בכלי מתכות שנטהרין במי מקוה אבל האוכלים עכ״פ צריך הוא לאכול גם בהיותו טמא ובש״ח תי׳ דשאני אוכלין שהן נאכלין לזמן מועט ולא חיישינן לתקלה אבל כלי שמקיימו לזמן מרובה חיישינן לתקלה וכו׳ ע״ש ואחר המחילה אין זה מספיק שהרי בין האוכלים בין הכלים צריך הוא להצניען עד זמן שיהי׳ טמא ואפילו שיארע לו טומאה בקרוב או אפילו שלא יארע לו עד אחר זמן מרובה ואי חיישינן לתקלה בכלים ה״ה באוכלים ולא ידענא מאי קאמר דנאכלים לזמן מועט והאמת דמעיקרא לק״מ כדאמרן:
פסוק מג:ואם ישוב וכו׳ יכול חזר בו. פירוש כוונתו ליישב מאי דכתיב ואם ישוב וכו׳ ואחרי הקצות וכו׳ ואחרי הטוח דהא כל מקום שנאמר אחרי מופלג הוא ומשני דאה״נ דהכתוב בא לשלול אם חזר מיד בו ביום דאינו טמא אלא אחר זמן ומש״ה כתיב אחרי וכ״ת כמה זמן אחר כך גמר שיבה שיבה דהיינו שבוע:
פסוק מד:ובא הכהן וכו׳ יכול וכו׳. ההרגש מבחוץ הוא דהפסוקים נראה דסתרי אהדדי תוך כדי דיבור דקרא דלעיל מסיים ואם ישוב הנגע ופרח וכו׳ וע״ז סמך ובא הכהן וראה והנה פשה הרי לא פשה לפי המונח שכ׳ הפסוק למעלה ולכך מפ׳ דפ׳ זה דובא הכהן וכו׳ אין כאן מקומו:
פסוק מו:כל ימי וכו׳. כלומר דאחר שקלף והוציא האבנים המנוגעות אע״פ שעדיין צריך נתיצה גם כל הבית סד״א דתו לא מטמא הנכנס בו כיון שאין שם עוד האבנים המנוגעות קמ״ל:
פסוק מו:והאוכל וכו׳ ליתן שיעור וכו׳. המפרשים ז״ל הק׳ מ״ש דכל אכילה שבתורה משערינן בכזית והכא באכילת פרס והרב ק״א הביא שני תירוצים בשם הג״א והלבוש והק׳ עליהם ותירץ מדידיה דשאני הכא דכתיב נמי והשוכב ורוצה לומר כדי אכילה כשהוא שוכב דהיינו סעודת קבע שרגילים לאוכלה בהסיבה ושוכב דקרא ר״ל מוסב ע״ש. ובאמת שתירוצו לע״ד דחוק מכלם דהסיבה לחוד ושכיבה לחוד ולא מצינו מעולם ל׳ שכיבה על הסיבה לאכול אדרבא מצינו אף בסעודת קבע בתורה ל׳ ישיבה וישבו לאכול לחם וישב המלך אל הלחם לאכול וכן רבים ועוד דל׳ הברייתא הוא ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה ולדידיה היה צ״ל ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה בשכיבה ועוד דא״כ לדבריו נמצא שהאוכל בא ללמד ונמצא למד ואנכי לא ידעתי למה נתחבטו גדולי עולם בדבר שלע״ד נראה פשוט והיינו שאם אכילה זו בכזית דבר פשוט דברגע כמימריה אדם בולע כזית ואיך אפשר לומר שנתנה תורה שיעור לשוכב כדי אכילת כזית והרי הזמן שהוא שוהה לפשוט גופו ולשכב הוא יותר זמן מאכילת כזית ועוד אפי׳ נמי דלא משכחת לה והבא אל הבית וטמא וא״צ כיבוס בגדים דכיון שנכנס לפנים אפילו לא היה שם אלא רגע שנכנס ויצא מיד ממילא באותו זמן המועט ששהא בכניסה ויציאה בודאי שהיה יכול לאכול כזית אם כן כיון דמפקת ליה מכזית שהיא אכילת עראי תוקמיה באכילת קבע וקים להו לרבנן דאכילת קבע בסעודה הוא בכדי אכילת פרס. ומה שהזכיר שכיבה הוא לרבותא לומר דאפי׳ שכב לא מהני אא״כ שהא בכדי א״פ ולעולם שכל ששהה אפילו בלא שכיבה צריך כיבוס: ודע דהך אכילת פרס דשיערו רבנן היינו פת חטים ולא של שעורין מיסב ואוכל בלפתן כדשנינן במתניתן דנגעים פי״ג ובת״כ ופי׳ הרמב״ם להחמיר דהיינו בפת חטים ובלפתן הוא מוטעם ונאכל מהר ובהסיבה גם כן ממהר אכילתו לפי שאינו פונה אנה ואנה וע״ש בק״א דכתב דאי לאו דמסתפ׳ היה מפרש איפכא שפת חטין בלפתן ערב לו ומתאחר באכילתו שכך משמע מאותו מסב (ויש שם ט״ס דבמקום שכתב להחמיר צ״ל להקל ול״ק מה שהק׳ עליו התיו״ט ז״ל) והאמת דמלשון דולא פת שעורין משמע כפירושו דאילו לפ׳ המפרשים לישנא יתירא הוא וצריך לפ׳ דר״ל ולא צריך פת שעורים דשוהה טפי ומ״מ מי יקל ראש להקל נגד רבותינו כי מפיהם אנו חיים:
