רש"י טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים כו' כתב הרב ג"א וז"ל יש מדקדקין על דברי רש"י מתחלה אמר חיות פרט לטרפות ואח"כ אמר טהורות פרט לעוף טמא ולא אמר פרט לטרפות ואין זה דקדוק שהייתי אומר ולא טמאות היינו שלא נטמאו טומאה לכך אמר פרט לעוף טמא פירש שהוא טמא במותו ולא אמר לעופות טמאות כי עדיין הייתי אומר לעופות שנטמאו אבל עוף טמא ליכא למטעי שפירושו בודאי מין עוף טמא שעל המין יאמר בלשון יחיד לכך אמר בלשון יחיד פרט לעוף טמא וזה פשוט עכ"ל ואני תמה על הרב הזה מאי קאמר מי הוא הנביא שהגיד לו דעל לשון עופות טמאות יש לטעות ולומר דמיירי בעופות שנטמאו ועל לשון עוף טמא ליכא למיטעי לומר כך לא ידעתי על מה סומך לומר כן דמאי אולמיה האי מהאי אין זה אלא דברי נביאות דודאי יש בלשון זה מין עוף טמא כמו ויהי לי שור וגו' שפירושו מין השור ויסבול ג"כ לפרשו עוף שנטמא ולמה לא יטעו ועוד בר מן דין אומר אני כי ניים ושכב אמר הא מלתא ולא ידע מאי קאמר וכי היכן מצינו שבעלי חיים מקבלים טומאה בחייהם חוץ ממין האדם עיין בכל הלכות דיני טומאה ותמצא שכן הוא שאין שום בעל חי מקבל טומאה בחייו חוץ האדם וגם באדם דוקא ישראל ולא גוים מן התורה ואם כן הדרה קושיא לדוכתא ועוד יש מדקדקין על לשון רש"י שאמר פרט לעוף טמא וסמך מיד אחריו לומר לפי שהנגעים כו' מה עניין זה לזה היאך תולה טעם דלפי שהנגעים באין כו' בפרט לעוף טמא עוד הקשה על רש"י ז"ל מדממעטעוף טמא מטהורות ולא ממעטו מדקאמר צפרים משמע דסבירא ליה לרש"י דשם צפרים כולל בין עופו' טמאים ובין עופות טהורים ולכך הוצרך הכתוב לכתוב טהורות למעט טמאים ואנן בהדיא אמרינן בגמרא פרק שילוח הקן בכל מקום שנאמר ציפור עוף טהור משמע ואני אומר דכל האנשים האלה שלימים הם אתנו אבל לא ירדו לסוף דעתו של רש"י ז"ל ואדרבה מה שדקדק רש"י בלשונו לומר על טהרות פרט לעוף טמא ושינה לשון השנו בפירוש בת"כ טהורות ולא טמאות הראה לנו רוב חכמתו ובקיאותו ועומק עיונו דס"ל ודאי הת"כ חולק על גמרא דידן וס"ל דשם צפור כולל ומורה על עוף טהור וטמא ולכך אמר הת"כ טהורות ולא טמאות כלומר דקאי מלת טהורות על מלת צפרים וכאלו אמר צפרים טהורות והוי צפרים כלל וכולל טהורות וטמאות ואח"כ פרט הכתוב ואומר טהורות ולא טמאות כך משמע לרש"י מלשון דתורת כהנים אבל הוא ז"ל סבירא ליה כגמרא דידן דשם ציפור הנאמר בכל מקום אינו משמע אלא ציפור טהור ולכך כשאמר הכתוב בפי' טהורות קשה לרש"י לפי פשוטו טהורו' למה לי שהרי כבר אמר צפור דמשמעו טהור ולא רצה לפרש דטהורות בא למעט טרפות וחיות שחיין ראשי איברים שלה וכה"ג הרבה דרשות שנאמרו בגמרא כי לא היו נראין לו ז"ל לפשטו של קרא לכך פירש ואמר טהורות בא למעט עוף טמא שזהו פשוטו ואין חילוק בין אמרו עוף טמא או עופות טמאים דהכל ענין אחד כמו ויהי לי שור וחמור שהוא כמו שורים וחמורים כמו שפי' רש"י שם ותדע דס"ל לרש"י דציפור דוקא טהור משמע דאל"כ אלא ס"ל שהוא שם כולל היה לו לומר טהורות פרט לציפור טמא כיון דעל שם צפרים קאי אלא ודאי ס"ל דצפרים טהורים משמע ולכך אחר שפי' דבא הכתוב למעט עוף טמא במלת טהורות ק' לו א"כ למה התחיל הכתוב לומר שתי צפרים למה לא אמר שני עופות חיים טהורים שהרי עופות לכ"ע כולל טמאים וטהורים ואחר כך אמר הפרט טהורים שכן היא מדה בכל התורה לכתוב מתחלה כלל ואחר כך פרט על זה מפרש ואזיל ואומר לפי שהנגעים באין על לשון הרע כו' לכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים כו' ר"ל לכ"כ בתחלה צפרים כי לא למעט בו עוף טמא אתא אלא לדרוש מיניה ולומר דבעינן עוף המפטפט והמצפצף תמיד בכל בוקר שזהו לשון ציפור כמו שכתב הרמב"ן ז"ל ששם ציפור כולל לעופות קטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר מלשון ארמית צפרא עכ"ל הרמב"ן ונ"ל שזה גם כן הוא דעת רש"י ז"ל במה שסמך לפי שהנגעים כו' מיד אחר פרט לעוף טמא וזה נ"ל ברור ופשוט בדעת רש"י ז"ל והיה דין טהרת המצורע לפי דעת רש"י ז"ל דוקא עוף טהור קטון שדרכו לצפצף ולשורר בכל בוקר א"נ כל המצפצפין קרוין ציפור על שם צפרא ואפי' אינם קטנים נ"ל:
פסוק כא:
רש"י ולוג שמן ושמן של נסכי המנחה לא הוזקק הכתוב לפרש ע"כ הוצרך רש"י ז"ל לומר זה כאן ולמעלה לא הוצרך רש"י לומר זה דפשיטא הוא דלוג אחד שמן לא סגי לשלשה עשרונים דמעט הוא מאוד אבל כאן היינו יכולין לטעות דנימא דלוג שמן הנאמר כאן מיירי בנסכי המנחה לכך הוצרך לומר דלוג זה הוא לתת ממנו על הבהונת דומיא דלוג של מעלה אבל שמן של נסכי המנחה לא הוזקק הכתוב לפרשו כמו שלא פירשו למעלה:
פסוק מ:
רש"י וחלצו וגו' אל מקום טמא שהאבנים הללו מטמאין מקומן בעודן בו פי' שהמקום שהם מונחים עליו הוא בעצמו טמא בעודן בו שהרי קרקע עולם הוא ואין קרקע עולם מקבל טומאה אלא ר"ל כל זמן שהאבנים הללו מונחים שם יטמא האויר שם ויטמא כל הטהרות המשתמשים שם באויר ההוא שעליהם אעפ"י שלא יגעו באבנים הללו:
פסוק מד:
רש"י ובא הכהן ומנין שאם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה ונותן לו שבוע ת"ל ובא ואם בא יבא במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון הרי כבר אמור ואם בפושה שני הרי כבר אמור הא אינו אמור ובא ואם בא יבא כו' והקשה הרא"ם ואמר וז"ל זה שאמר במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון ואם בפושה השני הוא מאמר קשה מאד שאיך יעלה על דעת שהכתוב של אם בא יבא דכתיב ביה וראה והנה לא פשה שהוא מדבר בפושה בראשון או בפושה בשני ע"כ והביא שם תירוצים דחוקים בעיני מאד ע"ש אבל ל"נ ליישב קרוב לפשוטו וה"ק תנא דהך ברייתא פסוק זה דואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע וגו' שע"כ פירושו כמו שפירשו רש"י בסמוך וז"ל ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה יטיחנו ר"ל מדכתיב שם אחרי הטוח וגו' ע"כ צריך להוסיף מקודם יטיחנו ואין טיחה בלא חלוץ וקצוי ואחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית מיד בלא נתינת שבוע כי נרפא הנגע כלומר כיון שלא פשה הוא סימן כי נרפא הנגע ולכך אם חלץ וקצה וטח יטהרנו הכהן מיד כן הוא משמעות פשט הכתוב הזה ומשמע ממנו דוקא אם לא פשה הא אם פשה חולץ וקצה וטח אבל לא יטהרנו עדיין דכיון שפשה אינו סימן לנרפא הנגע אלא מה יעשה יסגירנו ונותן לו שבוע כסדר כל הסגר הנגעים ויראה אם ישוב הנגע ופרח וגו' ועל זה אמר התנא במה מדבר פסוק זה גופו ודיוקו אם מיירי גופו בהסגר הראשון ויהיה גם הדיוק בפושה בראשון הרי כבר אמור כלומר שהרי כבר אמר למעלה ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע וגו' שחולץ וקוצה וטח וגו' וממילא שמעינן ממנו ג"כ דאם לא פשה הנגע הוי דינא כמו שכתוב בפסוק זה דואם בא יבא וגו' וא"כ בא יבא למה לי ואע"ג דבלאו הכי אי אפשר לפרשו הכי דא"כ ובא הכהן דמיירי בפושה בשבוע שני היכי משכחת לה דאי עמד וחלץ בקצה וטח בראשון הא אמרינן דמטהרנו מיד בלא נתינת שבוע שני ניחא ליה לתנא להשיב סתירא שהיא מיניה וביה דהרי כבר אמור דהיינו אם בא יבא למה לי ואח"כ אמר ואי בפושה בשני כו' רצה לומר והשתא לא נאמר דאם עמד בשבוע ראשון ולא פשה שחולץ וקוצה וטח ומטהרנו מיד אלא נאמר דאם עמד בראשון נותן לו שבוע שני בלא חולץ וקוצה וטח אלא מסגירנו שבוע שני ובא הכהן בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה הנגע וגו' חולץ וקוצה וטח ואחרי הטוח וטהר הכהן את הבית מיד שמעינן מיניה דוקא לא פשה אבל פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שמא ישוב ויפרח הרי ג"כ כבר אמור בפסוק ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע וגו' וממילא שמעינן דאם לא פשה הנגע בשני חולץ וקוצה וטח ויטהרנו מיד וא"כ ואם בא יבא למה לי ועל זה אמר התנא הא אינו מדבר ובא ואם בא יבא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ועמד וזה אין צריך כלום אלא סוגרו עוד שבוע ואח"כ בא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העמד מה יעשה לו יכול יפטרנו וילך ויטהרנו מיד כמו שכתוב וטהר את הבית ת"ל כי נרפא הנגע וגו' כלומר ובא לומר דצריך הסגר שבוע שלישי ולא יטהרנו מיד דילפינן גזירה שוה דביאה ביאה כו' זהו נ"ל פשוטה של ברייתא זו ואינו מאמר קשה כמו שאמר הרא"ם ואין אנו צריכים לכל הדוחקים הנאמרים ברא"ם וברג"א ומעתה גם מה שכתב הרא"ם דמה שכתב ברש"י הא אינו אומר ובא ואם בא יבא כו' דמלת ובא טעות סופר הוא לדידי לא הוי קושיא כלל שכתב הרא"ם וז"ל ומה שאמר הא אינו אומר ובא ואם בא יבא נ"ל שהוא שיבוש נפל בספרים שהסופרים טעו מפני שראו שכתוב קודם זה תלמוד לומר ובא ואם בא יבא וחשבו שכך צריך לכתוב גם פה ואין הדבר כן דבשלמא גבי תלמוד לומר ובא ואם בא יבא צריך לומר שניהם מפני שרוצה להוכיח מדה"ל למכתב ובא כדלעיל וכתב ואם בא יבא ש"מ לאקושי שתי ביאות אהדדי מה ביאה ראשונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה אחרונה כן כדמפרש תנא לקמיה אבל הכא החקירה במי מדבר ואמר שאי אפשר לפרשו לא בפושה בראשון ולא בפושה בשני אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה אינו צריך לומר אלא הא אינו אומר ואם בא יבא אלא את שבא כו' עכ"ל אבל לדידי בתרוייהו צריך לומר כן ותרוייהו חד טעמא אית להו דהואיל ומפרישנא דעיקר דרש התנא הוא משום דס"ל דחדא מכלל חבריה משתמע דכיון דכתיב ושב וגו' והנה פשה וגו' א"כ ממילא שמעינן מיניה דין דאם לא פשה וגו' וכן כיון דכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה וגו' שמעינן מיניה ג"כ דין דאם לא פשה וא"כ אם בא יבא למה לי לכך הוצרך רש"י לומר הא אינו אומר ובא ואם בא יבא אלא את שבא כו' כלומר אינו אומר הכתוב את שניהם אע"ג דחד מכלל חבריה אתמר אלא ללמד את שבא בסוף שבוע כו' דחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כו' שזה לא הוה משתמע מכללא כמו שכתבתי נ"ל:
פסוק מו:
רש"י יטמא עד הערב יכול אפי' שהה כדי אכילת פרס ת"ל והאוכל בבית יכבס בגדיו כו' פי' יכול אם שהה כדי אכילת פרס גם כן לא יהא מטמא בגדים אלא גופו לבדו ת"ל והאוכל בבית יכבס בגדיו כו' וכתב הרא"ם ז"ל מפני שהברייתא הזאת קשה בפירושו דמעיקרא תני יכול אפי' שהה כדי אכילת פרס תלמוד לומר והאוכל דמשמע לאו אוכל ממש קאמר אלא שאם שהה בו כדי אכילת פרס אעפ"י שלא אכל מטמא בגדים ובתר הכי תני אין לי אלא אוכל שוכב מניין דמשמע דהאי והאוכל אוכל ממש קאמר ועוד הקשה הרבה קושיות וסיים דבריו שלא מצא שום אחד מן הגדולים שפי' בה דבר ואח"כ פירש הוא לפי סברתו גם הרב ג"א חשב ליישבו אבל אומר אני שלא דקדקו בלשון הברייתא כי אלו דקדקו בה ונתנו לבם למה שיש לדקדק בלשונה לא היה פירושה קשה כ"כ והוא זה חדא שמפרשת הפסוק למפרע דהקדימה המאוחר בפסוק ואיחרה המוקדם ועוד שבראשונה כשאמרו תלמוד לומר והאוכל כו' מביא כל הפסוק ואומרת תלמוד לומר והאוכל בבית יכבס בגדיו ואח"כ כשהקשה אין לי אלא אוכל שוכב מניין אינה מביאה אלא מלת והשוכב לבדה ואינה מביאה תלמוד לומר והשוכב יכבס בגדיו כמו שמביאה למעלה גבי והאוכל בבית כו' לכך נ"ל דהכי פירושה יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס ג"כ לא יטמא בגדים ומשיבה ת"ל והאוכל יכבס את בגדיו וכוונתו לומר דהאי יכבס את בגדיו מיותר הוא כמו שמסיק בסוף הברייתא ובא לרבות שוהה בבית בכדי אכילת פרס שיטמא בגדים וסמך אמאי דמסיק בסוף הברייתא דיכבס יכבס ריבה ואין כוונתו לומר עכשיו דאוכל לאו דוקא כמו שהבין ממנה הרא"ם אלא שאח"כ אזלא ומפרשה דבריה למה אמרה דיכבס בגדיו דאוכל מיותר הוא ואתחלת ואיותרת ידרש הפסוק כדי להוכיח דיכבס בגדיו מיותר הוא ולפי שהתחילה לומר כמו שהיא המסקנה דיכבס בגדיו הנאמר גבי אוכל מיותר הוא מפרש הכתוב למפרע והתחילה באוכל אע"פ שהוא מאוחר בפסוק ואומרת אין לי אלא אוכל שוכב מניין כו' עד שבאת לומר יכבס יכבס ריבה והרי הוכיחה מריבוי דיכבס מה שהתחילה לומר דגם בשוהה בכדי אכילת פרס בלא אכילה ובלא שכיבה מטמא בגדים כמו האוכל שם בכדי אכילת פרס ולכך נופל מיד לומר אח"ז א"כ למה נאמר אוכל ושוכב ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס ופי' א"כ למה נאמר אוכל ושוכב והיה לו לכתוב בפי' והשוהה בבית כשיעור אכילה קבוע אפי' בלא מעשה אכילה או שכיבה כלל יכבס בגדיו כ"ש באוכל או שוכב שבזה מיושב דעתו יותר לשהות שם זמן רב ואוכל טומאה ביותר שמטמא בגדים ומשני ליתן שיעור לשוכב כו' דלא נימא שוכב שם יש בו יותר קיבול טומאה אפי' מהאוכל שם ומטמא בגדים אפי' מיד כיון שמפנה מחשבתו לשכב שם כוונתו לטמא עצמו ביותר לכך הקישן הכתוב ואשמעינן דאפי' שוכב אינו מטמא בגדים אלא בשוכב כשיעור אכילת פרס כמו האוכל שאינו מטמא בגדים אלא כשאוכל אכילת פרס שהוא ד' בצים ומעתה יתורצו כל הקושיות ויתיישבו כל הכתובים והבא אל הבית מיירי בלא שהה בכדי א"פ דטמא עד הערב ואינו צריך כיבוס בגדים וריבוי דיכבס יכבס מיירי בשהה בכדי א"פ ושיעור א"פ ילפינן מאוכל בבית דתלה רחמנה האכילה בקביעות סעודתו בבית והשוכב בבית הקיש שוכב גם כן לאוכל ואינו טמא לטמא בגדים מיד ששכב אלא כשישהא בכדי א"פ כמו האוכל בלא שוכב וכי תימא אוכל גופא מניין שאינו מטמא בגדים אלא בכדי א"פ דלמא שיעורו בכזית כמו כל האכילה הנאמר בתורה דק"ל דשיעורו בכזית נ"ל דאין זה קושיא דשאני הכא שתלה הכתוב האכילה בבית דכתיב והאוכל בבית משמע שנכנס לקבוע שם סעודתו בבית זה וקים להו לרז"ל שאין אדם קובע סעודתו בפחות מד' בצים מה שאין כן במקום שכתבה התורה סתם לא תאכל דבר פלוני כגון לא תאכל נבילה או לא תאכל חלב וכה"ג שתלה שם הכתוב האיסור באכילה לבדה אפי' אכילת ארעי משמע ובא שם הלכה מסיני דשיעורן בכזית נ"ל: