פסוק א:וַיִּקְרָא ה' אֶל מֹשֶׁה. כפי שנאמר בסוף ספר שמות, משה לא יכול היה להיכנס למשכן שהתמלא בענן כבוד ה'. משום כך קרא לו ה' פנימה, בדומה לקריאה שהזמינה אותו לבוא אל תוך ענן הכבוד בהר סיני. וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד, שמכאן ואילך הפך להיות המקום המוסדר לקבלת הדיבור האלוהי ולגילוי שכינה, לֵאמֹר:
פסוק ב:דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', כאשר יקריב קרבן מִן הַבְּהֵמָה, שהיא אחת האפשרויות, כפי שיבוא בהמשך – מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.
פסוק ג:הכתוב פותח בקרבן עולה, אחד מתוך ארבעה סוגי הקרבנות שיתבארו בעניינים הבאים. אִם קרבן עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר – זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. עליו להיות זכר ובלי מומים, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ. הן במשכן והן במקדש, מקום הקרבת העולה הוא במזבח החיצון, מִזְבַּח הָעוֹלָה. על בעל הקרבן להביא את קרבנו למשכן, ואין זה תפקידו של הכהן. הקרבן יוקרב לִרְצֹנוֹ, מתוך רצון טוב של אדם, קרבן נדבה, או: להיות רצוי, זהו קרבן של ריצוי ומציאת חן, שתכליתו להיות רצוי לִפְנֵי ה'.
פסוק ד:וְסָמַךְ, מביא הקרבן יישען באמצעות יָדוֹ עַל רֹאשׁ הבהמה הָעֹלָה. זוהי התחלת סדר ההקרבה. וְנִרְצָה לוֹ, הקרבן יגרום לאדם שהביאו להיות רצוי ומקובל לְכַפֵּר עָלָיו.
פסוק ה:וְשָׁחַט אֶת בֶּן, צעיר ולא זקן, הַבָּקָר לִפְנֵי ה'. גם המקריב – או כל אדם אחר – רשאי לשחוט את הקרבנות. השחיטה נצרכת לכל אכילת בהמה, ואינה נחשבת חלק מעבודת ההקרבה ממש אלא כהכנה אליה. וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם. מכאן מתחילה עבודת הכהנים. הכהנים מקבלים את הדם היוצא משחיטת הקרבן – או חלק ניכר ממנו – בכלי המכונה מִזְרָק. הם מוליכים את הדם ממקום השחיטה עד המזבח, וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב, לפי המסורת, לא נזרק דם העולה על כל צדי המזבח, ואכן קשה למדי לעשות זאת על ידי זריקה. זרקו את הדם בשתי פינות נגדיות של המזבח, וכיוון שמכל פינה הוא ניתז על שני קירות, נמצא שבפועל הגיע דם אל כל סביבות המזבח אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, במזבח העולה שמחוץ לאוהל.
פסוק ו:לאחר מכן – וְהִפְשִׁיט אֶת עור הָעֹלָה, שאותו אין מעלים לקרבן, וְנִתַּח אֹתָהּ, את העולה לִנְתָחֶיהָ, לחלקיה.
פסוק ז:וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ. חובת הכהנים להדליק אש על המזבח אינה קשורה במישרין דווקא לעולה או לקרבן אחר. וְעָרְכוּ, הכהנים יסדרו עֵצִים עַל הָאֵשׁ.
פסוק ח:וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים, אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר, השומן של החלקים הפנימיים, החֵלב, ואולי הפדר כולל גם חלקים פנימיים אחרים, עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ.
פסוק ט:וְקִרְבּוֹ, חלקיו הפנימיים של הקרבן, כולל קיבתו ומעיו, וּכְרָעָיו, רגליו יִרְחַץ, כל אדם, כהן או אחר בַּמָּיִם. הקרביים בוודאי מלאים במאכלים מעוכלים למחצה ובזבל, וגם הרגליים לרוב מלוכלכות. לכן לא ראוי להעלותם על המזבח כפי שהם, ויש לרחצם תחילה. וְהִקְטִיר, ישרוף הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל, את ראש הבהמה, חֵלבה, איבריה הפנימיים ושאר חלקי גופה – הַמִּזְבֵּחָה. זהו קרבן העֹלָה, אִשֵּׁה, קרבן שנשרף באש, כדי שיהיה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'. הקרבן הוא מתנה מיוחדת שגורמת לה' נחת רוח – כריח נעים – מכך שנעשה רצונו.
פסוק י:וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ, ולא מן הבקר – מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה. צאן הוא שם כולל לכל מה שייקרא בלשון חכמים 'בהמה דקה', כלומר הבהמות הקטנות יותר, לעומת הבקר שייקרא 'בהמה גסה' – בהמות גדולות. זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. גם במקרה זה יש להקריב זכר ובלא מום.
פסוק יא:וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ, צד הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'. וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב, כמו שנאמר על דם הפר.
פסוק יב:וְנִתַּח אֹתוֹ, את גוף הקרבן לִנְתָחָיו, וְאֶת רֹאשׁוֹ, שנחתך לחוד וְאֶת פִּדְרוֹ, חלְבו, שמפרידו משאר הבשר. וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם, את הנתחים, את הראש ואת הפדר, עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ.
פסוק יג:וְאת הַקֶּרֶב, מעיו של בן הצאן, וְאת הַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם לנקותם. וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל, את כל חלקי הקרבן, כולל הקרב והכרעיים, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. עֹלָה הוּא, אִשֵּׁה, קרבן שנשרף, רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.
פסוק יד:וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה', וְהִקְרִיב אחד מִן הַתֹּרִים, עופות בר, אוֹ מִן בְּנֵי, צעירי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ.
פסוק טו:וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן, את העוף כולו, אֶל הַמִּזְבֵּחַ, וּמָלַק, הכהן יתיז אֶת רֹאשׁוֹ. וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה, הראש יימלק ויופרד מן הגוף, ואז יוקטר על אש המזבח בנפרד מן הגוף, אך קודם לכן – וְנִמְצָה דָמוֹ של העוף באמצעות לחיצתו, עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. דמו הממוצה של העוף לא ייזרק על המזבח מן הכלי או באצבע כמו דם הקרבנות האחרים. ואולם לכל קרבן מבעלי החיים משותף סדר המעשים הזה – מתחילה נותנים מדמו על המזבח, ורק לאחר מכן מקטירים את גופו.
פסוק טז:אולם קודם שיקטיר את העוף על המזבח – וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ, הזפק שלו, החלק המורחב של הוושט הדומה לכיס, שבו המזון מאוחסן לפני שהוא עובר לקיבה, בְּנֹצָתָהּ, עם הנוצות המקיפות את המוראה. הכהן חותך ועוקר את הזפק והנוצות מבחוץ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ, את המוּראה המלוכלכת, שמלאה במזון מעוכל למחצה, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה, לידו בצד מזרח אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן. שם נמצא חלק מהאפר שמורידים מעל המזבח.
פסוק יז:וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו. אחרי שהוצא הזפק, יחלק הכהן את העוף בכנפיו, אך לֹא יַבְדִּיל. הוא מושך את שתי הכנפיים לכאן ולכאן בלא להפריד אותן לשני חלקים ממש. וְהִקְטִיר אֹתוֹ – את העוף הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ. עֹלָה הוּא, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. אלו שלושת מיני קרבנות העולה – עולת הבקר, עולת הצאן ועולת העוף.
