תנ"ך על הפרק - אסתר ד - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

אסתר ד

823 / 929
היום

הפרק

וּמָרְדֳּכַ֗י יָדַע֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֔ה וַיִּקְרַ֤ע מָרְדֳּכַי֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּלְבַּ֥שׁ שַׂ֖ק וָאֵ֑פֶר וַיֵּצֵא֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר וַיִּזְעַ֛ק זְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה וּמָרָֽה׃וַיָּב֕וֹא עַ֖ד לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י אֵ֥ין לָב֛וֹא אֶל־שַׁ֥עַר הַמֶּ֖לֶךְ בִּלְב֥וּשׁ שָֽׂק׃וּבְכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר־הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ אֵ֤בֶל גָּדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְצ֥וֹם וּבְכִ֖י וּמִסְפֵּ֑ד שַׂ֣ק וָאֵ֔פֶר יֻצַּ֖ע לָֽרַבִּֽים׃וַ֠תָּבוֹאינָה נַעֲר֨וֹת אֶסְתֵּ֤ר וְסָרִיסֶ֙יהָ֙ וַיַּגִּ֣ידוּ לָ֔הּ וַתִּתְחַלְחַ֥ל הַמַּלְכָּ֖ה מְאֹ֑ד וַתִּשְׁלַ֨ח בְּגָדִ֜ים לְהַלְבִּ֣ישׁ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֗י וּלְהָסִ֥יר שַׂקּ֛וֹ מֵעָלָ֖יו וְלֹ֥א קִבֵּֽל׃וַתִּקְרָא֩ אֶסְתֵּ֨ר לַהֲתָ֜ךְ מִסָּרִיסֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֶעֱמִ֣יד לְפָנֶ֔יהָ וַתְּצַוֵּ֖הוּ עַֽל־מָרְדֳּכָ֑י לָדַ֥עַת מַה־זֶּ֖ה וְעַל־מַה־זֶּֽה׃וַיֵּצֵ֥א הֲתָ֖ךְ אֶֽל־מָרְדֳּכָ֑י אֶל־רְח֣וֹב הָעִ֔יר אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י שַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ׃וַיַּגֶּד־ל֣וֹ מָרְדֳּכַ֔י אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ וְאֵ֣ת ׀ פָּרָשַׁ֣ת הַכֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר הָמָן֙ לִ֠שְׁקוֹל עַל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּ֛לֶךְביהודייםבַּיְּהוּדִ֖יםלְאַבְּדָֽם׃וְאֶת־פַּתְשֶׁ֣גֶן כְּתָֽב־הַ֠דָּת אֲשֶׁר־נִתַּ֨ן בְּשׁוּשָׁ֤ן לְהַשְׁמִידָם֙ נָ֣תַן ל֔וֹ לְהַרְא֥וֹת אֶת־אֶסְתֵּ֖ר וּלְהַגִּ֣יד לָ֑הּ וּלְצַוּ֣וֹת עָלֶ֗יהָ לָב֨וֹא אֶל־הַמֶּ֧לֶךְ לְהִֽתְחַנֶּן־ל֛וֹ וּלְבַקֵּ֥שׁ מִלְּפָנָ֖יו עַל־עַמָּֽהּ׃וַיָּב֖וֹא הֲתָ֑ךְ וַיַּגֵּ֣ד לְאֶסְתֵּ֔ר אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י מָרְדֳּכָֽי׃וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ לַהֲתָ֔ךְ וַתְּצַוֵּ֖הוּ אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי׃כָּל־עַבְדֵ֣י הַמֶּ֡לֶךְ וְעַם־מְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ יֽוֹדְעִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֡ה אֲשֶׁ֣ר יָבֽוֹא־אֶל־הַמֶּלֶךְ֩ אֶל־הֶחָצֵ֨ר הַפְּנִימִ֜ית אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יִקָּרֵ֗א אַחַ֤ת דָּתוֹ֙ לְהָמִ֔ית לְ֠בַד מֵאֲשֶׁ֨ר יֽוֹשִׁיט־ל֥וֹ הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־שַׁרְבִ֥יט הַזָּהָ֖ב וְחָיָ֑ה וַאֲנִ֗י לֹ֤א נִקְרֵ֙אתי֙ לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ זֶ֖ה שְׁלוֹשִׁ֥ים יֽוֹם׃וַיַּגִּ֣ידוּ לְמָרְדֳּכָ֔י אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֶסְתֵּֽר׃וַיֹּ֥אמֶר מָרְדֳּכַ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶל־אֶסְתֵּ֑ר אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִֽים׃כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִישִׁי֮ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת׃וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי׃לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי׃וַֽיַּעֲבֹ֖ר מָרְדֳּכָ֑י וַיַּ֕עַשׂ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוְּתָ֥ה עָלָ֖יו אֶסְתֵּֽר׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ומרדכי ידע. מנא ידע – אליהו הנביא הודיעו אלכאורה לפי הדרשה הקודמת קשה טובא השאלה מנא ידע, אחרי כי כפי המבואר שם היו כל יהודי שושן יודעים מזה. וצ"ל דהדורש הזה ס"ל כי המלה נבוכה שבפסוק הקודם הוי משמעה כאדם הנבוך ומבולבל מאיזו ידיעה בלתי ברורה המפילה עליו אימים ולא ידע מה, וע"כ צ"ל כי עצם הגזרה לא היה גלוי לכל כ"א להאחשדרפנים ולהפחות, כמבואר בכתוב, והדבר הגלוי לכל היה רק המלים להיות עתידים ליום הזה, כמבואר ג"כ בכתוב, והדברים האחרונים הסתומים האלה בהִוָדעם בעיר הביאו מבוכה רבה בין יושביה, כי לא ידעו אל מה ואל מי יכונו הדברים האלה, וביחוד היו נבוכים היהודים שידעו כי משנה המלך הוא צורר היהודים, (ואל זה אולי תכוון הדרשה הקודמת) אך מרדכי ידע – ע"י גלוי אליהו – את הגזרה כהָויתה – וילבש שק וגו' ויזעק וגו' ויפרסם את הדבר בין בנ"י למען ידעו כי הגזרה נוגעת אל נפשם ויעשו תשובה. ובזה עולים יפה הכתובים והעיר שושן נבוכה, (כי לא ידעו העיקר) אך מרדכי ידע וגו'. [מ"ר פרשה ז' סי' י"ח]. ויקרע מרדכי וגו'. בנימין גרם לאחיו לקרוע שמלותם, כמש"נ ויקרעו שמלותם, לפיכך נפרע לבניו לקרוע בגדיו ב ואע"פ שהוא לא אשם מאומה בזה, שהרי הנביע ניתן בשקי ע"י יוסף, אך עכ"פ מדנתגלגל על ידו צער להאחים נפרע לבניו מעין צער כזה. ויש להוסיף באור דענין הקריעת בגדים דהכא היה מעין אותו ענין דקריעת הבגדים של האחים, והוא עפ"י מ"ד במגילה י"ב א' דכל עיקר גזירת המן לא באה מהקב"ה כי אם לפנים, דהיינו לצערם שיעשו ישראל תשובה, אבל לא שבאמת חשב לכלותם, יעוי"ש. ולפי"ז היתה כל ענין הקריעה דמרדכי רק לאיים ולצער אותם, וכך היתה הקריעה של האחים שכל כונת יוסף היה רק לצערם לשעה, כנודע. .
(מ"ר) וילבש שק ואפר. א"ר איבו, משתפס יעקב אבינו את השק דכתיב וישם שק במתניו, שוב לא זז מבניו גוכן באחאב כתיב (מ"א כ"א) וישם שק על בשרו, וביורם בנו כתיב (מ"ב ו') וירא העם והנה השק על בשרו. והכונה לא זז מבניו, כי על ידו והתשובה הם נושעים כיעקב אבינו, וכאחאב, וכמ"ש יען כי נכנע אחאב מפני כו', וביורם, כי חדל הרעב אח"כ, וכמ"ש בתענית י"ד ב' שאין אדם חשוב רשאי לחגור שק אלא א"כ נענה כיורם בן אחאב כו' יעו"ש. .
(שם) ויזעק. מאי אמר, רב אמר, אמר, גבה המן מאחשורוש, ושמואל אמר, אמר, גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה דרב ס"ל כי צעק בלשון כזה שיבאו הדברים לאחשורוש, אלי יתנחם בראותו כי כל כך נטל המן הגדולה לעצמו יותר מאחשורוש, ושמואל ס"ל שצעק כביכול באזני הקב"ה ואמר גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה, ופירש"י כנוי הוא להיפך בלשון נקיה, ומהרש"א הקשה דא"כ הלא הטיח מרדכי דברים כלפי מעלה, ולי נראה דהכונה שצעק שכך יאמר המן או אומות העולם, וכעין שאמר משה למה יאמרו וגו', מבלתי יכולת ה' וגו', וכן דוד אמר למה יאמרו הגוים איה אלהיהם, ובא לשון זה קצר. ויש לומר עוד, כי בלשון זה רמוז ענין תפלה שהתפלל להקב"ה שלא יאמרו כך וכך, וסמך על מ"ש בספרי ר"פ ואתחנן דזעקה הוא אחד מעשרה לשונות של תפלה. .
(מגילה ט"ו א') זעקה גדולה ומרה. זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, שנאמר (פ' תולדות) ויצעק צעקה גדולה ומרה ונפרע לו בשושן, שנאמר ויזעק זעקה גדולה ומרה, ללמדך שאין ותרנות לפני הקב"ה הר"ל דלא נימא שאע"פ שציער יעקב את עשו אז בקבלו הברכה בכ"ז ויתר לו הקב"ה, אלא לא כן הוא ששלם הקב"ה זעקה כזו גדולה ומרה, לבניו אחריו. .
(מ"ר) כי אין לבוא וגו'. רקיקה אסור בהר הבית מק"ו, ומה שק שאינו מאוס ולפני מלך בו"ד כתיב כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, רקיקה שהיא מאוסה ולפני הקב"ה – על אחת כמה וכמה וומשמע מכאן דגם בשק אסיר לבא להר הבית, דלא יהא כבוד מלך בו"ד מרובה על כבוד שמים, אבל לא משמע כן מעניניה דחזקיהו המלך דכתיב ביה מפורש (מ"ב י"ט) ויתכס בשק ויבא בית ה', זצ"ל דכיון דאינו מאוס כמפורש כאן אדרבה הוי זה יותר רצוי להקב"ה וכמ"ש במ"ר פ' צו פ' ז', ההדיוט הזה אם משמש בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים שנאמר קרוב ה' לנשברי לב, זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר, ואת דכא ושפל רוח, והלבשת שק מורה על כל אלה, ולכן אין ללמוד זה מדרכי מלך בשר ודם. ועיין מה שכתבנו השייך לזה בתורה תמימה פ' וישלח בפסוק והטהרו ובר"פ צו בפסוק ופשט את בגדיו וגו'. .
(ברכות ס"ב ב') אבל גדול. וכי יש אבל גדול ואבל קטן ויתכן דמדייק משום דבמיתת יעקב מצוייר כמות האבילות בשם אבל כבד (ס"פ ויחי). , אלא לפי שבנוהג שבעולם כל האבלים אבלן מתמעט והולך עד י"ב חודש, אבל זה דהמן, כל מה שהולך הוא מתגבר, שכל יום היוצא היו אומרים כבר יצא יום אחד מחיינו, לכך נאסר אבל גדול זוהוי הפי' אבל גדול – שהולך ומתגדל מפני התקרבותו להזמן הנועד, ועיין באות הבא. .
(מ"ר) אבל גדול. ד"א, אבל גדול, לפי שבאבל דעלמא כשמת לו בן אומרים לו יחיה בנך האחר, ואם לא היה לו אחר אומרים לו הארך ימיך אתה, אבל כאן – הכל לקוחים למיתה חבדרשה הקודמת פירש הלשון אבל גדול – גדול באיכות, שבכל יום מתגבר, וכאן מפרש גדול – בכמות, מבלי השאיר שריד, כדמפרש. .
(שם) ותתחלחל המלכה. מהו ותתחלחל – אמר רב, שפרסה נדה טובגמרא איתא עוד דרשה מעין זה, ויתבאר ע"פ מ"ש בסוטה ל"ו א' דמטבע האדם שמחמת הפחד יתפתחו נקבי הגוף וכמ"ש בנדה ס"ו א' אזל בעתה ונפל ממנה חררת דם, ועיין סוטה כ' ב', ודריש ותתחלחל מלשון חלולים חלולים, [או דדריש ותתחלחל מלשון פחד ואימה נפרזה, ככל מלות כפולות, אדמדם, ירקרק, שפירושו תוקף האדמימות, תוקף הירקון, וה"נ תוקף הפחד], ועל דרך זה יתפרש לשון הכתוב ביחזקאל ז' בענין פחד מלחמה וכל ברכים תלכנה מים, והיינו כמש"כ, וכמ"ש בסוטה מ"ד ב' שמע קול קרנות ממלחמה ומים שותתין לו על ברכיו, ופירש"י מים שותתין מי רגלים מפני היראה, והמפרשים פירשו וכל ברכים תלכנה מים שיחלו ויחלשו הרגלים, מלשון יהיו למים, ואין האמת אלא כמש"כ, אחרי דמבואר בכ"מ שכן טבע האדם, ולמה לנו לפרש ע"ד מליצה רחוקה. .
(מגילה ט"ו א') ותתחלחל המלכה. רבנן אמרי, מהו ותתחלחל – שהפילה עוברה יעיין מש"כ בדרשה הקודמת ויש לצרף הבאור לכאן. ויתכן דדרשי ותתחלתל מלשון חלה גם ילדה (ישעיה ס"ו). .
(מ"ר) ותקרא אסתר להתך. התך זה דניאל, ולמה נקרא שמו התך, רב אמר, שחתכוהו מגדולתו יאבימי אחשורוש, שהרי בלשאצר ודריוש השליטו אותו וכן כורש כמבואר בס' דניאל, וכשמלך אחשורוש חתכהו מגדולתו, כלומר העבירו מגדולתו, ודרש התך כמו חתך בחלוף ה' בח' מפני שהן ממוצא אחד וכל אותיות שממוצא אחד מתחלפות וכן מצוי הרבה בחז"ל וכמו בברכות ל' ב' בהדרת קודש אל תקרא בהדרת אלא בחרדת, ושם ל"ה א' קודש הלולים – כמו חלולים, ובשבת ל"ב ב' אל תקרא בהלה אלא בחלה, ובפסחים פ"ט א' דרשו מהיות משה כמו מחיותי' דשה, ובריש מו"ק ב' א' משקין בית השלחין מפרש בגמרא בית השלחין לישנא דצחותא הוא דכתיב ואתה עיף ויגע ומתרגמינן ואת משלהי ופירש"י ה' מתחלף בח', וביומא נ"ד א' דרשו כל הדרה – כל חדרה ובמנחות נ"ג א' מצה תהיה – תחיה, ובכריתות י"א א' וממאי דהאי נחרפת לישנא דשנויי הוא דכתיב ותשטח עליה הריפות, ובירושלמי פאה פ"א דרשו כבד את ה' מהונך – מחונך, ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב סימן לל"ט מלאכות אלה הדברים, א' – חד ל' – תלתין, ח' – תמניא, הרי ל"ט, וסיימו על זה לא מתמנעין רבנן לדרוש בין ה' לח'. ובפסיקתא רבתי פמ"א דרשו הפסוק דתהלים הצמת כל זונה ממך – כמו כל זונח ממך, ועוד הרבה, ובפ' בראשית בפ' כי אב המון גוים פרשנו ע"פ כלל זה אגדה דברכות נ"ז א' הרואה הספד בחלום, יעו"ש. , ושמואל אמר, שכל דברי מלכות נחתכין על פיו יבהוא ס"ל דכמו דהמלכים הקודמים לאחשורוש השליטו את דניאל [עיין באות הקודם] כך עשה גם הוא, ודריש ג"כ ה' דהתך בחלוף ח' מפני שהן ממוצא אחד וכמש"כ בארוכה באות הקודם. .
(מגילה ט"ז א') מה זה וגו'. אמרה לו, לך אמור לו, מימיהם של ישראל לא באו לצרה כזאת שמא כפרו ישראל בזה אלי ואנוהו, ושמא כפרו בלוחות דכתיב בהו (פ' תשא) מזה ומזה הם כתובים יגועיין מש"כ באות הבא. .
(מ"ר) אשר קרהו. אמר ליה להתך, לך אמור לה, בן בנו של קרהו בא עלינו, הדא הוא דכתיב אשר קרך בדרך ידובדרשה הקודמת מבואר ששאלה אותו אפשר עברו ישראל על הלוחות דכתיב בהו מזה ומזה הם כתובים, ולפי"ז לא נתבאר מה תשובה על זה בן בנו של קרהו בא עלינו, ולמה לא השיב לה על שאלתה, ויתכן לומר ע"פ מ"ש בסנהדרין ק"י א' עה"פ ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים מאי רפידים שריפו עצמן מדברי תורה, [כלומר מקיום התורה והמצוה, כ"מ בגמרא וברש"י]. כלומר דעל עון זה בא עליהם עמלק. ומעתה י"ל דמה שאמר כאן מרדכי בן בנו של קרהו בא עלינו כיון בתשובתו דאמנם כן הוא, ואשר על כן בא בן בנו של קרהו, ר"ל מאותה סבה שבא זקנו, ובאמת איתא בגמרא שישראל שבאותו הדור חטאו שנהנו מסעודת אחשורוש, ואמנם על שאלתה הראשונה שמא כפרו בה' לא השיב, יען כי באמת לא כפרו בזה, ואף כי איתא בגמרא מגילה י"ב א' שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר אך מבואר התם דהיה זה רק לפנים מחמת יראה, יעו"ש. .
(שם) אשר קרהו. דבר אחר אשר קרהו – בחלום, מלמד שהזכיר לה את החלום אשר חלם בזה טוכלומר בענין הדומה לגזירת המן, ויתכן דראה לדרוש כן משום דקשה ליה הלשון אשר קרהו בכנוי דמשמע דרק לו לבדו קרה מקרה והלא מקרה כללית היא, והול"ל אשר נקרה, ולכן דריש אשר קרהו מכבר, והוא תואר לחלום שהוא מעין נבואה הבא בחזיון לילה ויונח לשון מקרה וכמו ויקר אלהים וכו'. וכן מצינו הלשון קרה ביחס לחלום במענה אליפז (איוב ד') בשעיפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים פחד קראני וכו'. .
(מ"ר) ויגידו למרדכי. ואלו התך לא אזל לגביה, מכאן שאין משיבין על הקלקלה טזר"ל דמפני שלא קבלה אסתר בקשת מרדכי לבא אל המלך לפיכך לא השיב התך בעצמו תשובה מקולקלת זו והודיעה לו על ידי אחרים. .
(מגילה ט"ו א') החרש תחרישי. מהו החרש תחרישי, אמר לה, אם תשתקי עכשיו שלא ללמד סנגוריא על אומתך סופך לשתוק לעתיד לבא יזר"ל בעת שתבא לדין שמים על מעשיה זאת תשתוק כי לא יהיה לה במה להתנצל עצמה, וכן סיים במ"ר, ואין לך פתחון פה למה שאת יכולה לעשות טובה בימיך ולא עשית. .
(מ"ר) שלשת ימים. אלו הן, י"ג, י"ד, וט"ו בניסן, שלח לה, והלא בהם יום א' של פסח, שלחה לו, זקן שבישראל, למה הוא פסח, מיד שמע מרדכי והודה לדבריה יחר"ל שאמרה לו אם תתקיים גזירת המן אשר על זה אנו דנים א"כ הלא אין פסח כלל. ומה שכינתה אותו כאן בשם זקן שבישראל, אולי היתה כונתה דאפילו אם אסור להתענות בשביל זה ביו"ט [שאפשר לדחית התענית], אבל הלא אתה זקן שבישראל, ראש וחכם, ובידך לעשות דבר להוראת שעה אף שלא מן הדין וכמ"ש דלצורך שעה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ועי' פ' דר"א פ' נ'.
ודע כי כפי דמשמע מגמ' יבמות קכ"א ב' היה תענית הג' ימים אלה רצופים יום ולילה, אבל במדרש שוח"ט סי' כ"ב איתא דאי אפשר לחיות בתעניות ג' מעל"ע וכאן היו מפסיקין בלילה, יעו"ש והביא זה הר"ן ספ"ק דר"ה, וצ"ל דאפילו לדעת הגמ' אע"פ שאפשר לחיות אבל עכ"פ איכא חשש סכנה בדבר, וראיה שהרי אפילו לענין תענית יוהכ"פ יש שהיו רוצין להנהיג להתענות ב' ימים ואמרו דיש חשש סכנה בזה, כמבואר בירושלמי חלה פ"א ה"א והובא בבאורי הגר"א לאו"ח סי' תרכ"ד ס"ק י"ב, ומכש"כ ג' ימים. .
(מ"ר) אשר לא כדת. מאי אשר לא כדת, א"ר אבא, שלא כדת כל יום עד עכשיו הייתי באונס ועכשיו אני ברצון יטר"ל עכשיו הלא אלך מעצמי אליו, ותדון הוויתי לו כמו ברצון. .
(מגילה ט"ו א') וכאשר אבדתי אבדתי. כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך כנסמך על הדרשה הקודמת עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון, וקיי"ל אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, וברצון אסורה, וא"כ אסורה אני לך, ומוסב על הדרשה שבפרשה ב' פסוק ז' לקחה מרדכי לו לבת אל תקרא לבת אלא לבית, כלומר לאשה, ועיין לעיל סוף פ' ב' פסוק כ' בדרשה באמנה אתו, וא"כ אסורה היא לו. .
(שם שם) ויעבר מרדכי. מהו ויעבור, רב אמר, שהעביר יום ראשון של פסח בתענית כאכדרשה דלעיל בפסוק הקודם שלשת ימים, ודייק הלשון ויעבור מרדכי שאין לו באור לפי פשוטו, מה עבר ולאן עבר. , ושמואל אמר, שעבר ערקומא דמיא כבמעבר המים למקום שהיו דרים שם היהודים בשושן, ומדוייק הלשון ככל אשר צותה עליו אסתר, והיא צותה לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן. ועם זה מדויק הלשון ויעבר שיונח ביותר על מעבר במים, ויעברו בתוך הים, ויעברו את הירדן, ומזה י"ל טעם הדרשה במ"ר ר"פ וירא, והנה שלשה אנשים לקראתו – שנדמו לו כספנים, והיינו משום שאמר להם ואחר תעברו, ולא תלכו. .
(שם שם)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך