פסוק א:ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וכו׳ יר׳ כי יושבי שושן לא ידעו בלתי הדת ההיא אשר נתנה בשושן כמ״ש ומרדכי ידע את כל אשר נעשה מענין הספרים אשר שלח המן בהחבא להשמיד להרוג ולאבד וכו׳ אשר לא צוה המלך ואליהו הגיד לו כמ״ש רז״ל או כמ״ש התרגום שבעל החלומות הגיד לו איך שיהיה כיון שידע מרדכי כך נתאמץ בתפילה מיד ובצעקה ע״ד התרפית ביום צרה וכו׳ וז״ש ויצעק צעקה גדולה ומרה אלא שהרים קולו כי השי״ת מאזין בלחישות כש״ה (שמואל א א יג) וחנה היא מדברת על לבה וכו׳ רק שהתפלל תפילה גדולה בלב מר.
פסוק א:ויצא בתוך העיר כדי שידעו כל היהודים אשר בשושן הגזירה ויחזרו בתשובה ויתפללו גם הם בלב מר ובשק ואפר כי הן אל כביר לא ימאס ואחר כך בא בלבוש שק ואפר עד שער המלך בשביל שהיושבים שם יגידו למלך ובזה יגיע השמועה לאסתר על ידו:
פסוק ג:ובכל. יר׳ כי בשושן כיון שנתן הדת בספר החתום לא נתפעלו כ״כ אף כי יאמר אליהם מרדכי אולי יאמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין עד שידעו הדבר בבירור אבל בכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך וכו׳ אבל גדול ליהודים וכו׳ כי שם היה גזרת מות ולכן נתפעל הרבה:
פסוק ג:ובמדרש רבות (אסתר רבה ח, ב) איתא וכי יש אבל גדול ואבל קטן אלא בנוהג שבעולם כל האבלים אבלן הולך ומתמעט אינו דומה תקפו של יום א׳ ליום שני וכן עד יום הז׳ וכל שהוא הולך הוא תש אבל זה דהמן כל מה שהוא הולך מתגבר שבכל יום שהוא הולך ויוצא היו אומרים עבר יצא יום אחד מחיינו ולכן נקרא אבל גדול שבכל יום ויום הולך ומתגבר עכ״ל:
פסוק ד:ותבאנה. הנה כי בלכתו עד שער המלך בלבוש שק ראו אותו נערות אסתר ותבאנה ותגדנה לה ותתחלחל המלכה מאד כי ידעה שמרדכי בצער גדול אחרי בואו עד שער המלך בלבוש שק ואפר ולזה לא שלחה לו בגדים חמודים בגדי מלכות כי אם בגדים שיהיה נכנע בהם והכוונה לא היתה רק להסיר שקו מעליו ז״ש בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ואפי׳ הכי לא קבל:
פסוק ה:ותקרא. הנה אסתר בטוב שכלה הבינה שהצער הזה אשר היה הולך וסוער עליו לא היה בשבילו כי אין מדרך הצדיקים להתפעל כ״כ ולהיותם בועטים ביסורים אדרבה מצינו שהיו אומרים (בבא מציעא פד:) בואו אחי בואו ריעי וכן הלל כששמע קול צוחה בעיר אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי (ברכות ס.) וכונתו שהוא היה יודע בבני ביתו שאינם מתפעלים על היסורים כ״כ לעשות זעקה גדולה ומרה וזהו הבטחון שהיה לו וכיון שראתה אסתר שלא רצה להסיר שקו וללבוש את הבגדים אשר שלחה לו ולא קבל תנחומין ידעה שהוא מצטער על צרת ישראל ושהיו בצער גדול ולפי שעדין לא הגידה עמה ומולדתה שלחה דברים ברמז ביד התך למרדכי ז״ש ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה ר״ל מה היה להם לישראל עד שנצטער כ״כ עליהם וכעת על מה הם ואיך מצבם ויהיה מלת זה הבאה ב׳ פעמים לרמוז לישראל שהם י״ב שבטים כמניין זה ז״ש על מה זה וכו׳:
פסוק ה:ובמדרש (אסתר רבה ח, ה) ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ברמז היו מדברים זה לזה שאמר לו שעמד אחד מגזע עמלק על ישראל שאין קרהו אלא עמלק שנאמר אשר קרך בדרך ע״כ. הנה כי הוקשה לו כי היל״ל ויגד לו מרדכי את כל אשר קרה ליהודים כי לו מה קרהו שאמר את כל אשר קרהו לזה השיב כי ודאי שברמז היו מדברים זה עם זה ומלת קרהו היא רמז על אחד שעמד מגזע עמלק על ישראל שאין קרהו אלא עמלק שנאמר אשר קרך בדרך ונ״ל שרמז לה באומרו את כל אשר קרהו לומר שידוע הוא שדרך הוא לשון צר כמו שאמר שלמה המלך ע״ה בכל דרכיך דעהו והוא בא בעת דוחקם וכוונו השעה שאמרו ישראל היש ה׳ בקרבנו וכו׳ וסמיך ליה ויבא עמלק כן זה כשראה שנהנו ישראל מסעודתו של אותו רשע עמד על ישראל ז״ש את כל אשר קרהו וכו׳ לומר ככל אשר עשה עמלק שהוא קרהו כן עשה גם הוא כמ״ש ואין קרהו אלא עמלק וכו׳ הרי שברמז היו משיבים זה לזה כמ״ש כי עד עתה לא הגידה אסתר את עמה ומולדתה ולכך היו הדברים ברמז ואת פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן להיות עתידים לבד והכונה מה שהוא שאל נתן לו להראות את אסתר ולהגיד לה מה שהמן ברא מלבו וכתב שכונת עתידים הוא שיהיו עתידי׳ להשמיד להרוג ולאבד וכו׳ ולכן צוה להתך גם כן שיאמר ויצוה לבא אל המלך וכו׳ ז״ש ולצוות עליה לבא אל המלך להתחנן לו להשיב ספרי האף והחימה אשר ברא המן מלבו:
פסוק י:ותאמר. יר׳ כי קודם ספרה הדבר להתך שגם הוא היה מיעץ לה שתלך מיד אל המלך ואחר כך שיאמר אותם למרדכי ז״ש להשיב אל מרדכי והוא שכל עבדי המלך אשר בשער המלך יודעים וכו׳ וגם כן הוא יודע ואיך מצוה עלי לסכן את עצמי אחר שהגזירה היא עד י״ב חדש וגזירה זו עד חדש ימים לבד:
פסוק יג:ויאמר מרדכי. כי אם. הנה מרדכי שנס מתניו להיות מהיר במלאכתו ומיד באותה העת רצה שתלך אסתר למלך כי אחר דבת דינא בטל דינא כי אסתר רצונה להתעכב עד שלשים יום לפי שידוע הוא כי דת לפרס ומדי דלא להשנאה (דניאל ו טז) ותיהרג ואחר כך מי הוא אשר יתחנן אל המלך על ישראל שלא יעכב המן על ידו וישראל עד תקופת השנה היה להם שהות ומרדכי השיב לה כי אין ראוי שתתרשל בעת הזאת באומרה כי עדין יש שהות ביום ותהיה כמחריש עד שיעברו השלשים יום בשביל סכנת נפשה ז״ש אל תדמי בנפשך שהוא לשון חרישה מלשון דום לה׳ וכו׳ כלומר לא תחרישי בעת הזאת בעבור הצלת נפשך להמלט אותה מלבא עתה אל המלך ותהיה יקרה נפשך מכל היהודים.
פסוק יג:כי אם החרש תחרישי בעת הזאת וכו׳ יר׳ הדבר הזה צריך בחומו להתחנן למלך שאם יתקרר הענין לא יהיה ח״ו אחר כך תקוה להפוך את ספרי המן אשר שלח כי אפי׳ שיכתוב המלך שכוונתו לא היה מה שכתב המן לא יקבלו עליהם (דניאל ו טז) כי דת לפרס ומדי וכו׳ ואחר שהמלך איחר עד עתה ודאי שהואיל ולא מיחה כנר׳ שהוא צוה להמן לכתוב ככל אשר צוה המן וסבר וקביל לכך נצרך מיד השתדלות נמרץ להפוך הדברים מיד ומה גם עתה במה שהשי״ת הפילו בשחת אשר כרה ותלו אותו ואת בניו על העץ כי כולם יאמינו שעל אשר בדא מלבו דברים אשר לא צוה המלך ולא עלה על לבו הכהו נפש כמ״ש במקומו בע״ה לכן אמר לה אם לא תלכי את בעת הזאת תדעי שהשי״ת ממקום אחר ישלח שלוחיו כי לא כלו רחמיו ואת תקבלי עונש כמש״ה ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת וכו׳ ר״ל אם בעבור עת צרה כזאת הקב״ה זכה אותך למלוכה לשתהיה סיבה שימלט עמו על ידך ואם כן תוכלי ללכת בלי שום פחד כי מי שהרים אותך מן העפר למלוכה הוא ודאי יצילך שלכך המליכוך מן השמים:
פסוק טו:ותאמר הנה הצדקת הזאת כששמעה כך מסרה נפשה למות על ישראל ואמר׳ למרדכי לך כנוס וכו׳ וצומו עלי יר׳ שבכלל הצום יבקשו רחמים עליה שיתננה ה׳ לחן ולחסד בעיני המלך ויושיט לה את שרביט הזהב כי כן היה הדת לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה ואמרה שגם היא ונערותיה תצום כן שלשה ימים לילה ויום.
פסוק טו:ובכן אבא וכו׳ יר׳ אחר זה הצום הארוך וההכנעה הגדולה הזאת אשר יצומו היהודים כולם אבא אל המלך אפילו שביאתי תהיה הפך מן הדת כביר לא ימאס ולא יבזה תפילתם ויוציאני מפי אריה בזכותם ואם לא וכאשר אבדתי מהיותי בתוך עמי שאני נשואה לאחשורוש אבדתי גם כן אם יהרגו אותי על ביאתי אשר לא כדת ואיני׳ חוששת עוד על חיי וימי במתתי לפחות בשביל הצלת ישראל:
פסוק טו:ובמ׳ מגילה (מגילה טו.) א״ר אבא אשר לא כדת שבכל יום ויום עד עכשיו היה באונס ועכשיו ברצון וכאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך עכל״ה. ויש לראות כי מנין לו לר׳ אבא לדרוש בפסוק הדרשא הזאת אימור כפשטיה דקרא אשר לא כדת ר״ל דת המלך אשר היא אשר לא יקרא ויבא וכו׳ ועוד אומרו כשם שאבדתי מבית אבא וכו׳ כי למה תאבד ממרדכי שאם תנצל בחזקתה היא עומדת: ונראה לתרץ שרבי אבא הוקשה לו בפסוק יתור אשר לא כדת כי מהתשובה הא׳ שהשיבה באומרה כל איש ואשה וכו׳ יובן שביאתה בתוך הל׳ יום היא שלא כדת ועוד הכפל וכאשר אבדתי אבדתי שני פעמים לזה השיב ואמר כי אסתר אמרה לו שההליכה ההיא היתה אשר לא כדת של תורה כי עד עתה היתה נוהגת כדת של תורה שלא היתה הולכת אליו אלא בעל כרחה כששולח המלך אחריה באונס היתה הולכת אבל עכשיו שאני הולכת אליו מעצמי ברצוני הרי אני נבעלת לו מדעתי ז״ש ובכן אבא אל המלך וכו׳ יר׳ ביאתי זאת תהיה אשר לא כדת של תורה וא״ע וכאשר אבדתי אבדתי יר׳ שמעת שלקחה אחשורוש נאבדה מבית אביה כי לא נקרא עוד שם אביה עליה אבל עדין היתה לה תקוה בהיותה נשואה למרדכי כמשרז״ל שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וכו׳ כמש״ל אבל עתה כבר אבדה תקותה שכשתבעל לאחשורוש ברצונה נאסרת על מרדכי דאשת ישראל שנאנסה לארמי מותרת לבעלה וברצון נאסרת על בעלה אם כן בהליכתי זאת גם כן אובד ממך אפילו שיארע שאנצל על ידי נס:
פסוק טו:והתוספות תרצו שהיתה לה תקנה בשיגרש אותה ואחר כך תהיה מותרת להחזירנה כי כן הדין שגרושה שזנתה מותרת לחזור לבעלה אלא לא רצה בשביל שכל מעשה הגט צריך על פי סופר ועדים והיה ירא פן יתפרסם הדבר למלכות ע״כ: ומה שבטחה אסתר בצומות יותר משאר דברי׳ שקורעין גזר דינו של אדם הוא כי ענין הצומות והצעקות הם מחזיקים האמונה ומעוררים הכוונה וההתיחדות אל האלהים ועוד טוב טעם בענין הזה ראיתי כתוב משמו של החכם השלם כמה״ר שמריה האיקרטי זלה״ה שתועלת הצום לאדם להתקבל בקשתו לפני השי״ת יותר ממעשים אחרים הוא כי כשיצום האדם ויפנה מלהשתמש בכחותיו הגשמיות וירדימם שלא יפעלו וישלטו בו הנה כחו המדבר גובר עליו והשכל האלהי זורח עליו שכלו האנושי והוא קולטו יותר מעת שהכחות הגשמיות ערות ופועלות בו וחוצצות בין הנזרח ובין הזורח וכיתרון זריחת השכל ומקלטו בו כן יתרון שכינת ה׳ עליו וכיתרון שכינתו עליו כן יתרון התפשטות השגחתו ית׳ במה שהוא משגיח ואין ספק שבכל מקום אשר תחול ההשגחה שלא ישלוט הכליון ולכן בקשה אסתר הצדקת שיצומו צום ארוך להרדים הכחו׳ הגשמיו׳ להחלט השכל האלהי בהם בזרחו על שכלם האינושי וצותה שישימו כל השגחתם עליה כמש״ה וצומו עלי וכו׳ בעבור שתתפשט השגחתו ית׳ עליה ושפתים ישק עכ״ל:
פסוק טו:ונראה לי לפי דרך זו שבשביל כך אסתר צותה לכנוס את כל היהודים הנמצאים והיה כצדיק כרשע לשיקבלו הצואות ההם ויעלו לרצון לפני ה׳ כמ״ש רז״ל וז״ל. אמר רב חנא בר בזנא אר״ש חסידא כל תענית שאין בה מפושעי׳ ישראל אינו תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטרת עכ״ל:
פסוק טו:וקשה א׳. כי יותר טוב נראה התפילה אשר תהיה מהצדיקים לבד מבלי שיערבו עמם רשעים וחוטאים אשר תפילתם תועבה והאחרון הכביד באומרו שאינו תענית ומביא ראיה מהחלבנה:
פסוק טו:והנראה שחז״ל אמרו (תענית יא:) שת״ח אסור להם להתענות תענית שאינם מחוייבים בו שמא יתבטלו מתורתן אם כן התענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית כמ״ש כי הצדיקים התורה שלומדים מכפרת על עונותיהם וכמ״ש חז״ל ת״ח אין אור של גהינם שולטת בהם ק״ו מסלמנדרא שהסך מדמה וכו׳ ובעסקותם בתורה מקיימים העולם כמש״ה (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וכו׳ וכשהם מתענין יבטלו מתורתם ובכן התענית ההוא לא לרצון יהיה כי מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה ואסור להם וחייבים עונש על אשר חטא על הנפש שציער עצמו ללא דבר אבל כשיהיו באותו התענית מפושעי ישראל אז מותר להם להתענות כדי שישובו בתשובה הרשעי׳ כמש״ה (ירמיהו טו יט) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וז״ש ישעיה הנביא (ישעיהו נח ו) הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וכו׳ יר׳ הצום שאבחר אני בו הוא אשר יפתח חרצובות רשע ושיתירו אגודות מוטה בו ואז אבחר אותו ואם באותו הצום לא נפתח חרצובות רשע שלא היו רשעים בתוכו מכלל הין אתה שומע לאו שלא יבחר בו והביא ראיה לדבריו איך חייבים עונש כשיתענו הצדיקים לבדם על אשר חטאו בביטול תורה באומרו אינו תענית מענין החלבנה כי ידוע הוא שאם חסר אחת מכל סמניה שחייב מיתה ואם כן אם לא יהיה בתוך סמני הקטרת החלבנה שריחה רע חייב מיתה שהרי הוא מחוסר סמן וח״ו יראה שאין השי״ת חפץ ברעים כשיחזרו בתשובה ולא כן כי ידו פתוחה לקבל שבים אם כן בנדון דידן גם כן כך הוא שאם לא יהיו פושעי ישראל באותו הצום אין ראוי לצדיקי׳ להתענות ולזה אסתר צותה לכנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן ובודאי שרובם היו מפושעי ישראל:
פסוק טו:ובמדרש הנמצאים אותם שאכלו הסעודה הם יצומו עכ״ל. הנה כי הוקשה כי אחר שאמר את כל היהודים אשר בשושן ודאי שעל הנמצאים אומר אלא הרצון שהתענית הזה לכפר על הנאת הסעודה של אחשורוש מכ״מ כבולעו כך פולטו כי הם העיקר שיצומו ויליף לה מדכתיב הכא הנמצאים וכתיב התם לכל העם הנמצאים ואמרו חז״ל אין העם האמור כאן אלא ישראל:
