כי בשש משה. פירש"י כשעלה משה למרום אמר להם לסוף מ' יום אני בא כסבורים הם שאותו יום שעלה בו מן המנין הוא והוא אמר מ' יום שלמים יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו. בז' בסיון עלה נמצא הם מ' בי"ז בתמוז וכן פי' במס' שבת פ' ר' עקיבא ואין נראה כן לרבינו מאיר דבהדיא משמע בפ' קמא דיומא דיום עליה מן המנין דקאמר התם בשלמא לר' עקיבא משכחת לה בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות כ"ד דסיון ושיתסר דתמוז ובשבסר בתמוז נחת. אלמא חשיב יום עליה מן המנין ואיכא מ' יום ומ' לילה כשתחשוב לילה שאחר היום ועוד אם לא תחשוב יום עליה לא ישלמו מ' יום אחרונים עד אחר יום הכיפורים ונשלמו ביום הכפורים שאז א"ל הקב"ה סלחתי כדבריך וגם מה שפירש לקמן שבי"ט בתמוז עלה קשי' לר' יהודה שאזי לא תמצא שישלמו מ' יום אחרונים ביום הכיפורים שיטת תו"ך:
פסוק א:
עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. י"מ אלהים שופט ודיין כמו אלהים לא תקלל כלו' מנה לנו שופט ודיין ודבר ומנהיג וחס ושלום שלא נתכוונו לע"ז והכתוב מוכיח כי אמרו כי זה משה האיש משמע שבמקום משה רצו להעמידו. ומה שאמר דוד וימירו את כבודם בתבנית שור ואמנם אין המקראות ודברי רש"י מוכיחין כן גם מצאתי במדרש תנחומא ראו קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור מה היה צריך חור להזכר כאן אלא שנתן נפשו בהקב"ה כשבקשו ישראל לע"ז ולא הניחם עמדו והרגו אותו אמר לו הקב"ה חייך שאני פורע לך עכ"ל משמע שלע"ז נתכוונו:
פסוק ד:
אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. תימ' וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה בן יומו לא העלם ממצרים אלא אין לך עובד ע"ז שאינו יודע שיש אלהים בשמים שברא הכל אך הם טועים לומר שרוח הקדש שורה בע"ז שלהם ובזה טעו עושי העגל שהיו סבורים שרוח הקדש ששרתה על משה בהוציאם ממצרים שרתה גם על העגל וכדומה להם שהיה אלוה ולכך אמרו אלה אלהיך:
פסוק יא:
למה ה' יחרה אפך בעמך. תימ' הלא עלובה כלה שזנתה בתוך חופתה. וי"ל שכך אמר משה להקב"ה לא היה לך לחרות אלא על הרשעים. עוד י"ל שערב רב שעלו ממצרים עשו העגל והטעו ישראל אחריו כמו שפירש"י גבי אלה אלהיך ישראל ויש לחרות אפך עליהם ולא על ישראל. ורש"י פי' כאן כלום מתקנא אלא גבור בגבור עכ"ל ובפרש' יתרו גבי אנכי ה' פירש"י וז"ל למה נאמר בלשון אלהיך ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל וזהו שאמר למה ה' יחרה אפך בעמך לא להם צוית לא יהיה לך אלהים אחרים אלא לי לבדי עכ"ל. הרי לך פתרון המקרא בשני פנים מפי רש"י:
פסוק יב:
להרג אותם בהרים. כלו' שכן הוא נוהג שמצינו במתן תורה ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם ההר כגגית לכך נכתב בהר:
פסוק יג:
זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. כתוב בתורת כהנים לא היה זוית בקרקע שלא היה מתחבט עליהם להתחנן עליהם ואמר זכור לאברהם וכו' אם נתחייבו שרפה זכור לאברהם שמסר עצמו על קדושת שמך אם נתחייבו הריגה זכור ליצחק ואם נתחייבו גלות זכור ליעקב שגלה עכ"ל ורש"י פי' בע"א:
פסוק יד:
וינחם ה' על הרעה הוא לשון וינחם ה' כי עשה את האדם אפו"ט פורפנש"י בלע"ז כלומר מחשבה אחרת היתה בלבו וכבר פירשנו בסוף פרשת בראשית בשם רבינו יוסף בכור שור ששלשה עניני נחמה הם וזה אחד מהם:
פסוק יט:
וישלך מידו. פירש"י ומה פסח שהיא אחת מן המצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה כלה כאן וכלם משומדים ואתנה להם עכ"ל. אין זה ק"ו גמור דאם משומד אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא היה לו למנוע ליתן להם תורה ולהחזירם בתשובה שיטת תו"ך פ' ר' עקיבא:
פסוק כו:
ויאספו אליו כל בני לוי. כתוב בספר ר"מ במז"ל מקבלה שמסר אברהם כל התורה כול' ליצחק וליעקב וללוי וזרעו הושיבו ישיבות ולא פסק מהם תורה ולכך דבקו ביוצרם יותר מכל השבטים:
פסוק כז:
ויאמר אליהם כה אמר ה' שימו איש חרבו על ירכו לפי שעה נאמ' לו כענין כה אמר ה' כחצות הלילה. ע"א היכן אמר זובח לאלהים יחרם: