א וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ ב וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃ ג וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃ ד וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ה וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהוָ֖ה מָחָֽר׃ ו וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃ ז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ח סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ט וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃ י וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ יא וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ יב לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃ יג זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃ יד וַיִּנָּ֖חֶם יְהוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃ טו וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃ טז וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃ יז וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶה׃ יח וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃ יט וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מידו (מִיָּדָיו֙) אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃ כ וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃ כב וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃ כג וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ כד וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃ כה וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם׃ כו וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ כז וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃ כח וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃ כט וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃ ל וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃ לא וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃ לב וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃ לג וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃ לד וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃ לה וַיִּגֹּ֥ף יְהוָ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק יד:
וינחם ה' על הרעה. בש"ס (ברכות ל"ב) איתא ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. היינו עזובה היינו שכוחה. אמר ריש לקיש אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה אתה עזבתני ושכחתני. אמר לה הקב"ה בתי וכו'. התשכח אשה עולה אמר הקב"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל אמר לה גם אלה תשכחנה אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה ואנכי לא אשכחך והיינו דא"ר אליעזר מהו דכתיב גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל ואנכי לא אשכחך זה מעשה וכו'. עיין ברי"ף ומהרש"א בעין יעקב במה שתמהו בזה. ולענ"ד נראה לפרש דהנה הישראל מכונין בשם עבדים ובשם אשה כדכתיב וארשתיך לי לעולם וההפרש שבין אשה לעבד הוא. שאשה כל זמן שהיא אשתו שלא גירשה אע"פ שעזבה אין לו רשות לשכחה שהיא יש לה חיובים על בעלה. ותוכל לתבעו או זן אותי או גרשני משא"כ עבד אין לו שום חיוב על הרב ואין העבד יכול לומר לרבו או שחררני או פרנסני כמבואר בגיטין דף נ"ג – וזה שאמר כאן היינו עזובה היינו שכוחה כלומר שעזובה נכלל בלשון שכוחה ולא הי' לו לומר כ"א ה' שכחני. וע"ז תירץ זהו כעין טענה לכנסת ישראל נגד השי"ת כיון שאם אדם נושא אשה על אשתו ועדיין לא גירש הראשונה זוכר מעשה הראשונה מה שנשאה והתחייב נגדה וכיון שהקב"ה רק עזב אותנו ולא גירש אותנו עדיין כדכתיב אי' ספר כריתות אמכם אשר שלחתיו א"כ קשה על מה שה' שכחני שזה מורה ח"ו שנתבטל האישות שבינינו להקב"ה ואין אנחנו מכונים רק בשם עבד שבזה יש רשות לאדון לשכחו מלבו. וע"ז משיב הקב"ה התשכח אשה עולה י"ב מזלות וכו'. עיי' מהרש"א שזה מרומז בכתוב שאח"ז הן על כפים חקותיך דהיינו כיון שאתה סיבות בריאת עולם היאך אפשר שאשכח אותך התשכח אשה עולה אמר הקב"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים הכוונה להוכיח כי אנחנו לאו בבחינת טרד נחשבנו כי בחינת עבודת עבד הוא מרחוק אא עבודת אשה לבעלה הוא הכל בהתקרבות הקרבנות שציוה הב"ה להקריב היא עבודת התקרבות ועל שם זה יקראו קרבן וזהו עבודת אשה לבעלה וכיון שהי' לך בחינת אשה לבעל א"א לשכחך וע"ז אמר כיון שיש לנו בחינת אשה לבעלה אולי לא, תשכח מעשה עגל פי' כי לפעמים יש מעלה לבחינת עבד דבעבד אף אם מרד הרבה פעמים יכול לשוב אליו משא"כ באשה אם תזנה נאסרה עליו כמאמר הכתוב (ירמי' ג') והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד ולזה אמר כיון שאין אתה שכחני מורה שהוא בחינת אשה א"כ ע"י מעשה העגל א"א לשוב עוד דחשיב כזנות ולזה השיב הקב"ה גם אלה תשכחנה וחזר ואמר אולי תשכח מעשה סיני כלומר אם תשוב אותנו אחר הזנות ע"כ צריך לעקור מעשה הקידושין מסיני וע"ז אמר ואנכי לא אשכחך:
פסוק לב:
ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. בש"ס (ר"ה ט"ז) אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן שלשה ספרים נפתחים בר"ה א' של רשעים גמורים. א' של צדיקים גמורים וא' של בינונים צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים עד יוה"כ וכו'. מאי קרא ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו ימחו מספר זה ספרן של רשעים ר"נ בר"י אמר מהכא ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. מחני נא זה ספרן של רשעים והמאמר הזה תמוה וישתומם כל מעיין חדא קושיות התוס' הלא אנו רואים צדיקים מתים ורשעים חיים. ועוד וכי משפט החיים והמות לבדן הם בידו והלא הרבה שלוחים למקום להעניש בהם עוברי רצונו ועוד קושיות המהרש"א מה הי' לו לדוד לבקש שלא יכתבו בספר הרשעים ועוד מה זה ענין הבקשה שביקש שלא יכתבו בספר הצדיקים ממ"נ אם הם רשעים בוודאי לא יכתבו בספרן של צדיקים ואם הם צדיקים היאך שייך לאדונינו דוד לבקש עול מאל אמונה. וגם תפלת משה אין לו ענין כלל אשר ביקש שאם לא יסלח הקב"ה לישראל שימחנו מספרן של רשעים. מה שייכות יש למשה בספרן של רשעים. וגם אין שום טעם לבקשה. ועוד קשה הא דאמר בר"ה שתחילת דין בר"ה וגמר דין ביוה"כ וכן הוא בפייט ר"ה בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון מי הוא זה ואיזה הוא הא בין צדיקים בין רשעים נכתבין ונחתמין בר"ה ובינונים אף בכתיבה תלוין ועומדין עד יוה"כ. ועוד קשה לצייר ענין הכתיבה והחתימה וכי צריך הקב"ה לעיין בדינו והלא הכל סוקר בסקירה אחת. ויותר קשה מ"ש בזהר דבהושענא רבא מוסרין פתקין מה ענין מסירת הפתקין הללו. ועוד קשה מ"ש בר"ה מסתפרין ושמחין ולשמחה מה זו עושה בשעה שישראל נתונים בדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. ולפענ"ד נראה לתרץ הכל בטוב טעם ודעת בעזה"י דהנה בקידושין איתא בדף ל"ט כל מי שזכיותיו מרובין מעוונותיו מוחלין לו, וכל מי שעוונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו וכו' ומסיק דעבדין לי' יום טוב ויום ביש והיינו כי עונש הצדיקים בעוה"ז ועונש הרשעים בעוה"ב וזה כוונת מאחר ר' כרוספדאי שלשה ספרים נפתחין בר"ה והיינו ספרי גזירות עונשין לכתוב לכ"א החריצות דין שלו על כל חטא וחטא הדין שלו כפי דינו יתעלה ובר"ה הוא תחלת דין כלומר אין האדם נידון בר"ה רק ששוקלין אותו אי עוונותיו מרובין מזכיותיו או אם זכיותיו מרובין מעוונותיו והוא צדיק ונחרץ לחיים דהיינו כל עונש הפשעים שעשה יהי' בעודו בחיים חיותו אבל עדיין אין פורטין פרטי העונש על כל חטא וחטא עד יוה"כ שהוא גמר דין. ושל רשעים נכתבין עונשי החטאים שלהם למיתה דהיינו דהעונשים שלהם יהי' אחר מיתה ופרטי עונשין אין להם מבוא לכתבם רק אחר מיתה ושל בינונים תלוי וכו' ומיושב קושית התוס' וגם יתר הקושיות נתבאר בס"ד וא"ש בקשת דוד ג"כ – דהנה הרמב"ם כתב על הא דואם תלכו עמי בקרי אף אני אלך עמכם בקרי היינו כשתאמרו שהוא במקרה אף אני אניח אתכם תחת המקרה ויסרתי אתכם שבע על חטאתיכם כי המקרה לא ישגיח וכו' מוכת מכאן דהסתרת פנים הוא עונש גדול שאין למעלה הימנו – ועוד נלפענ"ד כי כל הרעות הבאין על האדם אחר הסתרת פנים אין מנוכין כל כך על החטא כמו העונשין המגיעין ממנו יתעלה על החטאים כדרך משל כשעבד מורד על אדוניו וחוטא כנגדו וכשהאדון קוצב עליו דין זה העונש שעשה לו עי"ז נתקרר כעס המלך משא"כ יסורין אחרים הבאים עליו מאיזה מקרה שאירע לו לא נתקרר כעס המלך בו. ובזה א"ש בקשת דוד היות שמצינו שלפעמים התפלל דוד על שונאיו שיקבלו עונשים בחיים למען יתפרסם כדכתיב אל תהרגם פן ישכח עמי הניעמו בחילך ותורידמו. ולפעמים מצינו שהתפלל שימותו כמבואר הרבה פעמים בכתוב ולכך התפלל כאן על האפיקורסים שהעונש שלהם לא יהי' על פי השגחה כלל רק שיהי' תחת המקרה ולזה אמר שלא יהי' להם דין שמתו בחיים והכוונה שלא נכנסו תחת השגחת השי"ת כשאר אנשים שיש להם שלשה ספרים שפורטין בהם עונשין הראויין לכל כת וכת כי בודאי כל כת יש להם עונשין על עונותיהם לפי ערך כל כת וכת ועל אותן אפיקורסין ביקש שלא יכנסו בכתב של שלשה ספרים רק יפלו תחת המקרה ונפלינו אנחנו עם בני ישראל במה שאנחנו נהי' תחת ההשגחה. והעכו"ם אשר תחת המקרה המה. וזה ג"כ טענת משה שאם אין אתה רוצה לישא חטאתם כי כבדה מחני נא מספרך. היות שהרמב"ם כתב שהמזל שומר המין וכללות המין לא נפלה וזה שאמר משה הגם שא"א להכחיש שהטוב הנצמח מהעונש שעפ"י ההשגחה יותר מהעונש שעפ"י המקרה אין להעריך מ"מ כיון שהשגחתך מחייב לפעמים כלי' א"כ אני מבקש ממך על הבטחתך שהבטחת לי ואעשה אותך לגוי גדול מתני נא מספרך כלומר לא יהי' העונש שלי ע"פ ההשגחה כי אולי יתחייבו כליה ולא ישארשוב ישראל בעולם משא"כ כל העונשין הם תחת המזל והמזל שומר המין ואז אף דור ההוא יהי' רע מ"מ כיון שישאר המין אפשר שהדור הבא יהי' טוב וכשהתרצה לו הקב"ה הבטיחו שהשגחה שלי לא יתחייב כליה עכ"פ כמו שפרש"י בפ' נצבים שאמר להם משה מה היום מאפיל ומאיר וכו' והכוונה כמו שהמזל שאף שמאפיל לזה מאיר לזה וא"א שיהי' מאפיל לכל כמו כן יהי' השגחת השי"ת שלא יהי' מאפיל לכולם ח"ו וגמירי דאפי' שבטא לא כלה ולפ"ז א"ש הכל וגם קושיות הרמב"ן שתמה מה ענין שלשה דינים. דהיינו דין של ר"ה ודין של יוה"כ ודין שלאחר מיתה ליום הדין דקאמר בש"ס ולפי הנ"ל אי דין ר"ה אינו רק אימת יהי' לנו העונשין אם בחיים אם במיתה ופרטי העונשין של צדיקים על כל חטא וחטא הוא ביוה"כ ופרטי העונשין של רשעים שהם אחר מיתה נידונין לאתר מיתה ובהושענא רבא מוסרין פתקין להממונים על העונשין דעל הכל יש ממונים כדאמרינן בפסחים פ' ע"פ איסרי דעניותא נבל שמי' והא דממתינין על הושענא רבא במסירה לממונים על העונשין הוא משום שיש ממונים הרבה על כל עונש וכ"א הוא רע יותר מחבירו כענין שאמר משלחת מלאכי רעים וכיון שבחג נידונין על המים שהוא החיות של אדם ודין זה על הכלל וכשהדין ח"ו לרע על הכלל מקבל החוטא היחיד גם כן רע באמצעות הכלל וראוי למעט עונש הפרטי הנגזר עליו בר"ה ולמסור אותו ביד ממונה שאינו רע כ"כ ולהיפך כשמקבל עוב באמצעות הכלל. מחמירין עליו בעונש הפרטי הוא סוף ימי החג שדונין בה על המים לכך ממתינן במסירה לממונין על העונשין עד הו"ר ונתיישב ג"כ קושית התוספות דמצינו צדיקים מתים דלכי מה שכתבתי דמה שאמרו להרשעים נכתבים למיתה והצדיקים לחיים הכוונה מתי יהי' העונשין של החטאים אם בחיים אם לאחר מיתה אך ממי שיחי' וממי שימות לא איירי כאן כלל ולזה א"ש מה ששמחין בר"ה כי לענין זה כמעט מובטחין אנחנו שנמצא זכאין בדין. כי רב חסד מטה כלפי חסד ולזה אין מזכירין העונות בר"ה למעט הקטרוג מדין גדול כזה אבל ביוה"כ שפורשין פרטי העונשין בוכין ומתענין ומתוודין ואתי שפיר נמי הפייט דכותבין בר"ה ותותמין ביוה"כ דהכוונה בהחתימה דהיינו פרטי העונשין שהן באמת ביוה"כ. והא דאמר בש"ס נכתבין ונחתמין לאלתר היינו בדין שאימת יהי' משפט העונשין שלו אם בחיים אם לאחר מיתה נכתב ונתתם בר"ה דלזה נגמר הדין עכ"פ בר"ה: [השמטה: ובזה יובן כוונת הפיוט בר"ה היום הרת עולם וכו' דהנה הטעם שנקבע דינם למשפט. דהנה בר"ה דף כ"ז בתוס' ד"ה כמאן מצלינן כתב בשם רבינו תם דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן והנה רש"י ז"ל פ' בראשית כתב שבתחלה עלה במחשבה לבראות במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים וכיון שמחשבת הבריאה הי' בתשרי והי' במחשבה במדה"ד לכך נקבע יום זה ליום הדין. ומעשה הבריאה שהי' בניסן והי' במדת הרחמים גם כן לכן כל הגאולות היו בניסן. והנה לשון הרה נאמר גם כן על המחשבה כמ"ש (תהלי' ט') הרה עמל וילד שקר שהוא לשון מחשבה כמו (איוב ט"ו) הרה עמל וילד און ופי' הרלב"ג חשבו וישתדלו. וזהו כוונת הפיוט היום הרת עולם כלומר היום הי' מחשבת בריאת עולם ולכך היום יעמיד במשפט אם כבנים אם כעבדים היינו כי ידוע שהצדיקי' שעושין רצינו של מקום נקראים בנים למקום ורשעים שאינם עושין רצינו של מקום נקראין עבדים. וזהו שאמר היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים אם כעבדים דהיינו שהמשפט יהיה אם יקבלו עונשין העוונות בעוה"ז כבנים דהיינו צדיקים. אם כעבדים דהיינו כרשעים שיקבלו העונשין בעולם הבא. וזהו שאמר אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים דלפעמים היסורין של עוה"ז הם לטובה. כמבואר בסוף יומא בד' חלוקי כפרה דיסורין ממרקין רק, מבקשין שיהי' ברחמנות. ואם כעבדים כלומר שאם ח"ו הננו מחויב' להיות כעבדים שדינינו לגיהנם שהוא עונש קשה עינינו לך תלויות עד שתחננו. היינו מבקשים חנינה שתוציא כאור משפטינו איום קדוש:]