פסוק ד:ויצר וכו׳ ל׳ זיוף וכו׳ הא דנקטיה בל׳ זייף נ״ל שרצה לרמוז דאהרן נמי לא היה מתכוין ח״ו לעשות העגל אלא היה סבור שלא יארע כן והיה עושה דרך זייף בלבד להטעותם שיהא נראה כמודה לדבריהם וזה לפי שלא היה בידו כח לדחותם לגמרי וסבר דבין כך ובין כך יבא משה אלא שהצליח מעשה שטן שסייעו הם בכשפים והיינו דמסיים בדיבור שאח״ז כיון שהשליכוהו לאור וכו׳:
פסוק ד:מסכה ל׳ התכה ד״א וכו׳ דאי לפי׳ א׳ לא מצינו בתורה התכה בלשון מסכה אלא בלשון יציקה כמו ויצקת לו וכו׳ דמתרגמינן וחתיך ולפירוש שני ק׳ שהרי בשאר מקומות מצינו בע״ז לשון מסכה דהתם לא שייך לומר ע״ש קכ״ה קנטרין:
פסוק ה:ויקרא וכו׳ שמא יבא וכו׳ פי׳ דרש״י רצה לומר עפ״י פשוטו שאהרן לא טעה כמו האחרים אלא שפיר היה יודע החשבון ושלא יבא משה עד יום המחרת והיה סבור שמא לא ישכימו כ״כ ויבא משה תחלה אבל לא נתקיימה מחשבתו שהשטן זרזם לקום בהשכמה וז״ש רש״י אח״כ וישכימו ממחרת השטן זירזם וכו׳ אבל לפי׳ המדרש נר׳ שגם אהרן לא היה יודע שיום עלייתו אינו מן המנין. ומ״ש במדרש ג׳ דברים שראה אהרן ה״פ מה ראה אהרן שלא מיחה בידם בתחלה ומתרץ ראה שנהרג חור. ושוב בעי ומה ראה אהרן שהוא עצמו נתרצה לעשותו ומשני אמר מוטב שיתלה בי וכו׳ ושוב קא בעי ומה ראה שלא די שעשה העגל אלא אף זו שבנה המזבח הוא עצמו ומשני שנתכוון לטובה מתוך שאני וכו׳:
פסוק ו:וישכימו השטן וכו׳ דק״ל למאי נ״מ כתיב וישכימו הול״ל ויקומו ממחרת ומשני דק״מל שהשטן זירזם קודם אור הבקר שאם לא כן לא היו חוטאים שמשה ירד בבקר דכל עליותיו וירידותיו בהשכמה:
פסוק ז:שחת עמך העם לא וכו׳ ההרגש שמבחוץ דהול״ל שחתו לשון רבים כדקאמר נמי בתר הכי סרו מהר וכו׳ ולכך משני דהכא לא קאי אלא אע״ר לחוד שהם עשאוהו ושוב החטיאו גם את ישראל:
פסוק י:הניחה לי עדיין וכו׳ ההרגש דמאי שייך לומר הניחה לי כלפי מעלה מי יאמר אליו מה תעשה ומשני דה״ק שבתפלתו תלוי וכו׳:
פסוק יג:זכור לאברהם וכו׳ ועדיין לא קיבל וכולי ק׳ דמנ״ל דעדיין לא קבל שכרו וי״ל דהך שכר הוא מ״ש בעשרה דברות גופייהו ועושה חסד לאלפים ופיר״שי התם שהחסד שאדם עושה משלם לו הקדוש ברוך הוא לבניו וליוצאי חלציו עד אלפים דור וא״כ פשיטא שעדיין לא קיבל זה השכר. אך ק׳ אעיקרא דמלתא דקאמר רש״י אם עברו על עשרת דברות דהא לא עברו אלא על ע״ז ואי משום שהמודה בה כופר בכל התורה הול״ל עברו על כל התורה ואמאי קאמר עשרת דברות וי״ל דכלהו משכחת להו בעון העגל כיצד תרי קמאי פשוטי׳ הם. לא תשא דהיינו חילול שבועה שהרי היו מושבעים ועומדים מהר סיני שלא לעבוד. זכור את יום השבת דכיון שהודו בשניות חלילה תו לא שייך עדות השבת שהרי השבת הוא עדות על שהקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו ובראו ברצונו בששת ימים. כבד את אביך שהרי חיללו כבוד אבותם וכההיא דכתיב את אביה היא מחללת. לא תרצח ולא תנאף כמו שפיר״שי על ויקומו לצחק. לא תגנוב דהיינו גניבת נפש הוא על חור גופיה שגנבוהו וגם רצחוהו. א״נ שהכניסו הקדושה לחצונים ע״י מעשיהם ואין לך גניבה גדולה מזו לא תענה היא פשוט שהרי העידו עדות שקר באמרם אלה אלהיך וכו׳ לא תחמוד כלול בג״ע כדלעיל. וגם כמו שאמר רש״י אלוהות הרבה אוו להם:
פסוק יג:לאברהם וכו׳ אם לשרפה וכו׳ דאי לאו אלא לכדלעיל לא הו״ל להזכיר רק לאברהם בלבד ואי להך לחוד ק׳ שהיה יכול להשיב מדת הדין על זה שאינם חייבים לא זו ולא זו אלא סקילה כדין העובד ע״ז וליכא מידי דסקילה באבות א״נ חנק בשביל העריות דאשת איש. ומ״מ איכא למידק טעמא באלו הג׳ דברים שהזכיר רש״י דגלות איכא למימר שפיר דשייך משום דתנינן גלות בא לעולם על עע״ז. וה״נ במיתת הרג לפי שרבים היו החוטאים דינם כדין עיר הנדחת דבסייף אבל שריפה אמאי וי״ל לפי שדינם של ישראל כדין בת כהן שזינתה וכההיא דאמרי׳ עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה וכנסת ישראל נקראת בת כהן בתו של הקדוש ברוך הוא א״נ בת נדיב בתו של א״א שנקרא כהן שנאמר אתה כהן לעולם ויש סמך לזה ממאי דפיר״שי לקמן במים שנתכוון לבודקן כסוטה דנר׳ שדינם כאשה שזנתה תחת בעלה. ומ״ש עוד רש״י אם כסא של ג׳ רגלים וכו׳ ק״ו וכו׳ לכאורה ק׳ דה״קו מופרך שהרי בבני משה יהיה כסא של ד׳ רגלים ולא רגל א׳ דהא איכא זכותו וזכות האבות. ונר׳ דה״ק אם איתא מה שאתה אומר דמאחר שאתה מניח אותי עכשיו קיים הרי בזה מתקיימת שבועתך לאבות לפי שאח״כ תעשה אותי לגוי גדול א״כ מזה יש ללמוד שכל זכות האבות לא מהני רק להשאיר א׳ מבניהם בעולם מעתה מה נחמה היא זו ואעשה אותך לגוי גדול הרי לכשיהו גוי גדול אף על גב דליהוי להו ד׳ רגלים כדלעיל מ״מ כשתכעיס עליהם אפילו תאמר שזכותי יהיה שקול כמו שלשת הרועים עכ״פ אין כח להציל רק שני אנשים מכל זרעי א׳ בשבילי וא׳ בשבילם על סמך שאחר כך יהיו הם לגוי גדול ומה גם שאינו דומה רגל אחד לג׳ רגלים באופן דאפילו שנים לא ישארו:
פסוק יג:אשר נשבעת וכו׳ וליצחק נאמר וכו׳ הק׳ הר״ב הנח״י דמה צריך לאהדורי אקראי והלא באותה שבועה עצמה דלאברהם נאמ׳ כי ברך אברכך ופיר״שי ברכה לאב וברכה לבן. גם מ״ש וליעקב נאמר וכו׳ הו״מ לאתויי כי לא אעזבך וכו׳ את אשר דברתי לך. ונ״ל שרבינו מהדר לאתויי קרא דמשתמע מניה תרתי שיהיו רבים ככוכבים וגם הבטחת הארץ כדכתיב הכא תרווייהו אהדדי ארבה את זרעכם וכו׳ וכל הארץ וכו׳ ובההוא קרא דכי ברך וכו׳ איברא דאיכא ברכה לאב וברכה לבן וה״נ רבייה לאב ורבייה לבן ומיהו גבי ויירש זרעך וכו׳ ליכא יתירא על תרווייהו וה״נ בקרא דאת אשר דברתי לך ליכא התם אלא רבייה אבל לא ירושת הארץ לכך הוצרך לאהדורי אהנהו קראי דוקא דאיכא בהו תרוייהו:
פסוק טז:מעשה אלהים וכו׳ דבר אחר וכו׳ דאילו לפי׳ קמא ק׳ דהול״ל מעשה אלהים היו דבהכי הוה משתמע שהוא עשאן ולר״א נמי ק׳ דמה ענין השעשוע עם הלחות הרי השעשוע הוא עם התורה ולא עם הלוחות ואין שייך לומר כל שעשועיו בלוחות:
פסוק יט:וישלך מידיו וכו׳ ומה פסח וכו׳ כתבו התוס׳ בפר״ע שאין זה ק״ו גמור דא״כ לא הוה אמרי׳ בגמרא שעשה כן משה מדעתו דהא ק״ו דאורייתא הוא וניתן לידרש א״ו לאו ק״ו גמור הוא דאיכא למפרך שאני פסח שהוא קרבן ולא ה״ול ללמוד זה למנוע מלתת להם התורה ולהחזירם לתשובה ע״כ ומ״מ אף על גב דה״קו פריכא הוא הסכים הקב״ה על ידו כוותיה ולא מטעמיה אלא מטעמא אחרינא לפי שאם היה נותן להם אותן הלוחו׳ היו נשארים חירות ממלאך המות ולא רצה הקדוש ברוך הוא לפי שחטאו ואף על פי שמחל להם מ״מ הפגם א״א ליתקן עד לע״ל. וה״נ צריך לומר באידך מלתא דאי׳ התם בגמ׳ שעשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא דהיינו שפי׳ מאשתו דדריש ק״ו ממתן תורה שציום הקדוש ברוך הוא לפרוש מנשותיהם אף על גב דלא הוה אלא לשעה וכ״ש הוא שהיתה נבואתו תדירה וכתבו התם נמי התו׳ דצ״ל שאינו ק״ו גמור והטעם די״ל שאני התם משום עשרת הדברות ע״כל וא״כ צריכי׳ למימר דהא דהסכים הקדוש ברוך הוא היינו מטעמא אחרינא דשאני נבואת משה שהיתה באספקלריא המאירה:
פסוק כ:וישק וכו׳ עיר הנדחת וכו׳ קשיא לי דבפ״ה דיומא דף ע״ו פיר״שי שנדונו בסייף לפי שעדיין לא נתפרשו להן ארבע מיתות בית דין ונדונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף ע״כ ואמאי לא פי׳ כדפי׳ הכא שנדונו כדין עיר הנדחת ותו קשיא לי דאם איתא דאכתי הוה להו דין בני נח היכי קאמר הכא רש״י עדים בלא התראה במגפה והלא כיון שדינם כב״נ הרי ב״נ א״צ התראה והיו יכולים לדונם בסייף ונ״ל דחדא מתרצה בחברתה דהתם פליגי רב ולוי באלו הג׳ מיתות חד אמר כדפי״רשי הכא ואידך אמר זובח וקיטר בסייף גפף ונשק במגפה שמח בלבו בהדרוקן ולאידך מ״ד הוא דפיר״שי שנדונו בדין ב״נ משום דלדידיה צ״ל שכל מי שזיבה וקיטר נהרג בסייף אפי׳ בלא התראה דאל״כ להך סברא נמצא שלא פורש מה נעשה בדינו של מי שזובח וקיטר בלא התראה. נמצא דצ״ל להך סברא שנדונו כדין בני נח. ורש״י הכא פי׳ כאידך מ״ד. ונר׳ דקמיפלגי להיות דאף על גב שכבר ניתנו להם העשרת הדברות מ״מ עדיין לא ניתנה להם כל התורה ולכך איכא מ״ד דאכתי לא יצאו מכלל ב״נ ואיכא מ״ד יצאו. ומ״מ לפיר״שי דהכא צריך לומר דלא נמצאו שם בין החוטאים בעדים והתראה רובו של שום שבט דא״כ לא היה דינם בסייף אלא בסקילה כדאיתא בפ״ק דסנהדרין וכ״פ הרמ״בם בה׳ ע״א שדין עיר הנדחת אינו אלא ממאה עד רובו של שבט אבל הודח רובו של שבט נדונים כיחידים כסקילה וע״מש בס״ד בפר׳ בלק גבי והוקע אותם:
פסוק כד:ואומר להם דבר אחד וכו׳ אין הכוונה לומר שלא אמר להם אלא דבר א׳ בלבד שהרי בהדיא כתיב התם ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וכו׳ והרי הם דברים רבים ועוד דאף לפי הכתוב כאן למי זהב הרי הן ב׳ דברים ולא דבר א׳ אלא ה״ק אני אמרתי להם דבר א׳ והם עשו דבר אחר שאני אמרתי להם שיקחו הזהב מאזני נשיהם וכו׳ והיה דעתי כדי שיתעכבו ובתוך כך יבא משה לפי שהנשים חסות על תכשיטיהן כדפיר״שי לעיל וזהו שרמז כאן ואומר להם למי זהב כלו׳ אמרתי להם למי שדרכן בזהב דהיינו לנשים מהן תקחו הזהב והם לא עשו כן אלא התפרקו ויתנו לי:
פסוק כד:ואשליכהו וכו׳ ולא ידעתי וכו׳ הרא״ם זכרונו לברכה כתב שמפני יראתו ממשה הוציא שקר מפיו שהרי שם כתוב ויצר אותו בחרט וכו׳ ולא שיצא מעצמו ע״ש ואני אומר חלילה חלילה לקדוש ה׳ לשקר ול״מ לפירוש קמא דפיר״שי התם ויצר אותו בחרט שקשרו בסודר דפשיטא דקשירה בסודר לאו מידי היא ומוכרח דמ״ש אחר כך ויעשהו עגל מסכה לא על אהרן קאי אלא על מי שעשאו ולא חש הכתוב להודיע שם היאך נעשה וסמך על מ״ש הכא בתשובת אהרן למשה. אמנם אף לפי׳ שני דהתם דפי׳ וצר יתיה בזיפא פשיטא שאין הכוונה לומר שצר הזהב ממש בזיפא ועשה העגל שהרי בתחלה הו״ל לכתוב שנתן הנזמים בכור עד שניתכו ונעשו כלם גוף א׳ ואחר כך שייך לומר שצר אותו אלא המכוון שהיה צר הדפוס והדמו׳ שהיה בדעתו להתעכב בעשיי׳ אותו הדפוס שמא יבא משה וכשראה שלא בא השליך הזהב לכור אדעתא שאחר כך יציקנו בתוך הדפוס לעשותו ואם היה כן לא היו בודאי נמשכים אחריו אלא שלא נתקיימה מחשבתו ומיד שהשליך הזהב לכור באו המכשפים ועשאוהו ע״י כישוף ויצא בענין שהיה בו רוח חיים ולכך נמשכו אחריו וזהו מ״ש כאן ולא ידעתי שיצא העגל הזה כלומר עגל כזה ברוח חיים אף על פי שהיה יודע דודאי יצא עגל להך פירושא שהרי הדפוס שהוא צר היה דמות עגל אבל לא היה יודע שיצא עגל הזה דייקא:
פסוק כו:כל בני לוי מכאן וכו׳ זוהי הקדמה להודיע מי הכריחו לאפוקי קרא ממשמעותיה לקמן בפ׳ איש את אחיו:
פסוק כז:כה אמר וכו׳ והיכן אמר וכו׳ נר׳ דק״ל דהול״ל כה צוה כדכתיב זה הדבר אשר צוה ה׳ וכן רבים אלא דאי הוה כתיב הכי הוה משמע שכאן אחר המעשה היה צווי פרטי שיהרגום ולאו הכי הוה אלא שמשה מדנפשיה דן את דינם כפי משפט התורה שנמסרה לו הילכך כתוב כה אמר כלומר כן אמר בתורתו שכך דין העע״ז ולכך אני מצוה אתכם לעשות כן. ומאי דמייתי מקרא דזובח לאלהים ולא מייתי קרא דעיר הנדחת הכה תכה וכו׳ משום דקרא דזובח וכו׳ כבר כתיב לעיל בפר׳ משפטים:
פסוק כט:כי איש וכו׳ בבנו וכו׳ כלומר בן בתו דחשיב כבנו ובצווי רמוז במ״ש ואיש את קרובו שכולל כל מין קורבה:
פסוק לא:אלהי זהב וכו׳ שהשפעת וכו׳ הכרחו ברור דאל״כ למה הוצרך להזכיר הזהב מאי נ״מ אם היה מזהב או מכסף. ומה שהביא במשל מאכיל ומשקה וכו׳ הנמשל הוא שכך הקדוש ברוך הוא היה מאכיל במן ומשקה הבאר מקשט במתן תורה שנתרפאו כלם ועוד שקשר להם ב׳ כתרים. ותלה להם כיס הוא ביזה מצרים וביזת הים והעמידם בפתח בית זונות אפשר לפרש בשני פנים א׳ שהושיבן כמה שנים במצרים עד שלמדו ממעשיהן וקשה להם לפרוש א״נ שבצאתם ממצרים הוליכם במדבר מקום מדור הקליפות שנתקנאו בהם והסיתו אותם לעבוד ע״ז ולידבק בהם ועוד י״ל על הערב רב:
פסוק לד:וביום פקדי וכו׳ ותמיד כשאפקוד וכו׳ ק׳ דהרי כל החוטאים נאבדו בשלש מיתות כדלעיל ובשלמא לשיטת רש״י ניחא י״ל דכל המיתות הללו לא היו אלא לעובדים ממש ומ״מ היו מי שגיפף ונישק ומי ששמח בלבו ורבים היו ולא נעשה בהם שום דין לשעה ולכך היתה מדת הדין מתוחה עליהם ליפרע מהם כשיפקוד עליהם שאר העונות אבל לאידך שיטתא דבש״ס דזיבח וקיטר בסייף גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן הרי כלם אזדו להו ומאי כל כי האי ריתחא דרתח קב״ה ואמר וביום פקדי וכו׳ והלא הללו נקיים הם. ואפשר לומר דמ״מ גם אלו נטפלו לעוברי עבירה ולא מיחו בידם שאם היו מתאספים כלם היה בהם כח למחות בחוטאים ולכך ראויים לעונש ועוד דקרא כתיב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וכו׳ הרי שכלם נתנו הזהב לעשות העגל:
פסוק לה:ויגוף וכו׳ לעדים וכו׳ הק׳ הרא״ם ז״ל שבמיתה בידי שמים א״צ עדים שהעדים א״צ אלא לגלות הדבר והקדוש ברוך הוא הכל גלוי לפניו. ובש״ח הק׳ עוד דמאי שנא ממיתת הדרוקן שהיה בלא עדים ונדחק׳ בזה טובא ע״ע ולע״דן ברור שהרי פיר״שי לעיל נתכוון לבודקם כסוטות וידוע דבסוטה כתיב ועד אין בה ופירש״י הא אם יש בה אפילו עד אחד לא היתה שותה א״כ ה״נ משה רבינו לא השקה אלא למי שלא היו לו עדים כלל כפי הדין והם בדקום המים ומתו בהדרוקן ולאותם שלא היה יכול להשקותם לפי שהיו להם עדים הוצרכה להם מיתה בידי שמים בפני עצמם:
