פסוק א:"כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו". כאן מנמקים ישראל את בקשתם "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", וכך דורשת הגמרא (שבת פט ע"א) פסוק זה: אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: "וירא העם כי בשש משה", אל תקרי בושש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום, אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא. לסוף ארבעים יום, בא שטן וערבב את העולם. אמר להן: משה רבכם, היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש. ולא השגיחו עליו. (אמר להם:) מת. ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו, והיינו דקאמרי ליה לאהרן: "כי זה משה האיש" וגו'. נמצא שהמניע לבקשת העגל היה הצורך בתחליף למנהיגותו של משה. דברי חז"ל אלו מבוארים יותר אצל ריה"ל (כוזרי א, צז), וכה דבריו: העמים כולם בזמן ההוא היו עובדי תמונות, ואילו באו פילוסופים אל חכמי אומה אחת והביאו בפניהם ראיה על אחדות האלוה ועל רבונותו, אי־אפשר היה לחכמים אלו בלא שייחדו תמונה, אליה אפשר לכוון בעבודת האלוה... והנה בני ישראל אף הם הובטח להם כי יוּרד אליהם מעם האלוה דבר מה אשר יראוהו ויכוונו אליו, כשם שכיוונו בצאתם ממצרים, אל עמוד הענן ואל עמוד האש, שהיו מסתכלים בהם ומכבדים אותם ופונים אליהם ומשתחוים נִכְחָם לאלוה יתברך... אולם משה נשאר בהר ארבעים יום... ולבסוף הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו... אך גם הם לא כחשו באלהותו של מוציאם מארץ מצרים - הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלהיהם וכו'. ריה"ל מאריך לבאר שלא איוו להם בני ישראל אלהות אחרת ח"ו, אלא חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר עליהם, ובזה שייחסו כח אלהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם, בלי אשר באה על כך מצוות האלוה. אם־כן לא עבודה־זרה ממש היתה כאן, לא בגידה בה', אלא צורך בהמחשת הרעיון האלהי. ע"כ. בדרך זו הלכו אף ראב"ע על אתר ("והנה לכבוד ה' נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד ה'") ורמב"ן על אתר ("...אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשריפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו?!"). לא כן דברי חז"ל במסכת עבודה־זרה (נג ע"ב) המייחסים לבני ישראל עבודה־זרה כפשוטו: "מדפלחו ישראל לעגל, גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודה־זרה" (ראה גם תהלים קו, יט-כ ופרקי דרבי אליעזר מה). והנה בשמות רבה (מב, ו) מיוחסים הדברים לערב רב: העם אין כתיב כאן אלא "עמך"... אמר לו הקב"ה: עמך הם... שעד שהיו במצרים אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב! אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי: לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות. אמרתי לך: לאו, ועשיתי רצונך, והם הם שעשו את העגל, שהיו עובדי עבודת כוכבים והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא. ראה מה כתיב: 'אלה אלהינו' אין כתיב כאן, אלא "אלה אלהיך", שהגרים שעלו עם משה, הם עשאוהו ואמרו לישראל "אלה אלהיך", לכך הקב"ה אמר למשה: "לך רד כי שחת עמך". (השווה "אור החיים" הק' לפסוק ד ו"כלי יקר" על אתר). כלומר הגם שישראל חטאו ועבדו עבודה־זרה ממש, הגורמים לחטא ועושי העגל בפועל היו הגרים הנלווים לעם ישראל. הכיוונים השונים שבדברי חז"ל מביאים לידי ביטוי לכאורה את הכיתות השונות שבעם או שמא את השלבים השונים שהביאו אל החטא. כלומר אנשי ה"ערב רב" היו הגורם המתסיס והמוביל ובערמה ניצלו את ציפייתם הדרוכה של ישראל להשראת השכינה ואף לבשו דמותו של שטן כדי לשכנע את ישראל בטיעונים שונים לבקש תחליף למנהיגותו של משה. והנה נמשכו בני ישראל אחריהם והמירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (ראה תהלים קו, כ).
פסוק א:רש"י ד"ה כי זה משה האיש, כמין דמות משה הראה להם השטן וכו'. דרשה זו שמקורה במסכת שבת (פט ע"א), מבוססת כנראה על הכלל שכל לשון "זה" כמראה באצבע. הרי לך תוצאה של "דביקות עקיבה" שהביאה את רש"י לבחור בהבאת דברי חז"ל אלו. (פ' כי תשא תש"ן)
פסוק ב:...פרקו נזמי הזהב וגו'. מקובל לדבר בקשר לחטא העגל בסגידה לזהב, אבל מדברי רש"י בספר דברים (א, א ד"ה ודי זהב) עולה - לא שסגדו לו לזהב, אלא שרוב הזהב שבידיהם העבירם על דעתם. ולדברי רש"י להלן (ד ד"ה מסכה) אכן מדובר כאן בכמות עצומה של זהב - קכ"ה קנטרין (גימטריה של מסכה = 3600 ק"ג). (פ' כי תשא תשל"ט, דברים תשמ"ח)
פסוק ד:"ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה". ואילו להלן (כד) מספר אהרן "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה". וראה שם "שפתי חכמים" (אות פ). וצ"ע. (פ' כי תשא תשמ"ח)
פסוק ד:והנה לפי פירושו הראשון של רש"י כאן, אין זה קשה, שכן לפי פירוש זה יצירה בחרט פירושה שאסף אהרן את הזהב בתוך סודר, קשרו והשליכו באש, ואז "ויצא העגל הזה". כלומר לפי פירוש זה לא אהרן צר את צורת העגל, אלא כך יצא מן האש. ואולי משום כך מביא רש"י פירוש זה, אף כי הוא רחוק מבחינת הלשון, שהרי נאמר "ויעשהו עגל". מכל מקום קשה לפירושו השני של רש"י. (פ' כי תשא תשמ"ט) וראה "משכיל לדוד" שכתב: אף לפירושו השני שברש"י ש"צר יתיה בזיפא", פשיטא שאין הכוונה לומר שצר הזהב ממש בזיפא ועשה העגל, שהרי בתחילה היה לו לכתוב שנתן הנזמים בכור עד שניתכו ונעשו כולם גוף אחד, ואחר כך שייך לומר שצר אותו. אלא המכוון שהיה צר הדפוס והדמות והיה בדעתו להתעכב בעשיית אותו הדפוס אולי יבוא משה, וכשראה שלא בא, השליך הזהב לכור על דעת שאחר כך יצוק אותו בתוך הדפוס לעשותו, ואם היה כן בודאי לא היו נמשכים אחריו, אלא שלא נתקיימה מחשבתו, ומיד כשהשליך לכור באו המכשפים ועשאוהו על־ידי כישוף ויצא בעניין שהיה בו רוח חיים ולכן נמשכו אחריו, וזה מה שכתוב כאן "ולא ידעתי שיצא העגל הזה".
פסוק ד:רש"י ד"ה עגל מסכה, ...ויש אומרים, מיכה היה שם וכו'. ואם כך היה, מה טענה יש כלפי אהרן? ולמה הכתוב מיחסו לאהרן? והרי אלמלא יצא העגל הזה מן האש, היה יכול אהרן להשהות מתן צורה לזהב, וכפי שביקש לעשות בשעת איסוף הזהב, וגם להלן פסוק ה (ד"ה חג לה' מחר). (פ' כי תשא תשנ"ה) ביחס לשאלת חלקו של אהרן בחטא העגל, נחלקו חז"ל והפרשנים: יש המנקים את אהרן מכל רבב ואף משבחים את התנהגותו, ויש הרואים פסול בהתנהגותו. מכל מקום מודים כולם כי לא חטא אהרן בעבודה־זרה ממש. שאלת חלקו של אהרן בחטא העגל מנוסחת היטב בדברי ראב"ע (למעלה פסוק א) שכתב: יש מהקדמונים שאמרו שנהרג חור, והנה אהרן פחד. ויש מי שאומר כי פחד על ישראל אם יהרגוהו, שה' ימיתם כולם. ועל דרך הפשט, אם מעשה העגל עבודה־זרה, למה פחד אהרן שיהרג? והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל, שלא הגיע מעלתם למעלת אהרן בחסידות... ואיך יעשה אהרן פסל, שהמעשה קשה מהשתחויה, והלא אהרן קדוש ה' היה ונביא על ישראל, ומצוות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו. ואם הוא עשה עבודה־זרה, חייב היה משה להרגו קודם עובדי העגל... ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל, הוא וזרעו, עד סוף כל הדורות. ע"כ.
פסוק ד:בויקרא רבה (י, ג) מתואר נסיונו של אהרן לדחות את ישראל ולמנוע מהם נפילה בחטא: "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו" - מה ראה, אם בונין הם אותו, זה מביא צרור וזה אבן ונמצאת מלאכתם כלה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתי ורבנו משה יורד ומעבירה לעבודה־זרה. ומתוך שאני בונה אותו, אני בונה אותו לשמו של הקב"ה - הדא הוא דכתיב: "ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר" (שמות לב, ה). חג לעגל מחר - אין כתיב כאן, אלא "חג לה' מחר".
פסוק ד:ריה"ל מרחיב את ההתייחסות, לא רק לאהרן, אלא גם לכל גדולי העם שעמדו מנגד ולא מנעו את החטא. לפי דבריו, מטרת אהרן וסיעתו היתה לברר מי הוא עובד ה' ומי הוא חוטא. כוונתם היתה לנקות את העם מכל הסיגים שהתערו בהם, וכה דבריו (כוזרי א, צז): אשר להתנצלות יחידי הסגולה שסייעו בעשיית הנעבד, אולי היתה כוונתם כי יתברר מי הוא החוטא ומי הוא המאמין, למען יהרג החוטא אשר יעבוד לעגל. ע"כ. על דברים אלו מוסיף ראב"ע (שם): והנה לכבוד ה' נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד ה'. וכן עשו כאשר ציוום... וזהו "אתה ידעת את העם כי ברע הוא" (שמות לב, כב), כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא בקשו רק "אשר ילך לפניהם", ולכבוד ה' עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו "כי ברע הוא" ולא אמר רע הוא. וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה־זרה. ע"כ.
פסוק ד:מאידך, מעיון בפסוקים עולה כי התורה כן מטילה מידה של אחריות על אהרן. בפסוקנו נאמר: "ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה". ולהלן (פסוק לה) נחתמת פרשת מעשה העגל בפסוק: "ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל, אשר עשה אהרן". אף משה רבנו תמה על מעשה אהרן ושואל: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה" (להלן פסוק כא. וראה גם פסוק כה). בספר דברים (ט, כ) האשמה כלפי אהרן מפורשת יותר: "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו" וגו'.
פסוק ד:לכן ישנם מדרשי חז"ל ופרשנים המבקשים לעמוד על הפסול שבהתנהגותו. ריה"ל (שם) מבאר: ואם נחשב להם (לאהרן וסיעתו) דבר זה לעוון, אין זה כי אם בגלל הוציאם מן הכח אל הפועל חטא אשר עד הנה היה רק מחשבה צפונה בלב. בדרך דומה הסביר בעל "כלי יקר" (ויקרא ט, ב) מדוע נצטווה דווקא אהרן להקריב ביום השמיני למילואים עגל בן בקר לחטאת, לעומת העם שנצטווה להביא עגל לעולה ולא לחטאת, וזו לשונו: יש מקשים למה עגל של אהרן בא לחטאת ועגל של ישראל בא לעולה, ואמרו בזה, לפי שבחטא העגל לא חטא אהרן במחשבה, שהרי ודאי לא נתכוון לשם עבודה־זרה כלל, ועיקר חטאו היה במעשה, שעשה העגל בפועל, כמו שכתוב: "ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן" (שמות לב, לה) - מה תלמוד לומר "אשר עשה אהרן", אלא להורות בא שאהרן לא חטא כי אם בעשיית העגל, ולא במחשבה, ועל כן קרבנו עגל לחטאת המכפר על חטא המעשה, אבל ישראל שחטאו גם במחשבה, כי ודאי לשם עבודה־זרה נתכוונו, על כן קרבנם עגל לעולה הבא על חטא ההרהור. ע"כ. ועיין עוד בדברי ריה"ל (שם) העומד על כך שרוב רובו של העם לא נגרר אחרי החוטאים. עובדה היא שרק שלושת אלפים איש נהרגו בחרב. כמו כן איננו מוצאים הפניית עורף של ה' כלפי ישראל, אדרבה - עמוד האש ועמוד הענן המשיכו ללוות את ישראל, השכינה המשיכה לשרות בתוכם, המן המשיך לרדת, והנבואה - לא רק שלא פסקה, אלא אף התגברה ביניהם. (על־פי "אמוני סגולה - מסע אמוני בשבילי הכוזרי" של א. דהן וש. היימן, עמ' 318)
פסוק ד:ולפי המדרש המובא ב"שפתי חכמים" (אות ר), שהניח ה' למצרים ליטול מילדי היהודים ולתת אותם בחומה, משום שעתידים היו לצאת לתרבות רעה, קשה - הרי אצל ישמעאל למדנו שיש לדון את האדם "באשר הוא שם"! וכך דרש רבי יצחק במסכת ראש השנה (טז ע"ב): אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית כא, יז). (פ' כי תשא תשנ"ט)
פסוק ד:רש"י ד"ה מסכה, לשון מתכת. דבר אחר קכ"ה קנטרין זהב היו בו וכו'. וקשה לי שהרי אין כאן שני פירושים, כי הרי גם אם אכן נאמר מסכה פי' מתכת, עדיין אפשר קכ"ה קנטרין מתכת זהב היו. חשבתי להיעזר במאמרו היפה של ד"ר אמנון שפירא (האם "דבר אחר" ברש"י מייצג שני פירושים אלטרנטיביים או סימולטניים) ב"פרקי נחמה", אך הוא סוקר שם רק את "דבר אחר" שבפירוש רש"י לספר בראשית. (פ' כי תשא תשנ"ח, תשס"ו) וראה "לבוש האורה" שלא הסתפק רש"י בפירוש הראשון שמסכה לשון מתכת, כי עדיין מלת מסכה מיותרת, שהרי נאמר כבר שאהרן עשה את העגל מנזמי זהב וברור שהיה עשוי מתכת.
פסוק ד:רש"י ד"ה אלה אלהיך, ...מכאן שערב רב שעלו ממצרים... ואחר כך הטעו את ישראל אחריו. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" (אות ת), ודבריו יפים. (פ' כי תשא תש"ן)
פסוק ה:רש"י ד"ה חג לה' מחר, ...ומדרשו בויקרא רבה, דברים הרבה ראה אהרן... ועוד, ראה ואמר וכו'. ותמוה, למה אין כל זה מובא קודם, בד"ה וירא אהרן. (פ' כי תשא תשמ"ח)
פסוק ה:שם. ...ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם, והרגוהו. ע"כ. קשה לדעת, על סמך מה נאמרים דברים אלה, וצריך לחבר את כל המקומות שבהם מוזכר חור בתורה והאמור עליו בש"ס ובמדרשים. וראה סוטה (יא ע"ב) - בנה של מרים היה; סנהדרין (סט ע"ב) - בן שמונה הוליד; ויקרא רבה (י, ג) - חור היה נביא; שמות רבה (מח, ג) - חור נתן נפשו על הקב"ה, אמר לו (הקב"ה לחור) חייך, כל בנים היוצאים ממך, אני מגדלם שם טוב בעולם. (פ' ויקהל־פקודי תש"ן) וראה מש"כ למעלה (יז, י).
פסוק ו:רש"י ד"ה לצחק, ...אף כאן נהרג חור. ע"כ. וקשה לי, והרי אין זה מעשה הציחוק, שכן חור נהרג ביום הקודם, ואילו פסוקנו מדבר ביום המחרת - "וישכימו ממחרת". (פ' כי תשא תשמ"ז) וראה "רש"י השלם" על אתר (הערה 21) שלעבודה הזרה ולגילוי העריות נתוסף עניין ציחוק נוסף על־ידי שכבר הרגו את חור.
פסוק ו:ומכל מקום קשה לשון "אף כאן נהרג" וכו', מה בא לרבות? (פ' כי תשא תשנ"ז)
פסוק ט:"...והנה עם קשה ערף הוא". והנה לפי רש"י למעלה (ז ד"ה שחת עמך) כל הדברים השליליים, לרבות זה, מוסבים לכאורה לא על ישראל כי אם על הערב רב! מכל מקום, לא כך משמע להלן (לג, ג ד"ה כי עם קשה ערף אתה). (פ' כי תשא תש"ס)
פסוק י:ועתה הניחה לי... ואעשה אותך לגוי גדול. ויחל משה וגו'. לכאורה זה מרגעי הגדולה המיוחדים של משה רבנו ע"ה. הנה הוא יכול לזכות לכך שעם ה' יהיה מזרעו בלבד, ולא על־פי השערה או מניפולציה כלשהי כי אם על־פי הצעת הקב"ה - והוא מתפלל בעד העם שחטא. (פ' כי תשא תשס"ב)
פסוק יב:רש"י ד"ה והנחם, התעשת מחשבה אחרת, להיטיב להם. ד"ה על הרעה, אשר חשבת להם. ע"כ. כלומר 'התעשת' - פירושו שינוי מחשבה, כמו בספר יונה (א, ו) "אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד". (פ' כי תשא תשנ"ב)
פסוק טו:רש"י ד"ה משני עבריהם, היו האותיות נקראות, ומעשה נסים היה (שבת קד ע"א). ע"כ. אין הכוונה שניתן היה לקרוא את הכתב משני הצדדים, אלא האותיות היו חקוקות מצד לצד, והמ"ם־סופית והסמ"ך - בנס היו עומדות, וכדברי רב חסדא במסכת שבת (קד ע"א). ושוב קשה לי, מדוע רש"י (חז"ל) משתדל לגלות כל מיני מעשה נסים בפרשה זו, והרי אפשר להבין את המקראות גם בלעדי זה. ומכל מקום השווה למעלה (ד"ה ויצר אתו בחרט - פסוק ד). (פ' כי תשא תשמ"ז, תשנ"ו)
פסוק יז:וישמע יהושע וגו'. והיכן היה עד כה? ראה רש"י למעלה (כד, יג) שכתב: ואומר אני, שהיה התלמיד מלוה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים, ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל ארבעים יום, שכן מצינו, כשירד משה (כאן בפסוקנו) "וישמע יהושע את קול העם ברעה", למדנו שלא היה יהושע עמהם. (פ' כי תשא תש"ן)
פסוק יח:רש"י ד"ה קול ענות, קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען כשנאמרין לו. ע"כ. ולא ידעתי, מנין לו לרש"י תוספת־השלמה זו לתיבת "ענות", כשם שאיני יודע, מנין לו לאונקלוס לומר: קל דמחייכין. וראה תרגום יונתן בן עוזיאל המתרגם באריכות: קל פלחי פולחנא נוכראה ומגחכן קדמאה. וראה גם ראב"ע ורמב"ן. כלומר כל אחד מוסיף־משלים משלו כהבנתו לשם־הפועל "ענות" שהוא לכאורה ניטרלי, שכן יש "קול ענות גבורה" ויש "קול ענות חלושה". (פ' כי תשא תשנ"ד)
פסוק יח:והנה, מקור דברי רש"י וסיעתו בשמות רבה (מא, א). ובאשר לדברי "דבק טוב" המובאים ב"שפתי חכמים" (אות י* בחומש המאור: דיוקו של רש"י מחמת הנקודה שנשתנה כאן, ונקוד ענות בפת"ח) מאוד אין הם נראים לי, שהרי לכאורה החטף־פתח שבשתי התיבות "ענות" הראשונות הוא משום הסמיכות, מה שאין כן כאן. (פ' כי תשא תש"ס) הערת הרב איתן שנדורפי שי': הדגש בנו"ן מראה שמדובר בפועל מהבנינים הכבדים ואם־כן משמעות המלה כאן היא עינוי, כמו בישעיה (נח, ה): "יום ענות אדם נפשו".
פסוק יט:רש"י ד"ה וישלך מידיו וגו', ...וכל ישראל מומרין, ואתננה להם? (שבת פז ע"א). ע"כ. וקשה לי, והרי להלן (כח) מבורר שלא היו חוטאים אלא "כשלשת אלפי איש", ולא ברור, אם אלה רק מבני ישראל היו או שמא גם מן הערב רב שהשחיתו (ראה דברי רש"י למעלה ד"ה שחת עמך), ולמה אפוא ההגזמה שבהכללה - "וכל ישראל". ואף אם תאמר, כי "ויגף ה' את העם" (לה) התרחש אף הוא אז, והמגיפה הזאת היתה באלה שנותרו, הרי לכאורה היה זה מספר זניח (ראה רש"י שם), שאם לאו, היה הכתוב מפרט, ועל כל פנים ברור שלא ב"כולם" מדובר, ולא "כל ישראל מומרין". (פ' כי תשא תשמ"ז) בדפוס אלקבץ ובדפוסים נוספים אכן השמיטו מלת "כל", וכך גם לשון הגמרא (שבת פז ע"א): "וישראל מומרים".
פסוק יט:ומעין הפרזה זו גם להלן (כב ד"ה כי ברע הוא) "...בדרך רע הם הולכין תמיד" וכו' המושם על ידי רש"י בפי אהרן. (פ' כי תשא תשנ"ב) ואכן בדפוס רומי הושמטה מלת "תמיד", ויש דפוסים בהם הנוסח הוא: "בנסיונות תמיד לפני הקב"ה".
פסוק יט:"וישבר אתם תחת ההר". על טעם השבירה ומשמעותה עמד בעל "משך חכמה" על אתר, וכה דבריו: ...כאשר ראו כי "בושש משה", נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט על זה כי הוא מרכבה לאלהות והוא המשגיח בעולם השפל, והוא העלם ממצרים... ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצוות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל! חלילה, גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה... ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם "המה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז), הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול "באו פריצים ויחללוה"... ויותר מזה, הלוחות - "מכתב אלהים" - גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה. וכל הקדושות המה מצד ציווי שציוה הבורא...
פסוק יט:וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות", הבין טעותם, "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות", רצונו לומר כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו. ואם הביא הלוחות, היו כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותם. אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה. ע"כ.
פסוק יט:ומה היה עם שברי לוחות אלה? ראה דבריהם של רבי מאיר ורבי יהודה במסכת בבא בתרא (יד ע"א). לפי רבי מאיר: נאמר "אשר שברת ושמתם" (דברים י, ב) - מכאן שהלוחות ושברי הלוחות היו מונחים בארון. ורבי יהודה לומד זאת מהאמור בספר מלכים א' (ח, ט) "אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הנח שם משה בחרב" - "אין בארון רק" הוא מיעוט אחר מיעוט ולא בא אלא לרבות שברי לוחות המונחים בארון. (פ' אחרי מות־קדושים תשנ"ו)
פסוק כ:"...וישרף באש" (את העגל). רק עתה תמהתי על זה, שהרי זהב לא נשרף כי אם נתך, ואחר כך ראיתי שכבר ראב"ע שואל כך, אך תשובתו קצת קשה, וזו לשונו: ויקח את העגל, יש אומרים כי "וישרוף", כמו ויתך באש (שהרי זהב באש הופך לגוש של מתכת ואינו נשרף). ואין צורך, כי יש דבר (חומר כימי) שיושם באש עם הזהב, ומיד ישרף ויהיה שחור, ולעולם לא ישוב זהב. וזה דבר מנוסה ואמת הוא. ע"כ. וראה "דעת מקרא" שמלת "וישרף" באה גם במשמעות של השחתת צורה. והרב עמנואל זרביב שי' (אותו שאלתי בקידוש בבר־המצוה של ישי שפרן שי') ביקש לומר שרצה הכתוב להראות כי משה רבנו ע"ה עשה מעשה המביע את היחס המבטל כלפי צורת העגל, וכששאלתיו שתכלית זו מושגת על ידי הטחינה, השיב שתהליך השריפה מהיר יותר, והטחינה באה רק כדי שיוכל להשקות את ישראל באבקתו של העגל. (פ' כי תשא תשס"ה)
פסוק כ:רש"י ד"ה וישק את בני ישראל, ...אם יש עדים והתראה - בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובין וכו'. ולא ידעתי, מה בא לשון "שהן מרובין" להוסיף כאן. כלום היות החוטאים מרובים משנה את דרך הענשתם. וראה "שפתי חכמים" (אות מ) שסקילה שייכת ביחיד העובד עבודה־זרה שמיתתו בסקילה, שנאמר: "וסקלתם באבנים ומתו" (דברים יז, ה), אבל אנשי עיר הנדחת, מיתתן בסייף, שנאמר: "הכה תכה את ישבי העיר ההוא לפי חרב" (שם יג, טז). (פ' כי תשא תשנ"ד)
פסוק כ:שם. ...לא עדים ולא התראה - בהדרוקן שבדקום המים וצבו בטניהם. ע"כ. והוא לשון הגמרא (יומא פו ע"ב). מסתבר שהדרוקן זה הוא יוונית (Hidor ביוונית פירושו מים), ואכן מתרגם־מבאר ר' עדין שטיינזלץ שי' - מחלה שבה מתנפח הגוף בשל הצטברות מים בו. (פ' כי תשא תשנ"ה)
פסוק כא:"ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה". וקשה לי: הרי ה' אמר לו "עשו", ויש בכך - בהטלת האחריות על הכלל כולו - משום שחרור אהרן מן האחריות לעניין זה, ולמה אפוא מטיל משה את כל האחריות על אהרן? (פ' כי תשא תשמ"ט) וראה מש"כ למעלה (פסוק ד).
פסוק כב:רש"י ד"ה כי ברע הוא, בדרך רע הם הולכין תמיד וכו'. לשון "תמיד" זמן קצר כל כך אחר יציאת מצרים הוא תמוה. וראה מה שכתבתי למעלה (פסוק יט). (פ' כי תשא תשנ"ב)
פסוק כד:רש"י ד"ה ואמר להם, דבר אחד... והם מהרו וכו'. כלומר, רק אמרתי: למי זהב? והם התפרקו מזהבם, וכאילו נאמר: והתפרקו, ונפלה הו"ו ללמד שמיהרו. כלומר אפילו ו"ו לא הפרידה בין הציווי להתפרקות.
פסוק כד:רש"י ד"ה ואשלכהו באש, ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויצא. ע"כ. וראה מה שכתבתי למעלה (פסוק ד) ד"ה ויצר אתו בחרט. (פ' כי תשא תשנ"ג, בים המלח)
פסוק כה:"כי פרע הוא, כי פרעה אהרן". להלן (ויקרא יג, מה) מפרש רש"י "פרוע" - מגודל שער. וראה "שפתי חכמים" להלן (במדבר ח, ז אות ע) בשם "מנחה בלולה", כי עובדי העגל לקו בצרעת כמו שדרשו על הפסוק "כי פרע הוא כי פרעה אהרן", שלמדו גזירה שווה ממה שנאמר לגבי מצורע (ויקרא יג, מה) "וראשו יהיה פרוע". (פ' כי תשא תשנ"ד)
פסוק כח:ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. אם אמנם ג' אלפים אלה הם כל אלה שהשתחוו לעגל, וכך צריך להניח, שהרי למה לא ייהרגו כל העוברים, יוצא שבסך הכל סגדו לו לעגל אחד ממאתיים - "חצי עשירית עשירית המחנה" (בלשונו של ראב"ע בהקדמתו לפרקנו), ובגלל מיעוט קטן כזה כל הרעש? (פ' כי תשא תשס"ג, מלון הוד המדבר, ים המלח) ראה דברי ריה"ל המובאים למעלה (פסוק ד סוף ד"ה בחרט). וראה גם דברי הרב ישראל הס בספרו "אמונות" (ח"ב עמ' 115).
פסוק כט:"כי איש בבנו ובאחיו" וגו'. מקרא קצר יש כאן, ושיעור הכתוב הוא: כי כל איש ואיש מכם (בני שבט לוי) ימלא את ידו להתחנך בכהונה על־ידי הריגת הקרובים שעבדו את העגל ואף אם מדובר בבנו (כלומר בן בתו הנשואה לישראל, והוא נחשב כבנו) או באחיו (כלומר אחיו מאמו שהוא ישראל, כמבואר ברש"י למעלה פסוק כז). כך ברא"ם. וראה "משכיל לדוד" שאף־על־פי שבציווי המופיע בפסוק טז לא נאמר "בנו", הרי הדבר רמוז במילים "ואיש את קרבו" הכוללים בתוכם כל מין קרבה. (פ' כי תשא תשמ"ט)
פסוק לד:רש"י ד"ה וביום פקדי וכו', ...ותמיד תמיד כשאפקד עליהם עוונותיהם וכו'. כפל הלשון תמוה. כלום יש תמיד יותר מתמיד? (פ' כי תשא תשנ"ט) ואכן בדפוס רומי ובדפוסים נוספים גורסים "תמיד" אחד.
פסוק לה:"ויגף" וגו'. קשה לי שבדרך כלל מפרט הכתוב, כמה מתו, ואילו כאן סתם ולא פירט. והנה רמב"ן נדרש לשאלה זו ושתי תשובות בדבריו: (א) יתכן שלא מתו במגפה זו בבת אחת, אלא ה' נגפם שימותו קודם זמנם. (ב) התורה לא מנתה כאן כפי שלא מנתה את המתים בתבערה (במדבר יא, א) ובקברות התאוה (שם, לג). ומה שציינה את מספר הנופלים על־ידי בני לוי, זאת משום כבודו של שבט לוי, להודיע שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם, מפני שבטחו על ה'. (פ' כי תשא תשמ"ז)
פסוק לה:"...את העגל אשר עשה אהרן". ואולם ראה למעלה (ד) רש"י ד"ה עגל מסכה - "ויצא העגל" (תנחומא יט). וראה להלן (כד) "ויצא העגל הזה" וראה רש"י "ואשלכהו באש, ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויצא". וחרף כל אלה זה נקרא על שם אהרן? או מוטב לשאול להיפך, כיצד זה חז"ל דורשים לשחרר את אהרן מאשמת העשייה כשיש פסוק מפורש? (פ' כי תשא תשנ"ט) וראה מש"כ למעלה (פסוק ד).