תנ"ך על הפרק - שמות לב - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

שמות לב

82 / 929
היום

הפרק

חטא העגל, תפילות משה, התאספות בני לוי

וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהוָ֖ה מָחָֽר׃וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃וַיִּנָּ֖חֶם יְהוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶה׃וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְמידומִיָּדָיו֙אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם׃וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃וַיִּגֹּ֥ף יְהוָ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וירא העם כי בשש משה. מליצת וירא העם צריכה ביאור, כי מה ענין ראיה זו על העכבה שהתעכב לרדת, ואיך יפול הראיה על ההעדר, והיה לו לומר ויהי כי בושש משה לרדת וגו' ויקהל העם וגו', ואמר הרנ"ו יש הבדל בין לשון איחור ובין לשון בשישה, לשון איחור נופל על עכבה ברצון, והוא המתעכב ברצונו לפי שנפשו חפצה בעכבה זו, כגון שהולך לועד חכמים ומשתעשע בתורתם, או שהולך אל אחוזת מרעיו, או שישב בבתי משתאות, בכל אלה ודומיהם הוא מסבב סבות להאריך זמן עכבתו, ועכבה כזו הוא ברצון לב המתעכב והוא נהנה בעכבתו, מזה הענין מאחרי בנשף יין ידליקם (ישעיה ד'), למאחרים על היין (משלי כ"ג), ואלה ברצון ובשמחת לבם בוחרים במסבות אלה, וכן ואחר עד עתה, ירצה לא בעל כרחך ולא מפני סבה נתעכבתי שמה אבל עכבתי היה ברצון הלב ובשמחה, כי בחרתי להסתופף בצל קורתו, כמו שאמר ויהי לי שור וחמור, כלומר ברכת ה' היה בכל אשר לי, לא תאחר לשלמו פי' לא תעכב ברצון לבקש סבות שלא תשלם, אבל אם הוא אנוס שנשרף או נגנב כל אשר לו ואין בידו לשלם אינו עובר בל"ת, אנוס רחמנא פטריה, ויוחר מן המועד אשר יעדו (ש"ב כ'), לא היתה עכבתו מפני סבה או הכרח דא"כ מה היתה טענת יואב שמרד במלכות, אבל עכבתו היתה ברצון ובשמחת לבב, ומה שעבר עמשא הצדיק בזדון על מצות המלך, חכמינו ז"ל הרגישו בזה ואמרו, ויוחר מן המועד אשכחיה לרבנן דיתבי וגרסי במתיבתא, וחכמה גדולה יש בדבריהם, ודנו כן לפי שעדות הכתוב הוא שהתעכב ברצון ובשמחה, ואין זה ראוי לצדיק כעמשא, לכן אמרו שעל דרכו מצא חכמים יושבים והוגים בתורה והתועד עמהם, והיתה עכבתו בשמחת התורה, ואין עליו אשמה בעברו מצות המלך, כי בענין זה אינו חל מצות המלך כמ"ש חז"ל כל אשר ימרה את פיך יומת יכול אף לדברי תורה ת"ל רק חזק ואמץ; ולשון בשישה נופל על עכבה של בושה ושל אונס, כגון המתעכב מצאת בין בני אדם בעבור שאין לו כסות לכסות בו וכיוצא בו, ובכלל זה עכבה של אונס גמור, כגון שהלך לאיזה מקום והכוהו מכות נאמנות שאע"פ שרוצה לשוב איננו בכחו, וכן מי שנשבה שהוא מוכרח להתעכב או שמת, מזה הענין ויחילו עד בוש (שופטים ג') כשראו שהיה מתעכב זמן רב אז דנו שא"א שתהיה העכבה בעבור סבה שחשבו מתחלה דהיינו שהוא מסיך את רגליו, אלא שהיא באונס שקרה למלך מקרה רעה שא"א לו לפתוח הדלתות, ועד"ז יתפרשו כל הכתובים שנזכר בהם לשון בושש, וענין מקרא שלפנינו הוא כך, מלת ראי' נופל ג"כ על ראיית הלב, כמו ולבי ראה הרבה חכמה, והעם דנו בלבם כי בושש משה לרדת מההר ולכן נקהלו על אהרן, ודנו שקר, כי משה לא היה בושש לרדת ולא נתעכב שם מחמת אונס, והם חשבו כי משה חלה או מת בהר, לכן בקשו מה שבקשו, ואמרו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו כלומר ודאי קרה לו אונס אלא שאינם יודעים מה קרה לו אם חלה וישוב עוד אם מת, והיה זה מחשבת און לחשוב מחשבה רעה כזאת על הש"י, ואות על חסרונם כי לא ידעו דרך ה' ומה רב טובו וחסדו, וחלילה חלילה שהיה בושש אבל השתעשע בהר, ואשרי ילוד אשה שזוכה לכך, והנה היה התעכבותו איחור ברצון שנופל עליו לשון אחר, וע"ז העיד הכתוב באמרו וירא העם כי בושש משה, כלומר העם הזה ראו בלבם כי בושש משה, ויצר לבם הרע השיאם לחשוב כן, אבל באמת אחר משה לרדת, וברצונו היה חפץ להיות בהר תמיד; ומה נפלאו דברי רז"ל שאמרו וירא העם כי בושש משה מלמד שהראה להם השטן דמות מטת משה מת, למדו כן מדה"כ שהעם דנו בלבם שמשה בושש, וכבר ידענו מאמרם ז"ל הוא שטן הוא מלאך המות הוא יצה"ר, ועז"א שהראה להם השטן כלומר יצר מחשבות לבם הרע: אשר ילכו לפנינו. ורשיעיא מה חזו למעבד עגל, אלא ודאי אינון הוו מכשפין דפרעה דאתמר בהון ויעשו כן החרטומים בלטיהם, וחזו דלא הוו ממשא בהון אתחזרו עמי' דמשה וקבילו ברית מילה, וקב"ה דידע גלויין וסתירין דהוה ידע בהון דאינון מגזעא בישא כד נחתא שכינתא, אתמר בה ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל, ולא אמר לפני העם, ובגין דא נטלו קנאה בלבייהו ואמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כגוונא דהוה אזיל קדמייכו, ובגין דא עבדו ית עגלא בחרשין דלהון (תק"ז תקון ה' דף ק"מ) וכאן במכדרשב"י (דף קצ"א ב') מבואר הענין יותר. והדברים מסכימים עם דעת המפרשים רמב"ן וראב"ע. והחבר בכוזרי, דמדלא אמרו עשה לנו אלהים אשר יחיה וימית וגו' רק אשר ילכו לפנינו לא היה כוונתם בזה להכחיש מציאותו ית' כ"א לעשות להם צורה להיות לעיניהם מקביל מוחש, וגם האומרים האלה לא היו מבני ישראל, דא"כ היו אומרים אלה אלהינו, אבל אמרו אלה אלהיך, מבואר שהם זולת בנ"י כ"א ערב רב אשר עלה אתם מא"מ הם נקהלו על אהרן והם עשוהו (כמ"ש רש"י פ"ה) לכן לא התאמץ אהרן כ"כ למחות בידם ולמסור את נפשו על קנאת ה' צבאות, כי אלה ב"נ הם ואף שמוזהרים על ע"א אינם מוזהרים על השיתוף, ובעשיית פסל אין איסור כ"א להיותו נעבד, לישראל אפי' בשיתוף ולב"נ בלי שיתוף, אבל לב"נ בשיתוף אין איסור בעשייתן להם. וגם אם נחזוק בדעת קצת המפרשים שבמאמרם עשה לנו אלהים היתה כוונתם הראשונה לע"א ממש, מ"מ נ"ל דלא חטא אהרן כלום, כי אף שב"נ היו מוזהרים על ע"א מ"מ ממתן תורה ואילך נטלה מהם אזהרה זו, ולישראל נאסר ולא לב"נ דהא (דאמרינן סנהדרין נ"ט) מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, זה ידעינן בתר דגלי לן קרא אחר מ"ת דלא ימצא בך וגו' ובגלל התועבות וגו', מזה ידעינן כי יהיב קב"ה תורה לישראל לא שקלינהו מב"נ, אמנם קודם דאתגלי הך קרא דלא ימצא וגו' שפיר הוי אמרי' דלישראל נאסרה ע"א ולא לב"נ, וכיון דבשעה זו לא היתה על ב"נ אזהרת ע"א לכן לא היה צריך אהרן למחות בידי ערב רב, שהיו תובעים אותו דבר שהיה מותר להם, ולא עלה על דעת אהרן קדוש ה' שישראל קדושים יגררו אחר שבוש דעת המוניים שאינם מעדת ישראל: כי זה משה האיש. מלת זה בהתחברו עם שם דבר, יש בו הבדל בין בואו לפניו לבין בואו לאחריו, בבואו אחר השם כגון בית זה, אז מלת זה כנוי רומז לבד אל הבית לייחד אותו ולשלול ממנו בית אחר, בלתי השקפה על גזרת כח השופט בו (דיזעס הויז) ובבואו קודם השם כגון זה בית אז מלת זה כנוי רומז עם צירוף כח השופט לגזור היותו בית ולשלול ממנו היותו דבר אחר, אשר בשאר לשונות צריכים בזה סימן הרכבה הנקרא דבור המציאות (איזט) שבמלה זו יורה על גזירת כח השופט (דיזעס איזט איין הויז) ועד"ז צריכים להשקיף בכל המקומות להבדיל בין מקום מלת זה אם לפני השם או לאחריו, מעתה אם היה המכוון כאן לייחד את משה לשלול ממנו איש אחר הנקרא משה (דיזער משה) היה ראוי לאחר מלת זה ולומר משה זה, ולצרף כח השופט בסימן הרכבה (דיזער איזט משה) כראוי בהקדים זה לשם, וזה אין לו מקום פה, לכן יתכן לפרש מלת זה על יתרון המעלה והחשיבות, כי בלשון ערבי וארמי מלת זה יורה על זהר האור וצחצוחו (גלאנץ) וכן שמשוהו רבותינו באמרם (ברכות נ"ח ב') זיהה הוא דעבר ומתחזי כדעבר איהו, זיהה, על זהר הכוכב וצחצוח אורו. וכן ישמשו מלת זה על יקר ערך הדבר ורוממותו בחשיבות (עהרווירדיג, ערהאבען) אמרו (חולין ו' ת"ח שאמר דבר הלכה אין מזהיהין אותו, מזהיהין, מתיקר עצמו ומתרומם בנפשו היותו נעלה ביתרון על אחרים (עי' ערוך ערך זה) כי ע"י מעלה וחשיבות הנמצא בדבר הוא מתפרסם ונודע לרבים, דומה להתפשטות קרני זהרי אור, ולהיותו ית' רם ונשא לאין תכלית הוא מכונה בשם זה. וכן התורה למעלתה הנפלאה וחשיבותה הנשגבה מכונה בשם זה, כאמרם במנחות נ"ז ב', ומה מאד יתאמת ענין זה באמרם (מכדרשב"י ויחי רל"ח א') הבט משמים וראה ופקד גפן זאת, גפן דהיא זאת, (שם ע"ב) ר"ש אמר אית גפן ואית גפן, אית גפן קדישא עלאה ואית גפן דאיקרי גפן סדום ואית גפן נכרי' בת אל נכר, בגין כן כתיב גפן זאת, ההיא דאקרי כלה זרע אמת. והנה משה זה האיש המרומם במעלותיו על כל באי עולם אשר עליו דבר צור ישראל בכל ביתי נאמן הוא, שפיר יתואר בשם זה. והוא המכוון כאן באמרם זה משה (עהרווירדיגסטע), אף שחטאו בנפשותם לבחור בדבר אשר ילך לפניהם, בכל זה הודו במעלת משה ובמדרגתו הנפלאה, ואמרו זה משה, (עמ"ש בזה אלי דשירה, ובעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים בפ' בא). ועיין במכדרשב"י (בא ל"ז ב' האי כתרא דאקרי זאת אתקרי אשה כד"א לזאת יקרא אשה, אמאי משום מאיש לקחה זאת, מאן הוא איש, ההוא דאקרי זה, ודא הוא איש דכר כד"א כי זה משה האיש, האיש הזה, ואקרי איש זה וזה איש וזאת אתנסיבת מזה דאקרי זכר וכו' והוא רעיון נפלא למשכיל על דבר אמת: ויצר אתו בחרט. מלת אותו שב על סך הנזמים שנדבו, ועל סך הכולל נופל לשון אותו בלשון יחיד, ופי' שהיה כורך סך הנזמים במטפחת (איינגעבונדען); ולכאורה זה הספור שכרך הנזמים במטפחת הוא ללא צורך, כי מה אכפת לן אם צרר הנזמים במטפחת אם לא, אך באמת היה צורך אל המלאכה, כי לפי שהיו הנזמים כלים קטנים מפוזרים לא היה אפשר לשער מדת גדלו של הדפוס שניתך בו העגל בזולת נתינת כלם במטפחת, והיה שוב יכול לשער אחריו מדת גודל הדפוס (רש"פ); ויותר יתכן שיודיע הכתוב בזה מן התחכמות אהרן להאריך הענין כפי מה שיוכל עד אשר יבא משה, כי חשב שתתעכב המלאכה זמן ארוך וקודם ההשלמה אולי יבא משה; ואיתא במכדרשב"י (דף קצ"ב) לאו כמה דחשבין בני נשא דעבד ציורין במחוגה או במלה אחרא (געבילדעט), אלא וכו' דשוי כל דהבא בכיסא חדא וכו', ויעשהו עגל מסכה ח"ו דאהרן עביד, וקרא אוכח דכתיב ויקח את העגל אשר עשו וכו', אבל מאן גרם דאתעביד אינון תרין בעוד דאיהו לקח מידם אינהו הוו עבדי חרשייהו ומלחשי בפומייהו וכו' וכן אמר בתנחומא השליך אהרן לאש ובאו החרטמים ועשו בחרטמיהם, וי"א מיכה. ולפירש זה ויעשו הוא פעל סתמי כמו ויגד ליעקב (ויחי מ"ח) שפירש ויגד המגיד, כן ויעשוהו מי שעשאו ולא פירש מי. וכן כתב רע"ס ויעשהו רצונו עשה אותו העושה כענין וסמך את ידו ושחט, שרצונו וסמך המקריב ושחט השוחט. וכן העיד הכתוב אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, שהם עשו את העגל אשר בו עשה אהרן מעשה הציור והשלכתו באש. וגם לפי' ויצר אותו דצר יתי' בזיפא אין מוכרח להסב ויעשהו על אהרן כמ"ש במשכיל לדוד. והרא"ם אמר על מאמר אהרן ויצא העגל הזה שמפני יראתו ממשה הוציא שקר מפיו, הוסיף בזה חנם על אהרן חטא על פשע, הלא דובר שקרים לא יכון. וכבר תמהו על דבריו המחברים: ויבן מזבח לפניו. ראה שהצליח מעשה שטן שהיה בו רוח חיים ולא היה לו פה לדחותם לגמרי לכן בנה מזבח לדחותם, ויאמר חג לה' מחר בלבו היה לשמים בטוח הי' שיבוא משה ויעבדו את המקום (רש"י) ובמכדרשב"י קצ"ג ההוא מזבח דקדושה הוה דכתיב וירא את העגל ומחולות, ואילו מזבח לא כתיב. אהרן חשב דבין כך ייתי משה, ועל דא ההוא מזבח לא סתר לי' משה, דאילו הוה כמה דחשבין בני נשא, מלה קדמאה דאבעי למשה, לנתצא לההוא מזבח אצטריך, ע"כ. ולדעתי לא היתה כוונתו בבנין המזבח להקריב עליו קרבן אלא התכוין להיותו מקום מוכן לזבוח עליו את העגל, ר"ל לשחטו להמיתו ולהעבירו מן העולם, כי לשון זבח ישמש גם על הריגת בע"ח. זבח לה' בבצרה (ישעי' ל"ד) כי הכין ה' זבח, והי' ביום זבח ה' (צפני' א') ותרגומם קטול, מיתה והריגה, ושפיר יורה לשון מזבח על מקום המוכן להריגה ומיתה (שלאכטשטעללע) ומלת לפניו פי' למען הסירו ולהעבירו מן העולם (אום עס פארטצו- שאפפען, וועגצוריימען) כמו פניתי הבית, פנו דרך ה', כי פנה היום, כל ימינו פנו בעברתך. ולפי שהיה בו רוח חיים כפי המקובל, הזכיר למקום הסרתו ובטולו לשון מזבח, ורבותינו יאמרו (סוכה ב') על בטול יצה"ר עתיד הקב"ה לשחטו, ועל כוונה זו אמר אחריו חג לה' מחר כלומר יום חגא ושבר אימה ופחד (אנגסטפאָללער טאג) כתרגום יב"ע, והיא המיתה והמגפה שהיתה בעם, ונתבטל העגל בידי משה ע"י שריפה וכתיתה. דומה לזה אמר במכדרשב"י (ויקהל רי"ט) ועשית מזבח מקטר קטרת, האי מדבחא דקטרת אמאי אקרי מזבח והא לא דבחן בי' דבחין, אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין, ע"ד אקרי מזבח, ע"ש: חג לה' מחר. בלבו הי' לשמים בטוח הי' שיבא משה ויעבדו את המקום (רש"י) ובתיב"ע וקרא אהרן בקל עציב ואמר חגא דה' מחר מנכסת קטול בעלי דבבוי אילין דכפרין במאריהון ופרג עיקר שכינתי' דהשם בעיגלא הדין, לדבריו פי' חג מלשון והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא (ישעי' י"ט) שפירשו חגא לשון שבר אימה ופחד, וכן יחגו וינועו כשכור (תהלים ק"ו) וכן חגוי הסלע (ש"ה ב') והכי איתא במכדרשב"י (קצ"ג א') חג לה' מחר דזמין דינא לשרי' עלייהו חג לה' למיעבד בכו דינא ותלת דינין הוו חד ויגף ה' את העם וגו': הניחה לי. בברכות צ"ב אמר ר' אבהו אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו מלמד שתפשו משה להקב"ה כביכול כאדם שהוא תופש את חברו בבגדו ואמר לפניו רבש"ע אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם, ופירש"י הניחה לי משמע שהי' אוחז בו, וסוד המאמר הזה בחכמת הלשון כמ"ש רוו"ה, כי כל לשון הנחה בכל המקרא לעולם הוא מקושר עם המונח שהוא המתפעל, כמו ואת אחיכם האחד הניחו אתי (בראשית מ"ב) וינח משה את המטות (במדבר י"ז), ותנח בגדו אצלה (בראשית ל"ט), ויניחו אותו עד הבקר, ויניחו אותו במשמר, ויניחוהו מחוץ לעיר והדומים להם, כי מלת את גם אותי והכנוי תורה על הפעול, ולזאת היה לו למקרא לומר ועתה הניחה אותי, דוגמת הניחה אותי והמישני (שופטים ט"ז), אבל הניחה לי בלמ"ד הקנין משמעו הניחה את אשר לי, ולשון קצר הוא, וכמהו חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד'), ות"י שבקו להון ית פולחנא: והנחם. התעשת מחשבה אחרת להטיב להם (רש"י), וחלילה שהשם ינחם, רק דברה תורה כלשון ב"א, כמו ויעל, וירד, ישמח ה' במעשיו, ויתעצב אל לבו, והנה שמואל אמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, ושם כתוב נחמתי. ויש מפרשים אותו לשון וועד (ראב"ע), ולא ידעתי לכוין לשון וועד בלשון נחמה. ול"נ שהוא לשון רחמים כמו מי יודע ישוב ונחם ה' דתרגומו ויתרחם, וכמ"ש סוף בראשית: משני עבריהם מזה ומזה. זה היה פלא גדול שהכתב היה נקרא כסדורו משני העברים (אין זה ברור, עיין פירש" ורש"א שם בשבת ק"ד) מה שאין כן בכתב שלנו, כי מלפנים היא בסדורו ומאחריו מהופך, ואמר מזה ומזה משני הצדדים והם פנים ואחור. ויתכן לפרש משני עבריהם לרמז, כי יש למשמעות דברי התורה שני עברים נגלה ונסתר, כענין תפוחי זהב במשכיות כסף (משלי כ"ה) וכתיב (איוב י"א) כי כפלים לתושי'. יבאר כי התורה כפולה, ומלבד פשטי התורה יש בה עוד תעלומות חכמה, וע"ז אה"כ אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (רב"ח) והפירוש השני יותר מכוון, כי מה תועלת בנס הגדול הזה שיהיה עשרת הדברות נקראות מצד השני למפרע, ולא עבד קב"ה ניסא למגנא. וביותר לדעת ר"ס בירושלמי (שקלים פ"ו) שהי' ארבעים על כל לוח ולוח, אין הדעת מתיישבת לומר שנכפלו עשרת הדברים בסגנון אחד מכל ארבעה צדדי הלוחות, בכדי שמכל צד שיאחזו הלוחות יוכל לקרוא אותם מבלי שיצטרך להפכו מצד לצד, אבל הכוונה האמתית היא שהיה מבואר על הלוחות הנגלה והנסתר שבתורה, המתחלק לארבעה פנים, פשט רמז דרוש סוד, ולדעת ר"ס היו ארבעה פנים האלה בכל אחד משתי הלוחות, לכן אמר ארבעים בכל לוח, ויהיה לפי"ז מזה ומזה, על צדדי הלוחות מימין ומשמאל, ומשני עבריהם, על פני הלוח ואחוריו, (וכבר עוררנו ע"ז בהגהת מאמר התורה, המתחיל מתועלת הסדר בלמודים): מעשה אלהים. אין הכוונה פעולה מלאכותית, אלא מעשה אלהים הנעשה בדבורו, כענין בדבר ה' שמים נעשו, ביום עשות ה"א ארץ ושמים, ולא היה תבנית הלוחות ומלאכתו גזירים מאבני ההר כלוחות שניות שפסלן משה, רק אלהים בראם כמו שברא את כל העולם: מכתב אלהים. מעשה הכתב היה מעשה אלהים הפלא ופלא, כי ברא ה' בתוך הלוחות בריאה לפלאה אשר ע"י בא הכתב ונרשם בתוכו: חרות על הלוחות. פירש"י לשון חקיקה, וכ"כ הראב"ע י"א כי חרות כמו חרוש, ויש מהפכין אותו חתור, והנכון שאין חבר לו, ואולי הוא כדמות פתוח. ראה כמה התלבטו בביאור המלה, ומן התימה אם הוא לשון פתוח וחקיקה למה השתמש הכתוב במלה זרה, ולא בחר באחת המלות הנודעות על הפתוח והחקיקה, ועוד אם היה מעשה הכתב חקוק בתוך הלוחות, א"כ חרות בלוחות מבעי ליה, כי כל פתוח וחקיקה הוא בתוך הלוח, ומאי על הלוחות דאמר קרא. ועוד כיון שהודיענו הכתוב שהיה המכתב ענין אלהי, לא שייך בי' חקיקה, ועוד וכתבתי על הלוחות כתיב, ומשמעו שהיתה הכתיבה על הלוח, לא חקיקה בלוח אל תוכו. לכן הנכון בביאור המלה כתרגום אונקלס ויב"ע שתרגמו חרות מפרש, ונ"ל דעת המתרגמים, כי מלת חרות הוא מנחי ע"ו ושרשו חור, כמו שלח ידו מן החור, ובא ע"מ רמות משרש רום (כביחזקאל ל"ב ה') ומלאתי הגאיות רמותך, שהוא משרש רום ענין הגבהה, ובא בשור"ק (ע"ש ר"ש ב"מ), וכן משרש זור נאמר זרות אמרתי לך, כן משרש חור נאמר חרות והנה ע"י החור והנקב נפתח דבר שהיה סתום, ונעשה הפרש והבדל בין שני צדדי החור והנקב שהיו מקודם סתומים ודבוקים יחד, וע"ש ההפרש וההבדל הנעשה ע"י נקב, ישמש שרש נקב גם על המפרש דבר בשפתיו, כמו נקבה שכרך תרגמו פריש, וכן אשר נקבו בשמות דאתפרשו (דייטליך גענאננט), ושפיר תרגמו חרות מפרַש, והיא כמו מפורש בעברי (נחמי' ח') וטעם המקרא, מכתב אלהים הי' מבואר ומפורש על הלוחות עד שלא נשאר למעיין בם שום ספק במכוון הפנימי שבו, ודבר גדל הערך השמיענו הכתוב בזה, כי כל משכיל ע"ד אמת יודה שההכנה הגדולה הנעשה למעמד הר סיני לא היתה צריכה לקבלת עשרת הדברים אם אין בהם רק הכוונה החיצונה הפשוטה המובנת גם לאיש ההמוניי, וכולם הם מצות שכליות וכל איש דעת אף שאינו מצווה עליהם יקבלם על עצמו מצד שכלו הטבעי, ומה היה צורך למשה לשבת בהר ארבעים יום ובסופם יביא לוחות עליהם עשרת דברים פשוטים כאלה, הנה האמת יורה דרכו כי עשרת הדברים האלה הם דברות הכוללים תחתיהם פרטים ופרטי פרטים לאין מספר, וכמו שהוא מקובל בידינו מן הקבלה האמתית שהם כוללים כל התרי"ג מצות הכתובים לפנינו בתורה וכפי מה שמבוארים בתורה שבע"פ. (ובהגהת מאמר התורה הנזכרת הבאתי דעת כל רבותינו מתלמוד בבלי וירושלמי, ומן המדרש וממכילתא דרשב"י, עד שאין להסתפק באמתת היסוד, שעשרת הדברים כוללים כל התרי"ג מצות עם ההלכות והאגדות) ובמכדרשב"י (יתרו צ"ג ב') הני עשר אמירן דאורייתא אינון כללא דכל פקודי אורייתא וכו' אלין אתחקקו על לוחי אבנין וכל גנזין דהוו בהו אתחזון לעיניהון דכלא למנדע ולאסתכלא ברזא דתרי"ג פקודן דאורייתא דכלילן בהו, כלא אתחזי לעיינין וכו' וכלא הוה נהיר לעינייהו. הנה על הענין הנפלא הזה, אשר רעיון האנושי ישתומם ויתפלא על אפשריות הדבר, בא הכתוב להעיד, שהמכתב היה מכתב אלהים, אשר מצד יכלתו לבלי תכלית ואשר מבלי מה צוה להבראות כל העולמות ומלואם, גם זה לא יפלא לצמצם כל התורה כלה בשיעור קטן הכמות כלוחות, ולסמן את המכתב באותות וסימנים מובהקים אלהיות להבין על ידיהם את כל דברי התורה הזאת בהלכותי' ואגדותי' מפורש ומבואר, ולאנשי דעת כדור מקבלי התורה שהועד עליהם שפסקה זוהמתן, ובאו למדרגת אדה"ר קודם החטא' שהיה מטבעו לבו טהור מכל סיג נוטה יותר אל השלמות האמתי, וחומריות הגופני בתאוותיו לא היתה מחיצה המבדלת ומרחקת מהשגות רוחניות אלהיות, היה די להם נתינת התורה כולה בהלכותי' ואגדותי' ע"י זה הדרך הנפלא, וכ"ז נכלל במאמר מכתב אלהים חרות על הלוחות (כתרגומו מפרש על לוחיא. וכמה נכונים בזה דברי ר"ח שאמר (שבת ק"ד) כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, לא אמר נקרא משני צדדים, כ"א מבפנים ומבחוץ, כלומר פנים החיצון והוא הנגלה שבתורה, ופנים הפנימי והן תעלומות התורה והאגדות כולן היו נגלות בלוחות ונקראים. (ובהגהת מאמר התורה הנזכרת, מבואר סיום מאמר זה) וכן מבוארים דברי ר"א שאמר (עירובין נ"ד) מ"ד חרות על הלוחות אלמלא לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל כי כיון שהיה הכל מפורש ומבואר על הלוחות, הנגלה והנסתר, ההלכות והאגדות, לולא שגרם החטא לשבירת הלוחות היה הכל מבורר לעיני כל הדורות, ולא היה לנו שום ספק ביסודותי' ובפרטותי'. וכתב רמב"ן דע שהכתוב הזה המדבר בשבח הלוחות היה ראוי להיותו למעלה (ל"א י"ח) סמוך לפסוק ויתן אל משה, אבל הענין כשבא משה לשבר הלוחות הזכיר שבחן ומעלתן להודיע שעם כל זה לא נמנע מלשברם בראותו המעשה הרע ההוא, ועוד כדי שידעו ישראל גודל אשמם ואת גודל היקר והתפארת שהאבידו בידים, ולזה אמר (עקב ט' י"ז) ואשברם לעיניכם. (ודע דלדברינו ששרש חור יורה על הפרשה והבדלה, נכון מה שהונח שרש זה גם על אדם המופרש והמובדל במעלה וחשיבות מיתר העם, כמו (קהלת יו"ד) שמלכך בן חורים, דומה לשרש אצל שיורה על הפרשה והבדלה, כמו אצלת לי ברכה (תולדות כ"ז) לרש"י שם, וכן ואצלתי מן הרוח (בהעלותך י"א) שפירשו רד"ק לשון הפרשה, ויורה גם על המופרש והמובדל מהמון העם למעלתו, כמו ואל אצילי בנ"י (משפטים כ"ה). ולפי"ז מה שאמרו (בפרק קנין תורה) מי שעוסק בתלמוד תורה נקרא בן חורין, ואסמכי' לי אקרא דילן חרות על הלוחות, הוא כפשטי' גם בלא חילוף הנקודות מקמ"ץ לציר"י כי גם בקמ"ץ יש לו הוראתו זאת בעברי, ע"מ רמות, זרות, אמנם אמרו אל תקרי חָרות אלא חֵירות, אין כוונתם לשנות הנקודות באמת כ"א לשנות המובן גם לענין חירות, וכבר עוררנו בכמה מקומו' שבאמרם אל תקרי, אינו אלא שנוי המובן, והראי' שאמרו בספרי אל תקרי ולא נס לחה (בפעל עבר) אלא ולא נס לחה, ואין כאן שנוי בנקודות, אמנם אמרו חירות, לפי שבלשון ארמי נקרא החפשית חירות בציר"י, וזה היה מורגל אז יותר בלשון העם): ויחר אף משה. כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשה (לעשות מחולות לשמחת העגל שהיא רעה יותר מעשייתו) כענין כי רעתכי אז תעלזי, לזה התקצף ונואש שיוכל לתקן המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראויים לאותן לוחות (רע"ס): וישק את בנ"י. עדים בלא התראה במגפה (רש"י מגמ' דיומא) הרא"ם תמה דבמיתה בידי שמים א"צ לעדים דהכל גלוי לפניו ית'. ושפיר אמר בצד"ל שט"ס הוא בגמ' וצ"ל איפכא עדים בלא התראה בהדרוקן לא עדים ולא התראה במגפה, וכ"ה במכילתא: ע"פ המים. עיין מכדרשב"י (משפטים קי"ג ב') מאין היה לו מים, דהא בההיא מדבר לא הוו מיא דכתיב לא מקום זרע וגו' ומים אין לשתות. ואי תימא לבירא דמרים ארמי לי'. ח"ו דתמן שדי משה דוכרנא בישא דא למשתי לבתר, ותו דעד כען לא הוו להו בירא עד דאתו למדבר מתנה, דכתיב באר חפרוה שרים וגו' וממדבר מתנה, מתמן ירתו בירא, וע"ש רעיון נשגב בזה: לשמצה בקמיהם. לדעתי מלת לשמצה ענינו חשד (פערדאכט) כמ"ש רש"י (ע"ז ל"א) כ"מ שנאמר שמץ פסול ענין חשד פסול. ומלת בקמיהם כמו ובתקוממיך אתקוטט שהוא על המורדים והמתקוממים נגד רצונו ית'. וטעם המקרא, אחרי שאמרו כמה פעמים היש ה' בקרבנו, בכל זאת לא גלו בפה מלא את מחשבותיהם להכחיש הנהגתו ית' ולבלי האמין בו, וכעת שלא בפני משה גלו את מחשבותיהם הרעות עד שאמרו עשה לנו אלהים, ועל האמירה הזאת אין כח בב"ד שלמטה לענשם כראוי לע"א, אף שבדיני שמים יתחייב המחשב באלילים כעל המעשה. והיתה כוונת אהרן בעשותו להם את העגל כדי להוציא מחשבתם הרע ודבורם אל הפועל, שאם ילכו ויעבדוהו אז יהיה הרשות ביד ב"ד שלמטה לחייבם ולענשם בדין ומיתתם בידי ב"ד תהיה כפרתן. וכן אמר החבר (בכוזרי מ"א סי' צ"ז) התנצלות הגדולים שסייעו בעשותו בעבור שיראה הממרה מן המאמין כדי להרוג הממרה העובד אותו, ונחשב להם לעון מפני שהוציאו המרי מן הכח הצפון אל גבול המעשה, ע"כ. ואפשר שזהו המכוון בתשובת אהרן אתה ידעת וגו' אתה הכרת את העם (ערקאננט) וידעת אותו מה שהי' הספק עליהם עד הנה. וזהו טעם כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, כלומר עד הנה כשהיו מתקוממים בתלונתם לא היה עליהם רק חשדא בעלמא, והיה מקום לדון אותם לכף זכות, אמנם כעת הביא אהרן לידי גלוי החשד, ותתפרסם קלון מחשבתם הרע. לפי"ז אות למ"ד לשמצה, הוא לסימן הפעול כמו הרגו לאבנר (ש"ב ג'). ערמב"ן שפירש שמצה ענין פגם ודופי מזה ותקח אזני שמץ מנהו שלקחר אזנו פגם האדם לומר אף כי שוכני בתי חומר, וכן מה שמץ דבר נשמע בו שאין בכל דרכיו פגם ודופי רק שבח ותהלה: עברו ושובו משער לשער. לכפר על הבלתי חוטאים שלא מיחו בחוטאים, וזה שכמו שלא מיחו בחוטאים כן לא ימחו בהורגיהם (רע"ם): מלאו ידכם. אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום, כי איש מכם ימלא ידו בבנו ובאחיו (רש"י), לפי' מקרא זה ראוי להיות מוקדם לויעשו. ובאמת א"צ להקדים את המאוחר, כי מלא יתכן היותו צווי כמו מלאו ארבעה כדים (מ"א ח'), וגם פעל עבר כמו כי מלאו אחרי ה' (מטות ל"ב), אחרי שעשו הלויים את הדין בחוטאים וביערו עושי רע מקרב ישראל אמר להם משה, במעשה זו נתחנכו ידכם להיותם מוכנים וראויים לה' להיות עובדי השם במקדשו, וכמ"ש בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי, כי אחרי שעשו הלויים דין הראוי בחוטאים ובתוכם היו הבכורים ועי"ז נפסלו מן הכהונה, ואתם הקניתם השלמות לידכם להכנס במקומם לעבודת השם. ואמר כי איש בבנו, איש מכם לא חס מלעשות משפט הראוי אף אם החוטא היה אחד מבניו, כלומר בן בתו מישראל שהוא חשוב כבנו, והוא בכלל מ"ש להם משה תחלה ואיש את קרובו, ואמר ולתת עליכם היום ברכה, כלומר גם במעשה זו נתחנכו ידכם להיותכם מוכנים וראויים לחול עליכם ברכת ה': אם תשא חטאתם. להמפרשים המקרא קצר, ול"נ כי אחר שהתחכם משה להגדיל עונם מאד באמרו חטא העם הזה חטאה גדולה, השכיל ג"כ לעשות כהנהוג בעולם שאם השגת המבוקש ההוא קשה בעיני המתבקש, וקרוב הדבר שלא יהפך המבקש דעת המתבקש, אז בתחבולה יעשה עמו המבקש, יתראה לעיני המתבקש כאלו דעתו ג"כ מסכמת עמו, ונותן בתחלה סבה גורמת אל שלילת מלאת המבוקש, ובזה יסבב המבקש קירוב דעת בעיני המתבקש להניח מחשבתו עליו, ומזה ימצא מקום שיכנסו דבריו באזניו אח"כ גם אם יהיו הפוכים מדעתו הראשונה, עד"ז התנהג משה נאמן בית ה' באמרו למאמר מוחלט ועתה אם תשא חטאתם, כלומר היתכן שיכופר להם עון גדול כזה ? ומלת אם פה כענין אם יראו את הארץ (דברים י"ד) ערש"י שם, וכן אם אתם תבאו (שם למ"ד), וכן מגן אם יראה ורמח, אם יכפר להם העון הזה, שמלת אם בכל אלה הוראת השלילה כלומר ודאי לא, ועתה הוסיף לאמר ואם אין, ר"ל אם אין מקום למחילת עונם זה, מחני שלא יזכור שמי בפי בריות לעולם ולא יהיה נודע לדורות הבאים שהייתי רועה לבית ישראל ומנהיגם, כי לא לברכה אהי' בעיני דורות העתידים להיות תכלית הנהגתי אותם ומעשי עמהם לריק, ומאמר זה ממשה כהכנסת דברים להתחנן על דבר בלתי אפשרי, כי איך ימחה שם אשר לא חטא, כדי לעלות מזה אל בקשתו המכוונת באמת, כאשר עשה לבסוף להתפלל על סליחת העון. הנה האתנח במקומו והמקרא בתשלומו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך