פסוק א:כי בושש משה כו' בתוך שש שעות דפירוש בושש אל תקרי בושש אלא בא שש שבי"ו בעת ערב בא השטן ואמר כבר בא שש ולא בא אבל לא שבי"ו בתמוז קודם חצות מכח יום המעונן בא השטן וערבב את העולם כדי להטעותם שבא שש אע"פ שעדיין לא היו דא"כ מאי וישכימו בבוקר כו' דמשמע שלא בא עד יום המחרת (ועיין אחר זה):
פסוק א:שאותו יום שעלה הוא מן המנין. משמע שהחילוק היה שהם חשבו יום העלייה דהיינו שבעה בסיון, ובאמת לא היה מן המנין כיון שעלה בבוקר ולא היה לילה שלפניו עמו, והקשו התוס' בפרק ר"ע (דף פ"ט) בשם ריב"ם מפ"ק דיומא בשלמא לר"ע משכחת לה דבי"ז בתמוז נשתברו הלוחות כ"ד דסיון וי"ז דתמוז מלו להו ארבעין יומין ובשיבסר בתמוז נחת אלמא חשבינן יום עלייה דהיינו יום ז' דסיון ואיכא ארבעים יום וארבעים לילה כשתחשוב לילה ששחר יום עכ"ל. פירוש וא"כ, גם לפי האמת הוה ז' בסיון מן המנין אלא שטעותם היה שסברו שביום י"ו שלמו הארבעים יום ובאמת לא נשלמו עד שיעבור עוד לילה שלאחריו, ועוד הקשו אם לא תחשוב יום העליה לא ישלימו ארבעים יום האחרונים עד אחר יוה"כ כו' גם מ"ש רש"י בפרשת כי תשא שבי"ט בתמוז עלה קשה שאז לא תמצא ששלמו ארבעים אחרונים ביוה"כ ונ"ל לתרץ דברי רש"י דמ"ש רש"י בגמרא הם סבורים שאותו יום שעלה בו מן המנין, פירושו יום שעלה בו דהיינו שבעה בסיון הוא עצמו מן המנין בלא שום לילה ממילא נשלמו הארבעים יום ביום י"ו קודם הלילה שלאחריו וע"כ בא שטן בסוף יום י"ו ועירבב, אבל האמת דצריך גם לילה והיינו לילה שלאחריו ולא נשלמו עד אחר לילה, ואז בא משה בי"ז בבוקר ושיבר הלוחות, והיינו ממש כדעת התוס'. ועיין עוד לקמן מ"ש רש"י על פסוק ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ושם תמצא דרך ישר ליישב פירש"י דכאן:
פסוק א:אשר העלו כו', עתה צריכים אנו לאלוהות. הך לאלהות הוא יתור לשון אלא היה לו לומר עתה צריכים אנו לאחר כיון שמשה נסתלק, אלא דה"ק שמשה היה איש ושייך בו סילוק אלא צריכים אנו לאחר שיהיה אלוה במקום משה שלא שייך בו סילוק, וע"כ כתב הרמב"ן דלא כרש"י דבאמת לא היו מבקשים העגל לאלוה רק למנהיג, והרא"ם תמה על הרמב"ן מהיכן למד דעת רש"י שבקשוהו לאלוה, ואינו תימה דכן משמע יתור לשון רש"י דכיון שהזכיר כבר שתלו החסרון בהעדר משה מחמת שמשה היה להם למורה דרך, א"כ די לומר צריכים אנולמורה אחר, ואע"פ שגם בפסוק הוזכר אלהים היינו מנהיג כי לא נזכר בפסוק חסרון העדר משה בשביל שהיה מנהיג שלהם ומורה דרך ע"כ אמר לשון אלהים שהוא מנהיג, משא"כ ברש"י שזכר כבר והיה מורה לנו:
פסוק ד:עגל מסכה כו' שיצא מתוך דימוסי בנין. פירוש דימוס שורה. שהיו המצריים נוטלין קטני ישראל ומניחין אותן בבנין והוקשה למשה וא"ל הקב"ה אם היו חיים היו רשעים וקח אחד מהם ותראה ולקח אחד מהם והוא מיכה שעשה פסל, וע"כ שמו מיכה שנתמעך בבנין:
פסוק יג:זכור לאברהם אם עברו על עשרת הדברות קשה מנלן דרשה זו דלמא לא אתא אלא למ"ש אח"כ אם לשריפה כו'. ונראה דתרווייהו מוכרחים דאי לדרשה דכאן לחוד קשה לא לימא אלא לאברהם לחוד, ואי לדרשה דשריפה והריגה לגלות לחוד קשה דלא לימא אלא ליצחק ונמצא אם יענה הקב"ה שלא יהיו נהרגים ופטורים מהריגה כ"ש דפטורים משריפה שהרי שרפה חמורה מהרג לכ"ע בריש ד' מיתות (דף מ"ט:) ולא לימא לאברהם אלא ודאי לדרשה דעשרת הדברות, וא"ל לא לימא אלא ליעקב לחוד וכיון דפטורים אפילו מגלות כ"ש ממיתה ולא לימא ליצחק, דאין זה נכון שיזכיר האבות בדילוג אברהם ויעקב ולא יזכיר ליצחק ויהיה זה העדר כבוד ח"ו ליצחק וא"ל למה הוצרך רש"י לומר אם לשריפה הרי אברהם אמאי לא אמר דלאברהם היינו דרוש דנסיונות לחוד ולשרפה הוא מכח כ"ש מיצחק, דיש לומר דודאי הזכירה לכולם עכ"פ בשוה דהיינו להנצל מעונש פרטי:
פסוק יג:לאברהם ליצחק ולישראל, ק"ו לכסא של רגל אחת. רבים מקשים אמאי קרי ליה רגל אחת הא יהיה של ד' רגלים ע"י צירוף. ולק"מ דמידי דיש בו לסייע בעלמא ועכשיו לא מסייע אז אפי' אם תצרף אליו עוד לא יועיל לו דרך משל במאי דקי"ל לענין עדות דקי"ל תרי כמאה במקום שאין מועיל תרי כגון שיש שנים אחריני שסותרים עדותם לא מהני לנכחשים אפילו ימצא עוד צירוף לתרי קמאי ואפי' יסייעו להם עוד הרבה, ממילא הכי נמי כיון דזכות של שלשה לא מהני כאן אף דמהני בעלמא ממילא עוד הרבה זכות לא מהני הצירוף של קמאי אע"ג דזכות הד' מהניא פירוש לבדו וע"ז אמר ק"ו כו':
פסוק טו:משני עבריהם. היו האותיות נקראות בפ' הבונה (דף ק"ד) איתא א"ר חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים וא"ר חסדא כתב שבלוחות נקרא בחוץ ונקרא בפנים כגון נבוב בובן בהר רהב סרו ורס, ופירש"י ונקרא בחוץ האותיות הפוכות והתיבה הפוכה ולא אשמעינן אלא שהיה החקק נוקב את כל הלוח ולפיכך היו מ"ם וסמ"ך בנס עכ"ל. ובפירוש הרא"ם דברי רש"י דכאן דלא היו נקראים כתב יושר בחוץ. אבל לפי הנראה רש"י לא נתכוין לנס זה שהרי לא נזכר כאן נס זה דמ"ם וסמ"ך אלא כתב ומעשה נסים הוא על שהיו נקראות האותיות משני עבריהם והרבה מפרשים כתבו דהיה נקרא בפנים ובחוץ בשוה. ובזה קשה מ"ש כן נבוב בובן), ועוד יש דקדוק בלשון רב חסדא שאמר נקרא ב"פ ולא אמר נקרא בפנים ובחוץ אע"ג שהקריאות לא היו שוות ונ"ל דכוונת רש"י אינו כמו כוונתו בגמ' אלא כוונתו כאן שהיו ב' קריאות דהיינו דדרך הכתב שנכתב בצד זה אין בצד שבחוץ אלא האותיות הפוכות ואין שייך שם שום קריאה וכאן אע"פ שבצד החוץ לא היה כבפנים מ"מ היה נס שהאותיות היו כפשוטות אע"פ שהתיבה היתה הפוכה ושפיר היו יכולים לקרות שם בובן. וזהו כוונת רב חסדא שאמר כגון נבוב בובן דהיינו שהאותיות לא היו עכ"פ הפוכות ושפיר היו יכולים לקרות בחוץ בובן. ולרש"י בגמרא שלא היה בחוץ רק תיבה הפוכה ואותיות הפוכין ודאי קשה מהו שסיים כגון נבוב בובן והא לא היה לקרות בחוץ אפי בובן כיון שהאותיות היו הפוכין וצ"ל דאדרבה היא גופיה קמ"ל דל"ת מה שאמר תחילה שהיה נקרא בחוץ היינו ממש כמו בפנים בשוה מש"ה קמ"ל כגון נבוב בובן בצד החוץ ולא ממש כבפנים, כנ"ל בהאי מילתא בס"ד:
פסוק יח:קול ענות כו' המענין את נפש שומען כשנאמרין לו. הך כשנאמרין לו הוא לשון מיותר ברש"י ונ"ל דקשה יתור לשון אנכי שומע אלא היה לו לומר קול ענות לחוד, אלא נ"ל דיהושע היה נראה לו שיש שינוי בהקול מצד עצמו של הקול דהיינו קול מלחמה, ויש בזה צדדים, האחד קול נצחון, והאחד קול ניסה, והיה מסופק איזהו אמת, והשיב משה ששניהם אינם, אלא מצד הקול עצמו אין שינוי אלא מי שיודע הענין ושומע אח"כ קול זה אז יש להשומע עינוי כששומע אותו קול, אבל מי שאינו יודע הענין אז אין הבחנה מצד הקול, ע"כ אמר קול ענות אנכי שומע, פירוש אנכי שמעתי גוף הענין וע"כ נתהוה לי לעינוי זה הקול, מש"ה פירש"י קול חירופין וגידופין כו', כשנאמרין לו אלו חירופין וגידופין דאז דוקא יש עינוי בקול אבל לא מצד שמיעת הקול עצמו, כנ"ל נכון:
פסוק כא:מה עשה לך העם, כמה יסורין סבלת כו'. הרמב"ן כתב ע"ז ואין נכון בעיני שהרי החטא הזה מן החטאים שיהרג ואל יעבור עכ"ל ולי נראה דגם רש"י היתה עיקר כוונתו כן, והוא ע"ד דאיתא בפרק אלו נערות (דף לג:) אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא, וכתבו התוס' שם ובפרק מקום שנהגו (דף נ"ג) ואי ע"ז הוה ח"ו שהיו משתחוים לו אלא צלם שעשאו לכבוד עצמו כו', ש"מ שקשים טפי יסורין מהריגה ומש"ה היו חנניה כו' עוברין משום היסורין, ע"כ אמר גם כאן משה לאהרן נהי דלאו ע"ז ליחייב עליה מיתה כאן, וא"כ אינך חייב לסבול היסורין מ"מ עדיין לא סבלת כלל יסורין אפילו התחלה, כי כמה יסורים סבלת ע"ז שהבאת עליו חטא זה מכלל דאי סבל יסורים לא הוה קשה מידי, כנ"ל נכון):
פסוק כד:ואומר להם, דבר אחד למי זהב כו'. קשה מה דבר אחד, והא אמר בפירוש פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ונראה דה"ק דאמר אהרן פרקו כו' מן אזני נשיכם ובניכם, וזהו טורח ויבוא לידי שהייה כמו שפירש"י ואילו אמרתי מילתא דמשתמע לתרי אפי לא היה עליהם כ"כ חטא שאפשר להם לומר אנחנו הבננו שנקח מנזמים שלנו, אבל אני אמרתי דבר אחד מפורש שיקחו, מן הנשים והבנים כדי שתהיה שהייה והם לא די שלא עשו שהייה אלא מהרו והתפרקו מן נזמי עצמם:
פסוק כד:ואשליכהו באש, ולא ידעתי שיצא העגל הזה, אמר לשון הזה שהוא מיותר דהא לא ידע כלל שיצא שום עגל, אלא נראה דה"ק ידעתי שיצא עגל שהרי כתיב ויצר אותו בחרט אלא לא ידעתי שיהיה בו רוח חיים שנעשה ע"י כישוף, ע"כ אמר הזה כמות שהוא עכשיו:
פסוק כט:מלאו ידכם, תתחנכו להיות כהנים למקום. גם בפרשת במדבר בפסוק ואני הנה לקחתי כתב רש"י שהיתה העבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו והלוים שלא עבדו ע"ז נבחרו תחתיהם. וקשה דבזבחים (דף קט"ו) איתא ברייתא וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו ר' יהושע בן קרחה אומר זו פרישת בכורות, פירש"י אע"פ שרגילין לגשת אלי העיד בהן שלא יעלו בהר, רבי אומר זו פרישות נדב ואביהוא, כלומר לא נקראו בכורות כהנים אלא מי הן הכהנים הנגשים שהוזהרו כאן לפרוש מן ההר זה נדב ואביהוא שנעשו מסיני כהנים הרי דלר"י בן קרחה לא הופסלו בכורות מן העבודה בהר סיני ממילא הופסלו מן הקמת המשכן, כדתנן בהדיא במתני' דשם עד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והעבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים. ולרבי היה פסול הבכורות בהר סיני ושם נבחרו הלוים דלא כמתני'. א"כ דברי רש"י כאן דלא כמאן דכתב זמן הפסול משעת העגל והרא"ם כתב דרש"י כרבי דהפסול היה מהר סיני ואע"ג דבאותה שעה כשרים היו מ"מ הקב"ה ידע העתידות ויש גנאי גדול שהם יקריבו העולה ולא כמאן דאמר שהכהנים הנגשים הם הבכורות, ואף שרש"י עצמו כתב בפרשת יתרו שהכהנים הנגשים הם הבכורות וכן על פסוק ונערי בני ישראל מ"מ כאן כתב דלא כמ"ש שם כי כן מנהגו של רש"י בכמה מקומות ע"כ דבריו ובאמת לא דק הרב בזה בדעת רש"י בפירושו דיסתור רש"י דברי עצמו, ותו דיסתור משנה מפורשת שם, מלבד הדוחק במ"ש שנפסלו בהר סיני מכח מעשה שאחריו ואני אומר שיש דקדוק בלשון רש"י שכתב כאן תתחנכו להיות כהנים ולא אמר לכהונה אלא ודאי דאין הפסול בבכורות אלא משהוקם המשכן דאז יהיה קדושה יתירה והשראת שכינה, וע"כ אמר רש"י תתחנכו עכשיו להיות אח"כ בזמן שיוקם המשכן לכהנים וכאן לא התחילו עדיין בעבודה:
פסוק לה:ויגף ה' את העם, מיתה בידי שמים לעדים בלא התראה. הרא"ם הקשה דכיון שהעונש בידי שמים מה צריך לעדים, ועוד קשה מאי שנא ממיתת הדרוקן שהיא בלא עדים. ונראה דרצה להודיע שבשביל, החטא הוא נענש, דבשלמא בהדרוקן יש שם ראיה לזה דהא נעשה על ידי בדיקת המים משא"כ בזה דכיון דאמרינן כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע א"כ יאמרו צדיק היה, ע"כ בא עונש זה למי שעבר במזיד בפני עדים דוקא: